גאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאות
הוספה למועדפים
3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

לירון היא נערה מתבגרת בת שלוש־עשרה מתל אביב שעולה לחטיבת הביניים, שואפת להיות תלמידה טובה ובת טובה, הולכת לצופים בקביעות, ומנסה לשרוד את גיל ההתבגרות וראשית הפיכתה לאישה בכמה שפחות סבל ובכמה שיותר הנאה. מגיל צעיר יודעת לירון שהיא שונה: היא אינה חווה את העולם סביבה כפי שאחרים — ובהם גם אחותה התאומה — חווים אותו. 
 
קרן אור בחייה המבלבלים של לירון היא רעות, חברתה הטובה מכיתה ג. חברותן עומדת למבחן לאורך הסיפור, ובסופו היא מתהדקת והופכת לסיפור של אהבה ראשונה. קרן אור נוספת בחייה של לירון היא הזמרת קיילי מינוג, שפסקול שיריה מלווה אותה, ומסייע לה להשלים עם מי שהיא ולקבל החלטות. הפסיכולוגית ענת, המחנכת טליה ואִמה של לירון, הנמנות עם הנשים המשפיעות בחייה, מסייעות לה גם הן להחליט, להתבגר ולהתגבר על קשיים.
 
גאות הוא ספר על תהליך ראשוני, מהותי ומרגש המתחיל בשנת 1989 ומסתיים בשנת 2009, השנה שבה לירון נדרשת שוב להחלטות חשובות בחייה, ערב הרצח ב"בר נוער".

פרק ראשון

לירון פתחה את דלת ביתה, ליטפה את הכלבה שרצה לקראתה, הורידה את התיק הכבד מכתפה, רצה להדליק את דוד המים, ואז לקחה את הכלבה לטיול בשכונה. בדרך לגינת הכלבים, נשמע טלפון הנייד שלה.
"נו את כבר בבית?"
"היי מותק", לירון עונה.
"כן הגעתי עכשיו, איזה פקקים את לא מאמינה".
"טוב בטח להגיע מירושלים לתל אביב באמצע השבוע, נו אבל תספרי איך היה?"
"היה מתיש, אבל נראה לי שהצלחנו, פסק הדין ישלח עוד שלושה שבועות ואז נראה".
"את חושבת שהם יקבלו את הערעור?" המשיכה לשאול האישה בצד השני של הטלפון.
"אם כן זה יהיה תקדים רציני, אין ספק".
"אנחנו חייבות לחגוג, בואי נלך למסעדה הזאת שאנחנו אוהבות, עם הטירמיסו בסוף", נשמע הקול הפעם מתלהב.
"בכיף, אפשר, טוב מותק אני חייבת ללכת, שולי צריכה אותי, נתראה כבר בבית, נשיקות".
 
לירון שיחררה את הכלבה בגינת הכלבים, והרגישה את הבריזה המשכרת של סוף הקיץ שהגיעה סוף סוף. גם היא לבסוף יכולה לנשום, התיק הזה שלקח לה את כל הזמן והאנרגיה הגיע לשיא שלו, ועכשיו נותר רק להרפות ולחכות. היא ידעה ממרום שלושים ושלוש שנותיה, שחייבים לשחרר. אך הרגשת הסיפוק לא נחה עליה כמו שחשבה, היא עדיין הרגישה שהמלחמות האלה לא בשבילה, הנגיעה הזאת בקצוות  האמת, כשכל צד מושך לכיוון שלו, וכל החבל שבאמצע, הסיפור האמיתי, בכלל לא בא לידי ביטוי. היא כבר תקופה חושבת שהמקצוע הזה לא בשבילה. פתאום התחילו לה מחשבות שהיא אולי תתאים יותר למקצועות הטיפול, והיא ידעה שזה יהיה שינוי מהותי, בעצם לעזוב מסלול שהיתה בו ולעבור למסלול חדש, אחר, והיא לא צעירה, ממש להיוולד מחדש. אבל היא לא פחדה, כי זו לא הפעם הראשונה שהיא נולדה מחדש.
 
הזכרונות עלו והציפו אותה, והחזירו אותה עשרים שנה אחורה, לשנה הזאת, שמונים ותשע, שהייתה המשמעותית בחייה, וכמו בספר זכרונות, הזכרונות עלו יום אחרי יום, מהיום שהתחילה את חטיבת הביניים, ועד למחנה קיץ בסוף אותה שנה בצופים. וכאילו זה היה רק אתמול, הרגשות שלה עברו משמחה לעצב ושוב לשמחה, כמו באותה תקופה שהיתה כמו רכבת הרים, שידעה שבסופה היא התבגרה וממש "קפצה מדרגה" מילדה לנערה. שולי הכלבה רצה לה ללא דאגות בדשא הנעים, נהנית מהזמן הלא מבוטל משוחררת, ולירון ידעה שהזכרונות ימשיכו וילוו אותה בזמן הקרוב.
 
 
פרק א
 
במתלה הבגדים הונחו חולצה ורודה קצרה עם צווארון, ומכנסיי ברמודה בצבע אפור. מתחת למתלה הונחו נעליים ורודות עם גרביים אפורים מכודררים מעליהן. לירון שכבה על הבטן במיטתה בחדרה הצמוד לחדרה של אחותה התאומה שרון, והקשיבה לקלטת של קיילי מינוג כשראשה מונח ליד הרמקולים של הטייפ דאבל קאסט שקיבלה לבת המצווה מההורים. צמרמורות של עונג ופחד מילאו את גופה, וזאת כי מחר היא מתחילה ללמוד בכיתה ז בחטיבת הביניים ליד ביתה. לירון חשבה לעצמה שעידן בית הספר היסודי נגמר ומחר תהיה חלק מעולם אחר לגמרי. I Should Be So Lucky, שרה הזמרת, ולירון שילבה אצבעות בתקווה שגם היא תהיה בת מזל בדרכה החדשה, שכן ידעה שהכול עומד להשתנות. היא הרגישה בכך במחנה הקיץ האחרון, כבר אז היה משב של רוחות השינוי באוויר. הבנים עזבו את חברותיהן בטענה שאולי בכיתה ז יפגשו בנות יפות יותר, וזה הכעיס אותה. מה עוד הולך להשתנות? היא ניסתה לזהות במילותיו של השיר שקיילי שרה איזה קוד נסתר שיגיד לה מה יהיה ומה עליה לעשות, ואיך עליה להתגבר על הפחד מהשינוי הקרב.
 
בחופש הגדול נהגה לשמוע יותר ויותר את הקלטת של קיילי. אילולא אחותה לא היתה מתוודעת בכלל לזמרת, שעכשיו כל כך דיברה לליבה. שנה שעברה היא התלהבה מהזמר אדם וכל החדר שלה נמלא פוסטרים שלו. אבל עכשיו, מאז שחזרה ממחנה הקיץ, היא פינתה את מקום הפוסטרים של אדם לטובת קיילי, ואפילו קרה שהפוסטר האחרון והיפה של הזמר מצא את מקומו סנטימטר ליד הפח. היא חשבה לעצמה שאם רעות היתה רואה את זה היא בוודאי היתה כועסת מאוד. 
 
לירון נזכרה שאמה נכנסה לחדר הלימודים לפני כמה ימים לשאול אם היא כבר סידרה את המחברות והספרים, ונבהלה מכמות הפוסטרים והתמונות של קיילי על הקירות. 
 
"עוד מעט תעברי לתקרה", עקצה אותה אמה ושאלה אם זה לא מוזר שיש לה יותר פוסטרים של קיילי מאשר של הזמר אדם או ג'ייסון דונובן, שהיה חבר של קיילי וגם זמר מוצלח. לירון ענתה ישר "זה בכלל לא נכון, זה בגלל שב'מעריב לנוער' משום מה שמים יותר פוסטרים של קיילי", אבל הרגישה פתאום שמה שהיא עושה לא בסדר. 
"חשבתי שרעות אוהבת את אדם?" המשיכה אמה לעקוץ אותה ולירון ענתה בכעס, "לא כל מה שרעות עושה אני עושה", אבל ידעה שזה ממש לא נכון.
 
 זו היתה הפעם הראשונה שהיא עושה משהו שרעות אולי לא היתה מסכימה איתו, הרי הן בעצם כמו תאומות סיאמיות, אפילו יותר מאשר לירון ואחותה, ממש "בחייהן ובמותן לא ייפרדו", כמו שאמה היתה אומרת לה לפעמים. לירון ניסתה לדמיין את כותרת הכתבה אילו היו כותבים עליה, כמו הכתבות של קיילי בעיתונים: "לירון עולה לכיתה ז7 בחטיבת הביניים על שם בן גוריון בתל אביב מחר, ה- 1.9.88". ובכותרת המשנה יהיה כתוב: "גם רעות, חברתה הטובה עוד מכיתה ג עולה לאותה כיתה". לירון חשבה כמה מזל יש לה, שכן רעות התקבלה לכיתת ספורט בתור מתעמלת ואתלטית מחוננת, אבל כשהתברר להן כי לא יוכלו להיות באותה כיתה, רעות הציעה שתוותר על כיתת ספורט למענה, למענן. 
 
בבוקר כשקמה לאחר לילה ארוך מלא מחשבות ותהפוכות במיטה, הרגישה לירון את כאב הבטן המוכר והבחילה שבאה איתו, כמו אות אזהרה לקראת היום החדש. כשהיא סיפרה על מחושיה לאמה, זאת מצידה אמרה שזה יעלם ברגע שהיא תעבור בשער בית הספר, כמו שתמיד היתה נוהגת לומר, אבל הוסיפה כלאחר יד, "אולי זה אומר שבקרוב תקבלי מחזור כי זה בדיוק התסמינים רגע לפני שמקבלים". צמרמורת ליוותה את לירון כשנזכרה איך בכיתה ג גילתה מה זה המחזור המדובר, כאשר רעות הגיעה אליה הביתה ושאלה אותה אם היא יודעת מה קורה לאישה כל חודש ושיורד לה דם וזה נורא כואב. לירון הזדעזעה וחשבה שרעות "עובדת" עליה, אך אחרי שרעות סיפרה שאמה הראתה לה תחבושות וטמפונים, לירון כבר התחילה להאמין. 
 
 
היא חיכתה שרעות תלך הביתה ואז רצה לאמה בצעקות שבר, "איך לא סיפרת לי דבר כזה, למה אני צריכה לשמוע על זה מחברה שלי ולא מאמא שלי ובטח כבר כל הבנים בכיתה יודעים על זה ואני לא". היא נזכרה שאמה החווירה ולא הצליחה להוציא הגה מהפה. 
לבסוף אמה הצליחה להשחיל, "חשבתי שאת צעירה מידי לכל העניין, אני קיבלתי מחזור בגיל 15 וסבתא בגיל 17", אבל ללירון לקח הרבה זמן לסלוח לה. אחותה לא היתה מזועזעת ששמעה על השיחה ההזויה שהיתה ללירון עם אמא ואמרה שהיא שמעה בכיתה על הדבר הזה ולדעתה זה לגמרי לא לשיחה בין אמא ובת ועדיף שחברה טובה תספר לך. ועכשיו, אמא שלה מזכירה את זה כאלו זה הדבר הכי טבעי בעולם, שאולי היא בדרך לקבל מחזור והיא בכלל בת שתיים עשרה וחצי.
 
לירון נכנסה בשער הראשי של החטיבה מלווה באחותה, אך כאב הבטן לא עבר אלא רק התגבר. כל הפעמים בהם עברה בשער הזה, בפעולות בצופים ואפילו כשבאה עם רעות לשחק כדורסל, לא הכינו אותה לבלאגן של ערמות הילדים שהתרוצצו שם וחיפשו את הכיתה שלהם. היא קבעה עם רעות ברבע לשמונה בכיתה, אך רעות, הידועה כמאחרת כרונית, בוששה להגיע. היא ניסתה לחשוב על איזה שולחן להתקבע, שכן בשיחה ביניהן ערב לפני, קבעו השתיים שיתפסו את השולחן השלישי בטור השלישי ועכשיו לירון הבחינה שהוא תפוס. לבסוף בחרה בטור הקרוב לכניסה בשולחן שני, ושמה את התיק שלה כאילו כבשה יעד מבוצר. לרגע היא חשה געגועים למחנכת שלה בשלוש השנים האחרונות, מכיתה ד עד ו, רונית זמירובסקי, למרות שמהתחלה רונית לא אהבה את הקשר שלה עם רעות. בכיתה ד לירון ורעות בחרו להתיישב ביחד, וכמובן לא להיפרד לעולם, אך רונית עשתה כל שביכולתה להפריד ביניהן. בהתחלה היא איימה שאם הן ימשיכו לפטפט היא תפריד ביניהן, ואחר כך גם עשתה זאת, ובנוסף, כך הן האמינו, "הרעילה" את שאר צוות המורות נגדן. רעות טענה שזו ודאי קנוניה של המחנכת, שכן היא מקנאה בחברותן האמיצה וביכולתן להבין אחת את השנייה באמצעות טלפתיה אפילו, ולכן דאגה להפרידן בצורה כה אכזרית. לירון לא ידעה אם זה נכון או לא, אבל הציעה שילכו לדבר איתה ולהסביר לה שאולי מדובר בחוסר הבנה ושהן מבטיחות להתנהג מעתה והלאה כילדות טובות ולא להפריע. לרעות היה רעיון אחר, והיא עמדה על כך שהן יבצעו אותו. הרעיון היה שהן יתחזו ל"צמד אלמוניות" וכצמד כזה הן יאיימו על המורה בכל מיני דרכים והיא תהיה כל כך מפוחדת שלא תהיה לה ברירה אלא לעשות כפי שהן יבקשו ממנה. עוד באותו היום, הן ניגשו לפח הגדול ליד עצי "הטרזן" שליד כיתות ב, דלו ממנו עיתון וחתכו ממנו אותיות בכל מיני גדלים וצבעים, כמו שעושים בסרטים, וכתבו מכתב מאיים למורה שעליה לענות לדרישותיהן, ולא יורע לה, וחתמו למטה "צמד האלמוניות". כשלירון שאלה איך המורה תדע על אילו דרישות מדובר, אמרה לה רעות שרצוי שקודם כל היא תהיה במצב של פחד, ולאחר מכן יציינו את הדרישות שלהן. עד היום לירון חושדת שחברה של רעות, שרית, סיפרה למחנכת שמדובר בהן, כי כשהמורה מצאה את המכתב וקראה אותו, היא שאלה אותן לפני כל הכיתה אם הן אלו שכתבו אותו. לרעות לא היתה בעיה "ללבוש" את הפרצוף התמים שלה ולהכחיש מכל וכל, אבל ללירון היה קשה, שכן עד אותו רגע מעולם לא שיקרה, בטח לא לאדם מבוגר ממנה ועוד בעל סמכות. היא ידעה שהפנים שלה בערו אבל היא "לבשה" על עצמה פרצוף קשוח, ואמרה בקול חזק: "אני מבקשת לא להאשים אותנו, אם אין לך הוכחות לכך". רונית חייכה ומאותו הרגע הן הורשו להתיישב ביחד, ופתאום המורים לא התנגדו לזה שהן יהיו באותו הצוות. 
 
בסוף כיתה ו עם מצפון כבד ניגשו שתיהן למורה וסיפרו לה שהן אלו שהיו "צמד האלמוניות", ורונית חיבקה אותן ואמרה שידעה זאת, וכשראתה שהן כל כך חדורות מטרה לשבת ביחד, היא פשוט לא יכלה לסרב. ועכשיו, עם כל הזיכרונות והאי נעימויות, לירון העדיפה שרונית זאת שתכנס לכיתה וכולם יעמדו כמו תמיד ויחלו לשיר את השיר "המקום שלי הוא ארץ ישראל" כמו שדרשה מהם, ולא מורה שהיא כלל לא מכירה.
 
רעות הגיעה לבסוף, לבושה ברישול, כאלו רק עתה התעוררה, וישר נזפה בלירון על המקום שתפסה. לאחר הסברים מצד לירון, רעות התרצתה ושתיהן יצאו למסדרון לראות פנים מוכרות. לירון חשבה "לקפוץ" לכיתה של אחותה שהיתה בקצה השני של המסדרון, אבל לא רצתה להביך את שתיהן ואמרה לעצמה שבוודאי תראה אותה בהפסקה. 
 
תוך רגעים ספורים פגשו פנים מוכרות מהגדוד בצופים ומבית הספר היסודי ולירון שמחה לראות שחלק מהבנות שאהבה, היו איתן בכיתה ולבה נרגע במקצת, ועימו כאב הבטן והבחילות. היא רצתה לספר לרעות על ההערה הנבזית של אמה לגבי המחזור החודשי, אבל פתאום הרגישה שזה אישי מדי, משהו בין אמה לבינה, וחוץ מזה יהיה עליה להתוודות שהיא התרגשה הבוקר, וידעה שרעות תצחק עליה שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה.
אולי אמה אמרה את זה בצחוק, ואולי היא פשוט שכחה את ההומור לרגע, חשבה ונזכרה איך ביד חמה אמה ליטפה את פניה לאחר שאמרה את מה שאמרה ונתנה לה תחושת בטחון אמיתית.
 
היום עבר במהירות עצומה, בו רוב השיעורים למדו עם המחנכת החדשה שלהן, טליה פכטר, שהיתה גם המורה שלהן לגיאוגרפיה. לירון ישר התרשמה ממנה שהיא אישה שמבינה עניין, כמו כן אהבה את לבושה הלא מחייב. כשלירון ושרון חזרו הביתה, לירון נותרה המומה מהמידע שאחותה דלתה ביום קצר זה, וכבר הכירה את רוב שמותיהם של הבנים החתיכים משכונה "צפונית" לידם, ובייחוד דיברה על החברה החדשה שיצרה לה מאותה שכונה, איה, שהיתה לפי דעתה הנערה הכי מגניבה בבית הספר. בכזאת מהירות היא שוכחת את החברים הישנים שלה? חשבה לירון על אחותה, והתחייבה בפני עצמה שלעולם לא תשכח או תוותר על רעות.
"אז מי מספרת ראשונה לאמא מה היה היום בבית ספר?" שאלה לירון כפי שהיא ואחותה היו עושות כל פעם, אך פתאום הרגישה כל כך ילדותית, בייחוד כשאחותה אמרה, "את יכולה לספר לה, במילא יש לי מלא שיעורים לעשות". 
 
גאות ליאת גורן
לירון פתחה את דלת ביתה, ליטפה את הכלבה שרצה לקראתה, הורידה את התיק הכבד מכתפה, רצה להדליק את דוד המים, ואז לקחה את הכלבה לטיול בשכונה. בדרך לגינת הכלבים, נשמע טלפון הנייד שלה.
"נו את כבר בבית?"
"היי מותק", לירון עונה.
"כן הגעתי עכשיו, איזה פקקים את לא מאמינה".
"טוב בטח להגיע מירושלים לתל אביב באמצע השבוע, נו אבל תספרי איך היה?"
"היה מתיש, אבל נראה לי שהצלחנו, פסק הדין ישלח עוד שלושה שבועות ואז נראה".
"את חושבת שהם יקבלו את הערעור?" המשיכה לשאול האישה בצד השני של הטלפון.
"אם כן זה יהיה תקדים רציני, אין ספק".
"אנחנו חייבות לחגוג, בואי נלך למסעדה הזאת שאנחנו אוהבות, עם הטירמיסו בסוף", נשמע הקול הפעם מתלהב.
"בכיף, אפשר, טוב מותק אני חייבת ללכת, שולי צריכה אותי, נתראה כבר בבית, נשיקות".
 
לירון שיחררה את הכלבה בגינת הכלבים, והרגישה את הבריזה המשכרת של סוף הקיץ שהגיעה סוף סוף. גם היא לבסוף יכולה לנשום, התיק הזה שלקח לה את כל הזמן והאנרגיה הגיע לשיא שלו, ועכשיו נותר רק להרפות ולחכות. היא ידעה ממרום שלושים ושלוש שנותיה, שחייבים לשחרר. אך הרגשת הסיפוק לא נחה עליה כמו שחשבה, היא עדיין הרגישה שהמלחמות האלה לא בשבילה, הנגיעה הזאת בקצוות  האמת, כשכל צד מושך לכיוון שלו, וכל החבל שבאמצע, הסיפור האמיתי, בכלל לא בא לידי ביטוי. היא כבר תקופה חושבת שהמקצוע הזה לא בשבילה. פתאום התחילו לה מחשבות שהיא אולי תתאים יותר למקצועות הטיפול, והיא ידעה שזה יהיה שינוי מהותי, בעצם לעזוב מסלול שהיתה בו ולעבור למסלול חדש, אחר, והיא לא צעירה, ממש להיוולד מחדש. אבל היא לא פחדה, כי זו לא הפעם הראשונה שהיא נולדה מחדש.
 
הזכרונות עלו והציפו אותה, והחזירו אותה עשרים שנה אחורה, לשנה הזאת, שמונים ותשע, שהייתה המשמעותית בחייה, וכמו בספר זכרונות, הזכרונות עלו יום אחרי יום, מהיום שהתחילה את חטיבת הביניים, ועד למחנה קיץ בסוף אותה שנה בצופים. וכאילו זה היה רק אתמול, הרגשות שלה עברו משמחה לעצב ושוב לשמחה, כמו באותה תקופה שהיתה כמו רכבת הרים, שידעה שבסופה היא התבגרה וממש "קפצה מדרגה" מילדה לנערה. שולי הכלבה רצה לה ללא דאגות בדשא הנעים, נהנית מהזמן הלא מבוטל משוחררת, ולירון ידעה שהזכרונות ימשיכו וילוו אותה בזמן הקרוב.
 
 
פרק א
 
במתלה הבגדים הונחו חולצה ורודה קצרה עם צווארון, ומכנסיי ברמודה בצבע אפור. מתחת למתלה הונחו נעליים ורודות עם גרביים אפורים מכודררים מעליהן. לירון שכבה על הבטן במיטתה בחדרה הצמוד לחדרה של אחותה התאומה שרון, והקשיבה לקלטת של קיילי מינוג כשראשה מונח ליד הרמקולים של הטייפ דאבל קאסט שקיבלה לבת המצווה מההורים. צמרמורות של עונג ופחד מילאו את גופה, וזאת כי מחר היא מתחילה ללמוד בכיתה ז בחטיבת הביניים ליד ביתה. לירון חשבה לעצמה שעידן בית הספר היסודי נגמר ומחר תהיה חלק מעולם אחר לגמרי. I Should Be So Lucky, שרה הזמרת, ולירון שילבה אצבעות בתקווה שגם היא תהיה בת מזל בדרכה החדשה, שכן ידעה שהכול עומד להשתנות. היא הרגישה בכך במחנה הקיץ האחרון, כבר אז היה משב של רוחות השינוי באוויר. הבנים עזבו את חברותיהן בטענה שאולי בכיתה ז יפגשו בנות יפות יותר, וזה הכעיס אותה. מה עוד הולך להשתנות? היא ניסתה לזהות במילותיו של השיר שקיילי שרה איזה קוד נסתר שיגיד לה מה יהיה ומה עליה לעשות, ואיך עליה להתגבר על הפחד מהשינוי הקרב.
 
בחופש הגדול נהגה לשמוע יותר ויותר את הקלטת של קיילי. אילולא אחותה לא היתה מתוודעת בכלל לזמרת, שעכשיו כל כך דיברה לליבה. שנה שעברה היא התלהבה מהזמר אדם וכל החדר שלה נמלא פוסטרים שלו. אבל עכשיו, מאז שחזרה ממחנה הקיץ, היא פינתה את מקום הפוסטרים של אדם לטובת קיילי, ואפילו קרה שהפוסטר האחרון והיפה של הזמר מצא את מקומו סנטימטר ליד הפח. היא חשבה לעצמה שאם רעות היתה רואה את זה היא בוודאי היתה כועסת מאוד. 
 
לירון נזכרה שאמה נכנסה לחדר הלימודים לפני כמה ימים לשאול אם היא כבר סידרה את המחברות והספרים, ונבהלה מכמות הפוסטרים והתמונות של קיילי על הקירות. 
 
"עוד מעט תעברי לתקרה", עקצה אותה אמה ושאלה אם זה לא מוזר שיש לה יותר פוסטרים של קיילי מאשר של הזמר אדם או ג'ייסון דונובן, שהיה חבר של קיילי וגם זמר מוצלח. לירון ענתה ישר "זה בכלל לא נכון, זה בגלל שב'מעריב לנוער' משום מה שמים יותר פוסטרים של קיילי", אבל הרגישה פתאום שמה שהיא עושה לא בסדר. 
"חשבתי שרעות אוהבת את אדם?" המשיכה אמה לעקוץ אותה ולירון ענתה בכעס, "לא כל מה שרעות עושה אני עושה", אבל ידעה שזה ממש לא נכון.
 
 זו היתה הפעם הראשונה שהיא עושה משהו שרעות אולי לא היתה מסכימה איתו, הרי הן בעצם כמו תאומות סיאמיות, אפילו יותר מאשר לירון ואחותה, ממש "בחייהן ובמותן לא ייפרדו", כמו שאמה היתה אומרת לה לפעמים. לירון ניסתה לדמיין את כותרת הכתבה אילו היו כותבים עליה, כמו הכתבות של קיילי בעיתונים: "לירון עולה לכיתה ז7 בחטיבת הביניים על שם בן גוריון בתל אביב מחר, ה- 1.9.88". ובכותרת המשנה יהיה כתוב: "גם רעות, חברתה הטובה עוד מכיתה ג עולה לאותה כיתה". לירון חשבה כמה מזל יש לה, שכן רעות התקבלה לכיתת ספורט בתור מתעמלת ואתלטית מחוננת, אבל כשהתברר להן כי לא יוכלו להיות באותה כיתה, רעות הציעה שתוותר על כיתת ספורט למענה, למענן. 
 
בבוקר כשקמה לאחר לילה ארוך מלא מחשבות ותהפוכות במיטה, הרגישה לירון את כאב הבטן המוכר והבחילה שבאה איתו, כמו אות אזהרה לקראת היום החדש. כשהיא סיפרה על מחושיה לאמה, זאת מצידה אמרה שזה יעלם ברגע שהיא תעבור בשער בית הספר, כמו שתמיד היתה נוהגת לומר, אבל הוסיפה כלאחר יד, "אולי זה אומר שבקרוב תקבלי מחזור כי זה בדיוק התסמינים רגע לפני שמקבלים". צמרמורת ליוותה את לירון כשנזכרה איך בכיתה ג גילתה מה זה המחזור המדובר, כאשר רעות הגיעה אליה הביתה ושאלה אותה אם היא יודעת מה קורה לאישה כל חודש ושיורד לה דם וזה נורא כואב. לירון הזדעזעה וחשבה שרעות "עובדת" עליה, אך אחרי שרעות סיפרה שאמה הראתה לה תחבושות וטמפונים, לירון כבר התחילה להאמין. 
 
 
היא חיכתה שרעות תלך הביתה ואז רצה לאמה בצעקות שבר, "איך לא סיפרת לי דבר כזה, למה אני צריכה לשמוע על זה מחברה שלי ולא מאמא שלי ובטח כבר כל הבנים בכיתה יודעים על זה ואני לא". היא נזכרה שאמה החווירה ולא הצליחה להוציא הגה מהפה. 
לבסוף אמה הצליחה להשחיל, "חשבתי שאת צעירה מידי לכל העניין, אני קיבלתי מחזור בגיל 15 וסבתא בגיל 17", אבל ללירון לקח הרבה זמן לסלוח לה. אחותה לא היתה מזועזעת ששמעה על השיחה ההזויה שהיתה ללירון עם אמא ואמרה שהיא שמעה בכיתה על הדבר הזה ולדעתה זה לגמרי לא לשיחה בין אמא ובת ועדיף שחברה טובה תספר לך. ועכשיו, אמא שלה מזכירה את זה כאלו זה הדבר הכי טבעי בעולם, שאולי היא בדרך לקבל מחזור והיא בכלל בת שתיים עשרה וחצי.
 
לירון נכנסה בשער הראשי של החטיבה מלווה באחותה, אך כאב הבטן לא עבר אלא רק התגבר. כל הפעמים בהם עברה בשער הזה, בפעולות בצופים ואפילו כשבאה עם רעות לשחק כדורסל, לא הכינו אותה לבלאגן של ערמות הילדים שהתרוצצו שם וחיפשו את הכיתה שלהם. היא קבעה עם רעות ברבע לשמונה בכיתה, אך רעות, הידועה כמאחרת כרונית, בוששה להגיע. היא ניסתה לחשוב על איזה שולחן להתקבע, שכן בשיחה ביניהן ערב לפני, קבעו השתיים שיתפסו את השולחן השלישי בטור השלישי ועכשיו לירון הבחינה שהוא תפוס. לבסוף בחרה בטור הקרוב לכניסה בשולחן שני, ושמה את התיק שלה כאילו כבשה יעד מבוצר. לרגע היא חשה געגועים למחנכת שלה בשלוש השנים האחרונות, מכיתה ד עד ו, רונית זמירובסקי, למרות שמהתחלה רונית לא אהבה את הקשר שלה עם רעות. בכיתה ד לירון ורעות בחרו להתיישב ביחד, וכמובן לא להיפרד לעולם, אך רונית עשתה כל שביכולתה להפריד ביניהן. בהתחלה היא איימה שאם הן ימשיכו לפטפט היא תפריד ביניהן, ואחר כך גם עשתה זאת, ובנוסף, כך הן האמינו, "הרעילה" את שאר צוות המורות נגדן. רעות טענה שזו ודאי קנוניה של המחנכת, שכן היא מקנאה בחברותן האמיצה וביכולתן להבין אחת את השנייה באמצעות טלפתיה אפילו, ולכן דאגה להפרידן בצורה כה אכזרית. לירון לא ידעה אם זה נכון או לא, אבל הציעה שילכו לדבר איתה ולהסביר לה שאולי מדובר בחוסר הבנה ושהן מבטיחות להתנהג מעתה והלאה כילדות טובות ולא להפריע. לרעות היה רעיון אחר, והיא עמדה על כך שהן יבצעו אותו. הרעיון היה שהן יתחזו ל"צמד אלמוניות" וכצמד כזה הן יאיימו על המורה בכל מיני דרכים והיא תהיה כל כך מפוחדת שלא תהיה לה ברירה אלא לעשות כפי שהן יבקשו ממנה. עוד באותו היום, הן ניגשו לפח הגדול ליד עצי "הטרזן" שליד כיתות ב, דלו ממנו עיתון וחתכו ממנו אותיות בכל מיני גדלים וצבעים, כמו שעושים בסרטים, וכתבו מכתב מאיים למורה שעליה לענות לדרישותיהן, ולא יורע לה, וחתמו למטה "צמד האלמוניות". כשלירון שאלה איך המורה תדע על אילו דרישות מדובר, אמרה לה רעות שרצוי שקודם כל היא תהיה במצב של פחד, ולאחר מכן יציינו את הדרישות שלהן. עד היום לירון חושדת שחברה של רעות, שרית, סיפרה למחנכת שמדובר בהן, כי כשהמורה מצאה את המכתב וקראה אותו, היא שאלה אותן לפני כל הכיתה אם הן אלו שכתבו אותו. לרעות לא היתה בעיה "ללבוש" את הפרצוף התמים שלה ולהכחיש מכל וכל, אבל ללירון היה קשה, שכן עד אותו רגע מעולם לא שיקרה, בטח לא לאדם מבוגר ממנה ועוד בעל סמכות. היא ידעה שהפנים שלה בערו אבל היא "לבשה" על עצמה פרצוף קשוח, ואמרה בקול חזק: "אני מבקשת לא להאשים אותנו, אם אין לך הוכחות לכך". רונית חייכה ומאותו הרגע הן הורשו להתיישב ביחד, ופתאום המורים לא התנגדו לזה שהן יהיו באותו הצוות. 
 
בסוף כיתה ו עם מצפון כבד ניגשו שתיהן למורה וסיפרו לה שהן אלו שהיו "צמד האלמוניות", ורונית חיבקה אותן ואמרה שידעה זאת, וכשראתה שהן כל כך חדורות מטרה לשבת ביחד, היא פשוט לא יכלה לסרב. ועכשיו, עם כל הזיכרונות והאי נעימויות, לירון העדיפה שרונית זאת שתכנס לכיתה וכולם יעמדו כמו תמיד ויחלו לשיר את השיר "המקום שלי הוא ארץ ישראל" כמו שדרשה מהם, ולא מורה שהיא כלל לא מכירה.
 
רעות הגיעה לבסוף, לבושה ברישול, כאלו רק עתה התעוררה, וישר נזפה בלירון על המקום שתפסה. לאחר הסברים מצד לירון, רעות התרצתה ושתיהן יצאו למסדרון לראות פנים מוכרות. לירון חשבה "לקפוץ" לכיתה של אחותה שהיתה בקצה השני של המסדרון, אבל לא רצתה להביך את שתיהן ואמרה לעצמה שבוודאי תראה אותה בהפסקה. 
 
תוך רגעים ספורים פגשו פנים מוכרות מהגדוד בצופים ומבית הספר היסודי ולירון שמחה לראות שחלק מהבנות שאהבה, היו איתן בכיתה ולבה נרגע במקצת, ועימו כאב הבטן והבחילות. היא רצתה לספר לרעות על ההערה הנבזית של אמה לגבי המחזור החודשי, אבל פתאום הרגישה שזה אישי מדי, משהו בין אמה לבינה, וחוץ מזה יהיה עליה להתוודות שהיא התרגשה הבוקר, וידעה שרעות תצחק עליה שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה.
אולי אמה אמרה את זה בצחוק, ואולי היא פשוט שכחה את ההומור לרגע, חשבה ונזכרה איך ביד חמה אמה ליטפה את פניה לאחר שאמרה את מה שאמרה ונתנה לה תחושת בטחון אמיתית.
 
היום עבר במהירות עצומה, בו רוב השיעורים למדו עם המחנכת החדשה שלהן, טליה פכטר, שהיתה גם המורה שלהן לגיאוגרפיה. לירון ישר התרשמה ממנה שהיא אישה שמבינה עניין, כמו כן אהבה את לבושה הלא מחייב. כשלירון ושרון חזרו הביתה, לירון נותרה המומה מהמידע שאחותה דלתה ביום קצר זה, וכבר הכירה את רוב שמותיהם של הבנים החתיכים משכונה "צפונית" לידם, ובייחוד דיברה על החברה החדשה שיצרה לה מאותה שכונה, איה, שהיתה לפי דעתה הנערה הכי מגניבה בבית הספר. בכזאת מהירות היא שוכחת את החברים הישנים שלה? חשבה לירון על אחותה, והתחייבה בפני עצמה שלעולם לא תשכח או תוותר על רעות.
"אז מי מספרת ראשונה לאמא מה היה היום בבית ספר?" שאלה לירון כפי שהיא ואחותה היו עושות כל פעם, אך פתאום הרגישה כל כך ילדותית, בייחוד כשאחותה אמרה, "את יכולה לספר לה, במילא יש לי מלא שיעורים לעשות".