כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
מכר
מאות
עותקים
כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
מכר
מאות
עותקים

כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה

4.8 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

תקציר

ביוני 2018 דיבר עמוס עוז מול קהל באוניברסיטת תל אביב, וסיכם במשך שעה אחת את מחשבתו הפוליטית שקיווה להשאיר למורשת.
 
ההרצאה האחרונה – כפי שכונה הסרטון שהפך ויראלי – נוגעת בפיכחון ובצלילות במהות הקיום היהודי והישראלי ובפתרון האפשרי לסיום הסכסוך. עוז ראה הכרח בפתרון זה בשל מחויבותו העמוקה למפעל הציוני, ומטעמים מעשיים הנטועים היטב בקרקע המציאות המזרח־תיכונית. בתוך כך העלה עוז מחשבה חדשה על מהות הזיכרון, האובדן והרצון להשיב את שאבד.
 
משפחתו וידידיו של עמוס עוז החליטו להביא את ההרצאה הזאת לדפוס כדי שקולו הנחוץ והחסר ימשיך להישמע.

פרק ראשון

לשונות־אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות־הפיתות. הפח הזכיר ערוגת־שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת־החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי־הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.
 
י"ח ברנר, 'מכאן ומכאן'
 
ערב טוב לכם, ערב קיץ נעים.
 
בכל פעם שאני חוזר אל השורות האחרונות של 'מכאן ומכאן' של ברנר, עובר בי איזה רעד. ומפעם לפעם אני צריך לשאול את עצמי את השאלה: באמת החשבון עוד לא נגמר?
האמת היא, אין לי כל כך הרבה מה לומר לכם הערב. לפני כמה חודשים פרסמתי ספרון דקיק שנקרא 'שלום לקנאים'. וניסיתי להעמיס עליו מסקנה של חיים שלמים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים שלי. אמרתי להם: סבא שלכם, בפובליציסטיקה, בהפגנות - הוא היה הרבה מאוד שנים בדרג המסתער, עכשיו אתם הדרג המסתער. סבא עכשיו תומך לחימה. באפסנאות. תחמושת. הא לכם הספרון הקטן הזה, זאת תהיה התחמושת שלכם. באמת ניסיתי לתמצת בו גם מה שאני חושב על המגפה הנוראה ביותר של המאה העשרים ואחת ולא רק שלה, כאן ולא רק כאן - הפנאטיות; גם מה שאני חושב על היהדות לא רק כדת, לא רק כלאום, אלא כציוויליזציה, כרצף של אלפי שנים של טקסטים; וגם מה שאני חושב על מדינת ישראל, לאן היא הולכת ולאן היא עדיין יכולה ללכת, כי כל החשבון באמת עוד לא נגמר.
בין הדברים שכתובים שם אני אזכיר שלושה.
 
אחד. מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל. אני לא פציפיסט. בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות - אחינו אתה, מייק לאב נוט וור - בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שהאלימות היא הרע האולטימטיבי בעולם. תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות. ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם. צריך מקל גדול כדי לרסן ולהכניע תוקפנות. התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם. ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השנייה, אול יו ניד איז לאב.
שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים. מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים, אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת־מקלעים. את זה אני לא אשכח לעולם. לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום. לכן אני לא נגד מקל גדול. לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק, אף אחד מאיתנו לא היה כאן. או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע. אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול.
אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע. אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כול מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח ולא שפה של פעם־אחת־ולתמיד ולא שפה של הם־יחטפו־ככה־שהם־לא־ידעו־מאיפה־זה־בא־להם. שפה של ריפוי פצעים.
שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המילים הפשוטות: "אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין." לא את המילים: "אתה צודק ואני רשע." לא את המילים: "קח לך את הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך." לא את המילים: "אני מתבייש בכול." אלא את המילים הפשוטות האלה: "כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו."
אלה מילים פשוטות. קלות. לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.
זה דבר אחד. לא מרפאים פצע במקל.

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה עמוס עוז
לשונות־אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות־הפיתות. הפח הזכיר ערוגת־שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת־החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי־הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.
 
י"ח ברנר, 'מכאן ומכאן'
 
ערב טוב לכם, ערב קיץ נעים.
 
בכל פעם שאני חוזר אל השורות האחרונות של 'מכאן ומכאן' של ברנר, עובר בי איזה רעד. ומפעם לפעם אני צריך לשאול את עצמי את השאלה: באמת החשבון עוד לא נגמר?
האמת היא, אין לי כל כך הרבה מה לומר לכם הערב. לפני כמה חודשים פרסמתי ספרון דקיק שנקרא 'שלום לקנאים'. וניסיתי להעמיס עליו מסקנה של חיים שלמים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים שלי. אמרתי להם: סבא שלכם, בפובליציסטיקה, בהפגנות - הוא היה הרבה מאוד שנים בדרג המסתער, עכשיו אתם הדרג המסתער. סבא עכשיו תומך לחימה. באפסנאות. תחמושת. הא לכם הספרון הקטן הזה, זאת תהיה התחמושת שלכם. באמת ניסיתי לתמצת בו גם מה שאני חושב על המגפה הנוראה ביותר של המאה העשרים ואחת ולא רק שלה, כאן ולא רק כאן - הפנאטיות; גם מה שאני חושב על היהדות לא רק כדת, לא רק כלאום, אלא כציוויליזציה, כרצף של אלפי שנים של טקסטים; וגם מה שאני חושב על מדינת ישראל, לאן היא הולכת ולאן היא עדיין יכולה ללכת, כי כל החשבון באמת עוד לא נגמר.
בין הדברים שכתובים שם אני אזכיר שלושה.
 
אחד. מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל. אני לא פציפיסט. בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות - אחינו אתה, מייק לאב נוט וור - בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שהאלימות היא הרע האולטימטיבי בעולם. תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות. ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם. צריך מקל גדול כדי לרסן ולהכניע תוקפנות. התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם. ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השנייה, אול יו ניד איז לאב.
שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים. מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים, אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת־מקלעים. את זה אני לא אשכח לעולם. לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום. לכן אני לא נגד מקל גדול. לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק, אף אחד מאיתנו לא היה כאן. או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע. אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול.
אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע. אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כול מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח ולא שפה של פעם־אחת־ולתמיד ולא שפה של הם־יחטפו־ככה־שהם־לא־ידעו־מאיפה־זה־בא־להם. שפה של ריפוי פצעים.
שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המילים הפשוטות: "אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין." לא את המילים: "אתה צודק ואני רשע." לא את המילים: "קח לך את הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך." לא את המילים: "אני מתבייש בכול." אלא את המילים הפשוטות האלה: "כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו."
אלה מילים פשוטות. קלות. לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.
זה דבר אחד. לא מרפאים פצע במקל.