רופא בדם

פרק א'

עולים לארץ

ביום ראשון, 27 בספטמבר 1970, שלושה ימים לפני ראש השנה תשל"א, יורדים מאונייה בנמל חיפה זוג עולים מאנגליה ושלושת בניהם. הבן הגדול שמואל בן אחת־עשרה, השני דוד בן עשר והצעיר עמנואל בן שמונה. זה אינו ביקורם הראשון בארץ ישראל, אבל הפעם זו עלייה.
מנמל חיפה נוסעת המשפחה למרכז קליטה בשכונת הקטמונים בירושלים, אבל הפנים כבר קדימה. כיאה למשפחת גיליס, כמעט הכול כבר מסודר. האב אהרן עומד לשמש מנהל קליני בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג שבגבעת שאול. שלושת הבנים כבר רשומים לבית הספר הממלכתי־דתי נווה עציון שבשכונת בית וגן בירושלים.
ללימודים מוקדשת תשומת לב רבה במשפחת גיליס. ביום שבו ירדו מהאונייה כבר נרכש הציוד הדרוש לבית הספר, ולמחרת ראש השנה מתייצבים שלושת הבנים ללימודים. שלושתם משובצים בכיתות גבוהות לגילם. שמואל מתחיל ללמוד בכיתה ז', דוד בכיתה ו' ועמנואל בכיתה ד'. ההקפצה נעשתה בתיאום עם הנהלת בית הספר במטרה לאתגר את שלושת הילדים, שהחלו ללמוד בבית ספר כבר בגיל חמש והתרגלו לרמת לימודים גבוהה בבית הספר היהודי באנגליה. "עדיף שילמדו בכיתה גבוהה," חשבה אמם דורין. "אם הלימודים יהיו להם קלים מדי בשנה הראשונה, הם עלולים להתרגל שלא להתאמץ..."
אם כן, הבנים כבר בבית הספר, הבעל כבר בעבודה, וכל שנותר לאם דורין הוא רק למצוא דירה בעיר הבירה. דורין החרוצה מתרוצצת בירושלים במטרה למצוא דירה ולעזוב את מרכז הקליטה כמה שיותר מהר. במרכז הקליטה כולם היו עולים חדשים, ומשפחת גיליס רצתה כבר להיות משפחה ישראלית. הימים הם ימי התרחבות ובנייה בירושלים שחוברה לה יחדיו שלוש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים. בשבועות הראשונים לשהותם בארץ בדקו דורין ואהרן עשרות דירות ברחבי העיר, חלקן בשכונות חדשות, כמו רמת אשכול שנבנתה באותן שנים. לבסוף הם בחרו בדירה ברחוב שחר בשכונת בית הכרם. בחול המועד סוכות, שבועיים וחצי בלבד לאחר שירדו מהאונייה, חתמו על חוזה לרכישתה. לימים נבנו בתים נוספים ובוואדי נסללה דרך שדרות מנחם בגין, אך אז האזור נראה עדיין כשמורת טבע. בחצר ביתם נטעו הגיליסים עצים רבים שופעי פירות, שצמחו יחד עם השכונה המתפתחת והעמיקו בבני המשפחה את תחושת ההתבססות בביתם ואת הקשר לאדמה.
בהשוואה לבית רחב הידיים שבו התגוררו הגיליסים באנגליה היתה הדירה בבית הכרם צנועה. מבית בן שלוש קומות עם חדרי מגורים בשפע, עברה המשפחה לדירה בת ארבעה חדרים בלבד, ולמרות זאת בני המשפחה לא התלוננו. הירידה ברמת החיים היתה מחיר ששילמו בלב שלם בעבור העלייה הנכספת לארץ ישראל.
כך, שבועות ספורים לאחר הגעתם ארצה, נכנסים בני המשפחה לחיי שגרה בישראל. אהרן קם בבוקר ונוסע לבית החולים בגבעת שאול. הילדים קמים וממהרים לפסוע ברגל או לנסוע באוטובוס לבית הספר, הממוקם לא הרחק משכונת בית הכרם, במעלה ההר.

אוכלוסיית הלומדים בכיתה ז' לבנים בבית הספר נווה עציון, שאליה נכנס שמואל, היתה מגוונת מאוד. למדו בה ילדים מבתים מבוססים שהתגוררו בבתים צמודי קרקע בשכונת בית הכרם או בשכונת בית וגן, יחד עם ילדים ממשפחות במצב סוציו־אקונומי נמוך שהתגוררו בבלוקים צפופים בשכונת קריית יובל או בשכונת קריית מנחם. גם מבחינת מוצאם של התלמידים היתה הכיתה מגוונת. זה לצד זה ישבו בה אשכנזים וספרדים, צברים ילידי הארץ ועולים מארצות הברית ומדרום אפריקה שמשפחותיהם עלו ארצה לאחר מלחמת ששת הימים. ארבעים הנערים היו תוססים מאוד והאווירה בכיתה היתה כוחנית ותחרותית; בישראל כמו בישראל.
לתוך המציאות הזאת נפל שמואל בן האחת־עשרה, העולה השקט, העדין והמנומס מאנגליה. מבית ספר שבו מתקיים בכל בוקר מסדר, אשר בו נבדקת רמת צחצוח הנעליים של התלמידים הלבושים בתלבושת אחידה, ובכיתותיו לומדים לא יותר מעשרים תלמידים, הגיע שמואל לבית ספר שבו לומדים ארבעים תלמידים בכיתה, וכמעט אי־אפשר לשמוע את קולו של המורה. "זה היה כמו בן תרבות שהגיע לאי של פראים," תיאר זאת לימים פרופ' משה הלברטל, שלמד עם שמואל באותה כיתה.
בימים הראשונים הגיעו ילדי גיליס לבית הספר כשהם לבושים במכנסי "שלושת רבעי" שאותם נהגו ללבוש באנגליה ושכמותם לא היו אז בארץ, וחבושים בכיפות גדולות בצבע אחיד. הם בלטו מיד בשונותם. תוך ימים מספר דאגו להתאים את עצמם לסביבה באמצעות בגדים אחרים, "ישראליים" יותר. המטרה - להתאקלם במהירות בחברה הישראלית - עמדה לנגד עיניהם של הבנים מהרגע הראשון.
על אף פערי התרבות והגיל, ואף על פי שהחל את שנת הלימודים באיחור של כמעט חודש, שמואל לא התקשה להתאקלם מבחינה לימודית. התלמידים הבחינו במהרה בכך שהעולה החדש מאנגליה מצטיין בלימודיו. למחנך לקח קצת יותר זמן להבחין בכך. במהלך השבועיים הראשונים ללימודיו של שמואל בכיתה התקיימה בחינה במתמטיקה. שמואל, שלא הכיר את החומר הנלמד, קיבל בבחינה, שלא כהרגלו, ציון נמוך. במהלך חופשת הסוכות הוא ישב ללמוד עם אביו והשלים את החומר החסר במתמטיקה. בבחינה שהתקיימה לאחר החגים הוא קיבל ציון מאה, שהיה כבר מוכר לו יותר. המחנך, שהופתע מהציון הגבוה שהשיג פתאום העולה החדש, התקשה להאמין ששמואל לא "נעזר" בחבריו. הוא ביקש ממנו שייגש אליו ושאל אותו ממי העתיק את התשובות. שמואל נפגע עד עמקי נשמתו. בתרבות הלימודים האנגלית שממנה הגיע לא היה קיים כלל מושג של העתקה במבחן. "לא העתקתי," הוא אמר למורה, "השלמתי עם אבי את החומר הנלמד במהלך החופשה."
ההשתלבות בחברת הצברים התוססים היתה משימה לא קלה. היו אמנם גם עולים מארצות הברית בכיתה, אך הם התנהלו כקבוצה סגורה ודיברו ביניהם אנגלית. שמואל הקפיד לדבר עברית ורצה להיקלט דווקא בחברת הצברים. זה לא היה פשוט. הוא לא היה מהנערים שדוחפים את עצמם למרכז המעגל, וגם לא היתה לו אמביציה חזקה להיות מוביל חברתי. גם העדינות והאצילות שאפיינו אותו לא תמיד התאימו לאווירה המאצ'ואיסטית ששלטה בכיתה. ובכל זאת, בדרכו השקטה רכש לו שמואל בהדרגה מקום של כבוד במבנה החברתי של הכיתה. עו"ד דוד קורצוויל, חברו לכיתה, מגדיר את שמואל של אותם ימים כ"פרח מוגן": "בחברה שלנו היתה אז הרבה אכזריות. לא היתה הגנה על חלשים. הילדים בכיתה לא החמיצו שום חולשה כדי להיטפל אליה, וחרף זאת זכה שמואל להיות פרח מוגן. למיטב זיכרוני אף פעם לא נטפלו אליו ולא הציקו לו, וודאי שלא נהגו כלפיו באלימות. גם למופרעים יש ככל הנראה אתיקה, ולהיטפל לילד כמו שמואל גיליס זה כבר היה לחצות קו אדום."
במהלך השנה למדו ילדי הכיתה להכיר את תכונותיו הייחודיות של שמואל. תכונה אחת היתה הנכונות לחלוק מידיעותיו ולסייע לחבריו לספסל הלימודים במטלות הלימודיות. תכונה אחרת היתה הנכונות למלא משימות לא אהודות שאין איש שמוכן למלא אותן. ממחיש זאת היטב סיפור קטן שמספר חברו לכיתה, ד"ר אליעד דוידסון, כיום רופא מרדים בבית החולים הדסה עין כרם: במהלך השנה יצאו הנערים לסיור בקבר רחל, שהגישה אליו חודשה רק שלוש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים. בהגיעם למקום ביקש המחנך שאחד התלמידים יקום ויאמר בקול פרק תהלים לעילוי נשמתה של רחל אמנו. התלמידים הצעירים לא מיהרו להיענות לבקשה. "לאף אחד מאיתנו לא היה אומץ לקום ולקרוא," נזכר אליעד, "ורק שמואל קם, נעמד בלי בושה ואמר פרק תהלים. היתה לו עוצמה חבויה שכשצריך הוא ידע להוציא אותה."

שכונת בית הכרם בירושלים נחשבה תמיד לאחת השכונות המבוססות בבירה. כבר בעת הקמתה נקראה "שכונת המופ"סים", כיוון שמייסדיה ותושביה הראשונים היו ברובם מורים, פקידים וסופרים, בני המעמד הבינוני. בשנות השבעים התגוררו בה אקדמאים רבים, רופאים ואנשי עסקים. המשפחות הדתיות בשכונה היו ספורות. מלבד שמואל היו רק עוד שלושה תלמידים בכיתתו בנווה עציון שהתגוררו בבית הכרם. אופייה החילוני של השכונה יצר בה מציאות חריגה מעט לשכונה ירושלמית: באותן שנים לא היו בשכונה בתי כנסת וגם לא מקווה. התושבים הדתיים קיימו בשבתות מנייני תפילה במוסדות לימוד ובאכסניות שהיו בשכונה.
כשהגיעה משפחת גיליס לשכונה בדקו האב והבנים את המניינים השונים ובסופו של חיפוש הגיעו לבית האבות מרגוע. המניין בבית האבות נועד למשתכנים הדתיים שבו, אך הוא סבל ממחסור קבוע במתפללים, בחזנים ובקוראים בתורה. אהרן גיליס ושלושת בניו נרתמו למשימה ולקחו אחריות על ניהול המניין. עמנואל הצעיר בן השמונה החל לתפקד כגבאי של המניין. האב אהרן קרא בתורה ועבר לפני התיבה כחזן, והבנים גם הם שימשו כחזנים בקטעי התפילה שאינם דורשים חיוב במצוות. כשבגרו ונכנסו לעול מצוות הצטרפו שלושת הבנים לאביהם והחלו גם הם לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה. לקיחת האחריות על המניין בבית האבות היתה ביטוי נוסף לחינוך שקיבלו ילדי משפחת גיליס. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" - במקום שאין חזנים, הֱיה חזן.

שעות הפנאי של הנערים הדתיים בראשית שנות השבעים היו מוקדשות למשחקי כדור, לרכיבה על אופניים ולפעילות בתנועת הנוער בני עקיבא. שמואל, כמו כל נער בגילו, לא פסח על אף אחד מהתחביבים האלה.
בבית משפחת גיליס היתה הפעילות של תנועת בני עקיבא בארץ נוהג חדש ובלתי־מוכר. הוריו של שמואל הגיעו לסניף בני עקיבא בשכונת בית וגן וביקשו לרשום את ילדיהם לפעילות בסניף, כאילו היתה תנועת בני עקיבא מתנ"ס שבו יש להירשם ולשלם כדי להשתתף בפעילות... השבט של שמואל בסניף בית וגן היה שבט גדול שמנה כשבעים חניכים, בנים ובנות. שמואל נכח בפעילות, יצא לטיולים ולמחנות, אבל כמו בכיתה הוא לא התבלט. בשל גודלם של השבטים בסניף רק מעטים זכו אז להדריך - בדרך כלל החניכים הבולטים יותר מבחינה חברתית, בעלי הכריזמה או המרפקים. שמואל לא ניחן באף אחת מהתכונות הללו, ולכן גם לא נעשה מדריך.
באחד הימים, ימים אחדים לפני בר המצווה שלו, הוא התיישב על כידון אופניו של חברו אליעד והשניים רכבו משכונת בית וגן לביתם בשכונת בית הכרם. כשירדו במורד שדרות הרצל נתקלו באבן והתהפכו, ושמואל נחבל בפניו ושבר אחת משיניו הקדמיות. חיוכו בחגיגת בר המצווה נצרב בזיכרון כולם כאות להשתלבותו בחברה הישראלית, גם אם לא בדיוק באופן שאליו שאפו...
אם כן, בחודש ניסן תשל"ב חגג שמואל את בר המצווה שלו. לרגל המאורע הגיעו מאנגליה אמה של דורין ואחותה. שמואל עלה לתורה במניין של בית האבות מרגוע. הוא קרא בתורה את פרשת ויקרא, ולאחר התפילה התקיימה סעודת מצווה בבית המשפחה. מסיבת בר מצווה באולם לא היתה נהוגה באותם ימים. מלבד העלייה לתורה בשבת, נהגו אז חלק מהמשפחות לציין את בר המצווה באחד מימות השבוע באירוע צנוע שהתקיים בבית וכלל רק כיבוד קל.

חודשים ספורים לאחר בר המצווה שלו השלים שמואל את כיתה ח' ואת פרק לימודיו בבית הספר נווה עציון. במעבר לתיכון התפצלו תלמידי הכיתה בעיקר בין שני מוסדות שפעלו אז בשכונת בית וגן - הישיבה התיכונית נתיב מאיר, והתיכון הדתי הימלפארב. נתיב מאיר נחשבה אלטרנטיבה תורנית יותר ואליטיסטית יותר מתיכון הימלפארב, ועל כן רוב התלמידים בחרו ללמוד בה. לעומת זאת, היתרון של הימלפארב היה בתחום המדעי ובמקצועות אחרים שבישיבות נוהגים לכנותם "מקצועות חול". בבית משפחת גיליס, הלימודים היו חשובים יותר מההליכה עם הזרם החברתי, ולכן, אף שרוב התלמידים בחרו להמשיך בנתיב מאיר, שמואל המשיך את לימודיו בהימלפארב.
העובדה שתיכון הימלפארב נחשב בציבור הדתי הירושלמי למוסד פחות תורני מישיבת נתיב מאיר לא הפריעה כהוא זה למשפחת גיליס. לימוד תורה היה ערך חשוב מאוד בבית, ובני המשפחה סברו שניתן לרכוש ידע תורני גם במסגרת הבית, בניגוד להנחה המקובלת בציבור הדתי־לאומי שרכישת ידע תורני מחייבת לימודים במסגרת ישיבתית. בהתאם לכך, האב אהרן נהג ללמוד תורה עם בניו באופן קבוע.
גם העובדה שהלימודים בנתיב מאיר הסתיימו מדי יום בשעה מאוחרת וכללו שינה בפנימייה לא מצאה חן בעיניהם של אהרן ודורין, שהמשפחתיות היתה ערך חשוב בביתם ושרצו שבניהם יישארו קרוב אליהם, במסגרת הבית. בכל ערב בשעה שבע, כשהאב אהרן היה שב מעבודתו, הסבו בני המשפחה יחד לארוחת ערב משותפת, ובה שוחחו על קורות אותו היום ועל עניינים לימודיים ומקצועיים. לימודים בישיבת נתיב מאיר לא היו מאפשרים את קיומה של הארוחה המשפחתית ושל המפגש היומיומי.

תיכון הימלפארב של אמצע שנות השבעים היה תיכון אינטגרטיבי שאוכלוסייתו מגוונת. שמואל בחר ללמוד בכיתה המדעית, ועד מהרה התבלט בכישוריו הלימודיים ובציונים שהשיג. חבריו לכיתה המציאו בהשראתו פועל חדש - "לגלס". פרופ' מנחם בן ששון, לימים נשיא האוניברסיטה העברית, שהיה אחד ממחנכיו של שמואל בתיכון הימלפארב, מנסה להסביר את טיבו של המושג: "לגלס פירושו היה ללמוד ביסודיות, למצות את מה שיש בך, לנסות לחקור את מה שמסתתר מאחורי החומר, וגם להוסיף קצת קריאה מעבר למה שצריך כדי להבין יותר. במקרה של שמואל זה היה נכון לגבי כל המקצועות. הן לגבי פיזיקה וכימיה שהוא אהב מאוד ללמוד, והן לגבי היסטוריה, מחשבת ישראל ותנ"ך. הוא הצטיין בכל המקצועות, ואפשר לומר שהוא התחרה בעצמו. התוצאה שהוא השיג בכל יום הפכה מבחינתו לסטנדרט של היום שלמחרת."
החברים לכיתה למדו להכיר גם את היושר שאפיין את שמואל ואת המחויבות העמוקה שלו לעמוד בכל משימה שהוטלה עליו. עו"ד אסף פוזנר, חבר לכיתה, מספר איך תכונות אלה באו לידי ביטוי אפילו בשיעורי הספורט. כשהמורה לספורט היה שולח את התלמידים לריצה בשכונת בית וגן, הוא היה מטיל עליהם לבצע עשרה סיבובים מסביב לבית הספר. רבים מהתלמידים היו מסתפקים בשבעה או בשמונה סיבובים, אך לא כך שמואל. "אף על פי שלא היה בדיוק ספורטאי מצטיין, הוא היה מתעקש ומקפיד על השלמת כל הסיבובים," נזכר אסף.
שנה לאחר שהחל שמואל את לימודיו בהימלפארב הצטרף אליו אחיו דוד. שנתיים מאוחר יותר הגיע גם האח הצעיר עמנואל להימלפארב, ושלושת הבנים היו נוסעים מדי בוקר יחד ללימודים. עד מהרה התבלטו גם דוד ועמנואל בהישגיהם הלימודיים, והצטיינותם של השלושה הביאה ליצירת בדיחות על המשפחה שבה מתייחסים ללימודים ברצינות רבה ביותר. החברים נהגו לספר על כיסא שנמצא מחוץ לבית משפחת גיליס ועליו מושיבים בנזיפה את מי שלא השיג ציון של מאה במבחן. בדיחה אחרת סיפרה שכשאחד הבנים שב הביתה עם ציון 99 במבחן הוא ננזף ונשאל לאן הלכו עוד 11 נקודות, שכן במבחן ניתן לקבל לעתים גם ציון של 110.
בראש תיכון הימלפארב עמד באותם ימים הרב אברהם רפאלי. שמואל אהב מאוד את שיעורי הגמרא של הרב רפאלי ואת דפי פרשת השבוע המאתגרים שהיה מכין מדי שבוע. בסוף כיתה י' החליט אליעד דוידסון, חברו הטוב של שמואל, לעבור מהימלפארב לנתיב מאיר. את הרצון לעבור לישיבה תיכונית זוקף כיום אליעד לזכות הרב רפאלי, שחיבב עליו את הגמרא. המעבר של אליעד לנתיב מאיר עורר את שמואל ללכת בעקבותיו. הוא הביע את רצונו בפני הוריו ונתקל בהתנגדות נחרצת. עמנואל סבור שהוריו הבחינו בכך שהסיבה העיקרית לרצונו של שמואל לעבור מוסד היתה המעבר של חברו, ולכן הם התעקשו שלא לאפשר זאת. שמואל, שהיה ילד ממושמע, התמרד מעט נגד ההחלטה, אבל כמה ימים לאחר מכן נכנע. "זה היה מעין מרד קטן של התבגרות," מתאר זאת עמנואל. "חוץ מהמקרה הזה, לא היה לו מרד נעורים..."
בשנות התיכון פיתח שמואל תחביב חדש - ידיעת הארץ. הוא רכש ספרים רבים בנושא, וכבחור יסודי קרא אותם מא' עד ת'. בשבתות הוא הצטרף למסגרת של סיורים ללא תשלום שקיימה החברה להגנת הטבע בעיר העתיקה. לסיורים הוא סחב איתו גם את אחיו הצעירים דוד ועמנואל. בדרך הארוכה מבית הכרם לעיר העתיקה הקפיד שמואל שלא לבזבז את הזמן ודאג לאתגר את אחיו הצעירים בשאלות טריוויה או בהליכה מהירה. כחובב אתגרים פיזיים ניסה בכל פעם לקצר את משך ההליכה באמצעות צעדים גדולים יותר או ריצה קלה, אף שהאחים, במיוחד עמנואל, לא תמיד נהנו מהרעיונות הקרביים של אחיהם הבכור.
חיבתו לידיעת הארץ באה לידי ביטוי, למשל, במסגרת בחינת הבגרות בהיסטוריה, כאשר בחר להגיש עבודת מחקר על אתר ההרודיון שבגוש עציון. כחלק מהכנת העבודה הוא ביקר במקום פעמים רבות והיה עד לגילוי ממצאים ארכיאולוגיים בחפירות שהתקיימו באתר באותה תקופה. העיסוק בנושא הביא אותו להרהר באפשרות להיות בעתיד ארכיאולוג.
תחביב אחר של שמואל באותן שנים היה ביקורים בכנסת ישראל על מנת להאזין לנאומים שנישאו במליאה. הימים היו ימי ממשלת יצחק רבין הראשונה, ובראש האופוזיציה עמד חבר הכנסת מנחם בגין, שנודע כרטוריקן דגול ונואם בחסד. שמואל אהב במיוחד לשמוע את נאומיו של בגין, וגם להרפתקה זו סחב עמו את אחיו הצעירים. "זו היתה חוויה מדהימה לנערים בתיכון," נזכר דוד. "הנאומים של בגין היו מלהיבים לעתים כמו הצגת תיאטרון."

לקראת סיום כיתה י"ב נדרש שמואל לבחור לאן ימשיך לאחר לימודי התיכון. מרבית חבריו התגייסו לשירות צבאי, מיעוטם בחר להמשיך ללמוד בישיבת הסדר. שמואל בחר שלא ללכת ללמוד בישיבה לאחר התיכון, אף שלימוד תורה היה חלק מחייו, שכן הוא לא ראה צורך להקדיש לכך שנים מוגדרות. כיוון שהיה צעיר מכדי להתגייס (שכן כזכור קפץ כיתה עם הגיעו לארץ), ראה במסלול העתודה אפשרות לנצל את הזמן באופן המרבי - אם באפשרותו להתחיל ללמוד רפואה כבר בגיל שבע־עשרה, לא ראה סיבה להמתין.
מסלול העתודה הרפואית כלל שבע שנות לימודים, וחמש שנים נוספות של שירות צבאי. וכך, כבר בגיל שבע־עשרה, שמואל קיבל החלטה לשתים־עשרה השנים הבאות בחייו - ללמוד רפואה במסגרת העתודה הצבאית.
מודלים לחיקוי בתחום הרפואה לא היו חסרים במשפחה - חוץ מהאב אהרן, שהיה כאמור פסיכיאטר בכיר, היו לשמואל עוד שני דודים רופאים וקרובי משפחה נוספים שעסקו בתחום הרפואה - ובכל זאת, כשהודיע להוריו על החלטתו הם הופתעו מעט. מבין שלושת הבנים דווקא שמואל היה זה שלא דיבר בילדותו על רצונו להיות רופא. אמו דורין חשבה שילך בעקבות דודו המתמטיקאי ג'ו, שכן הוא הצטיין במקצוע זה. דוד ועמנואל, לעומתו, הצהירו כבר בגיל צעיר על רצונם ללמוד רפואה. עמנואל אפילו היה ממוקד יותר והצהיר על רצונו להיות רופא שיניים. שמואל לא הצהיר הצהרות, אבל כשנדרש לבחור, בחר ברפואה ובמסלול העתודה.
כמו בתחנות הקודמות בחייו, גם במסלול העתודה הרפואית שבו בחר שמואל צעדו אחריו אחיו הצעירים. במהרה היו בבית משפחת גיליס שלושה עתודאים לרפואה. השיחות בארוחת הערב המשפחתית החלו לסוב על לימודי הרפואה.