רוני לא רוצה שידברו עליה מאחורי הגב... שירחמו עליה... שיגידו "רוני, זאת שאמא שלה..." היא משתדלת להמשיך את חייה כרגיל. היא לומדת בבתי הספר וכועסת על מורה מעצבנת, כמו כולם. יש לה חברות טובות, שאפשר לספר להן הכול, או לפחות כמעט הכול. היא אוהבת חיות ומוכנה לקום מוקדם בבוקר כדי לטפל בכלב ובחתול של אודליה, השכנה הרווקה מלמעלה. היא מצטרפת לפעולות ולטיול של הצופים, מתלבטת ונבוכה בקנייה של חזייה ראשונה, צמרמורת של התרגשות עוברת לה בכל הגוף כשעופר הגבוה, המתולתל, מזמין אותה למדורה ומציע לה חברות, ויש לה קשר מיוחד מאוד עם אבא. רק ליומן הפרטי שלה היא מספרת כמה היא מתגעגעת לאמא, שנפטרה בסוף שנת הלימודים של כיתה ד'. "אמא שלי", כתבה לילה אחד, "כל כך הרבה דברים רציתי לשאול אותך ולא הספקתי..." ופתאום, באותיות ענק כתבה "תחזרי כבר!!!" אבל יש רגעים אחרים, בעיקר כשהיא עסוקה מאוד, או מאוהבת מאוד. וברגע מרגש כזה כתבה רוני: "אמא, יש רגעים שאני בכלל לא חושבת עליך. סליחה. שלום".
"יש רגעים שאני לא חושבת עלייך", ספר מרתק ומרגש מאוד של ציפי גון-גרוס.
ציפי גון-גרוס - פסיכולוגית, עיתונאית, עורכת ומגישה תוכניות בגלי צה"ל. יש רגעים שאני לא חושבת עלייך הוא ספרה השישי. בין ספריה: כאן זאת לא קייטנה; הסוד של מיכל; לא עובר דירה ודי!.
