ארוחת הערב

1

יצאנו לאכול בַּמסעדה. לא אציין איזו מסעדה, כי אם אעשה זאת אני מניח שבפעם הבאה היא תהיה מלאה מפה לפה באורחים שבאו לבדוק אם אנחנו אוכלים שם שוב. סֶרְג' הזמין לנו את השולחן. כמו תמיד. זו אחת מאותן מסעדות שחובה להזמין בהן שולחן שלושה חודשים מראש - או שישה או שמונה, אבל מי סופר. אני עצמי לא מעוניין לדעת היכן אסעד בעוד שלושה חודשים בערב זה או אחר, אבל יש אנשים שזה כלל לא מפריע להם כנראה. אם בעוד כמה מאות שנים ירצו ההיסטוריונים לדעת עד להיכן הגיע הטמטום של בני האדם בתחילת המאה העשרים ואחת, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להציץ במחשבים של מה שמכונה היום מסעדות יוקרה. שם, ידוע לי במקרה, שמוּרים כל הנתונים. אם בפעם הקודמת המתין מר ל' שלושה חודשים לשולחן פנוי ליד החלון, כעת הוא מוכן לחכות גם חמישה חודשים לשולחן ליד דלת השירותים. זה מה שמכונה במסעדות האלה "תחזוק מאגר הלקוחות".
סֶרְג' לעולם לא מזמין שולחן שלושה חודשים מראש. סרג' מזמין שולחן לאותו הערב. זה המשחק שלו, לטענתו. יש מסעדות שתמיד יימצא בהן שולחן פנוי לאנשים מסוגו של סרג' לוֹמַן, והמסעדה הזאת היא אחת מהן. אחת מני רבות, ליתר דיוק. לא בטוח שנותרה בכל הארץ מסעדה אחת שלא משקשקים בה מפחד כשסרג' מתקשר להזמין מקום. מובן שהוא איננו מטלפן בעצמו, אלא נותן למזכירה שלו או לאחד מעוזריו הקרובים לעשות זאת. "אל תדאג," הוא אמר לי כשטלפנתי אליו לפני כמה ימים, "הם מכירים אותי, אני מסדר לנו שולחן." בסך הכול הצעתי לו שנתקשר לקבוע מקום חלופי אם לא יימצא לנו שם שולחן פנוי. בקצה האחר של הקו שמעתי קורטוב של רחמים בקולו. כמעט יכולתי לראות אותו מניד בראשו. הרי זה המשחק שלו.
דבר אחד ממש לא התחשק לי הערב. לא התחשק לי להיות נוכח כשבעל המסעדה, או המנהל מטעמו, יקבלו את פניו של סרג' לוֹמַן כאילו היו מכרים ותיקים, והמלצריות ילוו אותו אל השולחן היפה ביותר, זה שפונה לגינה, וסרג' עצמו יעמיד פנים כאילו כל זה אינו חשוב כלל, מפני שעמוק בפנים הוא בעצם בחור רגיל, וזאת גם הסיבה שהוא חש מאוד בנוח במחיצתם של אנשים רגילים אחרים.
לכן אמרתי לו שניפגש במסעדה עצמה ולא בפאב שבפינת הרחוב, כפי שהוא הציע. גם בפאב הזה ביקרו הרבה אנשים רגילים. והכניסה של סרג' לומן כבחור רגיל, בחיוך מעושה שמסמן לכל אותם אנשים רגילים בפאב שימשיכו לשוחח ולהעמיד פנים כאילו הוא בכלל איננו שם - גם לזה לא היה לי חשק הערב.