לשונות־אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות־הפיתות. הפח הזכיר ערוגת־שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת־החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי־הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.
י"ח ברנר, 'מכאן ומכאן'
ערב טוב לכם, ערב קיץ נעים.
בכל פעם שאני חוזר אל השורות האחרונות של 'מכאן ומכאן' של ברנר, עובר בי איזה רעד. ומפעם לפעם אני צריך לשאול את עצמי את השאלה: באמת החשבון עוד לא נגמר?
האמת היא, אין לי כל כך הרבה מה לומר לכם הערב. לפני כמה חודשים פרסמתי ספרון דקיק שנקרא 'שלום לקנאים'. וניסיתי להעמיס עליו מסקנה של חיים שלמים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים שלי. אמרתי להם: סבא שלכם, בפובליציסטיקה, בהפגנות - הוא היה הרבה מאוד שנים בדרג המסתער, עכשיו אתם הדרג המסתער. סבא עכשיו תומך לחימה. באפסנאות. תחמושת. הא לכם הספרון הקטן הזה, זאת תהיה התחמושת שלכם. באמת ניסיתי לתמצת בו גם מה שאני חושב על המגפה הנוראה ביותר של המאה העשרים ואחת ולא רק שלה, כאן ולא רק כאן - הפנאטיות; גם מה שאני חושב על היהדות לא רק כדת, לא רק כלאום, אלא כציוויליזציה, כרצף של אלפי שנים של טקסטים; וגם מה שאני חושב על מדינת ישראל, לאן היא הולכת ולאן היא עדיין יכולה ללכת, כי כל החשבון באמת עוד לא נגמר.
בין הדברים שכתובים שם אני אזכיר שלושה.
אחד. מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל. אני לא פציפיסט. בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות - אחינו אתה, מייק לאב נוט וור - בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שהאלימות היא הרע האולטימטיבי בעולם. תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות. ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם. צריך מקל גדול כדי לרסן ולהכניע תוקפנות. התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם. ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השנייה, אול יו ניד איז לאב.
שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים. מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים, אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת־מקלעים. את זה אני לא אשכח לעולם. לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום. לכן אני לא נגד מקל גדול. לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק, אף אחד מאיתנו לא היה כאן. או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע. אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול.
אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע. אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כול מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח ולא שפה של פעם־אחת־ולתמיד ולא שפה של הם־יחטפו־ככה־שהם־לא־ידעו־מאיפה־זה־בא־להם. שפה של ריפוי פצעים.
שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המילים הפשוטות: "אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין." לא את המילים: "אתה צודק ואני רשע." לא את המילים: "קח לך את הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך." לא את המילים: "אני מתבייש בכול." אלא את המילים הפשוטות האלה: "כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו."
אלה מילים פשוטות. קלות. לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.
זה דבר אחד. לא מרפאים פצע במקל.
