1
הנערה רעדה והידקה את השמיכות לגופה. עיניה היו עצומות, וריסיה הטילו צללים על עורה הבהיר שנדמה כשקוף. מתחת לעיניה היו עיגולים כחולים ולחייה היו סמוקות.
היא נאנחה כשהשעון המעורר השמיע צליל חזק, ניסתה לפקוח את עיניה והצליחה בכך. היא הסירה מעליה את השמיכה וניסתה להתגלגל החוצה מהמיטה, אך עווית תקפה אותה.
היא איבדה את ההכרה ונפלה מהמיטה.
"הילדה הזאת אף פעם לא מתעוררת בזמן!" רטנה ליסה, "אני לא מבינה למה קנינו לה שעון מעורר. היינו צריכים לקנות לה רובוט קטן שיעיר אותה בכוח, תוך טלטול...".
"אסור לרובוטים לטלטל בני אדם," צפצף מוזס וחדל לערבב את ערמת הדגנים שלפניו.
"אתה באמת חושב שאתה יודע הכול?" שאלה ליסה, "תאכל כבר. בעוד חצי שעה תגיע ההסעה. הכנת את התיק שלך? יש בו גם את הכריכים שהכנתי לך?"
הילד הציץ בה מזווית העין, ועם צליל ה"פרררר" של השעון המעורר, ערבב את הדגנים הטבולים במיץ, לקצב הצלצול.
"אלי!" צעקה ליסה ורצה לחדר הסמוך, "אלי, תתעוררי!" היא פתחה את הדלת וראתה את בתה המוטלת על רצפת החדר. "מה עשית הפעם?" התרגזה וניגשה אל הנערה; "אל תעשי לי הצגות..." היא רכנה על הרצפה, ונגעה בכתפיה של הנערה.
"אלי?" שלחה את ידה והניחה אותה על מצחה. "את בוערת, אלי!" הבעתה הרגוזה השתנתה והיא צרחה אל עבר המסדרון - "מוזס, מוזס תביא לי את מד החום, מהר!"
מוזס קם ממקומו, שמח לעזוב את ערמת הדגנים, חטף את מד החום מהקערה שעל השולחן וכעבור שניות אחדות היה בחדרה של אלי. האם חטפה את מד החום מידו והכניסה אותו לפיה של אלי. כעבור שתי פעימות לב, הגיע החום ל-41 מעלות.
"תעזור לי לקחת אותה לאמבטיה," צעקה והחלה לגרור את הנערה המעולפת מהחדר.
היא פתחה את ברז המים הקרים ומיד החלה להפשיט את אלי. היא נשאה את אלי הערומה, הכניסה אותה אל האמבט הקר ומיד מיששה בידה את מצחה של הנערה.
"תביא קרח!" צעקה.
מוזס הביט באמו כאילו יצאה מדעתה, אבל אץ למטבח וחזר כשהוא נושא בידו קופסאות קרח. הוא הגיש אותן לאמו שהשליכה אותן למים, יצא והתיישב על כיסא במסדרון. הוא עקב בעיניים תוהות אחר מעשי אמו, אך את אלי השקועה במים לא ראה.
לאחר דקות אחדות מיששה אימו את מצחה של אלי. היא הסירה את ידה מהמצח, ניגבה אותה ושבה והחזירה אותה אל קדמת הראש. הקול היחידי שנשמע היה החרחור שעלה מחזה של אלי.
"פרררר" נשמע שוב קולו של השעון המעורר. "פררר....". "כבה אותו," אמרה ליסה. "ותביא איתך את מד החום."
"החום ירד?" הפר מוזס את השתיקה.
"ירד במעלה," נאנחה ליסה. "יש עוד קרח?"
מוזס הניד בראשו לשלילה.
ליסה יצאה מחדר האמבטיה. "אני הולכת להתקשר לאמבולנס." היא השתהתה על מפתן חדר האמבטיה ופנתה אליו בקול חמור: "ואתה הולך לבית הספר, מוזס, לא נוסע איתי לבית החולים, ברור?"
****
ליסה, לבושה בטרנינג מרופט ועל צווארה משתלשל ארנק קטן וחגיגי, רצה אחרי האלונקה שהתגלגלה ברעש על רצפת בית החולים. בתה הייתה עטופה במגבת ענק ואל זרועה חוברה אינפוזיה.
אחות התקרבה אל האלונקה שעצרה למול דלפק הקבלה: "מה יש לנו כאן?"
"חום. פרכוסים. אבדן הכרה."
"בקרוב לא יהיה לנו מקום בחדר המיון..." האחות התבוננה באולם הענק המחולק באמצעות וילונות והצביעה על קצה החדר. "בואי", אמרה לליסה והחלה דוחפת את האלונקה. "צריכה עזרת סניטר!" צעקה.
ליסה הביאה כיסא והתיישבה עליו, קרוב לאלי. היא הביטה בחרדה באחות שמדדה דופק וחום. "החום ירד?"
האחות הנהנה, "ירד ל-39 מעלות, וכנראה שככה זה יישאר".
ליסה קימטה את גבותיה בשאלה - "מה?"
"תסתכלי סביבך," יעצה לה האחות, "המיון אף פעם לא מלא כל כך."
ליסה הביטה סביבה וכל מה שראתה היה וילונות מוגפים. היא נשאה את עיניה אל האחות. "יש כאן הרבה צעירים?" תהתה, חושבת על אלי.
האחות רשמה משהו על הגיליון. "לא. אבל לכולם יש פרכוסים, חום גבוה ואובדן הכרה."
גלגלים הרעישו וליסה הביטה לעבר הכניסה. שלוש אלונקות התגלגלו לעבר כניסת אולם המיון. "מה קורה כאן? כמה זמן זה נמשך?" הקשתה על האחות.
"זה היום הראשון." היתה התשובה.
