היקיצה

פרק 1

תוכי ירוק וצהוב שהיה תלוי בכלוב מחוץ לדלת חזר וקרא פעם אחר פעם:
"Allez vous-en! Allez vous-en! Sapristi!*, הכול בסדר!"
[* צרפתית: לכו מכאן! לכו מכאן! אלוהים אדירים!]
הוא ידע קצת ספרדית וגם עוד שפה אחת שאיש לא הבין, אבל אולי היה זה הזמיר, שהיה תלוי מצדה האחר של הדלת וסלסל את הסלסולים החליליים שלו אל תוך רוח הערב בעקשנות שמטריפה את הדעת.
מר פּוֹנטֶליֶיה לא הצליח בשום אופן לקרוא את עיתונו בנחת, והוא השמיע קריאה של שאט נפש וקם ממקומו בהבעת סלידה. הוא פסע במעבר המקורה ודרך ה"גשרים" הצרים שחיברו את בתי הקיט של הלֶבּרַנים זה לזה. קודם לכן ישב לפני פתח הבית הראשי. התוכי והזמיר היו רכושה של מאדאם לֶבּרַן, והיתה זו זכותם המלאה להרעיש ככל העולה על רוחם. למר פּוֹנטֶליֶיה היתה הזכות לנטוש את חברתם ברגע שחדלה לשעשע אותו.
הוא עצר לפני דלת בית הקיט שלו, שהיה הבית הרביעי אחרי הבניין הראשי ואחד לפני האחרון. הוא התיישב על כיסא נדנדה עשוי נצרים שעמד שם ושוב התמסר למלאכת הקריאה בעיתון. היום יום א'; העיתון היה בן יום אחד. עיתוני יום א' עדיין לא הגיעו לגרַנד־איל. הוא כבר הכיר את מדור הבורסה והעיף מבט קצר רוח על מאמרי המערכת ועל עוד כמה ידיעות שלא הספיק לקרוא לפני שעזב את ניו אורלינס יום קודם לכן.
מר פּוֹנטֶליֶיה הרכיב משקפיים. הוא היה גבר כבן ארבעים, בעל קומה ממוצעת ומבנה גוף צר למדי; גוו היה שחוח מעט. שערו היה חום וישר, מפושק בצדו האחד. זקנו הקצר היה גזוז בקפידה.
מדי פעם הסיר את מבטו מן העיתון והביט על סביבותיו. ההמולה בבית היתה גדולה מן הרגיל. הבניין המרכזי נקרא "הבית", להבדילו מבתי הקיט. הציפורים הפטפטניות המשיכו בשלהן. שתי נערות צעירות, התאומות פַריוַול, ניגנו בפסנתר דואט מתוך "זַמפָּה". מאדאם לֶבּרַן טופפה בעסק גדול פנימה והחוצה, מחלקת הוראות בקול רם לנער החצר בכל פעם שנכנסה אל תוך הבית, והנחיות בקול נישא לא פחות למשרת שעבד בחדר האוכל בכל פעם שיצאה מן הבית. היא היתה אישה מלאת חיים, נאה, לבושה תמיד בגדים לבנים ששרווליהם הגיעו עד המרפק. חצאיותיה המעומלנות רשרשו בקול בשעה שפסעה הנה והנה. למטה יותר, לפני אחד מבתי הקיט, התנהלה לה גבירה חסודה אחת לבושה שחורים, מונה את תפילותיה על מחרוזת התפילות. רבים מן האורחים בפנסיון הפליגו בסירתו הקטנה של בּוֹדלֶה לשֶניֶיר קַמינַדָה לשמוע את המיסה. כמה צעירים שיחקו קרוקט מתחת לאלוני החוף. שני בניו של מר פּוֹנטֶליֶיה היו שם - גברברים חסונים בני ארבע וחמש. מאחוריהם פסעה אומנת בת תערובת בארשת מהורהרת ומרוחקת.
מר פּוֹנטֶליֶיה הצית לו לבסוף סיגר והחל מעשן, מניח לעיתון להישמט מידיו בעצלתיים. הוא מיקד את מבטו בשמשייה לבנה שהתקדמה בצעדי צב מן החוף. יכול היה לראותה בבהירות בין גזעיהם הכחושים של אלוני החוף ומעבר לרצועת פרחי הבבונג הצהובים. המפרץ נראה רחוק עד מאוד, מתמזג באדי אובך עם האופק הכחול. השמשייה ורודת הפסים הלכה והתקרבה ומתחתיה אשתו, גברת פּוֹנטֶליֶיה, ורוֹבֶּר לֶבּרַן הצעיר. כאשר הגיעו אל הבית התיישבו השניים בעייפות ניכרת על המדרגה העליונה של האכסדרה, כל אחד מהם שעון על קורה ופניהם זה אל זה.
"איזו איוולת! להתרחץ בשעה כזאת בחום הזה!" קרא מר פּוֹנטֶליֶיה. הוא עצמו טבל בים עם אור ראשון. לכן נראה לו הבוקר ארוך כל כך.
"את שרופה עד ללא הכר," הוסיף, והביט באשתו כפי שמביט אדם באיזה נכס פרטי רב־ערך שניזוק קמעה. היא הרימה את ידיה, ידיים חזקות, חטובות, וסקרה אותן במבט ביקורתי. את שרוולי הכותנה העדינה משכה אל מעל לפרקי ידיה. היא נזכרה בטבעותיה, שנתנה בידי בעלה לפני שירדה לחוף. היא הושיטה אליו את ידה בלי אומר, והוא הבין, הוציא את הטבעות מכיס חזייתו והניח להן להישמט על כף ידה הפתוחה. היא החליקה אותן על אצבעותיה; לאחר מכן אחזה בברכיה, הסתכלה על רוֹבֶּר והחלה לצחוק. הטבעות נצנצו על אצבעותיה. הוא חייך אליה בחזרה.
"מה?" שאל מר פּוֹנטֶליֶיה והעביר את מבטו בעצלתיים, משועשע, מזה לזה. זו היתה שטות גמורה; איזו הרפתקה שהיתה להם במים ושניהם ניסו לספר בבת אחת. היא לא נשמעה מבדחת כל כך כאשר סיפרו אותה. הם נתנו את דעתם על כך, וכך גם מר פּוֹנטֶליֶיה. הוא פיהק והתמתח. לאחר מכן קם על רגליו והודיע שבדעתו ללכת למלון של קלַיין לשחק שם ביליארד.
"בוא תצטרף אלי, לֶבּרַן," הציע לרוֹבֶּר. אך רוֹבֶּר התוודה בגילוי לב שהוא מעדיף להישאר ולשוחח עם גברת פּוֹנטֶליֶיה.
"טוב, שלחי אותו לדרכו כשיתחיל לשעמם אותך, עדנה," הורה לה בעלה לפני שיצא.
"הנה, קח את השמשייה," אמרה והושיטה לו אותה. הוא לקח את השמשייה, הרימהּ מעל ראשו, ירד במדרגות והלך לו.
"תגיע לארוחת הערב?" קראה אשתו אחריו. הוא עצר לרגע קל ומשך בכתפיו. הוא מישש את כיס חזייתו; היה שם שטר של עשרה דולרים. הוא לא ידע; אולי יחזור לארוחת הערב המוקדמת ואולי לא. הכול תלוי בחברה שימצא במלון של קלַיין ובהיקף המשחק. הוא לא אמר את כל הדברים האלה אבל היא הבינה, וצחקה, ונופפה לו לשלום.
כשראו שני הבנים שאביהם יוצא לדרך, רצו ללכת בעקבותיו. הוא נישק אותם והבטיח שיביא להם שוקולדים ובוטנים.