אתי החיים משחק הרבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אתי החיים משחק הרבה
מכר
אלפי
עותקים
אתי החיים משחק הרבה
מכר
אלפי
עותקים

אתי החיים משחק הרבה

4.7 כוכבים (426 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

תקציר

אִתי החיים משחֵק הרבה הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן, קורעת אותן זו מזו ושבה ומטיחה אותן זו בזו במשך עשרות שנים.
  עד שאין להן ברירה, והן יוצאות – יחד עם רפאל, האוהב הנצחי של נינה, ואביה של גילי – למסע אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה.
במקום הקשוח והצחיח הזה, לפני עשרות שנים, החלו הדברים להשתבש. פה היתה וֶרה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו 'אויב העם'. פה הותכו יחד נאמנות מוחלטת ובגידה מייסרת.
  הארבעה נסחפים למסע של רגש חשוף אל האימה והאהבה והחסד, שרק משפחות יכולות להפיק מתוכן.
  זה סיפור על פצע שעובר מדור לדור, ועל כוחו הנורא של סוד, ועל אהבה שאינה דועכת גם שנים רבות לאחר שהאהוב כבר איננו בחיים.
  דויד גרוסמן כתב ספר נדיר, השואב את כוחו מן האופי הלא־צפוי של מעשיהן ודיבוריהן של דמויותיו – דמויות חד־פעמיות, שהייחוד של כל אחת מהן, ובעיקר של היחסים ביניהן, ממשיך לרתק ולהפליא ימים רבים לאחר סיום הקריאה.
  הסיפור הבדיוני המסופר כאן מבוסס חלקית על אשה שהיתה: אווה פָּאניץ' נהיר – שבהשראתה נבראה דמותה של וֶרה – היתה ידידת־נפשו של דוד גרוסמן , והיא זו שסיפרה לו שוב ושוב, במשך עשרים שנה, את הסיפור הלא־ייאמן על חייה ואהבתה.

פרק ראשון

רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו "לרחוב" והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.
הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.
אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.
ההבעה של פניו כשסיפר -
רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. "השמיים, האדמה, העצים", אמר לי רפאל, "לא יודע... הרגשתי כאילו הטבע התעלף".
נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה -
אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.
וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.
אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.
נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. "מה יש?" נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה - ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת - שמץ של - תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי -
נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.
"בסדר, הבַנו", חשבתי, "אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים".
הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. "תלך הביתה, ילד", אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.
"זן אטינגר", הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.
הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. "מלים של חֶברֶה", אמר לי, "'רוצה לזיין אותך' כזה", שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, "אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי".
ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה - כפי שהתברר אחר־כך - ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.
רפאל, אבא שלי.
יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.
 
בימים ובעיקר בלילות שבאו אחר־כך, הוא ייסר את עצמו על הרגע המופלא שהחמיץ. הוא הפסיק לבלוע את כדורי־השינה של אמו כדי שיוכל לחווֹת בלי עמעום את האהבה. הוא חיפש אותה בכל הקיבוץ, ולא מצא. באותם ימים כמעט לא דיבר עם אנשים, ולכן לא נודע לו שנינה עזבה את שכונת הרווקים, שבה התגוררה עם אמה, והפקיעה לעצמה חדרון בצריף עתיק ורקוב, מימי האבות המייסדים. הצריף היה מעֵין רכבת של חדרים זעירים, והוא עמד מאחורי המטעים, באזור שהקיבוץ, בעדינות־נפש אופיינית, כינה 'שכונת המצורעים'. זאת היתה קהילה קטנה של גברים ונשים, רובם מתנדבים מחו"ל, שנתקעו כאן ולא מצאו את מקומם ולא תרמו, והקיבוץ לא ידע מה לעשות איתם.
אבל המחשבה שנולדה בו כשנינה באה לקראתו במטע לא איבדה כלום מהלהט שלה, מיום ליום היא נכרכה עוד יותר סביב נשמתו: "אם נינה תסכים לשכב אתי אפילו פעם אחת", חשב בכל הרצינות, "יחזרו לה ההבעות".
הוא סיפר לי על המחשבה הזאת שלו בשיחה שצילמנו לפני נצח, כשהיה בן שלושים־ושבע. זה היה סרט הביכורים שלי, והבוקר, עשרים־וארבע שנים מאז הצילום, החלטנו, רפאל ואני, בהתקף של נוסטלגיה נמהרת, לשבת ולצפות בו. בנקודה הזאת בסרט רואים אותו משתעל וכמעט נחנק, מקרצף את זקנו הפרוע, פותח וסוגר ופותח את רצועת העור של השעון שלו, ובעיקר - לא מרים את מבטו אל המראיינת הצעירה, אלַי.
"שמע, היה לךָ הרבה ביטחון־עצמי בגיל שש־עשרה", שומעים אותי בסרט בציוץ מתחנחן. "אני?" מופתע רפאל שבסרט, "ביטחון־עצמי? הייתי עלה נידף". "ואני דווקא חושבת", אומרת המראיינת בזיוף נוראי, "שזאת שורת החיזור הכי מקורית ששמעתי".
הייתי אז בת חמש־עשרה כשרִאיינתי אותו, ולמען הגילוי הנאות, עד לאותו רגע לא זכיתי אף־פעם לשמוע שורת חיזור כלשהי, מקורית או נדושה, מפי מישהו שאיננו אני־מול־ראי עם כובע ברט שחור וצעיף מסתורי שמכסה לי חצי פרצוף.
קלטת וידיאו, חצובה קטנה, מיקרופון מכוסה ספוג אפרפר שכבר הפך למוך. השבוע, אוקטובר 2008, מצאה אותם סבתא שלי, וֶרה, בארגז קרטון בבּוֹידֶם שלה, יחד עם ה'סוני' העתיקה, שדרך העינית שלה ראיתי את העולם בשנים ההן.
טוב, ההגדרה 'סרט' קצת גדולה על הדבר הזה. מדובר בכמה קטעים, זיכרונות נעורים של אבא שלי, פזורים ולא ערוכים עד הסוף. הסאונד נורא, והתמונה דהויה ומגורענת, אבל בדרך־כלל אפשר להבין מה קורה. על הארגז כתבה וֶרה בלורד שחור, "גילי - כל־מינֵי". אין לי מלים לתאר את מה שהסרט הזה עושה לי, ואיך יוצא לבי אל הנערה שהייתי, שנראית כאן בסרט, אני לא מגזימה, כמו גִרסת האדם לְעוֹף הדוֹדוֹ, שכזכור, רק ההיכחדות הצילה אותו ממוות מִמבוכה. כלומר, יצור שבאופן עמוק עוד לא נסגר מה הוא ולאן פניו, הכל פתוח.
היום, עשרים־וארבע שנים אחרי שצילמתי את השיחה ההיא, אני יושבת ליד אבא שלי בבית של וֶרה בקיבוץ ומסתכלת בה יחד אתו, ונדהמת מכמה שאני חשופה שם, אפילו שאני רק המראיינת, ואפילו שכמעט לא רואים אותי.
במשך די הרבה רגעים אני לא מרוכזת במה שאבא שלי מספר עליו ועל נינה, איך הכירו ואיך אהב אותה. אני יושבת לידו מקופלת ומכווצת מעוצמת הסכסוך הפנימי שמוקרן בלי שום סינון, כמו זעקה, מתוך הנערה שהייתי, ואני רואה את האימה בעיניים שלה מפני שהכל פתוח עד כדי כך, יותר מדי פתוח, פתוחות אפילו שאלות כמו, כמה כוחות חיים יש בה או אין, או כמה אשה היא תהיה וכמה גבר. והיא כבר בת חמש־עשרה ועוד לא יודעת איזו החלטה תתקבל בעניינה במרתפי האבולוציה.
ואני חושבת, לו יכולתי היום להבליח לרגע, רק לרגע, לתוך העולם שלה, להראות לה תמונה שלי מעכשיו, תמונה שלי בעבודה, נניח, או תמונה עם מאיר, אפילו היום, במצבנו, ולהגיד לה, אל תדאגי, ילדה, בסוף - עם קצת דחיפוֹת, קצת פשרות, טיפה הומור, קצת הרס־עצמי בונה - יימָצא לך מקום, מקום שיהיה רק שלך, ואפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארוֹמה של עוף דוֹדוֹ.

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

סקירות וביקורות

ושיגידו רגשן הרומן החדש של דויד גרוסמן הוא מלודרמה מובהקת. מזל שעומדים לזכותו אהבת האדם של המחבר ותשוקתו הכנה לספר סיפור (פורסם במדור הספרות של 7 לילות) דמותה של ורה, גיבורת הרומן החדש של דויד גרוסמן, מבוססת חלקית על אישה שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, ידידתו של הסופר בשנותיה האחרונות, שהפקידה בידיו את סיפור חייה. גרוסמן, אם כן, מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבולות בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית-ביוגרפית, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת, 'אתי החיים משחק הרבה' משייט במחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

המספרת היא גילי, נכדתה של ורה, קולנוענית כושלת בת ‭ .39‬יש לה בן זוג אבל אין לה עניין בילדים. המשך הרומן מבאר מדוע: משפחות הן עסק מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצידה, ננטשה בילדותה על ידי ורה אמה, כשזו גורשה בראשית שנות ה-‭,50‬ ביוגוסלביה של טיטו, לאחד הגולגים שאליהם נשלחו החשודים באהדה לברית-המועצות של סטלין.

בזמן ההווה של הרומן, ‭ ,2008‬בני המשפחה חוגגים יום הולדת ‭ 90‬ לורה - אשת ברזל נערצת על קרוביה ועל חברי הקיבוץ הצפוני שבו היא גרה, שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת כאן בתמצות), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו בטיהורים של טיטו אחרי המלחמה.

החל מאמצע הרומן, אחרי שקיבלנו את רוב הנתונים על עברן של הדמויות (הנתון העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לטוס אל גולי אוטוק, אי העונשין לחופי קרואטיה, שבו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע, מלווים במצלמתה המתעדת של גילי, כדי לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי גם ליישר את היחסים בין גילי לאמה נינה, ובין גילי לבין חייה שלה.

אני מודה: עמדתי ביחס לספר הזה חצויה. מצד אחד, מדובר במלודרמה מובהקת, על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת חזקה ממוות (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?" רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תכף אתחיל לאהוב גיבנות"; וכמובן אהבתם העזה והטרגית, מחוללת האסון, של מילוש וורה). ישנו כאן חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגיים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה שלא זכתה לאהבה הופכת להיות אם שמונעת אהבה מבתה). וגם מחלה קשה מתגלה כאן ("הכל עכשיו נסגר. הולך ונסגר").

חשוב להבהיר: אנשים שנרתעים, כמוני, מטלנובליות, אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להפך, הם קוראים חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש כדי להרגיש. גרוסמן, נדמה לי, מודע לחולשה הזאת שלו לסנטימנטליות כשהוא שם בפיו של רפאל, שהיה בעברו במאי סרטים, את המילים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם צד שני. ראשית, חום אנושי אמיתי עולה מהרומן הזה. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אבל, במובן מצומצם יותר, היא גם מעלה ספרותית. הוא סקרן לגבי גיבוריו, לא מתעלם מחולשותיהם אבל רגיש ואכפתי כלפיהם. והסקרנות והאמפתיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור. לספר סיפור. אם תרצו, כמו שגם מבלי לתמוך בנתניהו אפשר להתפעל מהעובדה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה - אפשר להתפעל מכך שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזאת מייצרת לעיתים כושר המצאה מרשים (למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהוטל על ורה בגולי אוטוק). בנוסף, התחושה העולה מהספר היא שכל מילה בו נבררה בקפידה, ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של השפה העברית. גילי נעה בסיפור שלה מסלנג עדכני לעברית האנינה ביותר - אם כי שנינותה לעיתים עליצה באופן מאולץ - ושיבושי הלשון של ורה מדויקים ומהנים.

שיאו של הרומן אכן מלודרמטי מאוד, אבל חזק מאוד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן - כפי שהוכיח גם ברגע השיא של ספרו הקודם, 'סוס אחד נכנס לבר' - יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. בהקשר הזה, גרוסמן הוא מאיץ חלקיקים משוכלל: מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טרגית אטומית.

עוד 3 סיפורים מהגולג:
ארכיפלג גולג > אלכסנדר סולז‘ניצין
מסע לארץ האסירים > יולי מרגולין
גולאג > אן אפלבאום

בתמונה: דויד גרוסמן, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן ניסים קלדרון וואלה! 15/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אשה מסרבת להיות קורבן אסתי אדיבי-שושן הארץ 27/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

ושיגידו רגשן הרומן החדש של דויד גרוסמן הוא מלודרמה מובהקת. מזל שעומדים לזכותו אהבת האדם של המחבר ותשוקתו הכנה לספר סיפור (פורסם במדור הספרות של 7 לילות) דמותה של ורה, גיבורת הרומן החדש של דויד גרוסמן, מבוססת חלקית על אישה שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, ידידתו של הסופר בשנותיה האחרונות, שהפקידה בידיו את סיפור חייה. גרוסמן, אם כן, מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבולות בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית-ביוגרפית, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת, 'אתי החיים משחק הרבה' משייט במחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

המספרת היא גילי, נכדתה של ורה, קולנוענית כושלת בת ‭ .39‬יש לה בן זוג אבל אין לה עניין בילדים. המשך הרומן מבאר מדוע: משפחות הן עסק מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצידה, ננטשה בילדותה על ידי ורה אמה, כשזו גורשה בראשית שנות ה-‭,50‬ ביוגוסלביה של טיטו, לאחד הגולגים שאליהם נשלחו החשודים באהדה לברית-המועצות של סטלין.

בזמן ההווה של הרומן, ‭ ,2008‬בני המשפחה חוגגים יום הולדת ‭ 90‬ לורה - אשת ברזל נערצת על קרוביה ועל חברי הקיבוץ הצפוני שבו היא גרה, שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת כאן בתמצות), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו בטיהורים של טיטו אחרי המלחמה.

החל מאמצע הרומן, אחרי שקיבלנו את רוב הנתונים על עברן של הדמויות (הנתון העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לטוס אל גולי אוטוק, אי העונשין לחופי קרואטיה, שבו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע, מלווים במצלמתה המתעדת של גילי, כדי לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי גם ליישר את היחסים בין גילי לאמה נינה, ובין גילי לבין חייה שלה.

אני מודה: עמדתי ביחס לספר הזה חצויה. מצד אחד, מדובר במלודרמה מובהקת, על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת חזקה ממוות (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?" רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תכף אתחיל לאהוב גיבנות"; וכמובן אהבתם העזה והטרגית, מחוללת האסון, של מילוש וורה). ישנו כאן חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגיים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה שלא זכתה לאהבה הופכת להיות אם שמונעת אהבה מבתה). וגם מחלה קשה מתגלה כאן ("הכל עכשיו נסגר. הולך ונסגר").

חשוב להבהיר: אנשים שנרתעים, כמוני, מטלנובליות, אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להפך, הם קוראים חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש כדי להרגיש. גרוסמן, נדמה לי, מודע לחולשה הזאת שלו לסנטימנטליות כשהוא שם בפיו של רפאל, שהיה בעברו במאי סרטים, את המילים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם צד שני. ראשית, חום אנושי אמיתי עולה מהרומן הזה. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אבל, במובן מצומצם יותר, היא גם מעלה ספרותית. הוא סקרן לגבי גיבוריו, לא מתעלם מחולשותיהם אבל רגיש ואכפתי כלפיהם. והסקרנות והאמפתיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור. לספר סיפור. אם תרצו, כמו שגם מבלי לתמוך בנתניהו אפשר להתפעל מהעובדה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה - אפשר להתפעל מכך שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזאת מייצרת לעיתים כושר המצאה מרשים (למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהוטל על ורה בגולי אוטוק). בנוסף, התחושה העולה מהספר היא שכל מילה בו נבררה בקפידה, ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של השפה העברית. גילי נעה בסיפור שלה מסלנג עדכני לעברית האנינה ביותר - אם כי שנינותה לעיתים עליצה באופן מאולץ - ושיבושי הלשון של ורה מדויקים ומהנים.

שיאו של הרומן אכן מלודרמטי מאוד, אבל חזק מאוד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן - כפי שהוכיח גם ברגע השיא של ספרו הקודם, 'סוס אחד נכנס לבר' - יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. בהקשר הזה, גרוסמן הוא מאיץ חלקיקים משוכלל: מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טרגית אטומית.

עוד 3 סיפורים מהגולג:
ארכיפלג גולג > אלכסנדר סולז‘ניצין
מסע לארץ האסירים > יולי מרגולין
גולאג > אן אפלבאום

בתמונה: דויד גרוסמן, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן ניסים קלדרון וואלה! 15/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אשה מסרבת להיות קורבן אסתי אדיבי-שושן הארץ 27/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אתי החיים משחק הרבה דויד גרוסמן
רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו "לרחוב" והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.
הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.
אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.
ההבעה של פניו כשסיפר -
רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. "השמיים, האדמה, העצים", אמר לי רפאל, "לא יודע... הרגשתי כאילו הטבע התעלף".
נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה -
אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.
וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.
אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.
נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. "מה יש?" נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה - ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת - שמץ של - תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי -
נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.
"בסדר, הבַנו", חשבתי, "אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים".
הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. "תלך הביתה, ילד", אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.
"זן אטינגר", הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.
הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. "מלים של חֶברֶה", אמר לי, "'רוצה לזיין אותך' כזה", שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, "אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי".
ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה - כפי שהתברר אחר־כך - ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.
רפאל, אבא שלי.
יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.
 
בימים ובעיקר בלילות שבאו אחר־כך, הוא ייסר את עצמו על הרגע המופלא שהחמיץ. הוא הפסיק לבלוע את כדורי־השינה של אמו כדי שיוכל לחווֹת בלי עמעום את האהבה. הוא חיפש אותה בכל הקיבוץ, ולא מצא. באותם ימים כמעט לא דיבר עם אנשים, ולכן לא נודע לו שנינה עזבה את שכונת הרווקים, שבה התגוררה עם אמה, והפקיעה לעצמה חדרון בצריף עתיק ורקוב, מימי האבות המייסדים. הצריף היה מעֵין רכבת של חדרים זעירים, והוא עמד מאחורי המטעים, באזור שהקיבוץ, בעדינות־נפש אופיינית, כינה 'שכונת המצורעים'. זאת היתה קהילה קטנה של גברים ונשים, רובם מתנדבים מחו"ל, שנתקעו כאן ולא מצאו את מקומם ולא תרמו, והקיבוץ לא ידע מה לעשות איתם.
אבל המחשבה שנולדה בו כשנינה באה לקראתו במטע לא איבדה כלום מהלהט שלה, מיום ליום היא נכרכה עוד יותר סביב נשמתו: "אם נינה תסכים לשכב אתי אפילו פעם אחת", חשב בכל הרצינות, "יחזרו לה ההבעות".
הוא סיפר לי על המחשבה הזאת שלו בשיחה שצילמנו לפני נצח, כשהיה בן שלושים־ושבע. זה היה סרט הביכורים שלי, והבוקר, עשרים־וארבע שנים מאז הצילום, החלטנו, רפאל ואני, בהתקף של נוסטלגיה נמהרת, לשבת ולצפות בו. בנקודה הזאת בסרט רואים אותו משתעל וכמעט נחנק, מקרצף את זקנו הפרוע, פותח וסוגר ופותח את רצועת העור של השעון שלו, ובעיקר - לא מרים את מבטו אל המראיינת הצעירה, אלַי.
"שמע, היה לךָ הרבה ביטחון־עצמי בגיל שש־עשרה", שומעים אותי בסרט בציוץ מתחנחן. "אני?" מופתע רפאל שבסרט, "ביטחון־עצמי? הייתי עלה נידף". "ואני דווקא חושבת", אומרת המראיינת בזיוף נוראי, "שזאת שורת החיזור הכי מקורית ששמעתי".
הייתי אז בת חמש־עשרה כשרִאיינתי אותו, ולמען הגילוי הנאות, עד לאותו רגע לא זכיתי אף־פעם לשמוע שורת חיזור כלשהי, מקורית או נדושה, מפי מישהו שאיננו אני־מול־ראי עם כובע ברט שחור וצעיף מסתורי שמכסה לי חצי פרצוף.
קלטת וידיאו, חצובה קטנה, מיקרופון מכוסה ספוג אפרפר שכבר הפך למוך. השבוע, אוקטובר 2008, מצאה אותם סבתא שלי, וֶרה, בארגז קרטון בבּוֹידֶם שלה, יחד עם ה'סוני' העתיקה, שדרך העינית שלה ראיתי את העולם בשנים ההן.
טוב, ההגדרה 'סרט' קצת גדולה על הדבר הזה. מדובר בכמה קטעים, זיכרונות נעורים של אבא שלי, פזורים ולא ערוכים עד הסוף. הסאונד נורא, והתמונה דהויה ומגורענת, אבל בדרך־כלל אפשר להבין מה קורה. על הארגז כתבה וֶרה בלורד שחור, "גילי - כל־מינֵי". אין לי מלים לתאר את מה שהסרט הזה עושה לי, ואיך יוצא לבי אל הנערה שהייתי, שנראית כאן בסרט, אני לא מגזימה, כמו גִרסת האדם לְעוֹף הדוֹדוֹ, שכזכור, רק ההיכחדות הצילה אותו ממוות מִמבוכה. כלומר, יצור שבאופן עמוק עוד לא נסגר מה הוא ולאן פניו, הכל פתוח.
היום, עשרים־וארבע שנים אחרי שצילמתי את השיחה ההיא, אני יושבת ליד אבא שלי בבית של וֶרה בקיבוץ ומסתכלת בה יחד אתו, ונדהמת מכמה שאני חשופה שם, אפילו שאני רק המראיינת, ואפילו שכמעט לא רואים אותי.
במשך די הרבה רגעים אני לא מרוכזת במה שאבא שלי מספר עליו ועל נינה, איך הכירו ואיך אהב אותה. אני יושבת לידו מקופלת ומכווצת מעוצמת הסכסוך הפנימי שמוקרן בלי שום סינון, כמו זעקה, מתוך הנערה שהייתי, ואני רואה את האימה בעיניים שלה מפני שהכל פתוח עד כדי כך, יותר מדי פתוח, פתוחות אפילו שאלות כמו, כמה כוחות חיים יש בה או אין, או כמה אשה היא תהיה וכמה גבר. והיא כבר בת חמש־עשרה ועוד לא יודעת איזו החלטה תתקבל בעניינה במרתפי האבולוציה.
ואני חושבת, לו יכולתי היום להבליח לרגע, רק לרגע, לתוך העולם שלה, להראות לה תמונה שלי מעכשיו, תמונה שלי בעבודה, נניח, או תמונה עם מאיר, אפילו היום, במצבנו, ולהגיד לה, אל תדאגי, ילדה, בסוף - עם קצת דחיפוֹת, קצת פשרות, טיפה הומור, קצת הרס־עצמי בונה - יימָצא לך מקום, מקום שיהיה רק שלך, ואפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארוֹמה של עוף דוֹדוֹ.