אהבה גדולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה גדולה
הוספה למועדפים

אהבה גדולה

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

תקציר

על הכריכה, תמונתו של דג הקרב הסיאמי ”בטא יקאן“, יצור מופלא שפיתח את היכולות להן נזקק כדי לשרוד בטבע. 
הוא מסוגל לנשום אוויר אטמוספרי, לשנות את צבעו ואת גודלו, לבחור מול מי להתגונן ואת מי להתקיף וכל זה בהתאם לדרישות הסביבה וכתגובה למי שניצב מולו. 
 
מיכל גדלה כילדה שמנה באילת, העיר בה הקיץ הוא נצחי.
מאז ומעולם משקל גופה היה חלק מהשיח בביתה, לכן ברחה משם בהזדמנות הראשונה. לכל מי ששואל, היא אומרת שטוב לה, שהיא שלמה ובטוחה במראה שלה ושאינה מעוניינת לשמוע על הנזקים הנגרמים לה בעקבות סגנון החיים בו בחרה וברוב המקרים, היא גם מתכוונת לזה. 
 
גם דותן סובל מעודף משקל, אבל מנסיבות חיים שונות לחלוטין. הוא היה החתיך של התיכון, הגבר של הפלוגה והמלך של החבר‘ה באוניברסיטה, אבל מסלול חייו המאתגר, הוביל אותו לחפש נחמה במנה טעימה (ובעוד כמה נוספות אחריה). גם הוא עונה לכל הדואגים לשלומו שטוב לו, שהוא בשליטה מלאה ושיש ביכולתו להפסיק מתי שרק ירצה, אך אפילו הוא אינו זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה רצה להחזיר את חייו אל מסלולם הבריא. 
 
זהו ספרה השבעה עשר של אלונה ירדן. 
קדמו לו סדרת "לומד לאהוב", "זכר אלפא", "עונג שבת", "הקלות שבתלונה", "נכתב בכוכבים", סדרת "הרווקה", "שבויה באהבה", "קתרינה", "שתיקה מסוכנת" ו"המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר", שכיכבו כולם ברשימות רבי המכר.

פרק ראשון

פרק 1
 
מיכל
 
"התעוררת?"
"קמת?"
"את ערה? כי אני ערה".
"מיכל? מה איתך? התעוררת? מיכל? מיכל? מה הלו"ז להיום?" סדרת הודעות טקסט מצחיקה חיכתה לי ממנה ואחריה רצף נוסף של סימני שאלה.
"קמתי עכשיו, פסיכית. אני מתארגנת ויוצאת לדרך. אין תכניות גרנדיוזיות להיום. רק כמה פגישות צוות, שיחה חשובה בצהריים עם הלקוח מיפן וחשוב שנמצא גם זמן לשוחח על הרמת הכוסית של החברה".
"את מגיעה ישירות לפה?" היא ענתה כמעט מיד. 
"לא. אני עוצרת קודם במפגש ומגיעה אלייך" כתבתי לה וידעתי מהיכרותנו העמוקה שלא היה טעם לחכות לתגובה נוספת ממנה.
זה יהיה עיוות מציאות פושע אם אומר שליאל הייתה חברתי הטובה מזה זמן רב. כשאני מנסה לחשוב על תפקידה בחיי, אני מבינה שהיא הייתה אבן היסוד עליה התבססתי מאז ומתמיד.
מצאנו עצמנו זו לצד זו ביום הראשון של גן החובה. היינו היחידות שהגיעו לבושות בשמלה אדומה מול שפע של בנות שהגיעו בשמלות לבנות וכבר אז ראיתי בה את התגלמות היופי הנשי. אני זוכרת בבירור איך נמשכתי לשהות בחברתה. אני זוכרת איך הבטתי בה מרחוק, מיהרתי להתיישב לצידה כשהגננת ביקשה למצוא מקום בריכוז הבוקר ואני גם זוכרת שלא הייתי היחידה שנהגה כך. עד כמה שזה נשמע קלישאתי, ליאל הייתה הילדה הכי יפה בגן ואני, כמו כולם, רציתי להיות זאת שתשחק איתה.
על אף שבהתחלה היינו קצת נבוכות זו מזו, ככל שהימים חלפו, ההתאמה בינינו הלכה והתבהרה. אפילו הגננת העירה על כך שהיינו היחידות שהבינו זו את ההומור של חברתה וציוותה אותנו אחת לשנייה בפעילויות השונות ובעצם, לשארית חיינו.
הוריה של ליאל תמיד עבדו עד מאוחר וכיוון שאמי הייתה עקרת בית, היינו מארחים אותה בביתנו במשך שעות על גבי שעות בכל יום. יחד עם אמי, היינו מודדות שמלות מסתובבות, מתאימות לכל שמלה נעל עקב אחרת שמצאנו במגירת הנעלים של אמי ומתנסות באיפור. ליאל הייתה כמו אחות שמעולם לא הייתה לי ואהבתי אותה מאוד.
אני שונאת להיזכר באותם ימים. יחד עם שעות ההנאה הרבות שחלקתי עם ליאל, דווקא יופייה יוצא הדופן של אמי עולה בראשי. אני נזכרת בערגה איך הייתה נוהגת להסתובב איתי בגאווה ממקום למקום ואיך בכל הזדמנות בה היו מציינים את הדמיון בין שתינו, היא הייתה אומרת שהיא לוקחת את זה כמחמאה כיוון שאני יפיפייה ומקרבת אותי אליה לחיבוק חם ומנחם.
כשנמחצתי בין זרועותיה ומילות הגאווה שאמרה עוד הדהדו באוזניי, הרגשתי קשר הדוק ביני ובינה. קשר שכנראה התבסס על כך שנוצרתי בדמותה, אך לצערי, נוכחתי לדעת שצדקתי, כשאותו קשר הלך והתרופף עם הקילוגרמים שהלכו והצטברו סביב מותניי ולאורך צווארי.
ליאל, לעומתה, מעולם לא גרמה לי להרגיש שמנה. 
בשנים הראשונות להיכרות שלנו, כשהמשקל עדיין לא היה נושא שיחה בביתנו, השתדלתי לבצע כרצונה. עשיתי כל שיכולתי כדי לשמח ולהצחיק אותה. במיוחד נזהרתי לא לומר לה דבר שיסב אליי את חמתה, מחשש שיתפתח בינינו ריב גדול, כזה שיסכן את החברות שלנו באופן שלא אוכל לגשר עליו. השנים חלפו, ולאורכן ראיתי שהיא הייתה שם עבורי בדיוק כפי שהייתי אני שם עבורה, אם לא יותר.
בבית הספר היסודי, כשהתחלתי להתמלא קצת יותר מהאחרים בכיתה, היא שמרה עליי. היא הייתה עונה בחוצפה לכל הבנים שצחקו על מבנה גופי, היא הייתה משתחלת בין רגלי כולם אל האוטובוס בטיולים ומכריזה שהמקום לצידה שמור רק עבורי ומעולם לא גרמה לי להרגיש נספחת שלה במסיבות או בפעילויות כיתתיות. הייתה לי עבורה הערכה מיוחדת בעיקר מפני שבתוכי ידעתי כי זה בדיוק מה שהייתי. נצמדתי לפופולריות שלה בשש שנות הלימוד בבית הספר היסודי, כמו גם בחטיבת הביניים, בתיכון ובכלל. בזכותה, לא גדלתי תחת איום של הטרדות, חרמות או דברים גרועים מאלה, שבנות אחרות שהתמודדו עם משקל עודף כמוני, סבלו מהם.
לימים, ליאל הפכה לאשת קריירה ענקית ואני... אני פשוט הפכתי לאישה ענקית ועדיין נצמדתי להצלחה שלה.
החזרתי את מכשיר הטלפון הסלולרי אל השידה והכנתי את עצמי נפשית ופיזית לקראת טקס קימתי מהמיטה. מניסיון העבר, למדתי שאם המכשיר יהיה בקרבתי כשאתחיל בניסיונותיי לקום על רגליי, הוא ללא ספק, ייפול וישבר, לכן רק לאחר שהנחתי אותו בבטחה על השידה, נשמתי עמוק ויצאתי לדרך. לאורך השנים, צברתי לזכותי מאה עשרים ומשהו קילוגרמים, זה לפחות היה המספר שזכרתי מהפעם האחרונה בה נשקלתי. התחלתי בכך שגלגלתי את גופי הגדול לשכיבה על הצד ואז, בנענועים קצביים, הקפצתי את עצמי עד שרגליי שינו את זווית מיקומן ומצאו את דרכן אל הרצפה.
"וזאת, גבירותיי ורבותיי, הייתה התעמלות הבוקר שלי" צחקתי לעצמי בקול רם כשכבר הצלחתי להגיע לישיבה "תודה שהייתם איתי פה" התנשפתי קלות מהמאמץ שהקימה דרשה ממני ומיהרתי לחדר המקלחת כדי להתארגן לקראת יום חדש במשרדי החברה של ליאל, שם כיכבתי בתפקיד העוזרת האישית שלה מאז שהעסק היה רק חלום ורעיון כללי.
זרם המים הפושרים שטף מעליי את הזיעה והלכלוך שנצמדו אליי בשעות הלילה והשתדלתי לסיים עם שלב הסיבון כמה שיותר מהר. שנאתי את זה. לא, לא. נגעלתי מזה. פשוט שנאתי את זה, אך ברור היה לי שלא היה לי מכך כל מנוס. אחרי הכל, כמו שאמרה לי אמי, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי, נכון?
"על מה נראה לך שאת מסתכלת?" נזפתי על בבואתי במראה כשהרגשתי ששפטה את מראי "את חושבת שאת נראית טוב יותר?" השלמתי ושוב הצלחתי להעלות על פניי חיוך. לפחות כזה שהייתי מוכנה לצאת איתו מהבית ולהיראות בחברה.
במשך השנים ניסיתי מגוון של דרכים לרזות וכולן החזירו אותי לאותה נקודת התחלה. לא. מה פתאום. אף אחת מהן לא החזירה אותי לאותה נקודה בה התחלתי כי כל אחת מהדיאטות והשיטות השונות שהציעו לי לרזות, הותירה אותי בתחושת כישלון נוראית. כל אחת מהן הבהירה לי שכוח הרצון שלי שואף לאפס, אם הוא כלל קיים כשמדובר בסירוב לאכילת פחמימות או בעמידה איתנה מול מתוקים למיניהם. פעם אחר פעם, דיאטה אחת אחר השנייה, גיליתי שעל אף שאני גדולה מרוב הנשים בעיר, אני קטנה יותר מכל אורח חיים בריא שהמציאו.
כבר הפסקתי להתרגש משומה שצמחה לי ולמדתי להתעלם מכאבים שונים שהכבידו על חיי, כיוון שהרעיון לשבת מול רופא היה קשה מדי עבורי ומלבד זה, ידעתי כבר את מה שהיה להם לומר לי. השמנת יתר. נראה כי הם למדו רפואה כל השנים רק כדי לומר שכל דבר שקורה בחיי נגרם מהשמנת היתר שלי. צמחה לי שומה? השמנת יתר. כואב לי הראש? השמנת יתר. כאבי בטן לא מוגדרים? וואו, זאת חגיגה גדולה עבורם, כיוון שזה ממש נגרם מהשמנת יתר. 
כן. מבחינת הרפואה המודרנית, לא הייתה לי סיבה להתייצב בפתח חדרם של הרופאים, כיוון שעל מנת לדעת שאני שמנה, כל שהייתי צריכה זה להסתכל במראה. זאת הייתה הסיבה בגינה נמנעתי מהם כבר שנים ולמדתי להתמודד עם האתגרים שהביאה אל חיי השמנת היתר מבלי להשפיל את עצמי בחדר רופא המשפחה.
כשסיימתי את המקלחת, כבר חיכתה על דלת דירתי שקית עם ארוחת הבוקר שלי. אמי הייתה אומרת שארוחת הבוקר היא החשובה מכל הארוחות שאוכל במשך היום, לכן ככל שגדלתי, תרתי משמע, דאגתי להשקיע בה במיוחד.
"שלושה קרואסונים חמאה, שלושה קרואסונים שוקולד, סלט ירקות קצוץ דק, חביתת ירק ובקבוק ליטר מיץ תפוזים עם גזר. שיהיה יום קסום ללקוחה האהובה עליי ביותר" הפתק, שהיה מצורף לתכולת השקית, מתח את חיוכי עוד יותר.
לא נזקקתי לזמן רב כדי לחסל את כל תכולת השקית. רק דקות ספורות מאוחר יותר, הכנסתי את המפיות, שהיו כל שהותרתי מארוחת הבוקר, אל פח האשפה, התארגנתי ויצאתי אל התחנה הראשונה של יומי.
"בוקר טוב לכולם. סליחה שאיחרתי" זרקתי כמה מילות נימוס שלא ממש התכוונתי אליהן אל יושבי קבוצת התמיכה לירידה במשקל בה הייתי חברה ומצאתי לעצמי מקום פנוי להתיישב בו. 
"זה בסדר גמור, מיכל. הגעת בדיוק בזמן" נירה, מנחת הקבוצה שהייתה שמנה לא פחות ממני, התייחסה להתנצלות שלי והחזירה את מבטה אל נועה, שהייתה כנראה באמצע של שיתוף מרגש על מערכת היחסים המורכבת שניהלה עם מנות האוכל השונות בחייה "את יכולה להמשיך עכשיו" היא החוותה בידה לעברה וזאת, אכן ניצלה את הבמה והמשיכה.
דקות ארוכות ישבתי והאזנתי לנועה כשדיברה על הזלילות הליליות שלה, על המשברים, על האכזבה העצמית מכך שלא עמדה ביעדים שהגדירה לעצמה ועל התחושות שעוטפות אותה בכל פעם שהיא נכנעת לפיתוי ומכניסה אל פיה פיסת עוגה או תשע פיסות ליתר דיוק.
את כל שיטות ההרזיה למיניהן זנחתי, אך את מפגשי הבוקר של קבוצת ההרזיה שמרתי לעצמי ונהגתי להגיע אליהם באדיקות. רק אל מפגשי הבוקר. אני לא יכולה להדגיש מספיק עד כמה שנאתי להגיע אל מפגשי הערב. לא קיבלתי מהם את תחושת האישור העצמית שחיפשתי ושאותה קיבלתי בקלות במפגשי הבוקר.
ישבתי והבטתי סביב, מאושרת ומלאה בסיפוק שלשמו הגעתי. סביבי נעו באי נוחות בכיסאם כל אותם שמנים שלא מצאו דרך לבנות משהו מעצמם. הם נאנחו בתסכול מכך שאכלו כל הזדמנות טובה שנקרתה בדרכם עד שלא נותר להם דבר לעשות, מלבד להגיע למפגשים בכל יום בשעות העבודה ולחלוק עם אחיהם השמנים את הקשיים שהם חווים.
כלל לא הייתי צריכה להתלבט בעניין הסיבה שאהבתי להגיע למפגשים האלה. לא ניסיתי לשמור על אורח חיים בריא, לא התאמצתי כדי לרדת במשקל ולא חיפשתי מאף אחד שם השראה כדי להכניס את חיי למסגרת כלשהי. התמדתי להגיע כיוון שהיה לי קל ונעים לשמוע את חבורת המפסידנים הזאת תוך ידיעה שלעומתם, אני אצא מהמפגש היישר אל משרתי הבכירה שמכניסה לי סכום כסף לא קטן בכלל בכל חודש ושבשונה מהם, עשיתי משהו מחיי.
כנראה זאת הייתה הסיבה שבגללה נצמדתי לאנשי הבוקר. עשיתי זאת לאחר שבדקתי עד כמה מפגשי הערב לא עזרו למצב רוחי. את ההחלטה לזנוח אותם עשיתי לאחר ניסיון שהוכח כטעות נוראית. אל מפגשי הערב הגיעו אנשים שלא היו שונים ממני במיוחד והתקשיתי לצאת מהם בתחושת עליונות כלשהי, ולמען האמת, מהמפגשים הבודדים בהם הייתי, יצאתי בדיכאון עמוק. הגיעו לשם אנשי ונשות עסקים, רופאים, אחיות, מורים ובכלל, אנשים שעסוקים ובונים את עצמם בשעות העבודה, אך בכל זאת מוצאים זמן להילחם במפלצת השומן שמכרסמת את כל מה שמונח סביבם. מול אלה, הרגשתי שברירית וחלשה, לכן העדפתי להתמיד ולהגיע לפגישות הבוקר, אלו שהוציאו אותי בתחושה שעל אף אחוז השומן הגבוה בגופי, אני טובה יותר מכל מי שישבו סביבי.
"... אבל לא נגעתי בזה. טרקתי את הדלת אחרי השליח של הפיצה, הנחתי את הקופסה על השיש ונתתי לתכולה שלה להתקרר עד שעות הבוקר. נשבעת לכם שאפילו לא נגעתי בזה" נועה סיימה לחלוק את ניצחונה המפוקפק על משולשי הבצק וכולם מחאו לה כפיים. 
"מעניין. זאת טכניקה אומללה, אבל מעניינת" עיני כולם ננעצו בי והבנתי שפלטתי את המילים בקול רם במקום בראשי. 
"מה?" נירה, המנחה, ניסתה להבין למה התכוונתי. 
"מה? לא... אהה..." קיוויתי שלא יכריחו אותי להסביר למה התכוונתי "אני... לא אמרתי כלום. כל הכבוד, נועה. ממש מדהים שלא נגעת בזה" ניסיתי לגרור אחריי גל נוסף של מחיאות כפיים, שלא הגיע. 
"על איזו טכניקה דיברת?" נירה התעקשה. כנראה שמאסה בהערות העוקצניות שנפלטו מפי מפעם לפעם בקבוצה. 
"דיברתי שטויות, לא התכוונתי לומר 'טכניקה' פשוט..."
"פשוט מה?" נועה שילבה זרועותיה בכעס והפנתה אליי את מבטה הנעלב. 
"פשוט חשבתי על כך שפיצה קרה זה מגעיל ו... אם לא התאפקת והזמנת פיצה, אז לפחות היה לך את השכל להפוך אותה למגעילה כדי שלא תתפתי לאכול אותה" נשמתי לרווחה כשמצאתי הסבר סביר לכך שפשוט חשבתי שהיא סתומה. 
"אהה... כן... זה... זאת הייתה הכוונה" נועה שחררה את שילוב זרועותיה המתגונן וקיוויתי שהפגישה תמשיך כסדרה.
מבטם של כל השמנים שסבבו אותי נותר נעוץ בי ופתאום הייתי מאוד מודעת לכך. רציתי שהמפגש יחזור לסדרו ואם לא זה, אז רציתי שהאדמה תפער את פיה ותקבור אותי בתוכה. 
חיכיתי בכיליון עיניים לרגע בו שמן אחר יסב לעצמו את תשומת לב הנוכחים, יחלוק ויספר לכולם על ההצלחות והכישלונות שנחל ביממה שחלפה, אך זה לא קרה.
לעזאזל. עיני כולם עדיין נותרו מביטות בי ואני? 
אני רציתי למות.

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

אהבה גדולה אלונה ירדן
פרק 1
 
מיכל
 
"התעוררת?"
"קמת?"
"את ערה? כי אני ערה".
"מיכל? מה איתך? התעוררת? מיכל? מיכל? מה הלו"ז להיום?" סדרת הודעות טקסט מצחיקה חיכתה לי ממנה ואחריה רצף נוסף של סימני שאלה.
"קמתי עכשיו, פסיכית. אני מתארגנת ויוצאת לדרך. אין תכניות גרנדיוזיות להיום. רק כמה פגישות צוות, שיחה חשובה בצהריים עם הלקוח מיפן וחשוב שנמצא גם זמן לשוחח על הרמת הכוסית של החברה".
"את מגיעה ישירות לפה?" היא ענתה כמעט מיד. 
"לא. אני עוצרת קודם במפגש ומגיעה אלייך" כתבתי לה וידעתי מהיכרותנו העמוקה שלא היה טעם לחכות לתגובה נוספת ממנה.
זה יהיה עיוות מציאות פושע אם אומר שליאל הייתה חברתי הטובה מזה זמן רב. כשאני מנסה לחשוב על תפקידה בחיי, אני מבינה שהיא הייתה אבן היסוד עליה התבססתי מאז ומתמיד.
מצאנו עצמנו זו לצד זו ביום הראשון של גן החובה. היינו היחידות שהגיעו לבושות בשמלה אדומה מול שפע של בנות שהגיעו בשמלות לבנות וכבר אז ראיתי בה את התגלמות היופי הנשי. אני זוכרת בבירור איך נמשכתי לשהות בחברתה. אני זוכרת איך הבטתי בה מרחוק, מיהרתי להתיישב לצידה כשהגננת ביקשה למצוא מקום בריכוז הבוקר ואני גם זוכרת שלא הייתי היחידה שנהגה כך. עד כמה שזה נשמע קלישאתי, ליאל הייתה הילדה הכי יפה בגן ואני, כמו כולם, רציתי להיות זאת שתשחק איתה.
על אף שבהתחלה היינו קצת נבוכות זו מזו, ככל שהימים חלפו, ההתאמה בינינו הלכה והתבהרה. אפילו הגננת העירה על כך שהיינו היחידות שהבינו זו את ההומור של חברתה וציוותה אותנו אחת לשנייה בפעילויות השונות ובעצם, לשארית חיינו.
הוריה של ליאל תמיד עבדו עד מאוחר וכיוון שאמי הייתה עקרת בית, היינו מארחים אותה בביתנו במשך שעות על גבי שעות בכל יום. יחד עם אמי, היינו מודדות שמלות מסתובבות, מתאימות לכל שמלה נעל עקב אחרת שמצאנו במגירת הנעלים של אמי ומתנסות באיפור. ליאל הייתה כמו אחות שמעולם לא הייתה לי ואהבתי אותה מאוד.
אני שונאת להיזכר באותם ימים. יחד עם שעות ההנאה הרבות שחלקתי עם ליאל, דווקא יופייה יוצא הדופן של אמי עולה בראשי. אני נזכרת בערגה איך הייתה נוהגת להסתובב איתי בגאווה ממקום למקום ואיך בכל הזדמנות בה היו מציינים את הדמיון בין שתינו, היא הייתה אומרת שהיא לוקחת את זה כמחמאה כיוון שאני יפיפייה ומקרבת אותי אליה לחיבוק חם ומנחם.
כשנמחצתי בין זרועותיה ומילות הגאווה שאמרה עוד הדהדו באוזניי, הרגשתי קשר הדוק ביני ובינה. קשר שכנראה התבסס על כך שנוצרתי בדמותה, אך לצערי, נוכחתי לדעת שצדקתי, כשאותו קשר הלך והתרופף עם הקילוגרמים שהלכו והצטברו סביב מותניי ולאורך צווארי.
ליאל, לעומתה, מעולם לא גרמה לי להרגיש שמנה. 
בשנים הראשונות להיכרות שלנו, כשהמשקל עדיין לא היה נושא שיחה בביתנו, השתדלתי לבצע כרצונה. עשיתי כל שיכולתי כדי לשמח ולהצחיק אותה. במיוחד נזהרתי לא לומר לה דבר שיסב אליי את חמתה, מחשש שיתפתח בינינו ריב גדול, כזה שיסכן את החברות שלנו באופן שלא אוכל לגשר עליו. השנים חלפו, ולאורכן ראיתי שהיא הייתה שם עבורי בדיוק כפי שהייתי אני שם עבורה, אם לא יותר.
בבית הספר היסודי, כשהתחלתי להתמלא קצת יותר מהאחרים בכיתה, היא שמרה עליי. היא הייתה עונה בחוצפה לכל הבנים שצחקו על מבנה גופי, היא הייתה משתחלת בין רגלי כולם אל האוטובוס בטיולים ומכריזה שהמקום לצידה שמור רק עבורי ומעולם לא גרמה לי להרגיש נספחת שלה במסיבות או בפעילויות כיתתיות. הייתה לי עבורה הערכה מיוחדת בעיקר מפני שבתוכי ידעתי כי זה בדיוק מה שהייתי. נצמדתי לפופולריות שלה בשש שנות הלימוד בבית הספר היסודי, כמו גם בחטיבת הביניים, בתיכון ובכלל. בזכותה, לא גדלתי תחת איום של הטרדות, חרמות או דברים גרועים מאלה, שבנות אחרות שהתמודדו עם משקל עודף כמוני, סבלו מהם.
לימים, ליאל הפכה לאשת קריירה ענקית ואני... אני פשוט הפכתי לאישה ענקית ועדיין נצמדתי להצלחה שלה.
החזרתי את מכשיר הטלפון הסלולרי אל השידה והכנתי את עצמי נפשית ופיזית לקראת טקס קימתי מהמיטה. מניסיון העבר, למדתי שאם המכשיר יהיה בקרבתי כשאתחיל בניסיונותיי לקום על רגליי, הוא ללא ספק, ייפול וישבר, לכן רק לאחר שהנחתי אותו בבטחה על השידה, נשמתי עמוק ויצאתי לדרך. לאורך השנים, צברתי לזכותי מאה עשרים ומשהו קילוגרמים, זה לפחות היה המספר שזכרתי מהפעם האחרונה בה נשקלתי. התחלתי בכך שגלגלתי את גופי הגדול לשכיבה על הצד ואז, בנענועים קצביים, הקפצתי את עצמי עד שרגליי שינו את זווית מיקומן ומצאו את דרכן אל הרצפה.
"וזאת, גבירותיי ורבותיי, הייתה התעמלות הבוקר שלי" צחקתי לעצמי בקול רם כשכבר הצלחתי להגיע לישיבה "תודה שהייתם איתי פה" התנשפתי קלות מהמאמץ שהקימה דרשה ממני ומיהרתי לחדר המקלחת כדי להתארגן לקראת יום חדש במשרדי החברה של ליאל, שם כיכבתי בתפקיד העוזרת האישית שלה מאז שהעסק היה רק חלום ורעיון כללי.
זרם המים הפושרים שטף מעליי את הזיעה והלכלוך שנצמדו אליי בשעות הלילה והשתדלתי לסיים עם שלב הסיבון כמה שיותר מהר. שנאתי את זה. לא, לא. נגעלתי מזה. פשוט שנאתי את זה, אך ברור היה לי שלא היה לי מכך כל מנוס. אחרי הכל, כמו שאמרה לי אמי, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי, נכון?
"על מה נראה לך שאת מסתכלת?" נזפתי על בבואתי במראה כשהרגשתי ששפטה את מראי "את חושבת שאת נראית טוב יותר?" השלמתי ושוב הצלחתי להעלות על פניי חיוך. לפחות כזה שהייתי מוכנה לצאת איתו מהבית ולהיראות בחברה.
במשך השנים ניסיתי מגוון של דרכים לרזות וכולן החזירו אותי לאותה נקודת התחלה. לא. מה פתאום. אף אחת מהן לא החזירה אותי לאותה נקודה בה התחלתי כי כל אחת מהדיאטות והשיטות השונות שהציעו לי לרזות, הותירה אותי בתחושת כישלון נוראית. כל אחת מהן הבהירה לי שכוח הרצון שלי שואף לאפס, אם הוא כלל קיים כשמדובר בסירוב לאכילת פחמימות או בעמידה איתנה מול מתוקים למיניהם. פעם אחר פעם, דיאטה אחת אחר השנייה, גיליתי שעל אף שאני גדולה מרוב הנשים בעיר, אני קטנה יותר מכל אורח חיים בריא שהמציאו.
כבר הפסקתי להתרגש משומה שצמחה לי ולמדתי להתעלם מכאבים שונים שהכבידו על חיי, כיוון שהרעיון לשבת מול רופא היה קשה מדי עבורי ומלבד זה, ידעתי כבר את מה שהיה להם לומר לי. השמנת יתר. נראה כי הם למדו רפואה כל השנים רק כדי לומר שכל דבר שקורה בחיי נגרם מהשמנת היתר שלי. צמחה לי שומה? השמנת יתר. כואב לי הראש? השמנת יתר. כאבי בטן לא מוגדרים? וואו, זאת חגיגה גדולה עבורם, כיוון שזה ממש נגרם מהשמנת יתר. 
כן. מבחינת הרפואה המודרנית, לא הייתה לי סיבה להתייצב בפתח חדרם של הרופאים, כיוון שעל מנת לדעת שאני שמנה, כל שהייתי צריכה זה להסתכל במראה. זאת הייתה הסיבה בגינה נמנעתי מהם כבר שנים ולמדתי להתמודד עם האתגרים שהביאה אל חיי השמנת היתר מבלי להשפיל את עצמי בחדר רופא המשפחה.
כשסיימתי את המקלחת, כבר חיכתה על דלת דירתי שקית עם ארוחת הבוקר שלי. אמי הייתה אומרת שארוחת הבוקר היא החשובה מכל הארוחות שאוכל במשך היום, לכן ככל שגדלתי, תרתי משמע, דאגתי להשקיע בה במיוחד.
"שלושה קרואסונים חמאה, שלושה קרואסונים שוקולד, סלט ירקות קצוץ דק, חביתת ירק ובקבוק ליטר מיץ תפוזים עם גזר. שיהיה יום קסום ללקוחה האהובה עליי ביותר" הפתק, שהיה מצורף לתכולת השקית, מתח את חיוכי עוד יותר.
לא נזקקתי לזמן רב כדי לחסל את כל תכולת השקית. רק דקות ספורות מאוחר יותר, הכנסתי את המפיות, שהיו כל שהותרתי מארוחת הבוקר, אל פח האשפה, התארגנתי ויצאתי אל התחנה הראשונה של יומי.
"בוקר טוב לכולם. סליחה שאיחרתי" זרקתי כמה מילות נימוס שלא ממש התכוונתי אליהן אל יושבי קבוצת התמיכה לירידה במשקל בה הייתי חברה ומצאתי לעצמי מקום פנוי להתיישב בו. 
"זה בסדר גמור, מיכל. הגעת בדיוק בזמן" נירה, מנחת הקבוצה שהייתה שמנה לא פחות ממני, התייחסה להתנצלות שלי והחזירה את מבטה אל נועה, שהייתה כנראה באמצע של שיתוף מרגש על מערכת היחסים המורכבת שניהלה עם מנות האוכל השונות בחייה "את יכולה להמשיך עכשיו" היא החוותה בידה לעברה וזאת, אכן ניצלה את הבמה והמשיכה.
דקות ארוכות ישבתי והאזנתי לנועה כשדיברה על הזלילות הליליות שלה, על המשברים, על האכזבה העצמית מכך שלא עמדה ביעדים שהגדירה לעצמה ועל התחושות שעוטפות אותה בכל פעם שהיא נכנעת לפיתוי ומכניסה אל פיה פיסת עוגה או תשע פיסות ליתר דיוק.
את כל שיטות ההרזיה למיניהן זנחתי, אך את מפגשי הבוקר של קבוצת ההרזיה שמרתי לעצמי ונהגתי להגיע אליהם באדיקות. רק אל מפגשי הבוקר. אני לא יכולה להדגיש מספיק עד כמה שנאתי להגיע אל מפגשי הערב. לא קיבלתי מהם את תחושת האישור העצמית שחיפשתי ושאותה קיבלתי בקלות במפגשי הבוקר.
ישבתי והבטתי סביב, מאושרת ומלאה בסיפוק שלשמו הגעתי. סביבי נעו באי נוחות בכיסאם כל אותם שמנים שלא מצאו דרך לבנות משהו מעצמם. הם נאנחו בתסכול מכך שאכלו כל הזדמנות טובה שנקרתה בדרכם עד שלא נותר להם דבר לעשות, מלבד להגיע למפגשים בכל יום בשעות העבודה ולחלוק עם אחיהם השמנים את הקשיים שהם חווים.
כלל לא הייתי צריכה להתלבט בעניין הסיבה שאהבתי להגיע למפגשים האלה. לא ניסיתי לשמור על אורח חיים בריא, לא התאמצתי כדי לרדת במשקל ולא חיפשתי מאף אחד שם השראה כדי להכניס את חיי למסגרת כלשהי. התמדתי להגיע כיוון שהיה לי קל ונעים לשמוע את חבורת המפסידנים הזאת תוך ידיעה שלעומתם, אני אצא מהמפגש היישר אל משרתי הבכירה שמכניסה לי סכום כסף לא קטן בכלל בכל חודש ושבשונה מהם, עשיתי משהו מחיי.
כנראה זאת הייתה הסיבה שבגללה נצמדתי לאנשי הבוקר. עשיתי זאת לאחר שבדקתי עד כמה מפגשי הערב לא עזרו למצב רוחי. את ההחלטה לזנוח אותם עשיתי לאחר ניסיון שהוכח כטעות נוראית. אל מפגשי הערב הגיעו אנשים שלא היו שונים ממני במיוחד והתקשיתי לצאת מהם בתחושת עליונות כלשהי, ולמען האמת, מהמפגשים הבודדים בהם הייתי, יצאתי בדיכאון עמוק. הגיעו לשם אנשי ונשות עסקים, רופאים, אחיות, מורים ובכלל, אנשים שעסוקים ובונים את עצמם בשעות העבודה, אך בכל זאת מוצאים זמן להילחם במפלצת השומן שמכרסמת את כל מה שמונח סביבם. מול אלה, הרגשתי שברירית וחלשה, לכן העדפתי להתמיד ולהגיע לפגישות הבוקר, אלו שהוציאו אותי בתחושה שעל אף אחוז השומן הגבוה בגופי, אני טובה יותר מכל מי שישבו סביבי.
"... אבל לא נגעתי בזה. טרקתי את הדלת אחרי השליח של הפיצה, הנחתי את הקופסה על השיש ונתתי לתכולה שלה להתקרר עד שעות הבוקר. נשבעת לכם שאפילו לא נגעתי בזה" נועה סיימה לחלוק את ניצחונה המפוקפק על משולשי הבצק וכולם מחאו לה כפיים. 
"מעניין. זאת טכניקה אומללה, אבל מעניינת" עיני כולם ננעצו בי והבנתי שפלטתי את המילים בקול רם במקום בראשי. 
"מה?" נירה, המנחה, ניסתה להבין למה התכוונתי. 
"מה? לא... אהה..." קיוויתי שלא יכריחו אותי להסביר למה התכוונתי "אני... לא אמרתי כלום. כל הכבוד, נועה. ממש מדהים שלא נגעת בזה" ניסיתי לגרור אחריי גל נוסף של מחיאות כפיים, שלא הגיע. 
"על איזו טכניקה דיברת?" נירה התעקשה. כנראה שמאסה בהערות העוקצניות שנפלטו מפי מפעם לפעם בקבוצה. 
"דיברתי שטויות, לא התכוונתי לומר 'טכניקה' פשוט..."
"פשוט מה?" נועה שילבה זרועותיה בכעס והפנתה אליי את מבטה הנעלב. 
"פשוט חשבתי על כך שפיצה קרה זה מגעיל ו... אם לא התאפקת והזמנת פיצה, אז לפחות היה לך את השכל להפוך אותה למגעילה כדי שלא תתפתי לאכול אותה" נשמתי לרווחה כשמצאתי הסבר סביר לכך שפשוט חשבתי שהיא סתומה. 
"אהה... כן... זה... זאת הייתה הכוונה" נועה שחררה את שילוב זרועותיה המתגונן וקיוויתי שהפגישה תמשיך כסדרה.
מבטם של כל השמנים שסבבו אותי נותר נעוץ בי ופתאום הייתי מאוד מודעת לכך. רציתי שהמפגש יחזור לסדרו ואם לא זה, אז רציתי שהאדמה תפער את פיה ותקבור אותי בתוכה. 
חיכיתי בכיליון עיניים לרגע בו שמן אחר יסב לעצמו את תשומת לב הנוכחים, יחלוק ויספר לכולם על ההצלחות והכישלונות שנחל ביממה שחלפה, אך זה לא קרה.
לעזאזל. עיני כולם עדיין נותרו מביטות בי ואני? 
אני רציתי למות.