מלחמות אבודות

1

כלב שחור, ענק ואימתני, הרבה יותר גדול ממני. כלב שכולם פוחדים ממנו. אני לא פוחד מהכלב, אנחנו חברים. שנינו בני שלוש בערך. קוראים לו דג׳ולברס, והוא הכלב שלי. אני לא מבין למה אנשים פוחדים ממנו. הוא עושה כל מה שאני מורה לו. אני אפילו רוכב עליו.
זה הזיכרון הראשון שלי. כנראה ממנו שאבתי את התחושה, או היכולת, שלא לפחד ממה שמאיים על אחרים. אני יכול לשלוט בזה, בדיוק כמו ששלטתי בכלב הקווקזי שלי.
פתאום לקחו את דג׳ולברס. אמרו שהוא מסוכן ומתאים לשמש באבטחה. בכיתי והייתי נורא עצוב, ואבא הביא כלב אחר. קראו לו פירט. רועה גרמני יפה וגדול כמו דג׳ולברס, ועד מהרה גם הוא נעשה חבר שלי. גם עליו רכבתי וגם אותו רתמתי למזחלת השלג הקטנה שלי וגם ממנו פחדו כולם חוץ ממני. כלבים גדולים הם אהבה גדולה שלי ואולי חלק מאישיותי עד היום.
זיכרון ילדות שני שטבוע בי הוא הפעם הראשונה שקיללו אותי על היותי יהודי. הייתי קטן וכמובן לא הבנתי את המשמעות של הדברים, אבל חשתי שזה משהו רע. כשהגעתי הביתה שאלתי את הורי, ״מה זה יהודי? הילדים מקללים אותי ואומרים שאני יהודי. למה מקללים רק אותי?״ אבא הסתכל עלי, הסתכל על אמא, אמא הסתכלה על אבא ונאנחה אנחה כבדה. ואז אבא הסביר לי, ״זאת לא קללה. הילדים פשוט לא מחונכים, מנסים להעליב. יהודי זה שם של עם, ואנחנו משתייכים לעם הזה. בדיוק כמו שיש רוסים, אוקראינים, צרפתים, יש גם עם כזה.״ מה היה אפשר להסביר לילד בן שלוש? מה זה יהודי ואיך הוא צריך להתייחס לביטויים אנטישמיים? הרי לא ידעתי אנטישמיות מה היא.
בהמשך ״נתקלתי״ לא פעם ביהדות שלי בדרך מיוחדת למוסקבה של אז. הייתי כמעט בן שש, וסטלין חלה. כמה חודשים לפני כן, ביום מהפכת אוקטובר, אבא לקח אותי להפגנה בכיכר האדומה. הוא הושיב אותי על כתפיו ועברנו מול המאוזוליאום. ראיתי את סטלין ואת כל הצמרת הסובייטית. כמו כל בן להורים אינטליגנטים הכרתי את רוב הדמויות על המאוזוליאום - את מולוטוב, בריה, בודיוני עם השפם שלו - אבל אדם אחד משך את תשומת לבי ושאלתי, ״מי האיש המצחיק הזה, הקירח, שכל הזמן מנופף בכובע שלו?״ אבא הביט לצדדים ואמר לי, ״לא, לא, הוא לא מצחיק. גם הוא אדם חשוב, קוראים לו ניקיטה חרושצ׳וב.״ כל אותו זמן עמד סטלין והשקיף עלינו מעל מרפסת המאוזוליאום. כך זכרתי את סטלין.
ואני זוכר את גן הילדים, ושתי עובדות בגן, רוסיות, בחלוקים לבנים. אני זוכר אחת מהן אומרת לחברתה, ״היהודים הורגים אותו, את סטלין שלנו, זה הכול בגללם. היהודים והרופאים היהודים הם צרה, והם יביאו עלינו אסון.״ כל חיי אני זוכר את האפיזודה הזאת, וכבר אז הבנתי שהדברים מתייחסים גם אלי, והציפה אותי תחושה של סכנה ופחד. אחרי כמה ימים דיברתי עם אחד הילדים בגן, ילד רוסי, והוא אמר, ״אולי סטלין ימות?״ התפרצתי ואמרתי לו, ״סטלין לא יכול למות, הוא יחיה לנצח. אנחנו כולנו נמות והוא ימשיך לחיות, כי זה סטלין.״ כזאת היתה האמונה. אמונה מוחלטת בסדרי בראשית של המדינה והסביבה שבה אתה חי. אמונה ממש דתית במערכת מסודרת, צודקת מאין כמוה, ובראשה סטלין. כמו אל, על אף האתאיזם של ברית־המועצות.
סטלין מת אחרי יומיים. זו היתה הפעם הראשונה, ולא האחרונה, שתפיסת העולם שבניתי, שחשבתי כי היא מושלמת וצודקת, שהאמנתי בה באמונה שלמה ואבסולוטית, בלהט בלתי רגיל, תקרוס. זה היה שיעור מאלף לילד בן שש. סטלין מת ביום ההולדת השישי שלי, ב־5 במארס 1953.

נולדתי למשפחה יהודית סובייטית טיפוסית. אמא שלי מוסקבאית. הוריה הגיעו למוסקבה מאוקראינה בשלהי המאה התשע־עשרה, כשמוסקבה היתה מחוץ לתחום המושב, ומשפחתה קיבלה רישיון להתיישב במוסקבה. אבא נולד בסמולנסק. אביו, סבא שלי, הגיע לסמולנסק מאזור סמרה שברוסיה. מוצאה של אמא שלו, סבתי, מבלורוסיה המערבית. ב־1945 סיים אבי את בית הספר לקצינים לשפות זרות במגמת גרמנית ועבר דרך מוסקבה בדרכו ליחידה שלו, שהתמקמה באוסטריה. ברכבת התחתית של מוסקבה הבחין בין המוני הנוסעים בצעירה יהודייה יפהפייה. היא היתה בת 19. הוא התחיל לדבר איתה, הם קבעו פגישה וזמן קצר אחרי כן התחתנו ואבא המשיך ליחידה שלו.
אני למדתי בבית הספר שבו למד דודי, אחיה של אמי. שליש מהתלמידים בכיתתו היו יהודים. כל הבנים במחזור שלו, למעט אחד שסיים את לימודיו ב־21 ביוני 1941, נהרגו במלחמה. דודי התנדב לשריון, היה טנקיסט ונהרג בקרבות, לא רחוק ממוסקבה. הוא היה בסך הכול בן 20. אחי, שוריק, נקרא על שמו. גם סבא שלי, אבא של אבא, שעל שמו אני נקרא יעקב, נהרג במלחמה. לאלמנתו, סבתא שלי, היו ארבע אחיות שנשארו ברוסיה. יתר בני המשפחה היגרו לארצות־הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. סבתי ואחיותיה לא הספיקו לצאת. כולן התחתנו עם יהודים, איש מהם לא חזר מהמלחמה. לכולן היו בנים. כל מי שהגיע לגיל המתאים שירת בצבא. גם אביה של אמי, סבי השני, שירת בצבא בדרגת סרן.
אמי ז״ל השתתפה בגיל 15 בהגנה על מוסקבה. כשהגרמנים התקרבו למוסקבה עזבו מאות אלפים מתושביה את העיר ברגל. אמי וסבתי נשארו ולא חשבו לעזוב, גם אילו הצליחו הגרמנים לכבוש את העיר. כששאלתי את אמי על כך, הסבירה לי שאז עדיין לא היו מודעים לזוועות של הנאצים. אמי וצעירים אחרים התרוצצו בלילות על הגגות, תחת הפצצות הגרמנים, לכבות פצצות תבערה. הם גם ניסו לאתר סוכנים גרמנים שאותתו למפציצים וכיוונו אותם אל המטרות. פעילותה זיכתה את אמי במדליה ״על הגנה על מוסקבה״.
כעבור שנה וחצי, ב־1943, כשהיתה כמעט בת 17, הזמינו אותה לשיחה בבית הספר המיוחד של השירות והמשטרה החשאית, האֵן־קָה־וֶה־דֶה. הוצע לה להתגייס לשירותם. המגייסים תכננו להכשיר אותה בחבלה ובקשר ולהצניחה במסגרת חוליית מודיעין וחבלה בעורף הגרמנים. היא שקלה את ההצעה ודחתה אותה. כששאלתי אותה למה, היא השיבה כי חשבה שאינה מתאימה לסוג פעילות כזה.
באווירה הזאת גדלתי. זו המורשת המשפחתית שלי.
וגם הסיפור המוזר הבא שאירע לאמא שלי לקראת לידתי. כשהיתה בהיריון איתי עברה יום אחד קבוצת צוענים ליד הבית. צוענייה צעירה ניגשה אליה ואמרה, ״בואי, אני אגיד לך מה יקרה לך בעתיד.״ אמי הצעירה, חברת קומסומול, שלא האמינה באמונות טפלות אמרה, ״לא.״ ״אל תלכי,״ לחצה עליה הצוענייה. ״תשמעי. מה אכפת לך?״ בסופו של דבר השתכנעה אמי. ״את בהיריון,״ אמרה לה הצוענייה. ״ייוולד לך בן. הבן הזה, אם הוא ישרוד עד גיל שנה, אם הוא יישאר בחיים, ייקח את כולכם כשיגדל למדינה רחוקה, מעבר לים.״ אמא שלי הקשיבה לה בחוסר אמון מוחלט והפטירה, ״איזה שטויות.״ זה קרה ב־1946, ובברית־המועצות של אותם ימים די היה שמישהו ילשין, ורק המחשבה על רצון לעזוב את ברית־המועצות תעלה במאסר של עשר שנים לפחות.
אמי נזכרה בצוענייה כשהתחלתי את מאבקי ליציאה לישראל. את הסיפור הזה שמעתי ממנה רק אחרי שעלתה ארצה.