פרולוג
היה זה יומה האחרון של משפחת מורין במקסיקו. הם ביקרו בקתדרלת מטרופולין הגדולה בעלת שני מגדלי פעמונים הבנויים כשני צריחים, שנבנתה במאה השש־עשרה. בעוד ליאונרד, אביה האדריכל של סופי, התרשם מהמבנה השמור והמטופח, מהפסלים ומתמונות השמן העתיקות שנשמרו בקפדנות במשך מאות שנים, סופי בת השלוש־עשרה יצאה עם אימה רוז לרחבה הקדמית והייתה מרותקת למופעי הרחוב.
ילדים חייכנים רקדו בתלבושות מסורתיות לצלילי מוסיקה מקסיקנית. מקצב הסלסה המקסיקני שונה רק במעט מהמקצב הקובני, שלצליליו רקדה באקדמיה ללימוד ריקודים סלוניים בפריז, אך הריקוד שרקדו הילדים היה שונה לחלוטין, חשבה סופי.
אנדריי, אחיה בן התשע־עשרה, הניח יד על כתפיה. "סופי, בואי, הולכים."
"רק עוד רגע, אנדריי, בבקשה." היא המשיכה להסתכל על הריקוד השמח. "תגיד לאבא ואימא שאבוא מייד כשייגמר הריקוד הזה."
אנדריי הסתכל לעבר הספסל שעליו ישבה אימם ונאנח. "בסדר, קטני," אמר לאחר רגע, "חכי כאן, אל תלכי לשום מקום." הורה באצבעו. "אני כבר חוזר," אמר ונעלם בין הקהל הרב שהתאסף סביב הרקדנים.
כשהריקוד הסתיים והקהל החל למחוא כפיים בהתלהבות, סופי פנתה לאחור, תרה במבטה אחר אחיה. עוברי האורח הרבים הסתירו לה את הספסל. היא רצתה להתקדם לעברו, אך אחיה ביקש מפורשות להמתין לו כאן. הדאגה הקלה שהרגישה התפוגגה כשראתה את משפחתה מתקדמת לעברה. היא רצה אליהם וחיבקה את אימה. "הם רקדו יפה כל כך," אמרה בהתרגשות.
רוז הנהנה בחיוך וליטפה את ראשה באהבה.
אביה הביט בשעון היד. "כבר מאוחר, הטיסה שלנו יוצאת בעוד חמש שעות, וכדאי שנספיק לאכול ארוחת ערב לפני כן." הוא חיבק את כתפיה של אשתו והחל להוביל אותם לעבר רכבם השכור. אנדריי לקח את יד אחותו בידו כשפסע בעקבות הוריהם.
"נגמר מהר," אמרה סופי בעצב לאחיה כשאביהם החל בנסיעה חזרה אל המלון.
"כן, קטני. דברים טובים נגמרים מהר." אנדריי חייך אליה. "בלאו הכי החופש נגמר בעוד שבועיים. את צריכה לארגן את הציוד שלך לפני ששנת הלימודים תתחיל. גם לי נשארו דברים אחרונים לסדר לפני הנסיעה."
עבורו זו הייתה שנת הלימודים הראשונה בקולג'. בעוד שבוע כבר יהיה על המטוס לארצות הברית וישהה אצל אחות אימו אליזבת עד שהלימודים יתחילו, והוא יקבל חדר במעונות הסטודנטים.
סופי התגעגעה לחברותיה. זה שלושה שבועות שהיא מטיילת במקסיקו, שלושה שבועות שלא שוחחה עם לורין, חברתה הטובה ביותר. "אני עצובה שנגמר, אבל גם שמחה לחזור הביתה," היא פנתה לאחיה.
אנדריי העביר את ידו בראשה, פרע את שערה וחייך אליה. "אני אתגעגע אליך," הוסיפה על דבריה.
היא ואנדריי הסתדרו מצוין למרות פער הגילאים ביניהם. כשהייתה קטנה, רדפה אחריו ברחבי הבית, תמיד חיפשה את קרבתו. הוא נהנה מתפקיד האח הגדול וגונן עליה. סופי הייתה קשורה בכל נימי נפשה לאחיה הבכור. אהבה אותו מאוד. היא ידעה שהגעגועים אליו יהיו קשים עבורה.
"גם אני אתגעגע אלייך, קטני."
מחייכת, הפנתה את מבטה מאנדריי אל החלון שלידו, מביטה בנוף הבתים הרעועים, חדי הקומה. אביה האט את הרכב עד לעצירה מוחלטת ברמזור אדום. שלווה אפפה את סופי כששחזרה בראשה את רגעי החופשה המשפחתית. כשהרמזור התחלף לירוק, אביה החל בנסיעה. מבטה החולמני של סופי המשיך להיות מופנה אל החלון.
הרגעים הבאים אירעו כאילו התרחשו בהילוך איטי. חיוכה קפא תחילה ואז נמוג. היא נתקפה בעתה כשראתה את הרכב המסחרי קרוב כל כך אל החלון וממשיך להתקרב אליהם במהירות. סופי שמעה את צעקת הבהלה של אימה, הרגישה את עוצמת המכה, ולמשך כמה רגעים עיניה נעצמו ואוזניה נאטמו.
שני גברים התקרבו אל רכבם. סופי הכאובה התאמצה לפקוח את עיניה ולדרוש לשלום משפחתה. קולם של אביה ושל אנדריי לא נשמע. במעומעם היא שמעה רק את קולה של אימה ואת אנחותיה. "הילדים שלי, עִזרו להם."
1
עשר שנים מאוחר יותר
ליילה
פילדלפיה, אוקטובר 2017
החורף עוד לא הגיע ובכל זאת קר כל כך להסתובב ברחובות. אני צריכה למצוא מקום חם ובטוח להסתתר בו בלילות. מחשבות על חמימות לוקחות אותי אל השמיכה הקטיפתית שהתכרבלתי בה על הספה בבית הוריי, אל רגעי רכות וחום שלא חשתי זמן רב. געגועים שלא הרשיתי לעצמי להרגיש זמן כה ממושך מבעבעים בתוכי עכשיו. אני שוקעת בעצבות כשהצינה חודרת דרך העור אל השרירים הרפויים, מתפתלת בתוך הוורידים ומשם אל הנפש שלי.
העיר הזו, שאליה הגעתי במקרה לפני שלושה ימים, מלאת חיים, צלילים, ריחות וצבעים. נראה שהאנשים כל הזמן ממהרים במרכז העיר פילדלפיה. הם מטופחים מאוד, לבושים חליפות ומעילים חמים. הנשים לבושות בקפידה, הנעליים תואמות לצבע התיק, לעיתים אף לחגורה ולמעיל. נראה שכולם מסתובבים ברחוב במטרה ברורה, רק אני עדיין מחפשת את המטרה שלי.
ברחתי. לא הסתכלתי לאחור. אני מתהלכת כאן עטופה בפיסות בד שבשום אופן אי אפשר לקרוא להן בגד, מעליהן אני לובשת סווטשרט שמצאתי על ספסל ליד השירותים בתחנת הרכבת. הוא גדול ומסתיר מחצית מרגליי, מזכיר את חולצת התיכון שלו שאהבתי ללבוש. צמרמורת חולפת בי מעוצמת המחשבות עליו, אני יכולה להריח אותו כאילו הוא כאן לידי.
אני נודדת כאן כבר שלושה שבועות. למדתי את הסביבה, את המקומות שבהם כדאי לשהות ולהיות בטוחה, כך אני מקווה. כל הזמן הזה נהניתי מסוג מסוים של חופש, ואני מברכת אותו בכל יום שחולף. אם זה יימשך כך, אצליח לשרוד.
ברגע שהדלת נפתחה, ידעתי שלמקום ההוא לא אחזור. אני איעלם, אהיה שקופה.
משאית מזון שפרקה סחורה לפני מספר דקות, חולפת על פניי בקול טרטור חזק כשאני נכנסת לסמטה ללא מדרכה. נצמדתי לקיר הבניין מחשש שהיא תפגע בי.
הסמטה מובילה לחניון ספקים של כמה חנויות ומסעדות, ולמרות החולשה שחשתי, הרעב הוביל אותי בעקבות ריח המזון עד לפתחה האחורי של מסעדה.
ראיתי אוכל רב כל כך שנזרק ממסעדות, אבל קשה לי להביא את עצמי לאכול את השאריות שנזרקו לפחים. שמחתי למצוא את חציו של כריך נקניק שעדיין עטוף בנייר. אחזתי בו בהתרגשות קלה, אחרי שלושה שבועות ללא מזון ממשי, הכריך הזה הוא המושיע שלי.
אני מרגישה נוכחות לידי, מרימה מבט חושש ורואה אישה לבושה לבן מסתכלת עליי. הבגד שלה מזכיר מדים של תחפושת שף שהייתה לי פעם, נראה שהיא עובדת במסעדה. ההיתקלות בה מביישת אותי, אני ממלמלת התנצלות שקטה ומתחילה להתרחק כשהכריך בידי.
"חכי," היא קוראת לי, אך אני ממשיכה ללכת, חוששת ממנה, היא בטח כועסת שחיטטתי בפחים. "חכי." אני שומעת את קולה קרוב אליי.
אני נעצרת במקום ומרכינה ראש. אם אתנצל על החיפוש בפח, אולי היא לא תכעס. היא מגיעה אליי ועיניי מוצפות בדמעות שלא היו שם זה זמן רב.
"אני... סליחה. רק חיפשתי משהו לאכול," אני מגמגמת חלושות.
"בואי, חמודה," היא מפתיעה אותי בקולה הנעים. מבולבלת, אני מרימה אליה מבט. "את קפואה." היא אוחזת במותניי ומנסה להוביל אותי. מה היא רוצה ממני? אני מסתייגת ממגעה. היא חשה ברתיעה שלי ומייד מורידה את ידיה ממני, מרימה אותן בכניעה. "אל תדאגי, חמודה, אני לא אפגע בך. את רעבה? בואי, אתן לך משהו לאכול." היא מחייכת ומתחילה להתקדם בחזרה לפתח האחורי של המסעדה.
למה היא נחמדה אליי? עד עכשיו אנשים לא הבחינו בי, וזה היה טוב. כך ידעתי שאני מוגנת. אני ממשיכה לעמוד במקום, האישה מסתובבת אליי. "את לא רוצה לבוא איתי?" היא שואלת ברכות. אני מנידה ראשי לשלילה ולא מסתכלת עליה, לא סומכת על אף אחד. "טוב, חכי כאן," היא אומרת ונכנסת למסעדה.
מה אעשה עכשיו? למרות הרצון לברוח מכאן ולהיעלם שוב, הרגליים שלי נטועות במקום. הקור נעשה חודר יותר עם כל יום שעבר מאז הגעתי לכאן. הסווטשרט לא מספיק לי, והמקומות החמים עמוסים בלילות באנשים נוספים במצבי. אוכל שריחו הנפלא מגיע מכיוון המסעדה, יכול בהחלט לספק לי מעט נחמה.
"קחי, חמודה," מעירה אותי האישה ממחשבותיי ומפתיעה אותי כשהיא מגישה לי קופסת קלקר לבנה שעולה ממנה ריח מעורר תיאבון. הפה שלי מתמלא ברוק כשאני אוחזת בקופסה. אני נעמדת צמוד לקיר, פותחת את הקופסה ומתחילה לאכול.
אני רעבה כל כך עד שאיני מרימה את ראשי מהאוכל. אני מנגבת את פי בגב כף ידי ומזדקפת, האישה עדיין עומדת פה. מלאת בושה אני מרכינה ראשי שנית. בכל השנים שרעבתי, מעולם לא טרפתי כך.
"קחי את זה." היא מתקרבת ומושיטה לי מעיל ניילון כבד בצבע כחול כהה שבטנתו עשויה פרווה. נוסף עליו, הושיטה לעברי טייץ שחור, מטרייה ובקבוק שתייה.
"תודה." אני שולחת יד מהססת לעבר הטייץ והמעיל, לוקחת אותם מידה לפני שתתחרט. זה בדיוק מה שאני צריכה.
"את יכולה לבוא לכאן בכל יום. אל תישארי רעבה." קולה נשמע כבקשה. היא דוחפת לידי גם את המטרייה ובקבוק המים, פונה לאחור ונעלמת בתוך המסעדה.
2
מייקל
עוד ישיבת עדכונים לכל השותפים בחדר הישיבות, אני נאלץ להקשיב שוב לקשקושים. אני לא מבין את דיוויד, הוא באמת חושב שיש לנו זמן להתנדב לתת אוכל לעצלנים חסרי תועלת? כולם יושבים ומהנהנים לדברי הבוס שלי, הלבוש בחליפה אפורה של ארמני, כשחיוך זחוח מעטר את פניו.
"זו מסורת חדשה שתתקיים בכל שנה בתקופה זו. נתינה לקהילה היא ערך עליון שאותו נתחיל ליישם כמשרד," הוא מסכם את דברי ההבל שלו שנאמרו במשך עשר דקות. "ומעבר לזה אנו נזכה לבונוס, המוניטין שלנו כחברה יתחזק. אני דואג לסיקור העשייה המבורכת של לוגאן, בראון ושות'." הוא מעביר מבטו על כל הנוכחים, ואני נד בראשי כשמבטינו מצטלבים. "כולנו מגויסים יחדיו למען הקהילה ובכל פעם נתרום למען אוכלוסייה שונה."
"אלוהים אדירים. תגיד, רק אני חושב שהוא נשמע צבוע?" אני פונה לאנדרו שיושב לידי, הוא מחייך ומהנהן בתגובה.
"ערך עליון אצלו זה רק הכסף," לוחש אנדרו.
אנחנו ממשיכים להקשיב לשאלות מיותרות שמעלים שאר היושבים מסביב לשולחן המהגוני האליפטי. מדי פעם אנדרו מביט אליי, ואני יודע בדיוק מה עובר בראשו – חנופה! לעומת האחרים, איני מראה התלהבות, אני חושב שהכוונה שלו טובה, אבל דיוויד בחר לתרום לאוכלוסייה הלא נכונה. חוץ מזה, אני טרוד מספיק בענייני המשרד ולא אוהב את הנטל שהתווסף לי. יש לי די והותר עבודה בלי הבולשיט הזה.
כשכולם התחילו להתפזר, אנדרו ואני מיהרנו למשרדים שלנו. הצצתי בשעון ונאנחתי, מחכה לי ערמה של ניירת במשרד, הדיון בתיק של דוקטור רובס מתחיל בעוד שעתיים, ויש לי מסמכים נוספים לעבור עליהם. נוסף על כך, עדיין לא הספקתי לשבת עם המתמחים על כל החומר שנאסף עד כה בתיק התביעה הייצוגית שאני הולך לקראתה. מחר מתקיים הדיון הפותח.
"יוצאים היום בערב?" שואל אנדרו ואני מהנהן. "נעדכן את ג'ון ורובי?"
"כן." בדרך כלל ארבעתנו יוצאים ביחד.
"סגור."
"ניפגש לצהריים באחת?" אני מוודא כשאנחנו מגיעים למשרד שלי. הוא מאשר ופונה לעבר המשרד שלו בצידה השני של המבואה.
ככה אני אוהב להתנהל. תקשורת צריכה להיות קצרה ומובנת, כמו זו שיש לי עם אנדרו. כל הפאקינג דיבורים ליפי הנפש כמו הבוס שלי דיוויד, השותף הבכיר, מיותרים לחלוטין. אני עובד פה כבר שש שנים, והוא מעולם לא תרם לקהילה. אם כבר לתרום, למה דווקא לחסרי הבית? יש ילדים חולי סרטן, יש נכים. לא חסרות קהילות חלשות. אני מתקשה להבין ומתקשה עוד יותר לקבל את זה מאז שקראתי את המייל שנשלח לכל עורכי הדין בחברה.
"מר סלואן?"
אני מרים את ראשי מהמסמך שבו הייתי שקוע. לוסי וקרייג, המתמחים שיעבדו איתי בתביעה הגדולה של הקריירה שלי, עומדים בפתח. אני מביט בשעון שעל צג המחשב ומרוצה שהם הגיעו בזמן.
"תיכנסו. אני צריך לצאת לבית המשפט בעוד חצי שעה ויש לי כמה דברים לעבור עליהם איתכם לפני כן." בלי לבזבז זמן אני מתדרך אותם על מהותה של התביעה הייצוגית, על ההליך שעלינו לעבור. "אנחנו עומדים בתחילתו של משפט ארוך מול עורכי דין כרישים של חברות ענק. הדיון מחר נועד כדי לקבוע אם קיימת עילה לתביעה ייצוגית. על מרבית הראיות שנאספו עד כה עדיין לא עברתי," אני מסביר. "זו ערמת הראיות ההתחלתית." אני מצביע לעבר ערמת הדפים על השולחן הצדדי שליד החלון.
מבטם עוקב אחריי כשאני ניגש לערמה ושולף ממנה דוח רפואי של אחד התושבים בווסט צ'סטר. אני מושיט להם את הדוח המפורט ונותן להם להתרשם. "מתוך הערמה הזו אני רוצה להציג מחר כעשרה מקרי חולי, הקשים ביותר, שלהם ההשלכות הרפואיות הקריטיות ביותר. יש שאלות?" אני מעביר מבטי ביניהם. קרייג נראה מהסס. "קרייג?"
"איך נדע איזה מקרה נחשב קשה מבחינה רפואית?" הוא שואל.
אני מביט בשעון ומחייך. "יש לכם עשרים וארבע שעות לעבור על הדוחות, לבדוק את רשימת התרופות ולהתייעץ עם רופאים. ככה תדעו מהם המקרים הקשים. העבודה היסודית שלכם היא זו שתכריע בסופו של דבר."
מתמחים הם כחומר ביד היוצר. אם הם שאפתנים ולומדים מהטובים ביותר, הם יהיו עורכי דין מצוינים. את שניהם בחרתי בקפידה לתיק הזה. ראיתי באילו תיקים הם השתתפו ועקבתי אחרי עבודתם. אני שונא לעבוד עם אלו שאינם נחושים מספיק. אני חייב לצידי אנשים שאפשר לסמוך עליהם.
הם מתיישבים לעבוד ואני חוזר למחשב, עובר על הפרטים בתיק שאני מטפל בו. דוקטור רובס תובעת את בית החולים הציבורי על רשלנות רפואית בטיפול באימהּ.
אני חוזר למשרד לאחר דיון מוצלח. סתמתי את הגולל על הנתבעים כאשר הממצאים הקליניים הראו בפירוש שמצבה של אימה של דוקטור רובס, גברת רות', היה יכול להיות אחרת לו הייתה מאובחנת בזמן. היא הגיעה לבית החולים מייד כשהרגישה שכמחצית משדה הראייה שלה נחסם. היא לא רצתה להטריד את בתה הרופאה ששהתה מחוץ לעיר בכנס רופאים. המתמחה הצעירה שקיבלה אותה נותרה ללא פיקוח של רופא בכיר. אני לא מבין איך היא לא הבחינה שמדובר באירוע מוחי קל. אפילו אני, חסר ההכשרה הרפואית, הייתי עולה על זה. כשהראייה של גברת רות' חזרה לאחר כעשרים דקות, המתמחה שלחה אותה לדרכה עם המלצה לגשת לרופא עיניים. האירוע הקטן היה אזהרה לאירוע גדול שהגיע לאחר חמש שעות. לו הייתה מאובחנת נכונה ומקבלת טיפול או נשארת תחת השגחת בית החולים, לא היה נגרם נזק לראייתה, אבל בשל הרשלנות עין שמאל שלה אינה מתפקדת כלל ובעין ימין ראייתה נותרה מטושטשת. לפחות הפיצוי הכספי אותו תקבל מבית החולים ייתן מענה לצרכים החדשים שלה.
"יש התקדמות?" אני שואל את קרייג שיושב לבדו מול ערמת הניירות שלפניו.
"מצאתי שישה מקרים שהטיפולים בהם יקרים מאוד וממושכים," הוא אומר בגאווה, ואני אוהב את הניצוץ שיש לו בעיניים. הוא נהנה מהעבודה הסיזיפית הזו. אני מביט אל הכיסא הריק של לוסי ומרים גבה.
"מר ג'ונס קרא לה, היא יצאה לפני רגע. גם היא עלתה על כמה מקרים טובים," הוא מתנצל בשמה. מה יש לרובי לחפש אצל המתמחה שלי?
התיישבתי מול השולחן ושקעתי בעבודה, איבדתי תחושת זמן עד שאנדרו עבר דרכי והצביע על השעון. מרוצה מההספק של היום, אני משחרר את קרייג ולוסי להפסקה ויוצא עם אנדרו למעלית. שנינו יורדים את שלושים וארבע הקומות והולכים שלושה בלוקים ברגל עד למסעדה היוונית שאנחנו אוהבים. ג'ון ורובי כבר ממתינים לנו.
הטמפרטורות צנחו מאוד בשבוע האחרון, כפות הידיים שלי קפואות אף שהיו עמוק בתוך הכיסים של מעיל הצמר החם שלי. אנחנו מתיישבים במקומות הקבועים שלנו במסעדה הקטנה ומזמינים את נתחי הסטייק המעולים שהם מגישים לצד תפוחי אדמה ושעועית ירוקה. אני נושף אוויר חם על כפות הידיים בניסיון נואש לחמם אותן. אני שונא חורף.
"חלוקת המזון בעוד יומיים?" שואל ג'ון ואנדרו צוחק.
זה לא היה ברור מכל המיילים שנשלחו בנושא ומהישיבה בבוקר?
"גם אתה בהכחשה?" אני שואל ומכניס לפי חתיכה עסיסית מהסטייק.
ג'ון מחייך ומושך בכתפיו.
"בלי קשר לשטויות של דיוויד, יהיה נחמד לעשות משהו כזה," אומר רובי.
אני מניח את המזלג ונועץ בו מבט, מסיים ללעוס לפני שאני מגיב. "אני מבין שיש לך זמן פנוי."
"מוצאים זמן." הוא מושך בכתפיו.
"לא, רובי!" אני משתדל לא להתלהם. "דיוויד ואדם רוצים תוצרת, הם רוצים ניצחונות בתיקים. ודווקא לפני חג ההודיה כשיש כזה עומס במשרד, הם מצפים שנעזוב הכול ונתחיל לטפל בטפילים של המערכת? כל חסרי הבית העצלנים האלה לא מעניינים אותי." אני מעביר את מבטי בין שלושתם ולא באמת מצפה לתשובה.
"יש משהו בדבריך, אבל אין מה לעשות, ככה הוחלט. לפחות נעשה את זה ביחד," ג'ון מנסה להרגיע את הרוחות.
רובי מושך בכתפיו. "לי באמת לא אכפת," הוא אומר. "ולמה אתה שופט אנשים בחומרה כזאת? לא לכולם יש את המזל שלנו."
"המזל שלנו? על איזה מזל אתה מדבר. אתה בכלל מכיר אותי? לא נולדתי עם כפית זהב כמוך," אני מטיח בו. "עשיתי הכול כדי להצליח בכוחות עצמי, ואם אני יכול אז גם אחרים יכולים." אני נושף בכעס. "זה עניין של רצון," אני מוסיף ונועץ מבט ברובי, שבולע רוק בכבדות וחוזר להתעסק באוכל. לאבא שלו יש חברת בנייה, הוא מעולם לא חווה מחסור בכסף.
"שחרר מייקל. גם ככה אנחנו מחויבים לזה." אנדרו מניח את ידו על כתפי ואני מבין שאני במיעוט.
אני לא איזה חרא שלא מוכן לתרום לקהילה, אבל דווקא הומלסים מעצבנים אותי. אני מאמין שיותר ממחציתם היו יכולים לצאת מהמצב הזה. קצת רצון עושה יופי את העבודה. כמו שהם מצליחים להשיג כסף לסמים ולאלכוהול, הם יכולים להשיג כסף לאוכל, ואולי אפילו למצוא עבודה שתממן שכירות בדירה קטנה. מרגיז אותי שאני צריך ללכת ולתמוך בחוסר הרצון שלהם לשקם את עצמם. ראיתי לאיזה מצב אימא שלי הגיעה, היא לא לקחה אחריות על החיים שלה, שכחה בדרך אותי, את דיאן ואת כריס. אני חב את חיינו לאחותה שלא אפשרה לנו להינטש ברחוב. אישה שבקושי הצליחה לשרוד כלכלית עד שנפטרה מסרטן.
"מייקל, שמע, אני מצטער. לא התכוונתי ש... אף פעם לא ממש דיברת על עצמך..." אומר רובי ואני מהנהן, מעדיף להמשיך לא לדבר על עצמי.
"ראיתם את המתמחה החדשה?" שואל ג'ון לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה. אני שמח על החלפת הנושא ומסוקרן לדעת מה העניין שלו בה.
אני מרים גבה ונועץ מבט ברובי, ממתין לשמוע מה יהיה לו להגיד על לוסי, אך הוא משתתק ומפנה מבטו ממני. אני פונה לג'ון, מגחך בשביעות רצון. רובי יודע שאני שונא משחקים. "היא עובדת עם מתמחה נוסף על תיק התביעה הייצוגית שאני מטפל בו עכשיו."
"איך היא נראית?"
"נראית טוב," אני מסכם. "קוראים לה לוסי והיא בת עשרים ושלוש. חדשה בעיר."
אנדרו מוריד את המזלג ובוהה בי בתימהון. "אתה לא מבזבז זמן, אה?"
"לעולם לא." אני קורץ.
"היא פנויה?" רובי לא מתאפק, מפתיע אותי שהוא לא שאל אותה בעצמו.
אני לוקח לגימה ארוכה מהבירה, נהנה מהטעם המריר ונאנח. לא נעלם מעיניי שהיא מסמיקה בכל פעם שאני מגיע לשוחח איתה. "לא גלשתי איתה לשיחה אישית, אבל תשמע לי, אל תזיין אף אחת מהמשרד. הדבר האחרון שאתה צריך זו מישהי שתנצל אותך אחר כך." אני מעביר יד בשיער ומסיט אותו מעיניי, אך הקצוות שוב נופלות על המצח.
"אתה רוצה לומר לי שכל הפלרטוטים שלך עם ג'ין לא הובילו למיטה שלה?" שואל רובי בחוסר אמון ומתכוון למתמחה מהשנה שעברה שכבר עזבה את החברה.
"ממש לא! זה היה סתם משחק כזה ביני לבינה. לעולם לא הייתי נכנס איתה למיטה, הרחתי צרות ולא רציתי להסתבך." העתיד שלי חשוב לי, ואני לא מוכן להסתבך בשום פרשייה בתוך המשרד. חוץ מזה, לא חסרות נשים מעניינות ומעוניינות בחוץ.
"אני לא מבין איך הסתדרת איתה? בכל פעם שהטלתי עליה משימה היא נהגה להתווכח איתי," מתמרמר ג'ון.
"זו כנראה הסיבה שהיא לא המשיכה איתנו. בעטו אותה החוצה עוד לפני שסיימה את שנת ההתמחות."
"ויכוח הוא סוג של תחביב אצל נשים. סליחה, אני חוזר בי, זו אומנות לחימה. הן יודעות להתיש את היריב עד הכנעה," סוגר אנדרו את הדיון.
"מה שנכון, נכון," אומר רובי וכולנו צוחקים.
אני מציץ בשעון, בעוד שעה יש לי פגישה עם נציג הרשות של ווסט צ'סטר. אני צריך לסיים לעבוד על השאלות לתחקיר. המידע שאקבל ממנו יכול לעזור מאוד בהכרעת הדיון מחר בתביעה הייצוגית. אני מסמן להם בעיניים שסיימנו כאן, ורובי מזמין חשבון.
אני צועד היישר לעבר השולחן הקבוע שלנו. הבר עמוס היום, מאחורי הדלפק השחור הארוך עובדים במהירות צוות של שבעה ברמנים, כל המושבים המסתובבים תפוסים, ואני מחפש אחר מישהי מעניינת.
ג'ון מנופף לעברי, אני מסמן לו בניד ראש ומתקרב לכיוונם. אנדרו נכנס פנימה ומפנה לי מקום לידו, אני מתיישב ומספר לו על הפגישה המוצלחת שלי, "מפעל הכַּבֶּלִים הולך לחטוף. אתה לא מאמין איזה מחדל היה שם. זה יהיה פיצוי כספי ענק." אני נרגש מהתיק שאני מטפל בו. מעולם לא עסקתי בתביעה ייצוגית, וכשקיבלתי את ההזדמנות למדתי כל מה שצריך. אני חושב שעשיתי עבודת שטח טובה.
"תאמין לי, מייקל, אני לא יודע למה אנחנו מחכים. אנחנו צריכים לפתוח משרד משלנו," אומר אנדרו.
"היעד הוא שנה מעכשיו. צריך להוסיף עוד ניצחונות לרזומה."
בשנה הבאה אהיה בן שלושים. משרד משלי הוא המטרה אליה אני חותר. אנדרו הוא חבר טוב ומעבר לזה עורך דין מצוין. ראיתי בו שותף ראוי מההתחלה.
אחרי שני סבבים של שתייה, המלצרית מגיעה ובידה משקה נוסף עבורי. "זה מהבחורה השחרחורת על הבר," היא אומרת כשהיא רואה את מבטי השואל. כולם מפנים מבטם לכיוונה.
"איזו פצצה," אומר רובי. "נראית כמו חתולה."
"אין על המייקל הזה, כמה מזל יש לבן־אדם?" אומר ג'ון ואני מצמצם עיניי לעברו.
"עוד פעם עם המזל? בגלל שניכם יהיה לי מזל רע." אני מעביר מבט כועס בין ג'ון ורובי. "אני עובד קשה כדי להצליח. אגב, רובי, אתה מוזמן לבוא איתי למכון כושר, אולי תוריד את הכרס שאתה מתחיל לטפח?" החיוך של שניהם נמחק. אנדרו מגחך, ואני מרים גבה לעברו.
"לא, סתם. אתה יודע איך הופכים חתולה חמודה לכלבה עצבנית?"
"איך?" שואל רובי בהתלהבות.
"מתחתנים איתה."
רובי וג'ון נקרעים מצחוק. לפעמים קשה לי להאמין שהם בגילי. נראה שכשהחיים נטולי דאגות, הבגרות מאחרת להגיע. אני מחייך ונעמד. "תסלחו לי, נראה שיש לי חתולה לפנק. ואל דאגה, אני לא הולך להפוך אותה לכלבה."
