במלאות יובל המאה להולדתו של איאן פלמינג, דן גורדון עשוי להפוך לג'יימס בונד החדש, שיושיע אותנו מהאִיוּמים שלאחר תום המלחמה הקרה. ספריו של איאן פלמינג יצרו דמות של סוכן ביון מצליח, המציל את העולם חמוש באקדח וולטר PPK, וודקה־מרטיני מנוֹער, לא מעורבב, ומבטא סקוטי כבד. נדמה שהגיבור הזה בטוקסידו נושא בחובו את כל שירות הביון של האימפריה הבריטית. בעוד שניהם רבי־אומן בתחומם, דן גורדון קרוב יותר למציאות שאני מכיר. הוא לא חמוש. הוא כותב דוחות פעולה ודואג להביא קבלות. הוא פועל בתוך ארגון מקצועי המחייב לקבל אישור לפני מבצע. בעודו קשוב לשרשרת הפיקוד, דן גורדון הוא עצמאי, בלתי תלוי באחרים ונוטל־סיכונים מזהיר.
בהרצאה על חיי ב CIA בפני קבוצת תלמידי תיכון, התבקשתי לספר על "הפעם שבה הקיפה אותך חבורה של רעים שכיוונו אליך אקדחים, איך יצאת מזה?" דן גורדון מבין שמהות המקצוע היא להעריך את כל הסיכונים הנחוצים להשלמת המשימה, מבלי שאי־פעם תגיע למצב שבו האנשים הרעים האלה יקיפו אותך, במיוחד אם הם חמושים. המשותף לו ולדמותו של בונד הוא התבונה, הדבקות במטרה והחיבה לאוכל טוב, אף שדן לא מתעקש על בישול עילי. ובינתיים, דן גורדון עוד לא נתקל בנשים היפות והלהוטות מסיפורי פלמינג. ובכל תקופת שירותי הארוכה ב CIA, גם אני לא נתקלתי בהן.
הפלת שלטון השאה על־ידי ח'ומייני ב-1979 היא המהפכה הדתית היחידה שצלחה בתקופה המודרנית בזכות מיזוג של גורמים, שלא לציין את הלחץ שהפעיל הנשיא קרטר על השאה הגוסס מסרטן, לחזק את זכויות האדם בארצו. יותר איראנים מתו מידיהם של השליטים החדשים מאשר בידי ה-SAVAK - שירות ביטחון הפְּנים האיראני מעורר החלחלה בזמנו של השאה. ההתפשטות האיראנית הצבאית, מוּנעת על ידי שאיפות לאומניות ותיאולוגיות, הועמה בשל המלחמה הארוכה והעקובה מדם בעיראק. אבל מדיניותה לא השתנתה, אלא רק הטקטיקות ליישומה. ישראל, הנתונה בטווח טילי השיאהב 3 של איראן, מודעת עד מאוד לאיום האיראני. ואולם בעוד התקשורת העולמית מתמקדת בתוכניות הגרעין, הטילים ושיגור הלוויינים של איראן, משטר האייתולות הפך את איראן למדינת מאפְיה, סינדיקט פשע אמיתי חסר גבולות. מתחת לרדאר כוחות המהפכה ומשמרות המהפכה האיראניים מעורבים בפעילות טרור (לטענת מחלקת המדינה בארצות הברית), במשלוחי נשק ובמעשי רצח (על־פי התקשורת) ובעסקאות כספיות לא חוקיות (על־פי משרד האוצר האמריקני).
מן הרגע הראשון השתכנעתי בשליטה האמינה של חגי בנושאי מודיעין ובכתיבה המהימנה שלו על עולם הביון הסבוך. הוא מבין את תחושותיו של קצין הביון שצועד לבדו לכיוון השערים הפחות עמוסים בשדות תעופה בינלאומיים בדרכו ליעדים לא תיירותיים. הוא מעורר לחיים את המתח שמאפיין את פעילותו של סוכן חשאי בסביבה עוינת, הניצב לא רק מול המשטרה, אלא מול הקוֹמיטֶה - משטרת המוסר האיראנית — והאזרחים המאוימים לציית ולדווח על כל פעילות "חשודה".
התיאורים מלאֵי החִיוּת ב"מזימת הזיקית" שואבים את הקורא לתוך הסיפור. חגי כרמון דורש קורא עירני. כל עמוד חושף רבדים חדשים שהגיבור והקורא מגלים יחדיו. דרך השימוש שלו במתח משאירה את הקורא דרוך. חגי כרמון עומד בהצלחה בחוק הראשון של כותבי המתח - לגרום לקורא לתהות, "מה אני הייתי עושה במצב הזה?", ומאלץ אותו להפוך את הדף כדי לגלות איך הגיבור הבדיוני הצליח לשרוד עד סוף הסיפור. בין שהוא כותב על יפו או על איראן, אתה מרגיש כאילו אתה ממש נמצא שם. ולבסוף, בתור מי שעבד שנים ארוכות בתחום הביון, אני מוריד את הכובע בפני חגי. לא כל סוכני הביון האמיתיים נהנים מהתובנות ומהדמיון של דן גורדון, מתנת הסופר ליציר רוחו הספרותי.
אנדרה לה גאלו ניהל קריירה מוצלחת בשירותי המודיעין של ארצות הברית. כקצין מבצעים בשירות הזרוע לפעולות החשאיות של ה CIA, הוא עבד בתחומי איסוף המידע, ריגול נגדי, פעולות סמויות ומבצעים מיוחדים. במשך עשרים שנה הוא פעל בארצות זרות, אחת־עשרה שנים מהן בתור מפקד תחנת ה CIA בארבע מדינות לרבות באיראן. הוא עבד שלוש־עשרה שנה במטה ה CIA, החזיק במשרות בכירות במפקדת המבצעים, היה קצין המודיעין הלאומי ללוחמה בטרור ונציג בכיר של מפקדת המבצעים במפקדת הפיקוח על פעולותיהם של כוחות ה CIA. אנדרה לה גאלו חיבר את "החַ'ליפוּת", מותחן שנכתב בהשראת שירותו הארוך כאיש ביון.
פרק 1
סידני, אוסטרליה, 17 באוגוסט 2004
"אני לא אלברט ס' ווֹרד השלישי, אתה טועה! שמי הרברט גולדמן." האיש במיטת בית החולים היה נחוש.
אני הייתי משועשע.
"תראה," הוא ניסה שוב למראה החיוך הסלחני שלי, "אני אדם חולה. הרופאים אסרו עלי להתרגש. מה שאתה עושה לי זה רצח, אתה הורג אותי!" לא הגבתי, והוא גילגל את עיניו לתקרה. הוא לבש חלוק של בית החולים שחשף את אחוריו, וצינור הזנה השתלשל תחת חלקו העליון. הסתכלתי עליו בחמלה כמעט. אלברט ס' וורד השלישי יכול היה להיות כל מאושפז אחר במחלקה: גבר זניח בגיל העמידה, סרוח על המיטה כמו בלון שהתרוקן מאוויר. אבל זה בדיוק היה הנכס הכי יקר של וורד. מי יחשוד באיש קטן בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שמעט השיניים שעוד נותרו בפיו אינן במצב מזהיר? היה לו שיער דליל שהוא סירק לצדדים בשיטת ההלוואה וחיסכון: מַלווה מהצדדים שעדיין צימחו שיער לכיסוי ההתקרחות.
זה אך נפגשנו לראשונה, אבל ידעתי עם מי יש לי עסק. כאן במיטת בית החולים שלו הוא אולי נראה מבוגר לגילו ואולי שפל רוח. אלברט ס' וורד השלישי אכן היה שפל רוח; הוא לא יתעמת איתך על שום דבר ולא ירגיז אותך כל זמן שאינך בנקאי או משקיע הדוגר על ערימות של כסף בעודו צמא למזומנים. הבעיה היא שהוא תמיד צמא. כדי להרוות את הצימאון הזה היה וורד הופך לזיקית אנושית ומחליף זהויות בקצב מסחרר - ממזר חמקמק שהיה שואב כספים מבנקים ומתרחק לו חרש הלאה בעודם קורסים היישר לידי רשויות הפיקוח הפדרליות, שתפסו פיקוד בגלל גירעון משמעותי בקופה; המשקיעים היו מבכים את אובדן נכסיהם הלא מבוטחים, ומשלמי המיסים האמריקאים שוב נאלצו לפצות אותם. אין ספק, זאת היתה המומחיות של וורד. הוא היה בנקאי מהעידן החדש; כזה שנסמך על הטיפשות והחמדנות של בני האדם. אומן ההונאה בקנה מידה אגדי.
וורד היה המאושפז היחיד בחדר הקטן במחלקה הפנימית של בית החולים הציבורי ברחוב מאקרי בסידני, אוסטרליה. בית החולים היה ממוקם במרכז העיר, לא הרחק מהמלון שבו שהיתי. בקלות אפשר היה לחשוב שוורד הוא איזה פקיד דואר או טכנאי מקררים. אבל לא ממש הוגן לומר זאת. האנשים הטובים האלה מעולם לא עשו היסטוריה. ואילו אלברט ס' וורד השלישי עשה גם עשה.
פרט אחד הבדיל את וורד משאר המאושפזים בבית החולים: שוטר אוסטרלי במדים ישב לידו כדי להבטיח שהוא לא ייעלם שוב. וורד שכב במיטת מתכת פשוטה בצבע לבן שהתקלף בקצוות. החדר היה נקי, כמעט סטרילי, אבל איש לא היה משתהה בו אילולא היה חייב. את זה הבטיחו קירות הבטון החשופים, ריחות חומרי החיטוי המעורבים בריח שתן, והעיניים החלולות של אותם חולים שזו היתה תחנתם האחרונה.
לאלברט ס' וורד השלישי זו בהחלט לא היתה תחנה אחרונה. זה פשוט היה המסלול הקבוע שלו: ברגע שזרועות החוק התהדקו סביבו, הוא נהג להתחזות לחולה אנוש על סף המוות. ההיסטוריה של וורד לא היתה הישג רב־רושם שייחרת במצבה שלו בבוא יום. גם לא בספרי השיאים. ולמרות זאת הוא היה אלוף בדרכו. אלמלא כן איך הצליח להתחמק מידי החוק ומערכת הצדק במשך כמעט עשרים שנה, שלא לומר להתחמק ממני זמן רב יותר מכל מטרה שאחריה רדפתי? ובכן, הוא הגיע קרוב לרשת.
התמונות הבודדות של וורד שבהישג יד, אלה מימי לימודיו בתיכון, מוצגות על שולחן העבודה שלי, בביתי ואפילו במכונית שלי. הוא היה מבוקש. כולם רדפו אחריו, כולל ה FBI והמשרד להשבת נכסים וללוחמה בהלבנת הון של משרד המשפטים (שאני עורך הדין הבכיר החוקר מטעמם). כל חיי המקצועיים — שלוש שנים ב"מוסד" הישראלי והזמן שנדרש לי לקבל הסמכה כעורך דין בישראל ובארצות הברית — הובילו לרגע הזה. כעורך דין חוקר במשרד המשפטים הייתי לוכד מלביני הון, נוכלים, אמני הונאה שהסתלקו עם כספים לא להם והחביאו אותם בארצות רחוקות שטופות שמש. לא רק את הכסף הייתי מחזיר לארצות הברית, לפעמים הייתי גורר חזרה גם את העבריינים עצמם. כינינו אותם החמקנים, מטרות או נאשמים. מקלטי המס ברחבי העולם ראו בהם משקיעים. כמובן שהיה ניגוד עניינים מובהק ביני, צייד הנכסים, לבין אותם מגיני הנכסים שישבו לבטח בארצותיהם האקזוטיות. הגדרה מדויקת יותר תהיה "קרב" או אפילו "מלחמה". "ניגוד עניינים" היא מילה מכובסת בשימושם של קפוצי השפתיים באו"ם.
כבר זמן רב מתנהלת מלחמה נגד מלביני ההון ומגיניהם. ולמלחמה מגייסים את הטובים ביותר. אשר לשאלה אם אני תואם את הקטגוריה הזאת, ובכן, יענו כל אלה שהתעסקו איתי מקצועית; כלומר, אם תוכלו להיכנס לבתי הסוהר כדי למצוא אותם. כך שלמרות שריחמתי על הזיקית במיטתו של אלברט ס' וורד השלישי, עדיין הייתי המום מכך שהצליח להתחמק עד עכשיו. לא פעם, לא פעמיים — אלא אחת־עשרה פעמים. ואלה רק הפעמים שבהן ה FBI הכריז עליו כעל חשוד עיקרי. מי יודע כמה עוד כאלה היו?
"מר וורד," אמרתי, "המופע שלך בהחלט מרשים אותי, אבל אולי באדיבותך תפסיק את הדרמה ותדבר איתי?" ההתנגדות שלו דרבנה אותי לנסות שוב.
"אתה שוב מתחיל," הוא נאנח. "אני לא וורד, שמי הרברט גולדמן." הבחנתי במבטא קל זר בדיבורו באנגלית.
"אני צריך לנוח, אני לא מרגיש טוב, אבקש את סליחתך." הוא עצם את עיניו והפנה את פניו לקיר. עמדתי שם עוד חמש דקות, עד שנכנסה האחות.
"בבקשה, אתה מפריע לחולה," אמרה האחות בטון השמור לבני עשר ומטה. ואני סברתי שאלברט ס' וורד הוא זה שמפריע לי.
השוטר ישב שם משועמם, לא ממש מקשיב. הוא לא אמר מילה.
הקפיטריה בבניין עמדה להיסגר. מלבדי ישב שם רק סועד אחד, ששערות הזדקרו מנחיריו, ושאב במצמוץ שפתיים קולני־משהו מרק שגם ממרחק הסריח כמו הגרביים שלי אחרי שבועיים של סדרת אימונים במדבר. הייתי רעב, ובשר עם לביבות תפוחי אדמה נראה מבטיח. אבל ביס אחד הספיק. הבשר נלקח כנראה מישבנו של חמור, והלביבות כאילו טוגנו בשמן קיק, ובזקו עליהם נסורת עץ כתבלין. לצלחת היה ריח של אקונומיקה. דחפתי הצדה את המגש. אפילו לתיאבון האינסופי שלי יש גבולות. בכל אופן הגיע הזמן לכתוב דוח על המפגש שלי עם וורד. הבוס שלי, דיוויד סטון, ראש המשרד להשבת נכסים וללוחמה בהלבנת הון, יאהב את הדוח הזה.
חזרתי ברגל למלון וחישבתי כמה זמן חיכיתי לפגוש את וורד פנים אל פנים, כמה זמן תִרגלתי מה אומר לו. ואולם כשהרגע סופסוף הגיע, לא היו שום מליצות, שום זיקוקים. רק ריקנות חלולה. עדיין לא קלטתי שהקרב לא נגמר, הוא בקושי התחיל.
עד מהרה הבנתי שזה לא רק האנטי־קליימקס. עדיין הייתי מוטרד מהמפגש, ולא ממש ידעתי למה. משהו פשוט לא הסתדר לי.
שלפתי את הטלפון הנייד וחייגתי לפיטר מקסֶוול, הסוכן הפדרלי המתולתל, הידידותי, נציג המשטרה הפדרלית האוסטרלית שמוּנה לסייע לי. החלטתי לא לשתף אותו בספקות שהציקו לי.
"אני משוכנע שזה באמת הוא," אמרתי לפיטר. "בוא נחכה שמשרד המשפטים האמריקאי יגיש לממשלת אוסטרליה בקשה למעצר זמני טרם הליך ההסגרה. עד אז רק תדאג שוורד לא יעזוב את בית החולים."
"הוא לא הולך לשום מקום בינתיים," אמר פיטר.
"מה פירוש בינתיים?" נבהלתי. "הוא עוד יכול לעזוב?"
"אני מתכוון שיש נגדו כרגע צו מעצר לשנים־עשר יום בגלל העבירות שביצע כאן באוסטרליה. עד אז — אין בעיה, אבל כדאי שהחטיבה הפלילית במשרד המשפטים שלכם תזדרז."
"מה הוא עולל הפעם"? שאלתי.
"מכר את אותו נדל"ן לשלושה קונים שונים," אמר מקסוול וצִחקק. "והנכס אפילו לא היה שלו מלכתחילה."
התקשרתי לדיוויד סטון בוושינגטון.
"דיוויד, כרגע ראיתי את הזיקית."
"טוב מאוד. מה צבעה כרגע?" דיוויד לא היה טיפוס רגשני. גם אם היה ממש נלהב, הוא היה מגיב באותו טון דיבור כאילו סיפרתי לו שחם בחוץ.
"חולה, מאושפז בבית חולים. אבל הפעם, דיוויד, יהיה לו הרבה יותר להעביר הילוך. הוא נתן לי הופעה שחבל שלא תגיע לקולנוע בשכונה שלך. החלק המגניב הוא שהאוסטרלים מחזיקים אותו על עבירות שעשה פה."
"אנחנו בטוחים שזה הוא?"
"די בטוחים. הטיפוס שאני פגשתי תואם את וורד בשבעה מרכיבים. חלקם פיזיים, חלקם נסיבתיים."
"רק די בטוחים?" שאל דיוויד.
היססתי. "יש כמה דברים שעדיין מפריעים לי," אמרתי. "הוא קורא לעצמו הרברט גולדמן."
שוחחנו על כמה עניינים שגרתיים, למשל שהאוסטרלים ידרשו זיהוי מוחלט לפני שיסגירו אותו לארצות הברית.
"אבל זאת לא הבעיה," אמרתי. "המשטרה האוסטרלית יכולה לוודא את הזיהוי. ובכל מקרה, אני מעוניין בכסף, לא בבן אדם." עצרתי לרגע. "משהו חדש בנוגע לבקשה שלנו למעצר זמני לפני הסגרה? יש לנו רק שנים־עשר יום להגיש אותה כאן."
דיוויד נאנח. "חכה רגע, יש לי ממתינה."
כמה דקות אחר כך הוא חזר אלי ואמר שה FBI בדיוק קיבלו מִזכּר מהאוסטרלים, שעדיין לא נלקחו טביעות אצבעות מהחשוד, כי הוא עוד מאושפז."
"עדיין לא?" שאלתי. "טוב, את הבעיה הזו נראה לי שאני יכול לפתור."
חיכיתי לסיום שעות הביקור בערב וחזרתי למחלקה. הפרוזדור ותחנת האחיות היו ריקים, לכן לא היה לי קושי לסחוב חלוק רופאים לבן מארון סמוך וגם שקית ניילון קטנה. וורד היה שקוע בשינה עמוקה ונחר בקול. שוטרת קראה עיתון לידו. בקלילות החלקתי יד לשקית, כך שהאצבעות מוגנות בניילון, ואספתי את ספל המים הריק מארונית הלילה שלו. בידי הפנויה גילגלתי את שולי השקית מסביב לספל וסגרתי אותו בתוך הניילון מבלי שנגעתי בו בעצמי. השוטרת אפילו לא מיצמצה. יצאתי מהחדר, החזרתי את החלוק למקומו והסתלקתי.
כשהגעתי למשרדו של פיטר מקסוול הוא ישב אל שולחן העבודה ושפשף עיניים מעל ערימת ניירת. "פיטר, תבדוק בבקשה את הטביעות שעל הספל ותשווה אותן לאלה שהאף־בי איי שלח. זה ישכנע אותך."
"דן, אני כבר משוכנע, אבל אולי זה לא יספיק לבית המשפט. הם יוכלו לטעון שטביעות האצבעות האלה נלקחו שלא כחוק."
"זה לא נועד לבית המשפט, אלא למטרות המשטרה," אמרתי. "אני חושש שאם יעלה איזה ספק בדבר זהותו, אתם תיתנו לו ללכת למרות שהבקשה למעצר טרם הסגרה כבר בדרך. טביעות האצבעות מהספל יספיקו כרגע."
לאחר השתהות קלה פיטר הסכים איתי. חיבבתי אותו מהרגע שנפגשנו. הוא היה גבוה ומתולתל עם עיניים חומות ומבנה גוף מרשים, באמצע שנות השלושים לחייו. הוא תמיד חייך, נכון לעזור, ומעולם לא הערים מכשול בירוקרטי כשזה לא היה הכרחי. גם היה לו אותו חוש הומור יצירתי הייחודי לאוסטרלים, שיכול לעורר חיוך גם במצבים הכי רציניים. גם לי יש את היכולת הזאת. באחת משיחותינו עלה איכשהו נושא החגים היהודיים. "נשמע מה זה מסובך, אחי," הוא אמר.
חייכתי. "לא ממש, אפשר לסכם אותם בקלות: האוייבים שלנו ניסו לחסל אותנו. הם לא הצליחו. שרדנו. בוא נאכל."
למראה חיוכו החושף השיניים הבנתי שהוא קלט.
בחזרה לאלברט ס' וורד השלישי, הטוען שהוא בכלל הרברט גולדמן. לאיש היו כל הסיבות שבעולם להילחם נגד הסגרתו לארצות הברית. למעשה, היו לו אחת־עשרה סיבות טובות ומוצקות מאוד, כל אחת ואחת מהן ערוכה וארוזה היטב בכתב אישום. הוא היה על הכוונת עם תשעים ושמונה סעיפי אישום בהונאת בנקים, הלבנת הון, גניבה בנסיבות מחמירות ושאר מעשים טובים.
למזלנו הטוב, הנוכלים שהאמינו שיסדרו את העולם עשו לרוב טעות אחת יותר מדי. זו של אלברט ס' וורד השלישי היתה שהוא ניסה לרמות מישהי שזה לא הגיע לה. באופן עקיף, כך עליתי על עקבותיו. אני יודע שמוטב לסמוך על הכישורים ולא על המזל, אבל יש לכך יוצאים מהכלל.
שילה לוי היתה בת ארבעים ואחד, ללא מאפיינים מיוחדים. לא במיוחד יפהפייה, או עשירה, או פיקחית. אבל היא היתה אישה נחמדה, שלמזלה הרע התאהבה בווֹרד. שילה עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין קטן בסידני ומעולם לא נישאה. וורד הקסים אותה, השקה אותה יין והאכיל אותה, ועד מהרה עבר לגור איתה בדירת שני החדרים שקנתה אחרי שנים של חיסכון מוקפד, בתוספת משכנתא גדולה.
המשך הסיפור היה צפוי מראש למרבה העצב, כפי שסיפרה לי כשנפגשנו לארוחת צהריים יום לאחר המפגש המתסכל שלי עם וורד. להצעתו, היא לקחה משכנתא שנייה על הדירה ונתנה לו את הכסף כדי ש"ישקיע בעתיד שלהם". היא נתנה לו גם את התכשיטים שהורישה לה סבתה, והוא הזדרז למכור אותם מיד. אבל שילה עדיין האמינה בו. מדוע?
"כל כך רציתי להתחתן ולהקים משפחה," אמרה לי בדמעות, כשישבה מולי בחדר האוכל של המלון. "הוא הציע לי נישואים, ואני האמנתי לו. החלום שלי התנפץ רק כמה שעות לפני הטקס. איך יכולתי לדעת שהוא כבר נשוי?"
הנעתי בראשי באהדה.
"אני יודעת שאני נשמעת טיפשה, אבל באמת אהבתי אותו והאמנתי לְמה שסיפר לי. זאת היתה טעות חיי. עכשיו אין לי אותו ואין לי דירה. לא יכולתי לשלם את המשכנתא, אז הבנק עיקל אותה."
"איפה את גרה עכשיו?"
"אני שותפה לחדר עם מלצרית שעובדת איתי."
"מלצרית?"
"כן," לחשה בטון מתנצל והשפילה מבט. "איבדתי גם את העבודה שלי. לבוסים שלי נמאס לראות אותי לא מרוכזת בעבודה, ושיחות הטלפון של גובי החובות יצאו משליטה. אני ממלצרת עכשיו בשתי מסעדות." היא ניגבה את עיניה. "זה היום החופשי שלי."
זעם גאה בי. להונות בנקים זה מספיק גרוע, אבל לרמות אישה שבוטחת בך, ושאין לה מי־יודע־מה מלכתחילה, ואז לעזוב אותה עם פחות ממה שהיה לה — זאת כבר ממש נבזוּת. אבל יותר מכך, משהו לא היה הגיוני פה. אם וורד גזל במשך שנים מיליוני דולרים מבנקים וממשקיעים אמריקאים, למה לו להונות מזכירה ולגזול ממנה סכום צנוע יחסית ותכשיטים שירשה? לאן נעלם כל הכסף?
טסתי בחזרה מסידני לניו יורק. אחרי שלושה ימים ארוכים בדרך כולל עצירות לטיסת המשך, הלכתי למשרד שלי וקראתי מייל שזה אך הגיע מדיוויד:
הדוח לפיו זיהית את אלברט ס' וורד השלישי באוסטרליה כנראה לא מדויק. ה FBI השווה את טביעות האצבעות של וורד ממאגר הנתונים שלו לאלו שנלקחו מהספל שנתת למשטרת אוסטרליה, וכן לאלה שהיא לקחה ממנו אחרי שעזבת. לפני שעה הודיעו לי שאין התאמה. האיש שראית במיטת בית החולים איננו אלברט ס' וורד השלישי. ארצות הברית לא תבקש אפוא את הסגרתו. דויויד.
שמחת הניצחון שליוותה אותי במהלך הטיסה מסידני התחלפה במהירות הבזק לתחושת אכזבה מרירה. איך זה קרה? עקבתי אחר תחושת הבטן שלי וגם אחר הכללים, ובכל זאת נכשלתי. אומנם הפסדתי בסיבוב הזה, אבל את הלקח למדתי. חשבתי על משפט מ"שירת יורד־הים הישיש" של סמואל טיילור קולרידג'. לא הייתי מוכן לשאת את הכישלון כריחיים על צווארי. איך יתכן שכשאני מצליח במשימה איש לא שם לב, אבל הֵי, כשאני מפשל, יש המוני עדים? כשדפקתי תרגיל במהלך הקורס המבצעי במוסד, אמר לי המדריך בסרקזם: "אתה צריך ללמוד מניסיונם של אחרים, אם כי אני בטוח שתמצא דרכים חדשות לטעות." זה כָּאב.
טרקתי את דלת המשרד מאחורי וצנחתי לכיסא. שקלתי מה הלאה. ניצבתי מול קיר לבֵנים. ניסיתי לטפס עליו ונכשלתי.
שאזרוק את המגבת לאמצע הזירה? כמה זמן ממשיכים לקדוח עד שמודים שהבאר יבשה?
אבי לימד אותי שבזמן שכישלון הוא לעתים רק עיכוב זמני, הכניעה היא שהופכת אותו לקבוּע. עוד לא הייתי שם, רחוק מזה. הייתי נחוש לנצח — אבל איך? אין ברירה אלא להתחיל מבראשית.
