כנגד כל הסיכויים - אלוף מוסה פלד

"הנאום המפורסם של אלעזר בן יאיר על המצדה, ערב נפילת המבצר ופריצת לגיונות רומא לפסגתו, הוא הנאום האחרון אותו נושא מפקד מצדה. זה הנאום איתו שכנע את לוחמיו־חבריו למעשה האדיר הזה, לקחת את נפשם, ליפול על חרבם, ולא ליפול בשבי.

"כל העדויות [על אירוע זה באות] מפיו של יוספוס פלאוויוס, או בשמו העברי: יוסף בן מתתיהו. פלאוויוס עצמו מעיד שמכל הקהל הגדול הזה נותרה רק אישה זקנה אחת לא שפויה בדעתה ועוד שלושה ילדים קטנים. אז מי שמע וזכר את דבריו של בן יאיר?

"אומרים ההיסטוריונים: 'האמת המוחלטת'. נאמרו הדברים או לא נאמרו, אלה הם הדברים שהיו צריכים להיאמר אז, בנסיבות האלו. אנחנו לא יודעים אם אותו מפקד, אלעזר בן יאיר, אמר את הדברים האלה, אבל הנאום הזה הוא נאום שעובר כחוט השני בהיסטוריה היהודית ובמורשתו של העם היהודי, והוא ממאפייני רוחו. היה או לא היה — היה!"

(מוסה פלד, סדרת ראיונות מוקלטים, בית אלון, גינוסר, ספטמבר 1992 - ינואר 1993)

 פתח דבר

מוסה (משה) פלד היה מגיבוריה הנחבאים והנשכחים של מדינת ישראל, מגדולי מצביאי צבאה, בלתי ידוע כמעט, עלום ונסתר במעשיו מעיני הציבור הרחב. הוא לא היה ביישן ולא הססן, אך נמנע מפעילות שנתפסה על־ידיו כשיווק עצמי. מבט ממרחק של זמן ולימוד מדוקדק, שנעשו אפשריים רק בשנים האחרונות, מציגים בצורה ברורה כיצד האיש, שעוצב תוך כדי מלחמת העצמאות, )היה מפקדה הראשון של סיירת גולני), וקליטת העלייה שבאה אחריה, הצליח בשלושת העשורים האחרונים לחייו לעשות את הבלתי ייאמן, הבלתי נתפס, כנגד כל הסיכויים, כשהישגיו והצלחותיו מציבים אותו בשורה הראשונה של מצביאי צה"ל, ולא רק שם.

היו אלה שלושה מבצעים או פרויקטים ענקיים שמוסה הוביל מאז החורף של שנת 1973. מדובר בנושאים שונים במהותם, אך כולם פועל יוצא של אישיותו ודבקותו במטרה של מוסה כמצביא, כמפקד וכמנהל.

הראשון שבהם היה המבצע שעליו פיקד מוסה כמפקד אוגדה 146 במלחמת יום הכיפורים. הוא הנהיג את אוגדתו לקרב מתוך שיירות מקרטעות של רכב קרבי משוריין מיושן להתקפת נגד על הצבא הסורי שהבקיע לרמת הגולן, ועצר רק כשהגיע לאזור שממנו השקיף כבר על הכנרת. מוסה ואוגדתו תקפו בממד הצר מדרום הרמה לצפונה, השמידו בדרכם שתי דיוויזיות סוריות מלאות והכריחו את הסורים לסגת מזרחה אל מעֵבר לקווי הפסקת האש של 1967 בדרום הרמה ומרכזה. הכניסה לקרב על רמת הגולן באה תוך גיוס המילואים וזיווד הטנקים והנגמ"שים, כשהאוגדה כולה נבנית במהלך תנועתה וכוללת מסגרות חטיבתיות וגדודיות לא אורגניות, המצורפות או מצטרפות ללחימה תוך כדי מסע ואש. הייתה זאת תנועה מנהלתית ממחסני החירום הלא תקינים ישירות לשדות הקרב בפתחי הרמה, לקרב השריון בשריון מהגדולים בתולדות האנושות.

אין תקדים בהיסטוריה לכניסה כזו של אוגדת טנקים לקרב, במיוחד לקרב שממנו היא יצאה מנצחת. להסתערות אוגדה 146 אולי דומה רק התקפת עתודות הצבא האדום, שהגיעו ברכבות מסיביר וממזרח אסיה, צעדו במצעד 7 בנובמבר 1941 בכיכר האדומה, והסתערו משם על דיוויזיות הפאנצר הגרמניות שהגיעו עד לפרברי מוסקבה.

מוסה הוביל את התקפת הנגד של פיקוד הצפון עם אוגדת מילואים מוקטנת, שחסרה באופן קריטי טנקים, וגם אלה שנמנו עליה היו ברובם מסוג "שרמן" ו"שוט מטאור" מיושנים ו"זקנים". לפי דיווחי פצ"ן והמטכ"ל, ואחרי ציוותי חירום של הכוחות, היו לאוגדה 296 טנקים, אך כאשר מוסה עלה לפתחי הרמה באל־על ובמעלה גמלא ופתח בקרב השי"ן בשי"ן (שריון בשריון) הגדול ביום שני, 8 באוקטובר 1973, היו לו פחות מ-160 טנקים. החוסר בכלים היה פועל יוצא של חסרים מובנים במחסני החירום ותוצאה של מספר רב של תקלות מנוע, בעיקר בטנקי "שוט מטאור", שהתרחשו במהלך התנועה הארוכה על זחלים מהימ"חים לרמת הגולן.

התקפת אוגדה 146 בפיקודו של מוסה פלד שברה את עמוד השדרה של השריון הסורי באזור ציר הנפט ומוצבי כודנה, והכריחה מפקדי חטיבות טנקים וחטיבות ממוכנות סוריות להודיע למפקדותיהם בזה אחר זה שהם נסוגים עם החפ"ק (חבורת הפיקוד הקדמית) שלהם, כאשר כל שאר החטיבה הושמדה. על צירי הלחימה של האוגדה נשארו יותר מ-650 טנקים ורק"ם סוריים, עיראקיים וירדניים — עדות בלתי מעורערת להישג האדיר של לוחמי אוגדה 146 ומפקדיה. למרות כל זאת, מסעה של אוגדת מוסה פלד ולחימתה נותרו כמעט עלומים ובלתי ידועים במשך 45 שנים.

המבצע השני המדהים לא פחות של מוסה פלד היה תפקודו כמפקד גיסות השריון. מוסה קיבל את הפיקוד על גיסות שריון עם תום הלחימה הקשה במלחמת יום הכיפורים. הייתה זו שעתם הקשה של גיסות השריון. המלחמה הותירה אותם עם שדרת פיקוד מסתערת — מ"מים, מ"פים ומג"דים — חסרה וכמעט מרוקנת. למעלה מ-75 אחוזים של הדרג הפיקודי המסתער של השריון בסדיר ובמילואים נהרגו או נפצעו במלחמה. בנוסף למחסור הקריטי בכוח אדם פיקודי מנוסה ומיומן, מחצית מצי הטנקים שבסד"כ נפגעו ומחצית מאלה היו במצב של בלתי ניתנים אפילו לשיקום. על אלה נוספה תדמית השריון כחיל שבו "נשרפים בצריח", מה שלא הקל על גיוס דור צעיר.

שוב כנגד כל הסיכויים, הוביל מוסה מהלך של גיוס אנשי מילואים לקבע, לפיקוד על פלוגות וגדודי טנקים סדירים, כדי לסייע לגיסות השריון לשקם יחידות ותיקות ולאמן חדשות. מוסה פנה למפקדים במילואים שהוכיחו עצמם במלחמה וקרא להם לנטוש בית, משפחה, עיסוק ורמת חיים ולרדת למרחבי מדבר סיני או לעלות לערבות הבזלת של הגולן כדי לשקם את גיסות השריון. 214 קצינים בדרגות סרן, רב־סרן וסא"ל נענו לפנייתו של מוסה, נטשו הכול וחזרו לשירות קבע בשריון זמן קצר אחרי שהשתחררו משירות מילואים ארוך וקשה. הם באו מהקיבוץ, מהמושב ומהעיר, מי לתקופה של שנה ומי לתקופה ארוכה יותר. הם התגייסו לקבע משום שהאמינו במפקד גיסות השריון ובשליחותו לשקם את החיל. איש מאלה שמוסה החזיר לא עשה קריירה בצבא. איש מהם גם לא זכה להוקרה מלבד הוקרתו החמה של מוסה. הם נקראו לדגל ובאו משום הציונות שבערה בהם, משום הרצון לתרום ובשל פטריוטיות אמיתית. מרביתם פשטו את מדיהם כעבור תקופה קצרה, כשהם מנסים לחזור לשגרה, תוך שהם ממשיכים לפקד על יחידות מילואים של גיסות השריון.

במקביל החליף מוסה מפקדי אוגדות והצליח להחזיר את האוגדה ה"רוסית" — אוגדה 440 שהייתה בנויה כולה על טנקי ונגמ"שי שלל רוסיים — לסד"כ גיסות השריון. בנוסף לכך בנה מוסה, יחד עם מטה מפקדת חיל השריון, את הרמה והמסגרת של הגיס בצה"ל, תרגל את הגייסות החדשים וכתב את תורת הלחימה של הגיס המשוריין. מוסה שינה למעשה את תורת הלחימה, הסיט דגשים ובנה את גיסות השריון מחדש. במלחמת יום הכיפורים לחמו חמש וחצי אוגדות משוריינות — שלוש בחזית הדרום ושתיים וחצי (אוגדה 210 הייתה בשלבי הקמה) בחזית הצפון. כשמוסה השתחרר מהפיקוד על גיסות השריון עמדו לרשות המטכ"ל שלושה גייסות, שאיגדו בתוכם 11 אוגדות משוריינות. תוך פחות מחמש שנים הצליח מוסה להכפיל את כוח השריון המסתער של צה"ל.

כמפקד גיסות השריון, מוסה ומטהו כתבו מחדש את תורת חש"ן (חיל השריון) במספר רב של תחומים, ובעיקר בתחום תותחנות הטנקים, הסיור המשוריין ומיקומה של הארטילריה בקרב השי"ן בשי"ן. מוסה טיפח את הצלף שבטנק, את התותחן והטען המוציאים יחד ירי מהיר על מטרה, את סדרת הירי הקצרה ואת התיקון העצמי של התותחן (תיקון פני העדשה) שמאפשרים השמדת מטרה בפגז השני. גם גדודי הסיור האוגדתיים שינו את אופיים ומבנם, אחרי שבמלחמת יום הכיפורים שימשו גדודי טנקים או כמסגרות חרמ"ש ולא ביצעו את תפקידם כגדודי סיור.

כשמוסה פרש מתפקידו כמפקד גיסות השריון ב-1979, רק מתי מספר ויודעי ח"ן הבינו את גודל הצלחתו במשימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית — שיקום גיסות השריון. ואכן, בתקופה קצרה יחסית הוא הצליח להחזיר עטרה ליושנה, השיב את האמון בשריון ובגיסות שריון, הכפיל את עוצמת השריון ועבר למבנה של גיס, המנהל את הקרב בעזרת שלוש אוגדות הכפופות לו.

המבצע השלישי של מוסה התרחש בהיותו מנכ"ל רפאל (רשות פיתוח אמצעי לחימה). מוסה מונה לתפקיד זה בשעה קשה לרפאל: צבר ההזמנות ממשרד הביטחון קטן, מצבה הכספי של החברה היה חמור, ותוכנית ההבראה נכשלה. רפאל נאלצה להתמודד עם משבר כלכלי ואינפלציה דוהרת שפגעו גם בה, עם אינתיפאדה ועם מלחמת המפרץ. הנהלת רפאל לא צלחה להטמיע את לקחי מלחמת יום הכיפורים ולא תפשה את הנדרש ממנה כספק של צה"ל: יצירת מכפיל כוח טכנולוגי שיעמוד באתגרי העתיד ומול האיומים של יום המחר.

מוסה לקח על עצמו את המשימה, וחמש שנים אחר כך, כשהעביר את שרביט הניהול למנהל הבא, רפאל הייתה חברה מרוויחה, עומדת באתגרי המחקר, פורצת דרך טכנולוגית ומספקת לצה"ל ולמשרד הביטחון כלים ייעודיים למלחמה, המהווים מכפילי כוח ופותחים פער טכנולוגי. הישגים אלה זכו להכרה הן באירופה הן בארצות־הברית, שהפכו לשוקי יעד עבור רפאל.

דומני שגם מי שהכיר את מוסה מקרוב, יגלה בספר צדדים שלא ידע עליהם, פעולות ומעשים שמוסה עסק בהם, שנעלמו מידיעתו. הסיפור של מוסה הוא סיפורה של ארץ ישראל טרם הקמת המדינה, אך בעיקר הוא סיפור מאבקה של ישראל לחיות ולשרוד במזרח התיכון. זהו גם סיפורו של צה"ל כפי שהיה אז — צבא העם — שידע גם בשאול תחתיות להתעלות על עצמו ולסיים את לחימתו בניצחון סוחף.

היה בלתי אפשרי לכתוב את הספר הזה בלי סדרת הראיונות והשיחות שקיים מוסה בין ספטמבר 1992 לינואר 1993 בבית יגאל אלון שבקיבוץ גינוסר. את הראיונות ערך עזרא גרינבוים, והם תומללו על־ידי איזה דפני. ראיונות אלה, על קלטות האודיו בקולו של מוסה ועל דפי הנייר המתומללים, הם המסמך השלם ביותר על חייו ופועלו של מוסה פלד ותולדות משפחתו, כפי שהוא עצמו הציג אותם.

היה גם בלתי אפשרי לכתוב את הספר בלי דחיפתם, עזרתם ומעורבותם של ד"ר קובי וורטמן, תא"ל בדימוס שמעון חפץ, ואל"ם (מיל') בני מיכלסון. כל אחד מאלה הכיר מוסה אחר: קובי וורטמן פגש במוסה כאשר שימש סמג"ד תותחנים של אוגדה 146 במלחמת יום הכיפורים, ושוב כשמוסה הגיע כמנכ"ל לרפאל, ופעם נוספת כשקובי שהה בוושינגטון כראש משלחת רפאל בארצות־הברית.

שמעון חפץ היה ראש הלשכה של מוסה כמעט מתחילת דרכו כמפקד גיסות השריון. שמעון שירת כקמב"ץ באוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים, נפצע קשה מעבר לתעלת סואץ, ובמאי־יוני 1974 חזר לפעילות כרל"ש מפקד גיסות השריון. לאחר ארבע שנים בתפקיד זה, עבר שמעון לכהן כקצין המנהלה של נספחות צה"ל בוושינגטון. בתפקידו הוא שמר על קשר עם מוסה שביקר תדירות בבירה האמריקנית, וגם עם חבריו של מוסה בצבא ובשריון האמריקניים.

בני מיכלסון היה סמ"פ בגדוד המילואים של חטיבה 188, שסופח לאוגדה 146 עוד ביום ראשון, 7 באוקטובר 1973. בני היה אחר כך ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל. הספר הזה נשען על מחקרו ההיסטורי של בני מיכלסון על מוסה פלד. בני בוחן הכול מזווית הראייה של החוקר האקדמאי, החוקר ההיסטורי, מול הסיפור האנושי של האדם שמאחורי האירועים. היו לנו לא מעט ויכוחים, אבל דומני שהתוצאה הסופית היא ההסכמה ההכרחית בהוצאת ספר כזה שמטרתו העיקרית היא להציג את דמותו של מוסה פלד, דמות מיוחדת של מנהיג, אדם, חקלאי ואיש משפחה.

אני פגשתי במוסה לראשונה כשנקראתי לריאיון עם מפקד גיסות השריון במאי 1974. זה עתה השתחררתי משירות מילואים של שבעה חודשים, שהתחיל ב-6 לאוקטובר 1973 והסתיים ב-14 למאי 1974. השיחה עם מוסה הייתה קצרה, תכליתית ומהירה. מוסה הציג לי את מצב גיסות השריון ופירט את מה שהוא דורש ממני: להתגייס לשירות. ההמשך היה פשוט. כעבור חודש התייצבתי במש"א (מרכז שיקום ואחזקה) בתל השומר כדי לעבוד בשיקום הטנקים הרוסיים ולהכיר אותם באופן יסודי, כפי שנדרש ממי שמיועד לפקד על גדוד סדיר של טנקים מסוג זה. את ההשכלה הטכנית על הטנק רכשתי שם מאנשי חימוש, עובדי צה"ל ותיקים. כעבור תקופה קצרה קיבלתי פיקוד על גדוד ה"טירנים" הסדיר שהיה פרוס בין בלוזה, "חצב" ו"צ'רציל" בצפון סיני. מתוך הניסיון ואולי גם הישירות שרכשתי כעיתונאי, טלפנתי כעבור כמה חודשים למפקדת גיסות השריון והצעתי למפקד גיסות שריון לרדת לסיני כדי לראות ממקור ראשון מה ניתן לעשות עם ה"טירנים". לזכותו של מוסה ייאמר שכעבור שבועות ספורים הוא הגיע, יחד עם מטה גיסות השריון, לביקור בגדוד — דבר שאינו מקובל במיוחד. שם הצגתי למוסה את תותחנות הטנק הרוסי, הוצאת פגז כל שבע שניות וצלפות הנובעת מתיקון פני העדשה של התותחן, דבר המבטיח כמעט תמיד פגיעה במטרה.

כעבור שנה השתחררתי משירות הקבע וחזרתי לחיים האזרחיים. הקרבה שנוצקה בסיני ובשריון עם מוסה ודינקה נשמרה מאז לאורך כל השנים, כשמשפחת פלד שומרת על הקשרים בצורה מדהימה. גם כשהוצבתי בוושינגטון מטעם השבועון האמריקני "טיים", שמרתי על קשר עם מוסה ודינקה כל אימת שחזרו ועברו בעיר המופלאה, בירת העולם החופשי, ושבה היו להם חברים רבים, בהם אנשי חיל השריון והצבא האמריקניים. אלה העריכו את מוסה מאוד, יצרו איתו מערכת קשרים ידידותית ומקצועית ענפה, ואף הציבו את דמותו בהיכל התהילה שהוקם בארצות־הברית, המנציח את מצביאי השריון הבולטים בעולם.

לאורך דרכו הארוכה והמצליחה של מוסה היו רבים וטובים ששירתו עימו, שירתו תחת פיקודו או סייעו ועזרו לו להשיג את מטרותיו. מטרות האוגדה, משימות גיסות שריון ויעדי מדינת ישראל. תקצר היריעה מלהזכיר את כולם או אפילו את מקצתם. איתם הסליחה.

ספר זה לא היה יוצא לאור אלמלא העריכה המעולה של אריה אידן וטיפולה הנאמן של הוצאת מערכות. גם ללא העזרה של ארכיון צה"ל, ובייחוד של איריס סרדס שלא מנעה ממני סיוע ועזרה חיונית. לאלה תודתי העמוקה.

השימוש בביטוי "כנגד כל הסיכויים" — כותרתו של הספר — לא בא במקרה או בטעות. מוסה (משה) פלד, יליד המושב הראשון בארץ ישראל, פעל כל חייו כנגד כל הסיכויים, ויכול להם. שום דבר לא בא לו בקלות, למרות היותו בן ל"אצולת" המושבניקים והחלוצים — ממתיישבי באר טוביה, מראשוני המתיישבים בבאר שבע וחוד החנית של אלה שפנו לעבד את ביצות המלריה שהביאה כליה על הכפר הערבי אומלבס, לימים פתח תקווה. "כנגד כל הסיכויים" הוא השם ההולם ביותר את סיפור חייו ועלילותיו של מוסה פלד.

החל הקרב על רמת הגולן. שעתיים וחצי לאחר מכן, בסביבות השעה 10:30, עברה חטיבה 205 בתוך חטיבה 9 והחליפה אותה ככוח הקדמי של האוגדה. שתי החטיבות השמידו בשעות האלה את רוב הטנקים של חטיבה 47 הסורית ואת הרק"ם של החטיבה הממוכנת 132. בשעות הצהריים הגיע החוד של אוגדה 146 למוצב תל א־סאקי, פינה משם את הפצועים של גדוד 50 ושיחרר את לוחמי המוצב שנשארו בעורף של החטיבות הסוריות הפורצות. 

פרק א 

בין ייאוש לתקווה — 8-6 באוקטובר 1973

ביום ראשון, 7 באוקטובר 1973, בשעות הערב המוקדמות, חזר שר הביטחון, רא"ל (דימ.) משה דיין, מסיור בחזיתות הלחימה. עם נחיתתו בשדה התעופה הצבאי שדה דב ברמת אביב, שמע אחד מאלופי צה"ל את השר מפטיר: "הפסדנו את הבית השלישי". מאוחר יותר באותו ערב שמעו אחרים ב"בור" המטכ"ל בקריה ובחדר הממשלה ב"בית האדום" במחנה מטכ"ל בתל־אביב את אותן אמירות של שר הביטחון.

כמה שעות קודם לכן, בדיון אצל ראש הממשלה גולדה מאיר, תיאר שר הביטחון את המצב בחזית הצפון:

אני מציע ומקווה שבכל זאת נצליח לייצב קו ... לא בלתי אפשרי לייצב קו ולבלום את הסורים ... כרגע יש מצב לא טוב ... הערבים לא יפסיקו את המלחמה ... המלחמה היא על ארץ ישראל ... אם ניסוג מרמת הגולן, זה לא יפתור כלום ... ברגע זה לא צריך לקוות שנוכל לעשות מתקפת נגד. אם נוכל נעשה. כרגע המצב שאנו צריכים לשמור על הארץ ... כך אני רואה את הדבר. כמויות הנשק שלהם אפקטיביות. היתרון המוסרי שלנו אינו עומד מול המסה הזאת. המספרים האלה הם מכריעים מאוד ... חקה [אלוף יצחק חופי — אלוף פיקוד הצפון] יותר פסימי ממני ביחס לרמת הגולן. הוא אומר "הלוואי ויכולתי לייצב את הקו"... נוכל להעמיד מולם קו שני...1

מאוחר יותר באותו היום אמר דיין: "הם [הערבים רוצים] לכבוש את ישראל, לגמור את היהודים". באותו יום ראשון (היום השני למה שנקרא "מתקפת הפתע" המצרית־סורית על עמדות צה"ל בסיני וברמת הגולן) לוח הזמנים הרשמי (הלו"ז) של שר הביטחון2 מביא אותו לפצ"ן בצפת בשעות הבוקר, למוצב הקדמי של פיקוד דרום בשעות הצהריים, ושאר היום לישיבות ועדת שרים לענייני ביטחון וישיבת ממשלה. אין בלו"ז כל זכר ואזכור לביקור נוסף בגליל.

אבל דברים קשים מפי דיין שמע רופא צבאי בכיר במילואים שקיבל את נפגעי הצנחנים, חטיבה 188 וסוללות הארטילריה שנשטפו על־ידי השריון הסורי הפורץ בגזרה הדרומית של רמת הגולן וטיפל בהם בתאג"ד מאולתר שהקים ביוזמתו ליד גשר אריק: "אני לא זוכר שעה או אפילו מסגרת זמן כללית, אבל בשלב מסוים הרמתי את הראש וראיתי את שר הביטחון משה דיין עומד לידי. דיין אמר בקול רם: 'זה חורבן בית שלישי'. אחד הקצינים שהיה איתו אמר משהו שנשמע כמו 'אסור לומר דברים אלה' ... אני הייתי בהלם גם ממה שראיתי במו עיני וגם ממה ששמעתי ממשה דיין. זו לא הייתה תרומה למוראל הלוחמים או ליכולת העמידה שלהם".3

האם חזר משה דיין מפיקוד דרום למבט שני על חזית הצפון? בלו"ז הרשמי של שר הביטחון אין לזה כל זכר. אבל דיין כמו דיין, תמיד, בכל מלחמות ישראל דאג להתרשם אישית, לא האמין או סמך יתר על המידה על דיווחים מהשטח. היות שהכיר את חזית הצפון היכרות ישירה וידע שהמצב בחזית הצפון עלול להיות קריטי לקיומה של ישראל, רצה להתרשם אישית מהמצב בשטח. אם אמנם חזר לצפון הוא לא חזר לחמ"ל פצ"ן אלא לתצפית כורזים לצפות ישירות על המצב בגולן.4

על דברים אלה הגיב מי ששימש במלחמת יום הכיפורים כקצין אג"ם בפיקוד הצפון, סא"ל (ולימים אלוף) אורי שמחוני: "הפגישות עם דיין, של הרופא, לפי מיטב הבנתי לא התקיימו. המוח האנושי יוצר סיפורים, הזמן מערבב את הסיפורים והעובדות, זאת הרומנטיקה במיטבה. דיין היה בפיקוד הצפון בשעת בוקר מוקדמת ועזב במסוק אחרי כחצי שעה. אני לא ראיתי אותו חוזר יותר לצפון. הרופא לא ראה את דיין, ופצועי 188 לא פונו לגשר אריק". 5

לתחושה של חורבן בית שלישי היו שותפים רבים בפיקוד צה"ל באותו זמן. הקרב ברמת הגולן בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר היה קרב נואש, ואחרי 30-24 שעות של לחימה מתמשכת ללא הפסקה, המצב נראה קודר מאוד, גם לאחר שהחזית בגולן התייצבה לכאורה: בגזרה הצפונית הצליחה חטיבה 7, מתוגברת בגדוד 71 מבית הספר לשריון וגדוד 74 מחטיבה 188, לייצב קו מגננה מאחורי הקו הסגול6 ולעצור במחיר כבד את הסתערות חטיבות הטנקים הסוריות שהיו מצוידות בטנקי 55-T לעבר מרחב קוניטרה, החרמוניות ושפך ואדי מרג' א־שבלק (שלימים ייקרא עמק הבכא) ומרחב נפח. קו העצירה הישראלי בגזרה זאת החזיק מעמד והטנקים של צה"ל גבו מחיר כבד מהסורים שהמשיכו להסתער עליו. בגזרה המרכזית, בעיקר מסביב למחנה נפח, הצליחו יחידות בודדות ולפעמים גם טנקים בודדים מחטיבה 188, מחטיבות מילואים וכן מיחידות משנה מחטיבה 7, להניס את הסורים ממחנה נפח לאחר פינויו על־ידי מפקדת אוגדה 36 שבראשה עמד תא"ל רפאל (רפול) איתן, ולעצור את שיטפונם מערבה. גם לוחמי חי"ר עם בזוקות בנות שלושים שנה, ובהם סמ"ר (לימים תא"ל) אפי איתם, עצרו באישם טנקים סוריים. רסיסי מסגרות לוחמות של טנקים מחטיבות מילואים, שעלו בשעטה לרמה לאחר שסיימו למלא "בטן" תחמושת ודלק, גם ללא תיאום כוונות,7 חיפשו מגע אש עם הטנקים הסוריים והצליחו למנוע פריצה סורית לעבר בית המכס העליון וגשר בנות יעקב. במהלך שעות מעטות ומכריעות אלו התרסקה שדרת הפיקוד של חטיבה 188 (כשגדוד 74 שלה ממשיך להילחם בחטיבה 7 בפיקודו של אל"ם יאנוש בן גל). מח"ט 188, אל"ם יצחק בן שוהם, הסמח"ט, סא"ל דוד ישראלי, וקצין האג"ם החטיבתי, רס"ן בני קצין, נהרגו בגזרה המרכזית, והחטיבה הפסיקה למעשה להתקיים כמסגרת חטיבתית לוחמת.

המצב בגזרה הדרומית של רמת הגולן היה חמור, קשה ומדאיג יותר. מהדיווחים המקוטעים שהגיעו מהגזרה לפיקוד הצפון עלתה מציאות קשה, כמעט בלתי נתפסת, על הנעשה בשטח. העובדות הקשות הופנמו רק באיחור: דיוויזיה 5 הסורית הצליחה לפרוץ מערבה, מדרום למוצב תל פארס השולט בחלק המזרחי של הגזרה הדרומית, ומיהרה דרומה ומערבה לעבר מעלה גמלא, מצר אל־על והציר לאל־חמה — הציר היורד למעיינות החמים במשולש הגבולות ירדן־ישראל־סוריה ולשפך הירמוך ולנהר הירדן אחרי יציאתו מהכנרת.

באותו זמן ממש התברר לפיקוד הצפון ולאלוף הפיקוד, אלוף יצחק (חקה) חופי, ואולי גם למטכ"ל, כי בקו החזית מול הסורים, שמתחיל מדרום לנפח ולציר הנפט ונמשך עד לירידה לחמת גדר (אל־חמה), אין כוח או עתודה פיקודית המסוגלים לעצור את שטף המתקפה הסורית.8 הם גילו כי המציאות בדרום הרמה חמורה, מסוכנת מאוד וכמעט בלתי נסבלת: קו הטנקים הדליל בגזרה הדרומית ועמו כל מערכות ההגנה, כולל גדוד 50 (נח"ל מוצנח) שאייש את המוצבים בשטח ושימש כוח תצפית, שהוכפפו לגדוד 53 מחטיבה 188, שפעל כשהוא מפוזר ומפוצל לטנקים בודדים ללא עתודה משמעותית — כולם קרסו תחת לחץ ההתקפה הסורית. פצ"ן (ברמותיו השונות) העריך שהמאמץ העיקרי הסורי יהיה בגזרה הצפונית של רמת הגולן. אי לכך, ובמודע, השקיע הפיקוד רק מעט מהכוחות שעמדו לרשותו בגזרה הדרומית. התוצאה הייתה שהסורים חדרו לעומק רמת הגולן בדרומה עם חטיבות המצוידות בנשק עדיף, ונמצאו במרחק של קילומטרים ספורים משפת הכנרת ומקיבוץ עין גב. מולם טיפסו נואשות לפתחי הצירים במעלה גמלא ובמצר אל־על מספר קטן של טנקי "שרמן" (משנות הארבעים של המאה העשרים), טנקי "צנטוריון" ("מטאור"),9 טנקי "שוט קל" ומסגרות חי"ר מילואים על זחל"מים מיושנים (גם הם בוגרי מלחמת העולם השנייה) ושתי פלוגות מתוגברת בתותחי נ"ט (תול"רים) של חטיבת "גולני".

נראה שהפיקוד הסורי היה מודע למצב שחטיבותיו הצליחו ליצור בגזרה הדרומית. הסורים, שתקפו בתחילת הלחימה לרוחב כל חזית רמת הגולן לפי מיטב הדוקטרינה הסובייטית וללא "מאמץ עיקרי", שינו בשלב זה את הטקטיקה והפנו לגזרה הדרומית כוחות שריון וחי"ר ממונע טריים, שלא השתתפו בקרב עד אותו רגע. למעשה, המטכ"ל הסורי התחיל להפעיל אז "מאמץ עיקרי" בגזרה הדרומית של רמת הגולן, וההתקפה הסורית שם הפכה למאמץ הראשי של השריון והחי"ר הסוריים. בעקבות הפריצה הכניס הפיקוד הסורי לגזרה את האלמנט המשוריין (טנקים) של דיוויזיות החי"ר 9 ו-5, את חטיבות השריון 51, 46 ו-47 ואת החטיבה הממוכנת 132.10 אליהן נוספה חטיבת השריון 91 מדיוויזיית השריון 1, בסך הכול כ-450-400 טנקים, כולם מסוג 55-T.

הרבה קודם לכן, בקבוצת הדיון המבצעית (קד"ם) הראשונה במלחמת יום הכיפורים, שהתכנסה בשבת, 6 באוקטובר, בשעה 18:35, עלה נושא הפעלת עתודת המטכ"ל היחידה — אוגדה 146. סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, אמר באותו דיון: "... מאחר שלפי הערכתי יחסי הכוחות היבשתיים בגזרה הם טובים, לא צריך להחליט על הפעלת אוגדה 146". הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, שסיכם את הקד"ם, העריך שהבלימה ברמת הגולן טובה מאוד פרט למוצב החרמון, ולפיכך נראה לו, "באינסטינקט", שלא יהיה צורך להפנות את אוגדה 146 לצפון.11 בשעות הראשונות של הלילה הראשון למלחמה, מוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע) והמטכ"ל פעלו מתוך הערכה שהחזית הקריטית והמסוכנת ביותר היא החזית המצרית.

החל מחצות אותו לילה ולקראת בוקר יום ראשון, 7 באוקטובר, זרמו דיווחים עדכניים למרכזי הדיווח בקריה בתל־אביב, שהציגו ללא כחל וסרק את המצב המידרדר והמחמיר והולך בחזית הסורית ושינו באחת את מפלס הדאגה. בסביבות השעה שלוש בבוקר אותו היום נעשו הדיווחים הקשים מפיקוד הצפון תכופים, והפכו מטפטוף של ידיעות לזרם מחמיר של בשורות מדאיגות. סמוך לאותו זמן הוטלה האחריות על הגנת רמת הגולן על מפקדת אוגדה 36 ומפקדהּ רפאל איתן, שנמצא בנפח. הלחץ הנמשך וההצלחה הסורית בדרום רמת הגולן, במקביל לקריסת חלק מהכוחות בקרב ההגנה, גרמו לפיקוד העליון לשנות את ההערכה בנוגע לזירה הקריטית, והחל מרגע זה הוסט מאמץ ההגנה העיקרי, כלומר פעילות חיל האוויר, לחזית סוריה.

בשעה 3:51 מסר אלוף פיקוד הצפון לרמטכ"ל, בטלפון, דוח על הנעשה ברמת הגולן ובו הגדיר כללית את המצב כ"לא טוב": בגזרה הדרומית זורמים כל העת כוחות אויב לעבר גדוד 53 מחטיבה 188 ופוגעים בטנקים הישראליים בזכות אמצעי ראיית הלילה מסוג אינפרא־אדום — ציוד שלא היה בידי צה"ל וגרם לנחיתוּת קשה בלחימת הלילה; בצומת רפיד חדרו הסורים עד מערבית לחושניה, בקוניטרה התקרבו הסורים לעיר, באזור מוצב 110 הם נמצאו על הכביש. אלוף הפיקוד הוסיף שניתנה הוראה לפַנות את כל הנשים והילדים מיישובי הרמה וכי במספר מוצבים נשארו לוחמים בעורף האויב וספק אם ניתן לפַנותם. עוד דיווח אלוף חופי כי חטיבת "גולני" ומפקדה לא יעלו לרמה לפני אור ראשון, ולכן אין טעם לייעד אותם להתקפה על מוצב החרמון. במקום זאת יוטל על החטיבה לתפוס את אחד הצירים המרכזיים המחברים לרמה ולהחזיק ולאבטח את התנועה של רק"ם ישראלי המטפס לשדה הקרב. במקביל נעשים מאמצים להגן על כל הצירים, ובעיקר על פתחיהם המערביים בקצה המצוק היורד לעמקים כדי למנוע "שטיפה" סורית, אולם הלחץ של התוקפים חזק מאוד. חופי גרס כי יש להימנע מקרב שחיקה העלול לגרום להיפגעות טנקים רבים, דיווח שטנקי תגבורת יגיעו מאוחר יותר ממחנה "פילון" והוסיף שאם לא יתקבל סיוע מסיבי בבוקר, המצב עלול להיות חמור.12

ואכן, הרבה לפני שהתברר שהצבא הסדיר (חטיבת הטנקים 7 וחלק מחטיבה 188) הצליח לבלום בגזרה הצפונית (מרחב קוניטרה והמרחבים שמצפון לעיר הסורית הנטושה) ולעצור את התוקפים בגזרה המרכזית (מסביב לנפח ולציר הנפט), הצליח הגל השני של השריון הסורי להבקיע דרך מערך ההגנה המפוזר של צה"ל בגזרה הדרומית ולהתקדם מערבה לעבר השטחים השולטים על צירי העלייה לרמת הגולן.

עיקר הכוח התוקף בגזרה הזו היה שייך לדיוויזיית החי"ר הסורית 5, בפיקוד עלי אסלאן, שתוך כדי ההכנות למלחמה הפכה בפועל לדיוויזיה משוריינת: תחת פיקוד הדיוויזיה היו שתי חטיבות טנקים — 46 (12), ו-47 (שסופחה לדיוויזיה ערב המלחמה) — חטיבה ממוכנת 132 ושתי חטיבות חי"ר (112 ו-61), שחלק גדול מאלמנט החי"ר שלהן נשאר מאחור להחזיק בקו ההגנה הסורי. סד"כ הטנקים של דיוויזיית החי"ר 5 עמד על 300 טנקים, מעט יותר מדיוויזיית שריון סורית תקנית.

במאמץ "לקפל" את צה"ל מעבר לנהר הירדן ולכבוש מחדש את רמת הגולן השתתפה גם דיוויזיית השריון 1 שנעה בעקבות חטיבת השריון המובילה שלה, חטיבה 91. במקביל למאמץ הסורי שכֻוון דרומה ומערבה, כוחות שריון סוריים אחרים נעו לעבר נפח, ואף מעֵבר לה, במטרה לאגף את חטיבה 7 ולכתר אותה בשעה שניהלה קרב בלימה והגנה בגזרה הצפונית והמרכזית. בשעות הלילה לקראת בוקר יום ראשון נפרץ קו ההגנה הדליל בגזרה הדרומית, ומרבית הכוחות, למעט תל פארס ותל סאקי, התפנו לאחור. הגזרה עמדה פרוצה כשהיא ממתינה ל"מכת חסד" סורית ולהצפה של שריון סורי על צירי הירידה מהרמה ולעבר הכנרת, תוך איום על קיבוצי החוף המזרחי של האגם ועל הציר היורד למפגש הגבולות עם ירדן בדרך המפותלת מאוד לאל־חמה.

חוד דיוויזיה 5 (חטיבות הטנקים המובילות) הסורית הגיע לקו שממנו צפו מפקדיו על פתחי הצירים היורדים לירדן, לשפת הכנרת ולבקעת כנרות. חלקים מחטיבה ממוכנת 132, ובעקבותיהם טנקים מהחטיבה המשוריינת 47 (חטיבה מטכ"לית שבסיסה היה בחומס), הגיעו לצידו הצפוני של מצר אל־על. כוחות אחרים של חטיבה 47 הגיעו לקצה העליון של מעלה גמלא, וחוד חטיבה 46 הגיע לצומת המפלים שחולש על מרחב קצביה.

כאן, בקו החדש שאליו הגיע השריון הסורי — מציאות איומה מבחינת צה"ל ופיקוד הצפון — החל הקרב מחדש על החזקת הגולן. בנקודת זמן זו, פחות מ-24 שעות אחרי תחילת "מתקפת הפתע" בגולן ולאורך תעלת סואץ, מעט מאוד היה ברור או סופי. הקרב על הגולן לא נוהל כסדרו, על־פי הפק"ל או בהתאם לתכנון צה"לי מוקדם. גל ההלם הראשוני של "התקפת הפתע" ועוצמתה — מלחמה כוללת בשתי חזיתות מול אשליית יום קרב — לא מנע מהדרג הלוחם — בטנקים, במוצבים ובמערך יחידות הקו הקדמי — לעמוד ולהשמיד את התוקפים גם במחיר חייהם. אותו גל הֶלם לא פסח על הדרג העליון של פיקוד צה"ל, היכה בו בכוח בלתי רגיל ושיבש את שדרת הפיקוד, פגע בביטחון הקשר של התקשורת האלחוטית והקווית של הצבא ולמעשה גימד את המנהיגות הצבאית. במצב קריטי זה, כשהמציאות הצבאית הכוללת ברורה לו, החליט הרמטכ"ל להקצות את עתודת המטכ"ל האחרונה שלו — אוגדה 146 של מוסה פלד — לפיקוד הצפון.

ב-7 באוקטובר בשעה 05:20 הורה רא"ל אלעזר על קידום טנקי ה"שרמן" וה"שוט" של אוגדה 146 לרמת הגולן כעתודה מטכ"לית ועל הפעלתם שם במידת הצורך. כעבור שעה, ב-06:30, התברר שהמצב ברמת הגולן מידרדר והולך במהירות ולא ניתן יותר לדחות את ההחלטה בעניין הפעלת העתודה המטכ"לית. עשר דקות לאחר מכן, כאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי), שנלווה לשר הביטחון בביקורו (המתועד) בצפון, פנה אל הרמטכ"ל בבקשה להפנות כוחות מאוגדת העתודה לרמת הגולן, ענה לו רא"ל אלעזר שהוא כבר הורה על כך.

בשעה 07:35 שוחח סגן הרמטכ"ל טל עם אלוף פיקוד הצפון ומסר לו על ההחלטות הנוגעות לחזית הסורית: חיל האוויר אמור להפנות את טייסותיו לצפון במגמה למנוע מטורי השריון הסוריים לגלוש לכנרת; פיקוד הצפון יקבל את אוגדה 146, כאשר גדוד ראשון שלה ייצא על מובילים בשעה 10:00, ושאר המסגרות הלוחמות יסעו על זחלים ויגיעו לזירה בשעות הערב. סמוך לשעה 08:00 תדרך הרמטכ"ל את אלוף הפיקוד והורה לו לא לשחוק את הכוח שנותר ולא לתקוף התקפות מקומיות, אלא לבלום ולהיערך בעמדות טובות, אפילו אם יהיה צורך "לשפר" עמדות לאחור.

אוגדה 146 הוקמה כאוגדה משוריינת קבועה עם שתי חטיבות טנקים וחטיבה ממוכנת אורגנית שנה קודם למלחמת יום הכיפורים, וייעודה המוצהר היה, כאמור, לשמש עתודה מטכ"לית. ככזו, היא הייתה מיועדת גם לרדת לסיני, לשמש אגרוף משוריין טרי המסוגל ועתיד להכריע את הקרב על גדות תעלת סואץ ומעֵבר לה. מוסה פלד קיבל את מינויו כמפקד האוגדה ב-6 באוקטובר 1972, בדיוק שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

ההחלטה לוותר על העתודה המטכ"לית הבודדת ולהניע את כולה בשלב מוקדם כל כך צפונה, לקרב ברמת הגולן, שעה שערפל הקרב כיסה על העובדות בשטח והסתיר מתחתיו את המציאות הקשה בשתי החזיתות, הייתה תוצאה של הערכה קרה ושקולה — החלטה אישית של הרמטכ"ל. הוא צפה קדימה מעבר לרעשי הקשר ולרחש־לחש של יועצים יודעי כול, כשהוא מתעלם מדיווחים אופטימיים הנשענים על חלומות בהקיץ. למזלה של ישראל, הרמטכ"ל דייק בהחלטתו. החלטתו להטיל את עתודת המטכ"ל לחזית הצפונית בשלב הזה התבררה בדיעבד כאחת מההחלטות הקשות, המרכזיות והנכונות של רא"ל דוד אלעזר במלחמה.

לא היו לדדו הרבה שותפים להחלטה זו, וגם לא חסרו מי שמתח עליו ביקורת בגינה. סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, התנגד להחלטה, וגם רבים אחרים ראו בה החלטה שגויה. עם זאת, החלטת הרמטכ"ל להעביר את אוגדת 146 צפונה הייתה תוצאה של היכרות אישית ויסודית שלו עם השטח, לאחר ששימש אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים. לדדו היה ברור כי הקרב ברמת הגולן צמוד למרכזי אוכלוסייה אזרחית של ישראל בגבולות שלפני 1967, קרוב במידה מסוכנת לבטן הרכה של ישראל, וכי תוצאותיו עלולות לאיים על שלמות המדינה, כמו למשל ניתוק הגליל ממרכז הארץ.

למעשה, יחידות מילואים (גיוס מהיר) של פיקוד הצפון החלו לעלות לרמת הגולן כבר בשעות הלילה של 6 באוקטובר. בסביבות השעה 11 בלילה נכנס ללחימה על ציר הנפט מול נפח כוח ראשון מגדוד 266 של חטיבה 179, בפיקודו של המג"ד עוזי מור. כל כוח, ולו הקטן ביותר שהצליח להתארגן גם ללא השלמת פרטי ציוד ונשק מלאים, נע לעבר הרמה. במהלך הלילה ובבוקר של 7 באוקטובר המשיכו כוחות מילואים לזרום לדרום הרמה. היו אלו יחידות מילואים מחטיבות השריון 179 ו-679, החטיבות הממוכנות 9 ו-4 וכן סוללות חת"ם מהאגד הארטילרי 212. זה היה מרוץ עם הזמן לעבר מצוקי הרמה ופתחי הצירים העולים לבמתה, בין השריון והחי"ר הממוכן הסורי השוטף ומתקדם מערבה ובין כוחות מילואים של צה"ל העולים מזרחה לרמה ונכנסים מיידית לקרב שריון בשריון. שני הצדדים נעו כל אחד קדימה, זה מערבה וזה מזרחה, במטרה להיאחז בשפת הרמה, על קצה המצוק, מעבר ל"ציר המפלים", במעבר אל־על ובמעבר גמלא.

אוגדה 146 קיבלה את פקודת "אשור" עוד ביום שישי 5 באוקטובר, ונכנסה בעקבותיה לכוננות ג' ("מנעול"), שבמסגרתה הושאר הסגל הסדיר בבסיסי האוגדה וסגל המילואים הבכיר קיבל התרעת גיוס. ביום הכיפורים, 6 באוקטובר, בשעה 8 בבוקר, עדכן רמ"ט פיקוד המרכז, משה (וחצי) לוי, את מוסה פלד בביתו בנהלל באשר לכוננות ואפשרות הגיוס המלא. מוסה יצא מיד למפקדת פיקוד המרכז במצודת כפיר שבשועפט. את פקודת הגיוס למילואיה־לוחמיה קיבלה אוגדה 146 ב-09:40 בבוקר יום הכיפורים. בערבו של אותו יום התבשרה מפקדת האוגדה שחטיבת הטנקים 217, שהייתה בנויה משלושה גדודי טנקים ומצוידת בטנקים הטובים ביותר באוגדה — טנקי "שוט קל" משופרים — יורדת מהסד"כ שלה לאחר שצורפה לאוגדת גיסות השריון 162. חטיבותיה של אוגדה 162 כבר היו בדרכן לתעלת סואץ בשעה שחלקן, כמו חטיבת ביה"ס לשריון 460, כבר נלחמו על גדות התעלה.

ביום ראשון, 7 באוקטובר, בשעה 06:45 לערך הודיע מוצב הפיקוד העליון למפקד אוגדה 146 שהוא ואוגדתו אמורים לעלות צפונה ולהצטרף לקרב עם הסורים. שנים אחר כך יאמר אלוף מוסה פלד:

כשקיבלתי ביום ראשון בבוקר את הפקודה שהאוגדה מופנית צפונה ולא לסיני, זו לא הייתה בשבילי הפתעה מוחלטת. אי אפשר לומר שזה נפל על אוזן שלא הייתה מוכנה לקלוט תפנית כזאת. אבל המשמעות של ההחלטה הייתה שכל התוכניות הקבועות של צה"ל משתנות, כי התוכנית [המקורית] הייתה בנויה על ההנחה שעתודת המטה הכללי עוברת לסיני [ת"פ פיקוד הדרום] ולא לפיקוד הצפון. [התפנית הזו] העידה על שיבוש עמוק.13

אוגדה 146 החלה בזיווד ובחימוש,14 באיטיות שנבעה מחוסר ציוד ומארגון משובש של מחסני החירום ומצבורי התחמושת והנשק, והתחילה לנוע צפונה. מפקד האוגדה, יחד עם קצין האג"ם האוגדתי משה ורבין, קצין המודיעין האוגדתי מוטי כץ, ומפקד האגד הארטילרי האוגדתי דן אבידר, עלו על שני כלי רכב מצוידים במכשירי קשר רבים ויצאו צפונה. הייתה זו חבורת פיקוד מצומצמת שנועדה להכין את הגעתה של האוגדה לקרב ברמת הגולן. לפני היציאה לפיקוד הצפון הורה מפקד האוגדה לסגנו אברהם רותם ולראש מטה האוגדה אריה שחר, שהתנדב לתפקיד, להמשיך ולדחוף את המסגרות הלוחמות ואת תומכי הלחימה, ברובם על שרשראות וגלגלים, צפונה אל שטחי הכינוס של האוגדה בצומת צמח שבדרום הכנרת ומול צירי העלייה הדרומיים לרמה.

בדרכה צפונה עברה חבורת הפיקוד המצומצמת של האוגדה דרך ה"בור" (חדר המלחמה המרכזי של צה"ל) בקריה בתל־אביב. "מלבד הרבה רעש, טפיחות על הכתף ודיבור שחצני מאנשים מיותרים, לא קיבלנו שם כל מידע חיוני", סיפר מוסה ברבות הימים. הוא חש "תחושת בטן" כללית שהמצב בשתי החזיתות אינו שפיר, ובפגישה חטופה עם הרמטכ"ל במסדרון של ה"בור" שמע ממנו: "מוסה'לה, סע צפונה, תראה מה אפשר לעשות שם ותקבל פקודות בפיקוד הצפון".15 במצפ"ע (מוצב הפיקוד העליון) ידעו להפנות את החבורה הקטנה של מפקדי אוגדה 146 לראש מטה פיקוד צפון הנמצא במטה הפיקוד בנצרת, להתעדכן אצלו. השלושה מיהרו להגיע לנצרת ולגלות שהרמ"ט, תא"ל אורי בראון, לא היה מעודכן ולא ידע מהמתרחש בגזרת הפיקוד, אבל ידע להפנות אותם להר כנען, שם נמצאו אלוף הפיקוד וקציני המטה שלו. חבורת הפיקוד מיהרה לחמ"ל הר כנען ומצאה שם את החפ"ק הפיקודי. בחמ"ל המוני אנשים, רעש ומהומה. מוסה חיפש את אלוף הפיקוד יצחק חופי, ולאחר שנענה כי הוא נמצא בחדרו, הוא וקציניו מיהרו לשם. לימים סיפר מוסה פלד על פגישה זו:

אני נכנס לחדרו של חקה. חקה ואני עבדנו יחד כמה וכמה פעמים והיחסים בינינו היו קרובים. אני בא לחקה והוא שוכב על המיטה עם הפנים לקיר ... רואים עליו שהוא עבר זעזוע קשה מאוד. הגעתי לחקה ביום ראשון בשעות הצהריים, שזו אולי שעתו הקשה ביותר של פיקוד הצפון. זה אולי הרגע שהתברר לפיקוד שהפיקוד של חטיבה 188, החטיבה הסדירה של הרמה, לא קיים יותר. המח"ט נהרג, הסמח"ט נהרג, הכוחות נפוצו, אין שליטה, אין חטיבה. חטיבה 188 לא קיימת יותר ככוח חטיבתי לוחם. המשמעות היא שבעצם אין כוח שיעצור את הסורים מלחדור דרך הפירצה שהם השיגו לעצמם בצומת ובמוצבי כודנה, והם "נשפכים" בצורה חופשית לשלושה כיוונים: מערבה לגשר בנות יעקב, צפונה לצומת נפח ודרומה לגבעת יואב, עין גב וחוף הכנרת. אני לא ידעתי את המצב [לאשורו], אבל זה הרקע לפגישה המוזרה שלי עם חקה ... אני נכנסתי לחקה עם שלושת הקצינים שלי. חקה היה באמת במצב רוח נורא ואיום.16

מוסה שזיהה את מצב הרוח של אלוף הפיקוד, דאג להוציא את שלושת הקצינים שבאו עמו מחדרו לא לפני ששמעו את חקה מורה למוסה להיכנס למגננה. לדבריו:

אני אומר לו: "חקה, אני בא עם האוגדה, באתי לקבל פקודות. תגיד לי מה אתה רוצה שנעשה. ההערכה שלי שהאוגדה תתחיל להתרכז [באזור] משטרת צמח ואני מעריך שהם יתחילו להגיע בלילה. מה הפקודות שלי? למה אתה רוצה שאתכונן?" חקה אומר לי: "מוסה, תבנה קו הגנה שני לאורך הירדן". אני מופתע מאוד אבל אומר: "חקה, אני מציע שנבצע התקפת נגד מכיוון עין גב. אם אתה רוצה שאסע צפונה, זה יקח לי עוד יום לתנועה. גם ביום שני לא אוכל להילחם. בהגנה אנחנו רק יכולים למנוע מהם ניצחון אבל לא לנצח", אני מגמגם את המשפטים האלה. חקה מסתובב לצד השני ואומר: "מוסה, המצב רע מאוד, רע מאוד", כמעט אומר לי שהמצב נואש, ובזה נגמרת השיחה בינינו.17

מוסה היה משוכנע שעל האוגדה בפיקודו לתקוף ולא להיכנס למגננה, למרות מה ששמע מאלוף פיקוד הצפון. ההיגיון של תקיפה באגף ומול הממד הצר של התקיפה הסורית היה כל כך ברור בעיניו, שלא היו לו ספקות בעניין, והוא היה נחוש לתכנן ולבצע התקפה. מוסה גם היה משוכנע שהוא צריך לתקוף ולא להגן על מעברות הירדן, לתקוף מצמח, מכיוון עין גב במעלה הרמה לכיוון הרוּקאד — נחל עמוק, בלתי עביר לרכב קרבי משוריין, שמשמש כגבול טבעי בין רמת הגולן הישראלית והעמדות הסוריות שממול — ולעלות לבמת ההר. שם לסתום את הפירצה הסורית ולהכריח את הסורים לפנות את רמת הגולן. כדי להתעדכן ולהיות מוכן לביצוע התקפה הוא החליט לצאת לשטח, לסייר בצירים העולים למצוק שמעל לכנרת ולאסוף מודיעין עדכני ומעשי שאותו לא מצא בחמ"ל פיקוד הצפון.

בשעה שאוגדת המילואים 146 נסעה, נתקעה וקרטעה, וכאשר טנקים וזחל"מים שלה נתקעו בצידי הדרכים בעיקר בשל בעיות מנועים והנעה, חבורת הפיקוד האוגדתית המצומצמת ירדה דרך כורזים ואלמגור אל שפך הירדן לכנרת וצפתה משם לעבר פתחי הצירים העולים לרמה בגזרה הדרומית. תצפית מרכס אלמגור — השטח היחידי ממערב לירדן הגבוה ממקבילו המזרחי — אפשר להתרשם באופן בלתי אמצעי משדה הקרב. הצירים שבהם עברה החבורה הקטנה היו ריקים מאויב ודלילים בכוחות צה"ל. רעש תותחים נשמע ממרחק וענני עשן שחור ולבן כיסו את האופק. התרשמות חבורת הפיקוד הייתה שהמצב אולי אינו חמור כל כך כפי שהצטייר להם בביקור בחפ"ק הפיקודי, והרושם היה שהסורים עצרו משום מה את התקדמותם מערבה ואין צורך לנצל את האוגדה לבלימה על מעברות הירדן.

הסיור נערך בשני כלי הרכב שנמצאו בידי חבורת הפיקוד של האוגדה — מכונית ה"ואליאנט" החבוטה של מוסה וג'יפ עמוס מכשירי קשר. הם נכנסו לשני הצירים היחידים בגזרה הדרומית המטפסים לבמת הרמה, משם יש תצפית ישירה על סִפּה המערבי של במת ההר. הם התוו על המפות שבידיהם את תכנון התקפת הנגד, כפי שהוכתבה על־ידי מוסה והייתה מוסכמת על הכול. אף אחד מחבורת הפיקוד המצומצמת של אוגדה 146 לא דיבר על יצירת קו הגנה על הירדן, והנושא אף לא עלה בשיחות בין המפקדים הבכירים. ארבעתם התעלמו בצורה מוחלטת ובוטה מהפקודה הבלתי ברורה שקיבלו מאלוף הפיקוד, כאילו לא היו דברים מעולם. חבורת הפיקוד האוגדתית הייתה קשובה מאוד ל"רוח המפקד" שלה, ואיש לא ערער על כוונותיו והנחיותיו. מוסה עצמו היה נעול על התקפת נגד ומשוכנע שהאוגדה תצליח להפוך את המצב לא רק בגזרה אלא בכל רמת הגולן.

נדמה ששר ההיסטוריה הכין את מוסה פלד לאורך כל 48 שנות חייו לרגע הזה — לרגע שבו יפקד על אוגדת שריון מטכ"לית היכולה וצריכה להכריע את הקרב בחזית הצפונית. מוסה התעלם מרעשי הרקע, ממה שאמרו ומ"מה יגידו"; הוא ידע להנהיג אנשים בשדה הקרב המודרני, המהיר, עתיר האש והמוות, כדי להשיג מטרה אחת ויחידה — ניצחון. הוא היה משוכנע שהאחריות שהוטלה עליו הייתה מוחלטת וכי עליו להשיג את המטרה במחיר שיהיה גבוה לאויב ונמוך לכוחותינו. האוגדה, לוחמיה ומפקדיה האמינו בו והלכו אחריו. על אף הנחיתות המספרית והאיכותית של טנק מול טנק, אוגדת המילואים 146 ואנשיה, רובם אזרחים לוחמי מילואים, זיהו את הנחישות של מפקדם, בטחו בו וביצעו את הבלתי צפוי. הם הופיעו על במת ההר כנגד כל הסיכויים ושינו את מהלך המלחמה וההיסטוריה.

בערך באותו זמן, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון 7 באוקטובר, פלוגת הטירונים של גדוד 51 של "גולני" (פלוגה ד') התחילה להכין את גשר בנות יעקב לפיצוץ בהנחייתו ובפיקוחו של מפקד החטיבה המרחבית צבי בר (ברזאני). במקביל, ובערך באותו פרק זמן (שעות אחר הצהריים המוקדמות), עלה סמג"ד 51, ציון זיו, עם שתי פלוגות במעלה גמלא. הוא נשלח על־ידי עוזר קצין אג"ם פיקוד הצפון לסייע לגדוד חת"ם (תותחים מתנייעים 155 מ"מ) שסוללותיו נשטפו על־ידי חטיבות השריון הסוריות המתפרצות לגזרה. סמג"ד 51 עלה לאיטו בדרך העפר הצרה של מעלה גמלא, ואיתו הפלוגה המסייעת של הגדוד עם מחלקת תותחים ללא רתע 106 מ"מ על ג'יפים. כששתי הפלוגות של "גולני" טיפסו לאיטן במעלה הציר, דהר לקראתם תותח מתנייע 155 מ"מ על צוותו. אורי מנוס, סמג"ד גדוד חת"ם שסוללותיו נשטפו על־ידי הסורים, הצליח לחמוק עם צוותו כשהסוללה בחלקה נדרסה על־ידי טנקים סוריים, והציע לזיו לעצור ולהסתובב משום שהסורים בעקבותיו. אלא ש"גולני" נשאר "גולני", ופקודות הן פקודות, וציון המשיך בתנועה קדימה עם זחל"מיו. את התותח המתנייע של מנוס, לו נותרו שלושים פגזים, הוא הציב בעמדה מקבילה לציר, שממנה יוכל לתת סיוע לטור המטפס בהר.

כשהטור היה עסוק בטיפוס האיטי והמייגע במעלה הצר, ללא יכולת תמרון או סיבוב, הופיעו מעליו לפתע, במרחק של כמאתיים מטרים, שלושה טנקי T-55 סוריים — כנראה אותם טנקים שירו קודם לכן על גדוד חת"ם 313. ציון זיו לא היסס ופקד על התול"רים לירות. צוותי התול"ר ירו שני פגזי 106 מ"מ חודרי שריון. פגז אחד פגע בשרשרת הזחל של הטנק המוביל והפגז השני החטיא את המטרה. לשלושת הטנקים הסוריים גם הפגיעה האחת כנראה הספיקה. הם מיהרו לרדת אחורה ונעלמו מן העין במדרון אחורי. ציון קרא בקשר לעוזר קצין האג"ם הפיקודי, עדכן אותו במציאות החדשה בציר גמלא וביקש סיוע אווירי מיידי. עוזר קצין האג"ם, מרדכי שוורץ, לא האמין לדיווח, ובאותה נשימה הודה שאין לו מטוסים להפנות לאזור. הוא הציע לסמג"ד "גולני" להתפנות מהשטח אל בית המכס העליון. בתגובה ציון הורה לטור לעצור ולנסוע אחורה. מכיוון שרוחב הציר אפשר אז בקושי מעבר רכב קרבי אחד, הטור של שתי הפלוגות נסע בהילוך אחורי עד לנקודה שבה הציר התרחב מעט והזחל"מים היו מסוגלים להסתובב. כשהטור של "גולני" ירד חזרה לציר הפרוס במקביל לשפת הכנרת, הם ראו מולם על הצירים היורדים מאלמגור וכורזים טנקים בודדים נעים בתנועה מהירה. היו אלה "שרמנים" של חטיבת המילואים 4, שמילאו "בטן" בימ"ח ודהרו למעלה גמלא במטרה לחסום את הציר. תוך כדי תנועה ה"שרמנים" עצרו, כוננו וירו כשהם מנסים להדליק טנקים סוריים על ראש המעלה.

בשעות הערביים המוקדמות, לאחר מעבר מהיר בצומת ובמשטרת צמח כדי להתרשם ישירות ובאופן בלתי אמצעי מהגעת כוחות המשנה של אוגדה 146, חזרה חבורת הפיקוד האוגדתית המצומצמת לחמ"ל פיקוד הצפון בהר כנען. עברו רק חמש או שש שעות מאז הביקור הראשון בחמ"ל, והשינוי באווירה היה מוחלט. התברר כי שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, הגיע לפיקוד הצפון כנציג הרמטכ"ל ונטל את היוזמה לידיו.

בשעה זו כבר היה ברור לפיקוד שכוחות המילואים הצליחו לבלום את הסורים מדרום לנפח. בחמ"ל שרר שקט, ומרבית אלה שלא היו צריכים להיות בו נעלמו. בר־לב שהיה לבוש מדים היה שקט מאוד, שליו ואלגנטי. כשראה את מוסה פלד נכנס למקום, שאל אותו: "מה אתה אומר?" מוסה ענה שהאוגדה בדרך ואמורה להגיע במשך הלילה. על כך הגיב בר־לב שהדבר ידוע לו, אבל הוא רוצה לשמוע ממוסה מה הוא חושב שצריך לעשות. מוסה לא היסס ואמר כי לדעתו יש שתי דרכי פעולה אפשרויות: האחת היא להקים קו הגנה, והשנייה, שעליה המליץ, היא ביצוע התקפת נגד. בר־לב לא הרפה: "למה?" ומוסה סיפר לו על המציאות בשטח ועל מה שראה במו עיניו. הוא חזר על הטיעון שאם יצטרך להקים קו הגנה, האוגדה תאבד עוד יום מלא בתנועה מִנהלתית עד שתיכנס לקרב ההגנה. לדבריו, ברגעים הכי קשים של פיקוד הצפון, אוגדה שלמה, רעננה יחסית, תמשיך לנסוע ולא תילחם. לפיכך אמר לבר־לב: "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה".

לבר־לב לא הייתה סמכות פיקודית ולכן הוא אמר למוסה פלד להמתין ופנה לדבר בטלפון המאובטח ("סילון") עם הרמטכ"ל. כעבור כמה דקות הוא קרא למוסה להיכנס לחדר כדי לדבר ישירות עם רא"ל אלעזר. מוסה חזר באוזני הרמטכ"ל על טיעוניו שכבר השמיע באוזניו בעבר, עד שדדו אמר: "בסדר, שמעתי". מוסה העביר את הטלפון לבר־לב ויצא מהחדר. זמן מה לאחר מכן יצא גם בר־לב מהחמ"ל, יחד עם אלוף הפיקוד חופי, וקרא אליו קבוצה של קצינים שהמתינו בחוץ. אל בר־לב, חקה וחבורתו של מוסה הצטרפו תא"ל קותי אדם, שזה עתה התמנה לסגן אלוף פיקוד צפון, ואל"ם ישכה שדמי. בר־לב פנה אל מוסה בנוכחות כל החבורה ואמר: "מוסה'לה, מה אתה מציע?", כאילו לא ידע מה מוסה יציע, וזה חזר על התסריט הכמעט קבוע שלו — שתי דרכי פעולה אפשריות והמלצה לצאת להתקפת נגד. בר־לב בקושי נתן למוסה לסיים את המשפט האחרון, ואז פנה לאלוף הפיקוד: "יפה, נו חקה'לה, אני מאוד מאוד שמח שאתה מקבל, שגם אתה מאמץ את התפיסה של התקפת נגד". לפני שחקה הספיק להגיד מילה סיכם בר־לב את הדברים: "אתה מסכים, אני מאשר והרמטכ"ל מאשר". אלה שהיו נוכחים במקום אמרו לימים שחקה קיבל את הסיכום בשמחה גלויה וכי הייתה הקלה ברורה על פניו ותחושה שהפור נפל.18

לימים פורשו הדברים כהטחת האשמה במי שהיה אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי. מוסה פלד היה רגיש לעניין זה, ובאחת ההזדמנויות מצא לנכון להגיד את אשר על ליבו:

אני באתי ממקום אחר באותו יום לפיקוד הצפון. לי לא הייתה אחריות כוללת. האחריות המלאה היא של הפיקוד ומפקדו, שצריך היה לעמוד מול מציאות שהדרכים לכנרת ולצפת למעשה פתוחות לאויב. ודאי שאני הייתי בעד התקפת נגד, כי כך חינכו אותי כל השנים. יש גם בעיה של זמן. כשאני מגיע עם רעיון התקפת הנגד, חקה יודע, ואני לא יודע, ש[חטיבה] 188 איננה ושהכול פרוץ. זה ההסבר שלי. לכן, גם ברור שחקה מקבל את ההכרעה של בר־לב ודדו בשמחה גלויה. דרך אגב, גם היום אני לא יודע ורק חושד שרעיון קו ההגנה בא ממשה דיין. הרעיון הזה נולד אצל דיין והוא "מכר" אותו לחקה. דיין, בשובו לקריה, לא מעלה את הנושא, וזו הכרעת רמטכ"ל לצאת לקרב על הגולן. דדו קיבל החלטה נגד קו הגנה ובעד לצאת להתקפה. זו זכותו הגדולה. 19

אורי שמחוני, קצין האג"ם של הפיקוד באותה עת, מציג את עמדת פצ"ן וחולק גם על התיאור של מוסה פלד וגם על מסקנותיו. לדבריו:

ההתקדמות הסורית בדרום הרמה נבלמה ביום ראשון 7 בחודש בסביבות 14:00-15:00, כאשר גדוד טנקים מחטיבה 179 בפיקוד יוסי עמיר תפס עמדות שולטות במעבר אל־על, גדוד 39 בפיקוד יואב וספי, שהוכפף לחטיבה 4, תפס את הפתח העליון של מעלה גמלא, וחטיבה 179 וכוחות נוספים בלמו על ציר יהודיה־חושניה. רק כאשר הושגה העצירה המוחלטת של הסורים, וזה קרה לפני שהאוגדה של מוסה הגיעה, נוצרו התנאים ונפלה ההחלטה לבצע למחרת בבוקר [יום שני, 8 באוקטובר] התקפת נגד. ברגע שהוקצתה לפיקוד אוגדת העתודה, וזה היה בשעות הבוקר, התקיים דיון בפיקוד איך להפעיל אותה. הדיון התקיים שעות לפני שמוסה ולפני שבר־לב הגיעו לפיקוד. הוגדרו בו שלוש אפשרויות: הראשונה, במידה שלא נצליח לבלום את הסורים, הגנה על קו הירדן; השנייה, אם נצליח לבלום את הסורים בדרום הרמה, נעבור מיד להתקפת נגד ביום שני בבוקר; השלישית, לתקוף נגד במרכז הרמה. העדיפות ניתנה בסוף לאפשרות השנייה, כי האוגדה באה מהדרום וזה היה הכי קצר ומהיר. עם כל הכבוד למוסה, ויש הרבה כבוד — האוגדה פעלה מצוין — לא הוא קיבל את ההחלטה לבצע את התקפת הנגד. העיקרון נקבע לפני שהוא בכלל הגיע לפיקוד והביצוע היה מותנה בהתפתחויות בשטח. צריך לזכור, התקפת הנגד הייתה פיקודית ולא אוגדתית. מוסה לא היה לבד. אוגדה 210 תקפה במקביל בציר יהודיה־חושניה (לאוגדה 210 היה באותו זמן כגדוד וחצי — דודו הלוי) עם חטיבה 179 מוקטנת, ואוגדה 36 גם היא תוקפת במקביל, בציר נפח־חושניה. כולם תקפו יחד בשעה 08:00.20

קבוצת הפקודות בפיקוד הצפון הסתיימה במהירות, דקות ספורות אחרי הסיכום בעל פה של חיים בר־לב. הפיקוד אִפשר לאוגדה 146 לקבוע את שיטת ההתקפה ואת שעת השי"ן שלה. נאמר למוסה שהוא מקבל תחת פיקודו את החטיבות שכבר נמצאו במגע קרבי עם הסורים בדרום רמת הגולן — חטיבות מילואים ממוכנות 9 ו-4. כן נאמר לו שאוגדה 210 תצטרף כמאמץ משני להתקפה מצפון לאוגדה 146, על ציר קצביה־חושניה, וכי בצפון הרמה תמשיך אוגדה 36 לבלום את הסורים כלפי דרום באמצעות חטיבה 7 וחטיבת טנקי מילואים 679.

הוחלט שאוגדה 146 תקבל אחריות מלאה על הגזרה הדרומית, וכי כל הכוחות שכבר נמצאים בגזרה יעברו תחת פיקודו של מפקד האוגדה, תא"ל מוסה פלד. בפועל, אוגדה 146, שנלקחה ממנה חטיבת טנקים אחת — חטיבה 217 — קיבלה שתי חטיבות ממוכנות 9 ו-4, (כל אחת עם גדוד טנקים אחד), ובנוסף גדוד טנקים מוקטן מחטיבה 179 וגדוד טנקים מילואים של חטיבה 188 — גדוד 39.

עם אישור מתווה התקפת הנגד, יצאה חבורת הקצינים של אוגדה 146 למשטרת צמח — שטח הכינוס של האוגדה — לתכנן ולהכין את ההתקפה האוגדתית בשני ראשים ובשני צירים. למעשה, מרגע שרעיון מתקפת הנגד אושר בידי הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון, נכנס המטה של אוגדה 146 לנוהל קרב, אבל בשל קוצר הזמן ודחיפות המצב בשטח, מטה האוגדה והפיקוד הבכיר שלה הסתפקו בנוהל קרב חפוז.

נוהל קרב כולל סדר פעולות קבוע שמאפשר תכנון כללי ועבודה במקביל, ומסדיר את הפעולות הנדרשות על־ידי האוגדה וכוחות המשנה שלה לקראת ביצוע משימה מבצעית. תכלית סדר הפעולות שבנוהל הקרב היא לוודא שהזמן העומד לרשות המפקדה ינוצל באורח היעיל ביותר ושכל פעולה נדרשת אמנם תבוצע. עיקרי נוהל הקרב הם קבועים, אך פרטיו עשויים להשתנות לפי המשימה, הסד"כ והזמן העומד לרשות הכוח. נוהל הקרב מתחיל עם קבלת פקודת התראה מהרמה הממונה לביצוע משימה, ומסתיים עם תחילת ביצוע המטלה המבצעית. כדי לוודא מימוש נוהל קרב מלא, מהיר ותכליתי, יסודותיו נקבעו והוגדרו בפקודות הקבע של האוגדה. נוהל קרב רגיל ברמת האוגדה נמשך 36 שעות.

אוגדה 146 קיבלה, כזכור, את הפקודה לעלות לפיקוד הצפון בבוקר של 7 באוקטובר, והחלה בביצוע מתקפת הנגד הפיקודית כבר למחרת בבוקר, 8 באוקטובר. בפועל עמדו לרשות מוסה פלד ומטה האוגדה פחות מ-24 שעות לצורך נוהל הקרב האוגדתי, ואלו כללו את הנעת האוגדה מפיקוד המרכז לפיקוד הצפון. עם קבלת הפקודה לתנועה צפונה, התחלקה מפקדת האוגדה: קבוצת קצינים מצומצמת בראשותו של מפקד האוגדה (עם קצין המודיעין האוגדתי, מפקד הסיוע האוגדתי וקצין האג"ם) שימשה קבוצת תכנון/סיור, נסעה למפקדות השונות להתעדכן וסיירה בשטח. במסע הזה, שהתחיל בבוקר והסתיים באותו ערב, נאסף מידע, נערך סיור חטוף בשטח ועוצבו הרעיונות העיקריים שעמדו במרכזה של תוכנית התקפת הנגד האוגדתית ברמת הגולן, שייעודה היה לסלק את הסורים משטחי הרמה הישראלית.

במקביל לקבוצת הסיור/תכנון, עסקו סגן מפקד האוגדה אברהם רותם, ראש המטה אריה שחר ומפקד אגד התחזוקה מנחם זהבי בהנעת כל כוחות המשנה של האוגדה צפונה, תוך שימוש בכל הדרכים והצירים האפשריים. מרבית כוחות האוגדה נעו על שרשראות וגלגלים, בעוד ששניים מתוך שלושת גדודי הטנקים של חטיבה 205 (חטיבת הטנקים המקורית והיחידה שנותרה לאוגדה) נעו על זחלים, הגדוד השלישי של החטיבה, גדוד 61 בפיקוד משה מלר, הוסע על מובילים. גדוד טנקים 94 בפיקודו של גיא יעקובסון נע בציר בקעת הירדן — יריחו־בית שאן־צמח — בעוד ששאר כוחות האוגדה, כולל המובילים, נעו על ציר גב ההר — הציר הישיר ממחנה עופר, דרך שכם וג'נין עד צמח. בניגוד למקובל ולנהוג, לא היו נקודות פיקוח תנועה פיקודיות או מטכ"ליות שיכוונו את תנועת השריון למלחמה. הצפיפות בצירים הייתה רבה, התנועה איטית וכל אחד דאג למעשה לעצמו.21

במהלך התנועה צפונה השילה האוגדה שלא מרצונה עוד גדוד טנקים: גדוד טנקי "שרמן" של חטיבה 670 הממוכנת הושאר בפיקוד המרכז למשימת הגנה, יחד עם פלוגת רפואה של גדוד הרפואה האוגדתי. האוגדה, שהייתה ממילא קצוצת כוחות לאחר שנפרדה מחטיבה 217 ומגדוד חת"ם 405, נאלצה, אפוא, להיפרד מעוד כוחות בדרכה צפונה. זאת ועוד, רבים מטנקי חטיבה 205, כולם מדגם "שוט מטאור" (מנוע בנזין), סבלו מבעיות טכניות כרוניות ונתקעו בדרכם. אוגדת העתודה המטכ"לית הגיעה לפיקוד הצפון עם סד"כ חסר — חטיבת טנקים לא מלאה אחת (205), וחטיבה ממוכנת אחת (670) ללא גדוד טנקים. לא ברור אם הדרג הממונה היה מודע למצבתה של אוגדה 146 ולמצבה האמיתי. אבל למוסה פלד, מפקד האוגדה, מציאות זו של חוסר בטנקים ובמסגרות לחימה שינתה אך מעט: הוא פקד, דיבר והתנהג כאילו הוא מוביל אוגדה בסד"כ מלא, ומפקד על כוח עצום היוצא להתקפת נגד ועומד להכריע את המערכה. במבט לאחור, מוסה צדק וכל רואי השחורות טעו. ואכן, כשהאוגדה יצאה להתקפה למחרת, 8 באוקטובר בבוקר, הסד"כ שלה כלל את חטיבת הטנקים 205, שתי חטיבות ממוכנות מחוזקות בעוד שני גדודי טנקים (מוקטנים) — 9 ו-4 — והחטיבה הממוכנת 670, ובסך הכול (על הנייר) כמעט 300 טנקים. בפועל, גם בגלל חוסרים של טנקים בימ"חים וגם בגלל אי־כשירות לקרב של טנקים, מוסה יצא להתקפה עם פחות מ-170 טנקים. גדודי החרמ"ש של חטיבה 670 הופנו לפוריה, וגדודי החרמ"ש של חטיבות 4 ו-9 רוכזו באזור עין גב. ראש מטה האוגדה הוביל את המפקדה האוגדתית העיקרית לפריסה והתמקמות ברכס פוריה.

למוסה פלד ולמפקדת האוגדה נדרשו כשעתיים לעבד את התוכנית, שכבר גובשה קודם לכן ואושרה בפיקוד, לפקודה מפורטת לאוגדה ולכוחות המשנה. העיקרון הבסיסי של התוכנית ההתקפית היה פשטות: התוכנית ניצלה את הצירים שהיו בשליטת כוחות צה"ל לתקיפה מדרום־מערב לצפון־מזרח, כאשר המאמץ העיקרי האוגדתי היה בציר עין גב־גבעת יואב־אל־על, באמצעות חטיבה 9 מתוגברת וחטיבה 205 (תוך ניצול ציר אל־חמה־אל־על). המאמץ המשני, באמצעות חטיבה 4 מתוגברת, היה בציר מעלה גמלא. חטיבה ממוכנת 670 נועדה לנוע בעקבות חטיבות השריון בציר גבעת יואב־אל־על ובמקביל לערוץ הרוקאד, לטהר את השטח מכוחות אויב ולאבטח את האגף המזרחי של האוגדה.

ההתקפה יועדה להדוף את הכוחות הסוריים עד לקו הסגול ולהשתלט מחדש על השטח שנכבש על־ידי צה"ל במלחמת ששת הימים אך במשך היומיים האחרונים למלחמה עבר לשליטה צבאית סורית. למעשה, גורל הקרב על הגולן כולו הוטל בבוקר 8 באוקטובר על אוגדה 146 והיחידות המסופחות אליה, שמשימתן הייתה לבצע את מתקפת הנגד ולהחזיר את המצב בשטח לקדמותו. הגוף העיקרי של האוגדה דהר לשיפולי רמת הגולן, בנסיעה על שרשראות ממחנות החירום של האוגדה בפיקוד המרכז, בתנועה מתמשכת, ללא עצירות.22

הרעיון להכניס את אוגדה 146 לקרב על הגולן ככוח העיקרי להתקפת הנגד בגזרה הדרומית של הרמה נבע מכמה שיקולים ברורים: האוגדה הגיעה מדרום, ממחנות הקבע, ולכן כניסתה לקרב בגזרה הדרומית של הרמה נראתה טבעית, ישירה, מיידית ומהירה יחסית. במקביל, החדירה של הצבא הסורי בגזרה הדרומית הייתה העמוקה והמוצלחת ביותר מבחינתו, ולכן גם המסוכנת ביותר מבחינת צה"ל ומדינת ישראל, במיוחד לאחר שהחטיבות הסוריות המשוריינות של הדרג הדיוויזיוני השני (חטיבה ממוכנת 132 וחטיבה משוריינת 47) הבקיעו והשתלטו על רמת מגשימים ונעצרו לקראת לילה בפאתי אל־על.

שני שטחי המפתח בגזרה, המאפשרים עלייה חלקה יחסית לגב ההר — סף המצר של אל־על וסִפו של מעלה גמלא — נותרו בשליטה חלקית של אלמנטים מחטיבות 9 ו-4. שטחים שולטים אלה היו "מפתחות" העלייה לרמה ולהתקפת הנגד של אוגדה 146, וזאת למרות נחיתותה במספר הטנקים, בגילם ובאיכותם בהשוואה לחטיבות הטנקים הסוריות שנמצאו בגזרה. הצלחתה של התקפת הנגד הייתה תלויה למעשה בנחישות וביכולת של אוגדה 146, בדבקותם במשימה של לוחמיה־שריונאיה ובדחיפה האישית של מוסה פלד להפוך את הקערה על פיה למרות נתוני פתיחה כמעט בלתי אפשריים.

הרעיון שהתגבש בקבוצות התכנון באוגדה היה לנהל קרב על צירים "הכרחיים" העולים לבמת הרמה, בטורים משוריינים צרים שיבטיחו לחוֹד המשוריין עדיפות מספרית ויתרון, בעיקר של אש, תמרון (בשטח הררי) וכלים. תוכנית התקפת הנגד האוגדתית התבססה על עיקרון יסודי — פשטות מוחלטת. הייתה זאת תוכנית פשוטה, ישירה ומובנת לכול, שהתבססה על תנועה במקביל על שני צירים, ולא דרשה תיאומים מורכבים:

•      ציר עין גב (כורסי)-גבעת יואב — ציר המאמץ האוגדתי העיקרי לאורך הכביש, שבו ישתתפו שלוש חטיבות: חטיבה 9 (ועוד גדוד טנקים מוקטן) בפיקוד מוטקה בן פורת, שתפסה כבר עמדות במעלה לכיוון גבעת יואב; חטיבה 205 בפיקוד יוסי פלד, שהגיעה בתנועה על זחלים ומובילים; חטיבה 670 בפיקוד גדעון גורדון. על חטיבת הטנקים 205 (עם שלושה גדודי טנקים) וחטיבה ממוכנת 9 הוטלה המשימה העיקרית — להשמיד את חטיבות הטנקים הסוריות, לסתום את הפירצה ולהגיע לצומת רפיד, ומשם לקו הסגול. חטיבה 670 יועדה לנוע לאורך תוואי ואדי רוקאד כדי להבטיח את האגף ולבלום כל ניסיון סורי מעבר לו.

•      ציר מעלה גמלא־ג'וחדר — ציר המאמץ האוגדתי המשני שיתנהל מצפון, באגפו של המאמץ העיקרי ובמקביל לו. במאמץ זה נועדה להשתתף חטיבה אחת — חטיבה 4 ממוכנת בפיקוד יעקב הדר (פפר), עם גדוד "שרמנים" אחד, גדוד "צנטוריון" מחטיבה 205 ועוד גדוד טנקים מוקטן (39).

כדי להבטיח לפחות עליונות מקומית של טנקים, ניסה מוסה פלד לפצות על חולשת טנקי "צנטוריון" הישנים ("שוט מטאור"), שבהם הייתה מצוידת חטיבה 205, על־ידי שימוש מושכל בגדוד 39 (גדוד טנקי "שוט קל" מילואים, בפיקוד יואב וספי) ובגדוד הסיור האוגדתי (גדוד 288 שהיה בנוי מטנקי "שוט קל", בפיקוד צביקה דהב). מוסה ציוות גדוד "שוט" מחטיבה 205 (גדוד 61 בפיקוד משה מלר) ואת גדוד 39 (מילואי חטיבה 188) לחטיבה 4 ול"שרמנים" שלה, וחיזק בכך את מספר הטנקים ואיכותם במאמץ האוגדתי המשני. במקביל, חטיבה 205 קיבלה את גדוד הסיור האוגדתי, וחטיבה 9 קיבלה את גדוד ה"שוט קל" מחטיבה 179 בפיקוד יוסי עמיר.

יחידות האוגדה התקבצו בלילה שבין יום ראשון לשני (8-7 באוקטובר), כשחלקן סובלות מבעיות מכניות, חלקן לא מוכנות לקרב וכולן זקוקות לתדלוק, שרק בעקבותיו הן יצאו לשטחי הכינוס וההיערכות, כל אחת בגזרתה. ביום ראשון בשעה 22:30 הודיעה רשת "סופה" — רשת המבצעים הראשית של האוגדה — למאזיניה: "ב-11 בדיוק קבוצת פקודות אצל 40 [מפקד האוגדה]". ואכן, כולם השתתפו בקבוצת הפקודות של מפקד האוגדה, מלבד המח"טים של 9 ו-4. אלו היו כפופים לאוגדה 210, ומפקד האוגדה באישור הפיקוד מנע את הגעת המח"טים לקבוצת הפקודות. בסיומה של קבוצת הפקודות ניתנה הפקודה לכל כוחות המשנה של האוגדה, כולל לשתי החטיבות שסופחו אליה, 9 ו-4, שקיבלו את הפקודה מקציני קישור אוגדתיים בכירים שנשלחו והוצמדו לחבורות הפיקוד הקדמיות שלהן.

הפקודה האוגדתית הדגישה את כוונת המפקד לתקוף בשיטה של "התקפה רחבה בגזרה צרה ככל האפשר". זאת מתוך הנחה שריכוז מאמץ התקפי צר על צירים הכרחיים באמצעות חוד משוריין עם מספר מצומצם של טנקים, שנע במהירות ונלחם בגזרה צרה המוכתבת על־ידי תוואי הקרקע והשטח של הרמה הדרומית, יגרום לכך שיחסי הכוחות יהיו לטובת הכוח התוקף, ושלמספר הכולל של הטנקים הסוריים בשטח לא תהיה חשיבות מכרעת.

"לאן שנגיע", אמר מוסה לפיקודיו, "אנחנו ננוע מרוכזים, וכך בכל רגע נתון, בכל תא שטח שאליו ניכנס ועליו נילחם, תהיה לנו עליונות מקומית". מוסה קבע שסגן מפקד האוגדה (מספר 41 ברשת) אברהם רותם, ילך עם המאמץ האוגדתי המשני במעלה גמלא וכי הוא עצמו, מוסה פלד, עם חפ"ק מפקד האוגדה, יהיו עם המאמץ העיקרי שינוע לעבר מצר אל־על.

מפקדי הכוחות מיהרו לכוחותיהם כדי להניע את ההכנות ליציאה להתקפת הנגד. מפקדי הגדודים והפלוגות נאלצו לשבץ מחדש את צוותיהם וכוחותיהם, משום ששיירות התנועה המנהלתית ממחסני החירום לשטחי הכינוס לא חפפו את המסגרות האורגניות של הצוותים, הפלוגות או הגדודים. כל כלי חויב בבדיקה של כשירות תנועה, מלאי "בטן" של פגזים וארגזי פעולה, דלק, תיאום כוונות אחרון וכיול מכשירי קשר. היה זה "לילה לבן" ארוך ודחוס מאוד; כל האוגדה, על הפלוגות, הגדודים, החטיבות ומחלקות החימוש והאספקה שלה עסקה בתיקונים אחרונים כדי להשמיש את מרב הטנקים להתקפת הבוקר. זהו נוהל רגיל של יחידת שריון היוצאת להתקפה: עד פקודת האש הראשונה היחידה עסוקה בניטור תקלות ושיבושים טכניים, במיוחד כשמדובר באוגדת שריון הבנויה מכלים משוריינים מיושנים ומאיכות לא אחידה, ותלויה לחלוטין בכשירותם הטכנית. הטנקים והזחל"מים לא יסעו בלי דלק, פגזים לתותח וארגזי פעולה מלאים ומשורשרים למקלעים, בלי כיול קשר של כל טנק וטנק, בלי תיאום כוונות ומנועים, שימון וגירוז ובלי מים לצינון מנועים, ללא קשר למידת ה"ציונות" ולמוטיבציה של הצוותים. אם יסעו כשהם לא כשירים, הם לא יוכלו להילחם או לא יפגעו בטנקי אויב. אוגדה משוריינת היא, בראש ובראשונה, אוגדה טכנית שתלויה במיומנות המקצועית של חייליה־לוחמיה ובמהימנות של כל לוחם וכל כלי בה. לכן הלילה שבין יום ראשון ליום שני היה לילה ללא שינה, בעיקר לאנשי הצוות ולמפקדים בכל הדרגות, ובמהלכו הם הכינו את הכלים למלחמה.

בשעה 04:22 בבוקר של 8 באוקטובר נשמע 40 (מפקד האוגדה) כשהוא קורא ברשת "סופה" ל-41 (סגנו) שנמצא בתחתית מעלה גמלא: "שום שינוי בתוכנית. תקבל את מלר23 עם אור. אני רוצה ללחוץ חזק". במקביל הודיע 15 (מח"ט 9) ל-40: "חושב שב-05:00 אתחיל לנוע". למעשה, היחידות לא הגיעו בהתאם לציפיות של מפקדיהן, אלא בזמנן הן. ב-04:34 שאל ראש מטה האוגדה את 12 (מח"ט 205) מי חסר אצלו, ונענה: "יחידה מספר 2 (הגדוד השני בחטיבה) כלל לא הגיעה, ו-5 של 40 (גדוד הסיור האוגדתי), שהוא עכשיו שלי, צריך לגמור למלא את עצמו. אני חושב שב-05:00 הוא לא יגמור למלא את עצמו".

ב-05:00 הודיע סגן מפקד האוגדה למפקד האוגדה: "מסרתי ל-14 (מח"ט 4) בעל פה את כל מה שמתכוונים לעשות וגם קיבל הוראות קשר". הוא שאל את מוסה האם חטיבה 9 כבר נמצאת בתנועה, ונענה בחיוב. מתמונת המצב שהצטיירה היה ברור שלכוחות לוקח יותר זמן מהמתוכנן להגיע, להתמלא ולעלות בצירים התלולים לשפת הרמה.

ב-8 באוקטובר עם שחר עשה מוסה פלד בדיקת נוכחות וגילה שבעצם רק כוח קטן יחסית הגיע לשטחי ההיערכות, בעוד שמרבית הטנקים של האוגדה לא הגיעו לשם. הוא נקלע לדילמה. הפקודה קבעה את השעה 06:00 כשעת השי"ן, אך המצב לא אפשר זאת. לימים הוא סיפר על תחושתו באותם רגעים: "אני זוכר את האווירה הקשה שהייתה בפיקוד הצפון, ואני מחפש דרך להסביר לאג"ם צפון שאני רוצה לדחות, אבל לא רוצה להישמע תבוסתני".24 אף על־פי כן הוא התקשר לפיקוד הצפון וביקש דחייה של שעתיים וחצי — מ-06:00 ל-08:30. הסיבה לבקשת הדחייה הייתה הצורך בזמן נוסף כדי להתארגן, אבל בעיקר מכיוון ש"עכשיו אני מביט מזרחה והשמש בעיניים, השמש נופלת לתוך הטלסקופים של הטנקים.25 אנחנו לא רואים את המטרות והם רואים אותנו מצוין. בשמונה השמש תתרומם ומצבנו ישתפר". פנייתו של מוסה נענתה בחיוב.

עשר דקות לאחר מכן, ב-06:10 ולמרות הסיכום עם פיקוד הצפון, שינה מוסה את דעתו והודיע ברשת "סופה": "אני רוצה לשעה 07:00. אני רוצה ש-15 ו-14 יגיעו למגע עם אויב. גם 14 וגם 15 צריכים להגיע למגע עם אויב ואחר כך להתחיל בלחץ כבד". הפיקוד האזין לבקשה החדשה, וקצין האג"ם הפיקודי, אורי שמחוני (מספר 82), בירר ברשת מה מיקום הכוח הקדמי של אוגדה 146, ונענה כי הוא נמצא לפני העלייה על במת הרמה.

שמחוני כנראה לא היה מרוצה מהתשובה ופנה ישירות למוסה בבקשה לדעת מה המיקום של חטיבה 9, ונענה כי היא נמצאת על ציר "טיפה". באותם רגעים עצמם אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר, בדיון בוקר ב"בור" בקרייה בתל־אביב: "היום תוקף מוסה את חצי רמת הגולן בכוח הגדול פי שניים מהכוח שהיה לי לכיבוש הרמה כולה [במלחמת ששת הימים]".26

האוויר כמו עמד, ולמרות רעשי הרקע היה מין שקט מתוח שאפף את הטורים המשוריינים ואת לוחמיהם. המתח, התנועה הארוכה ללא שינה, לילה של הכנות, החתירה למגע והחשש מהבלתי צפוי יצרו סוג של מועקה קבוצתית. באותו בוקר של יום שני השמיים היו בהירים מאוד, כמעט ללא עננים וכחולים מאוד. למרות השעה המוקדמת ועל אף ראשיתו של החורף, הראייה לא נחסמה על־ידי ערפילי בוקר אופייניים. עם זאת, הרבה אבק נישא באוויר והכול טבל בחום שלא התאים לעונה. מרחוק נשמעו צריחות מנועי סילון של רביעיית "סקייהוק" שחלפה מעל הטור עוד קודם שהתחיל לטפס לרמה. תמרות עשן שחור עלו מקצה הרכס שאליו נישאו המבטים וקני התותחים. רעמם של הפגזים הנוחתים על מטרותיהם — ירי ארטילרי המבשר את עלייתו של הטור — נשמעו רק מאוחר יותר.

ב-06:30 הודיע 15 ל-40: "יש לי מגע אש עם אויב ביוזמתו. כוח כנראה חזק מימין לציר 'טיפה' וממזרח ל'קורלנד'". הטנקים הקדמיים של חטיבה 9 התחילו באותה שעה לצאת מהמעלה לבמת הרמה, אך מוסה סירב להיגרר לקרב אש לפני שכל כוחותיו היו ערוכים. הוא הזהיר את מפקדי החטיבות שתחת פיקודו שכל הכוחות הנמצאים ממזרח ל"קורלנד" (צומת אפיק) הם כוחות אויב. בינתיים טנקים של חטיבה 9 הדליקו טנקים סוריים וגם נפגעו בעצמם.

ב-07:22 הודיע קצין אג"ם של פיקוד הצפון למפקד האוגדה על אפשרות של תקיפת מטוסים סוריים, אך הדבר לא מנע משלוש החטיבות של אוגדה 146 להיאחז, לקראת השעה 8 בבוקר, בפאתיו המערביים של רכס רמת גולן מול רמת מגשימים, מעל גבעת יואב ובמעלה גמלא. ב-07:58 נשמע שוב קולו של מפקד האוגדה ברשת "סופה": "להתקדם בחיפוי ובזהירות ובפריסה רחבה. תתחילו ללחוץ".