ימים מרים ימים טובים

פרק ראשון
בראשית ברא אלהים

בר מזל אני. כך נהגה אמי מרים לומר לי בילדותי, כיוון שהפגנתי איפוק וסבלנות בבחירת עיתוי יציאתי לאוויר העולם, והמתנתי עד לרגע שבו נכנס הצבא הבריטי לברגן–בלזן. דקות ספורות בלבד לאחר שנפרצו שערי מחנה הריכוז על ידי הבריטים הגחתי לאוויר העולם, אם אפשר לכנות כך את צחנת המוות שריחפה מעל המחנה, וינקה לתוכה את ריח פריחת האביב שהצליח להסתנן מבעד לגדרות התיל ומגדלי השמירה.
כשג׳ון, טוראי אנגלי צעיר, נכנס אל הצריף שבו הייתה אמי מוטלת על דרגש, כבר זחלתי על בטנה ונשמתי נשימות ראשונות מהאוויר העכור. החייל כיוון את רובהו לעבר אמי, והיא הייתה בטוחה שיום הולדתי יהיה גם יום מותנו, שלה ושלי. אך פני הנער התמימות של ג׳ון, שכמותן לא ראתה זה עידן ועידנים, והקול האנושי החם שבקע מפיו, שכמותו לא שמעה מאז החל מסע הייסורים שלה, העירו בה תקווה שזה מכבר נקברה מתחת לעיי ייאוש וכאב, כי המסע הנורא בא אל סופו. באותו רגע גמלה בתוכה ההחלטה כי תינוקה החלוש, הנאחז בבטנה בציפורניו הזעירות כמתחנן על חייו, חיֹה יחיה.
I’m sorry, אמר ג׳ון במבוכה והסב את מבטו למראה אמי העירומה, שנגלתה אליו כשהנשים אחוזות האימה שהקיפו אותה נסוגו מפניו.
“כזה קטן היית כשנולדת”, הייתה אמי אומרת, מרחיקה את הבוהן אך במעט מהאצבע, כדי להדגים את ממדיי הזערוריים שעה שהגחתי לעולם.
“כל כך קטן?” הייתי שואל בחוסר אמון מוחלט.
“כן, כל כך קטן”, השיבה לי אמי וחיוך רך ונוגה היה עולה על פניה וחומק לו מיד.
“אי אפשר כזה קטן”, הייתי מצחקק במבוכה כמנסה להגן על כבודי.
“כן, כזה קטן”, הייתה אמי מתעקשת ומוסיפה, “אולי אפילו יותר קטן”, ואני נחרדתי מהמחשבה על שכמעט הייתי בלתי נראה בשעת לידתי.
אמי לא חששה שמא איעלב מדבריה כשהזכירה את ממדיי העלובים, כי במשך השנים צמחתי להיות גבוה וחזק, מתנשא בראש שלם מעל כל הילדים בני גילי, ובגלל כתפיי הרחבות ניבאו לי הכול עתיד מבטיח של מתאגרף קשוח. כשהייתי צועד, גופי רכון מעט קדימה, נראיתי לדעת אמי כמי שנכון בכל רגע להסתער על מטרה ראויה, אם זו רק תזדמן בדרכי.
אלא שלא הייתי מסוג הפרחחים שמחליפים מהלומות בכל הזדמנות ומסתבכים בקטטות. התערבתי בתִגרות רק כשנדרשתי לחלץ את החלשים מבני גילי שמצאו עצמם מול יריבים חזקים מהם, ותמיד השתדלתי ליישב מחלוקות בדרכי נועם. אף שהייתי שוחר שלום מטבעי נהגה אמי להניף אצבעה אל מול פניי ובקולה הנמוך, שהיה נשמע אך בקושי, הייתה מתרה בי: “שלא תעז להרים יד על מישהו רק בגלל שפתאום נהיית לי כזה חזק!”
אך למרות התראותיה של אמי ומאמצי ההבלגה שלי, נקלעתי מדי פעם להתכתשויות ולחילופי מהלומות. רק אחת–עשרה שנים חלפו מיום שנולדתי, ואני, שסיכויי לשרוד היו קטנים משל זבוב על קיר שמכה מדויקת ואכזרית ניחתת עליו, ישבתי רכוב על בטנו של שלומי לאחר שהכרעתי אותו לאדמה ללא שום מאמץ. סביבנו, במרכז מגרש הכדורגל שברחוב אוסישקין בצפון תל אביב, התגודדו רבים מילדי השכונה. מקצתם ליבו את עלבוני בדברי הסתה והמריצו אותי להמשיך להפליא את מכותיי בשלומי, ומקצתם התחננו כי אחוס על חיי האומלל ששכב על גבו ונאנק מכאבים, זרועותיו פשוקות לצדדים מהודקות לאדמה ושפתיו זבות דם, והוא מביט מבועת לתוך עיניי הרושפות מכעס ועלבון, שהעידו כי אינני מתכוון לחמול עליו.
הנפתי שוב את אגרופי באוויר, ושלומי מיהר לעצום את עיניו ולפלוט דברי התנצלות בקול מייבב.
מה שהיה נלחש לעתים מאחורי גבי, מחשש שמא אשמע את הדברים ואתלהט בן–רגע, צעק לי שלומי בעומדו מולי כמה רגעים קודם לכן. שליטתו בכדור הייתה וירטואוזית, בזאת חייבים להודות, הוא ידע לכדרר וללהטט, ולא נתן שום סיכוי ליריביו לחלץ את הכדור מבין רגליו, אך מה שהבעיר את חמתנו היה זלזולו במי שניסו לבלום אותו, והחיוך המנצח שהיה שולח לעברם כשחלף על פניהם והכדור צמוד לרגליו. לא פעם התריתי בו להיזהר בכבוד יריביו, אך הוא מעולם לא הצליח להתגבר על יוהרתו. מתוסכל על שנפלתי קורבן ללהטוטנותו ובוער מכעס על החיוך המשפיל ששלח אליי, לא התאפקתי, שלחתי רגל ארוכה והכשלתי אותו מאחור. שלומי השתטח על המגרש המעופר, ופיו התמלא בחול. כשקם על רגליו עיניו ברקו מכעס והוא הסתער עליי באגרופים קמוצים, שוכח בזעמו כי אין לו שום סיכוי להכריע אותי.
“איזה מין כדורגל אתה משחק?” צעק לעברי כשהוא דוחף את פרצופו למרחק סנטימטרים מעטים ממני, “מי אתה חושב שאתה, סטנלי מאתיוס? רק בגלל שאבא שלך הוא אנגלי?”
בן–רגע הטלתי אותו בחזרה אל האדמה שממנה התרומם רק רגע אחד קודם לכן. זה מכבר היה ידוע לילדי השכונה שכל מי שמסתכן ופולט ולו רק רמז לגבי מוצאו של אבי, שם את נפשו בכפו.
אמי מרים, שהשמועות העקשניות כאילו נולדתי לאב אנגלי הגיעו גם לאוזניה, הייתה מתרה בי שלא אאבד את עשתונותיי ושלא אגרר בשל כך לתגרות, אך לא תמיד הצלחתי להתגבר על עלבוני. כשהייתי חוזר הביתה חבול ונסער, לעתים זב דם ולעתים עם עין נפוחה ועצומה למחצה לאחר שחטפתי מהלומות מהילדים הגדולים שהתגרו בי, הייתה אמי אוחזת בי ומקרבת אותי אליה.
“אבא שלך הוא לא אנגלי”, הייתה מביטה לתוך עיניי, “אבא שלך הוא יהודי”.
רק זאת אמרה, שאבי הוא יהודי, אבל מה שמו והיכן הוא מסתתר, זאת מעולם לא סיפרה לי. אולי בעצמה לא ידעה.
בעודי הולם בשלומי, פעם אחר פעם, כשעיניי יוצאות מחוריהן מרוב זעם, שמעתי אותו מתחנן על נפשו ונשבע, בעודו יורק עפר מפיו, כי גרינברג, בעל המכולת השכונתית, הוא זה שמפיץ את השמועות על כך שאני בנו של חייל אנגלי, אבל הוא, שלומי, אינו מאמין לשמועות המטופשות הללו כלל, והוא מוכן להישבע על כך בספר התורה.
מושיק, חברו הטוב ביותר של שלומי, נדחק בפנים בוכיות אל מרכז המעגל, כשהוא אוחז בכף ידו הקמוצה בשני כפתורים שנתלשו בעת התגרה מחולצתו של שלומי, כדי שאמו תוכל מאוחר יותר לתפור אותם בחזרה לחולצת בנה. ובעודו מנגב את אפו ומוחה את דמעותיו, ניסה מושיק למשוך אותי מעל חברו, נשבע גם הוא כי החנווני גרינברג הוא מקור השמועות המרושעות על אודות אבי האנגלי.
אגרופי כבר היה מונף באוויר, מכוון היטב לעבר פיו של שלומי, ולבטח היה מרסק את שיניו הקדמיות שתמיד עוררו את קנאת כולם ־ כי בעוד מרבית הילדים בשכונה הסתובבו עם “פְּלַטָה” שטעמה כשל משחת שיניים מקולקלת, חשף הלה שני טורים של שיניים לבנות ומושלמות ־ אך מה שהציל אותו ברגע האחרון מכיסא העינויים של דוקטור טאוב, רופא השיניים השכונתי, לא היו תחנוניו ושבועותיו, וגם לא תחינותיו ובכיו של מושיק, אלא צליל שפילח לפתע את האוויר, תחילה נמוך ומתעתע, אך תוך שניות הפך לקול אזעקה מבהיל שרוקן בבת אחת את החמצן מריאותינו.
הבטתי בחשד בשלומי השרוע תחתיי, כאילו היה בכוחו להוציא אל הפועל תעלול שכזה, אבל אפילו אביו, פקיד בכיר בעירייה, לא היה מסוגל להמציא תכנית כזו שתחלץ את בנו מהמצוקה שאליה נקלע.
קול האזעקה ניסר בחלל האוויר בצליל צורמני, ושומר מפעל הבלוקים הסמוך הופיע מאחורי חומת המפעל וצעק לעברנו: “לכו הביתה ילדים, התחילה מלחמה!” אף שבקולו נשמעה נימת בהלה, חשבנו כי הוא משטה בנו, כגמול על שנהגנו “לסחוב” בלוקים מהמפעל לצורך הישיבות הסוערות שניהלנו בעודנו מזיעים ומתנשפים אחרי כל משחק. אבל צעקתו הנסערת העידה כי הפעם מדובר בעניין רציני וחמוּר ולא באיומיו הרגילים, ואחרי שצעק לעברנו מספר פעמים להסתלק כי פרצה מלחמה נמלט בעצמו מהמקום, משאיר את המפעל לאנחות.
חבורת הילדים שהייתה מרוכזת במעגל וכמה שניות קודם עוד צפתה בתגרת הידיים, נדחקה עוד יותר פנימה, מצופפת את השורות, וכולם ציפו ממני, המנהיג הבלתי מוכתר של השכונה, לעצה ולישועה. זו הייתה בעבורי שעת מבחן, אך לצערי לא עמדתי בה בהצלחה מרובה. קמתי על רגליי, שלחתי יד ועזרתי לשלומי לקום. עמדתי מאובן, מהרהר בפִּשרה של המלחמה הפתאומית. בשיעורי התנ“ך כבר למדנו על מלחמות ישראל ומלחמות השופטים, וגם שמענו על מלחמת השחרור שהתחוללה כמה שנים קודם לכן, בעודנו תינוקות, לא הרחק, על גבול יפו. אך מלחמה זו שפרצה עכשיו והדיה אינם מגיעים לאוזנינו, היכן היא מתרחשת?
בעודנו בוהים באוויר כאילו קול האזעקה המנסר מעלינו עומד ללבוש צורה, לא הבחנו איך “איש הבקבוקים” התגנב אל שולי המגרש, מביט בנו כמו שוקל להצטרף לחבורתנו במרכז המגרש. בימים כתיקונם היה מכריז על הגעתו בקריאה צורמנית: “בקבוקים, בקבוקים”, וילדי השכונה הקטנטנים היו נסים אחוזי אימה עד יחלוף הזעם. אבל הפעם הוא התגנב לקרבתנו בשקט, שַׂקו, שתמיד נראה כאילו מכיל את כל עולמו, היה מוטל לרגליו על האדמה, והוא עצמו נראה מפוחד כמונו וכמו שומר המפעל שזנח את משמרתו.
עמדנו רועדים, אולי בגלל צינת הערב שהחל לרדת על תל אביב, והכדור שהתגלגל אל קצה המגרש נותר מיותם, אף אחד לא העז להתנתק מהקבוצה כדי לאסוף אותו. ברגע זה הייתה הקבוצה מקלטנו היחיד.
לא עלה אז על דעתנו, שאחת–עשרה שנים אחר כך תפרוץ מלחמה נוספת, שבה נילחם אנו עצמנו כחיילים של ממש, וששניים מאתנו ־ שלומי, שעדיין ירק את העפר שבפיו, ועתיד להיעשות טייס קרב, ומוטי, שכונה ‘מונטי’ בשל אוזניו הבולטות וחתימת השפם שהזכירו את הגנרל הבריטי המהולל מונטגומרי ־ שני אלה ייהרגו באותה מלחמה.
עוד לא נדמו הדי האזעקה, וקריאתה של אמי נישאה באוויר.
“ג׳ון! הביתה!”
שם מוזר הוא ג׳ון, מדיף ניחוח זרות. זה השם המפליל שהעניקה לי אמי, ובגללו חשדו כולם כי אבי הוא אנגלי. כששאלו אותי “איך קוראים לך, ילד?” הייתי עונה “ג׳ון”, ורואה איך הגבות מתרוממות, המבטים ננעצים בי, סוקרים אותי בקפדנות, לפעמים בעוינות, מנסים לנחש מה מסתתר מאחורי השם הזר. לא היה זה עניין של מה בכך להיקרא בשם כזה כשזכר השלטון הבריטי עדיין לא נמוג לגמרי. הפגנת רגש חיבה כלפי הבריטים לא התקבלה באהדה וסובלנות, ומי שנקרא בשם אנגלי נחשב לחשוד מיידי.
בכל ערב נישא בחלל השכונה קולה של אמי, קורא לי לשוב הביתה. במשך שנים רבות הייתי קורבן לגיחוכים והערות מעליבות מצד ילדי השכונה, אשר לשמע קריאתה פצחו במקהלה: “ג'ון מקלון הביתה”, או “ג׳ון עיפרון הביתה”. שנים ארוכות השפלתי עיניי מפני המבטים המלעיגים, מנסה לאטום אוזניי בפניי העלבונות, מבלי שיכולתי להגן על שמי. כעבור שנים, כשגדלתי וכבר יכולתי להילחם על כבודי, חדלו הילדים מדברי העלבון שאיימו לסבכם בתגרה מול אגרופיי.
ילדים רבים נשאו שמות זרים כמוני, אבל הוריהם החליפו אותם בשמות עבריים. אלברט הפך לדני, ז׳קו היה ליעקב, משה נקרא פעם מישקה, ושלומי היה בכלל סלומון. וכשהייתי חושף את סודם הם היו משביעים אותי, הגם שהייתי להם אח לצרה, שלא אגלה ברבים את שמם האמיתי. ניסיתי לדמיין איזה שם הייתי מבקש לעצמי במקום ג׳ון לו ניתנה לי אפשרות הבחירה; מה יקרה לי אם גם אני אשנה את שמי? איך מרגישים עם שם חדש? שאלתי את הילדים על החוויה הזו שבה התנסו, והם הרהרו לרגע בחידת הזהות שהוחלפה, אך לא מצאו תשובה. פתאום, יום אחד, הודיעו להם הוריהם ששמם כבר אינו אותו שם שבו נקראו עד היום, אלא שם אחר, עברי, והם אימצו את שמם החדש ללא ויכוח, ואף בשמחה, על שהפכו להיות ככל ילדי הארץ, ועד מהרה חשו בנוח בתוך זהותם החדשה.
אבל לי לא ניתנה הזכות לבחור. “ג׳ון”, אמרה אמי בטון שלא הותיר ספק כי לא תנהל עמי שום משא ומתן, “אינך יכול לשנות את השם שלך, ג׳ון הוא האיש שהציל את שנינו”.
“אבל כולם אומרים שאבא שלי הוא חייל אנגלי”, הייתי שוטח את טענותיי.
“שיגידו מה שהם רוצים, אל תשים לב לכל דבר שאומרים”, הייתה מנסה לשכנע אותי בדברים שמבוגרים נוהגים לומר, אך ילדים מתקשים ליישם כהווייתם.
“הם אומרים שאת וחייל אנגלי...” ניסיתי לפרש לה את הסיבה האמיתית, אך מעולם לא הצלחתי להשלים את המשפט.
היא לרגע לא איבדה את שלוותה. “שיגידו מה שהם רוצים”, הייתה ממשיכה בשלה, “אל תקשיב להם. ג׳ון היה החייל שהציל אותנו ואתה חייב להיות גאה על שאתה נקרא על שמו, אבל הוא לא אבא שלך”.
גם בבית הספר היה שמי מקור לאי נעימות. בכל פעם שהגיעה לכיתתנו מורה חדשה והקריאה את שמות הילדים מהיומן, היא הייתה נעצרת בשם “ג׳ון”. האחת הרימה את עיניה מהיומן ותקעה בי מבט מאשים, כאילו עליי למצוא דרך לכפר על חטאי; האחרת הנהנה בראשה באופן שיכול להתפרש בכמה מובנים, והשלישית הוסיפה בנימה סתמית: “אה, זה אתה ג׳ון?” אבל לכולן הייתה שאלה זהה: “מתי סוף–סוף נחליף את שמך, ג׳ון?” אמי עמדה כחומה בצורה מול כל הניסיונות לשנות את שמי, שנתפסו בעיניה כהתערבות שאינה במקומה ואף כחוצפה.
באחד הימים חזרתי מבית הספר ובידי מכתב מהמורה. “המורה אמרה שבן–גוריון ביקש מכולם להחליף את השמות שלהם לשמות עבריים”, דיווחתי לאמי ומסרתי לידיה את המכתב.
“עם כל הכבוד לבן–גוריון”, הניחה אמי את ידיה הקפוצות על מותניה בתנוחת קרב נזעמת שלא הלמה אותה, “זה לא הוא שהציל אותך משם. זה היה ג׳ון, ואף אחד לא ישנה לך את השם. רק אתה ־ אם תרצה ־ כשתגדל תוכל לשנות את שמך”, ולאחר היסוס קל הוסיפה, “ג׳ון גם היה הסנדק שלך, אל תשכח”.
היא פתחה את המעטפה, ועיניה רצו על פני השורות כשהיא מקמטת את מצחה ומהמהמת ברוגז. “ואם כבר מדברים על בן–גוריון”, אמרה מבלי להתייחס לכתוּב, “אז אולי הגיע הזמן שהוא יעשה משהו עם השיער שלו. אשתו צריכה להגיד לו משהו על זה. איזה ראש ממשלה מסתובב עם תסרוקת כזאת?!”
יש לה חוש הומור לאמי מרים. רוב הזמן הוא כבוי, אבל עמוק בפנים הוא קיים. צנוע, נחבא אל הכלים, כמוה. לעתים רחוקות, בהיסח הדעת, הייתה מעירה דבר מה מצחיק על תכנית רדיו, כותרת בעיתון או על מקרה שהיינו עדים לו ברחוב, ולעתים רחוקות אף יותר הייתה פורצת בצחוק רם שהיה מפתיע אותי תמיד, אך נמשך רגע קצר בלבד, כי מיד מיהרה לסכור את פיה בידה כמו אינה מאמינה שהרשתה לעצמה להפריז. ממנה למדתי גם אני להבליג. כדי שלא להביך אותה הייתי נמנע מצחוק מתגלגל בנוכחותה, אף שלא פעם תקף אותי רצון לפרוץ בצחוק משחרר.
* * *
“ג׳ון! הביתה!”
לא היה זה עניין של מה בכך שקולה של אמי הגיע עד למגרש המשחקים, מרחק כמה מאות מטרים מרחוב זנגביל, שבו התגוררנו.
היא מעולם לא הרימה את קולה. כשדיברה, נלחשו דבריה כך שבני שיחה נאלצו להטות לעברה את ראשם ולזקור את אוזניהם על מנת לשמוע היטב. לעתים נדמה כי רק שפתיה נעות, כמו חנה, אם שמואל הנביא, כשנשאה תפילה לאלוהים ללא קול ועֵלי הכהן חשבהּ לשיכורה.
אבל שתי המילים הללו, “ג׳ון! הביתה!” שנצעקו מדי ערב לפני שאפלת הלילה הייתה עוטפת את העיר, חרגו מחוקי הפיסיקה ששלטו לרוב במיתרי קולה החלושים. הקריאה ניתזה מגרונה ובכוחות טמירים פילסה לה נתיב לאורך רחוב זנגביל הצר, חוצה את שדרות נורדאו, מטפסת על גדרות, חוצה גינות, פונה ימינה או שמאלה, עד שהגיעה אל קצה המגרש שבו שיחקתי, היכן שזה לא יהיה, שם נעצרה, תלויה באוויר, מחפשת את נמענה, וכשזיהתה אותי, הסתערה עליי במלוא עוצמתה למלא את שליחותה.
קריאתה הייתה תמיד חיל החלוץ. אחריה נשמעו קריאותיהן של שאר האמהות, שהיו מכנסות את ילדיהן ככַנס רועה את עדרו. אבל לצעקתה של אמי היה צליל שונה, זעקתה נשמעה תמיד כזעקת חיה פצועה הנאבקת על חיי גורהּ, קולה היה מהול בתחינה ובחרדה עמוקה כתהום שמא תישאר קריאתה ללא מענה. והשם ג׳ון גם הוא הוסיף נופך מיוחד לזעקה שהדהדה מדי ערב בחלל השכונה.
אותו ערב, לאחר שנדם קול האזעקה שבישר על פרוץ המלחמה, הגיעה לאוזנינו קריאת החרדה הקבועה של אמי מהולה בנימת ייאוש נוספת, אלא שבתוך הבהלה שאפפה אותנו עכשיו נשמעה הקריאה הנואשת כמו צפירת הרגעה, והשרתה ביטחון על לבותינו הקטנים שפעמו בקצב מואץ.
בטרם הצטרפו לקולה קריאות שאר האמהות הופיעה אמי מפינת הרחוב, רצה ומתנשמת כאילו גדודי האויב המסתורי דולקים בעקבותיה. גופה היה צנום כשל נערה מתבגרת שחדלה לצמוח באמצע פריחתה, כאילו עמדו שנותיה מלכת בגיל שש–עשרה, וכיוון שרגילה הייתה ללבוש שמלות לבנות, נראתה תמיד כמו רוח מרחפת שאינה תופסת כלל נפח בעולם, הולוגרמה שעלולה להתנדף ולהיעלם בן–רגע.
היא עמדה בקצה המגרש, ומרחוק יכולתי לראות את הפחד האינסופי שבעיניה, שלא נמוג גם כשזיהתה את ראשי שבלט מעל ראשי הילדים שסביבי. כשהתקרבה אלינו זקפה קומתה, והמבט המבוהל נעלם מעיניה לגמרי. “ילדים”, אמרה בקול שקט אך איתן, “צריך ללכת הביתה. אל תדאגו, הכול יהיה בסדר”.
הילדים הזדרזו לעמוד מאחוריה, ואני הייתי מלא גאווה באמי, שנחלצה ראשונה לעזרתנו מפני האויב המתקרב. לפני שיצאנו לדרך סימנה לי בראשה לעבר הכדור שנשכח בפאתי המגרש. הרמתי אותו, ניערתי מעליו את העפר שדבק בו ותחבתי אותו מתחת לזרועי. על פי תור קבוע מראש היה הכדור עובר מדי ערב בין ילדי השכונה, אך אף שלא היה זה תורי לקחת אותו, היה ברור לכולם שהלילה, בשל האירועים החריגים, ימצא הכדור מחסה בחדרי.
וכך, בטור עורפי, כמו פלוגת חיילים, התחלנו לצעוד בעקבותיה של אמי מרים. למראה הטור המתקרב הניף “איש הבקבוקים” את השק המוטל על האדמה והטילו בחזרה על גבו. הוא החל מתרחק מהמגרש כמפנה לנו דרך, אך כעבור צעדים אחדים נעצר ושב להביט בנו. גם אמי נעצרה והטור נבלם מאחוריה. היא פנתה ללכת לעברו ולרגע הייתי בטוח כי הוא עומד לשאת את רגליו ולהימלט מהמקום, אך הוא המשיך לעמוד כמו חוכך בדעתו למראה אמי שנעצרה מולו, ועיניו ששוטטו באוויר סירבו להיפגש עם שלה. שפתיה נעו בדברה אליו, אך קולה לא הגיע אלינו. לבסוף הוא הפנה את גבו והסתלק לדרכו כשקולות הבקבוקים המשקשקים מהדהדים מתוך השק.
חזרנו לצעוד בעקבות אמי, חולפים על פני רחובות השכונה הריקה. האמהות האחרות החלו להופיע גם הן, והילדים פרשו מהטור בזה אחר זה. לבסוף, כשהגענו לרחוב זנגביל, נותר עמנו רק שלומי, והוא נעץ בי מבט, כאילו עדיין אינו מאמין שניצל באורח נס מאגרופיי המסוכנים אף יותר מפגעיה המסתוריים של המלחמה. הוא נפרד לשלום מאמי ושלח לעברה מבט כמו מתנצל על המילים שהטיח בי קודם, אף שהיא כמובן לא ידעה על כך דבר. לחצתי את ידו והצעתי שאלווה אותו הביתה, אך הוא הניד בראשו לסירוב ופרץ בדהרה.
“מה קרה לחולצה של שלומי?” שאלה אותי אמי כשכבר ישבנו בבית והאזנו לרדיו.
“נקרעה”.
“את זה כל אחד יכול לראות. איך נקרעה?”
“הוא הלך מכות”.
“עם מי?”
“אתי”, נאלצתי להודות.
“מה קרה?”
סיפרתי לה.
“כמה פעמים אמרתי לך שאתה לא צריך להיעלב מהדברים האלה”.
נשכתי את שפתיי. דווקא עכשיו, כשהילדים כבר חדלו מהקנטותיהם בשל פחדם מפני זעמי ונחת זרועי, נדרשתי על ידי אמי למחול על כבודי ולשים בלמים לאגרופיי. בעיניי היה זה חוסר צדק משווע. האם לא על כך בדיוק נאמר: “לא תחסום שור בדישו”?
מישהו חלף ברחוב וצעק לאזרחים לכבות את כל האורות, ואמי מיהרה להשקיט את הרדיו הדולק, שגם כך כבר נשמע בקושי. וכך ישבנו שנינו, אמי מרים ואני, בחושך, מצמידים את אוזנינו למקלט החרישי וממתינים לחדשות אודות המלחמה המתחוללת אי–שם. ברגע זה הייתי מוכן להגן עליה בגופי מפני כל צר ואויב. “אנחנו לא צריכים לפחד”, אמרתי לה ומתחתי את קומתי בכמה סנטימטרים. היא הניחה את ידה הרכה על לחיי, כאסירת תודה על אומץ הלב שהפגנתי, אך מיד פיזרה את חזיונות הגבורה שלי ומיהרה להעמיד אותי בפני המציאות הילדותית: “מחר אתה לא הולך לבית הספר”, לחשה בפסקנות. גם בימים כתיקונם הייתה הפרידה ממני קשה עליה, ועתה, כשמלחמה השתוללה בחוץ, בוודאי שלא עלה על דעתה להניח לי לצאת מטווח השגחתה. “אפילו אם שר החינוך בכבודו ובעצמו יבוא לפה לקחת אותך, אתה לא הולך מחר לבית הספר!” הדגישה אמי את נחישותה. למרבה המזל, שערי בית הספר היו נעולים למחרת בפני כל התלמידים, וכך נמנעה ממני החוויה המפוקפקת שבמראה אמי מגוננת עליי מידו הארוכה של משרד החינוך והעומד בראשו.
* * *
דפיקה בדלת. דפיקה חלושה שאך בקושי הגיעה לאוזנינו הכרויות לרדיו. זו לא הייתה נקישתו הנחושה של מר טננבאום. הייתי שמח לו הופיע באותה שעה לחזק את רוחנו. אבל לא היה לי ספק כי בשעה הזו הוא כבר דוהר אל החזית כדי לקחת חלק במלחמה, וכשיחזור יפליג באוזנינו באינספור סיפורי גבורתו.
על מפתן הדלת עמד מר פרידמן. לרגע התבלבלתי, התקשיתי להבין כיצד העז לעשות את הדרך הארוכה מביתו עד ביתנו, למרות הסכנות האורבות לו בדרך. כהרגלו נכנס מר פרידמן בצעד מהוסס, עיניו שוטטו בעצבנות סביב לחדר, נמנעות ממפגש עם עיניה של אמי.
“באתי לשאול אם הכול בסדר, מרים”, אמר מר פרידמן מבלי להפנות אליה את מבטו, “וגם אם הילד בסדר, מרים”. בכל הזדמנות היה חוזר כהד על שמה של אמי. הוא המשיך לדשדש במקומו.
“אולי כדאי ללכת למקלט, מרים, בשביל הילד”, אמר ותקע בי את מבטו המוזר, “יותר בטוח שם”.
“אנחנו בסדר, ישראל”, השיבה לו אמי. “הבנות בסדר?” שאלה.
“כן, הן בסדר, אבל אשתי לא רוצה ללכת למקלט, אז לקחתי את הבנות שלי לשם ובאתי לראות אם הכול בסדר אתכם, מרים”.
“הכול בסדר, ישראל. אתה לא צריך לדאוג. כדאי שתחזור הביתה”.
בעת שדיברה עיניה היו תלויות בי, ומר פרידמן ניצל את ההזדמנות על מנת להביט בה באותו מבט מיוסר שהיה נסוך על פניו תדיר בנוכחותה. “אני מקווה שהמלחמה הזאת תיגמר מהר, מרים”. הוא נחפז להסיר ממנה את עיניו כשראה כי מבטה נודד בחזרה ממני אליו. “אבוא שוב לראות שהכול בסדר אתכם, מרים”.
“כדאי שתחזור הביתה, ישראל”, חזרה אמי להאיץ בו, “אסור שאשתך והבנות יישארו לבד”.
“את צודקת, מרים”, אמר ונשאר לעמוד במקומו, מביט בחרטומי נעליו, עדיין מהסס האם לעזוב, עד שאמי קמה וליוותה אותו אל הדלת.
כשיצא, הבטתי בה, אך היא תלתה את עיניה ברדיו, ממאנת לפגוש את עיניי. מבטה המתחמק היה שמור רק לרגעים המביכים שבאו אחרי ביקוריו של מר פרידמן.
האור הירקרק הקלוש שהפיץ מקלט הרדיו האיר את פניה המהורהרות. מעולם לא שבעתי מלהביט בהם, בעיניה החומות, שכמו חיפשו מחסה מתחת לעפעפיים, בגבותיה הדקות, בשיערה החום שהיה גזור תמיד מעל לעורפה אף שבילדותה, כך סיפרה לי, היו לה שתי צמות קלועות שהגיעו עד מותניה. כל שנות ילדותי ניסיתי לקרוא מה מסתתר מאחורי פניה העצובות. מי היא? היכן נמצאים בני משפחתה? מהיכן באה? מדוע היא עצובה תמיד? נשאתי בתוכי עשרות שאלות, אבל עיניה כמו ביקשו ממני תמיד שלא להקשות עליה. להביט בה מותר, אבל לא לשאול. ואני לא שאלתי, אף שידעתי שרק לאחר שאקבל תשובות לכל שאלותיי אדע מי אני. ואף שנכנעתי לרצונה האילם, המשכתי לחקור, לעקוב ולבלוש ולחפש תשובות כמו בלש פרטי האוסף עדויות מבלי לחשוף את כוונותיו.
שנות ילדותי הראשונות היו שזורות חידות לא פתורות. לא ידעתי מיהו אבי, לא תמיד ידעתי היכן אני נמצא, לא הבנתי את השפה שבה אמי דיברה וגם לא את שפת הארץ החדשה שאליה הגענו, אפילו לא ידעתי מיהו מר בלום, שאסף אותנו אל ביתו הקטן כשהגענו ממרסיי לארץ ישראל ושבחנותו התגוררנו כמה שנים. לעתים עולה בי מחשבה שבאותן השנים לא הייתי קיים כלל.
אמי לא נחלצה לעזרתי בפתרון התעלומות הללו. היא העדיפה לחיות בחשיכה, באפלה, בעלטה, היא הכירה את כל המילים הנרדפות, וביקשה לה מחסה מאחורי כל אחת מהן.
כשהתגוררנו בקיטון האחורי בחנותו של מר בלום, היה לה קל להסתתר מפני העולם כי אור היום שחדר מדלת החנות הבליח אך בקושי עד לחדרנו. בחשיכה הזו צמחתי לאטי. עצמותיי היו חלשות בגלל המזון הדל שאכלתי, קומתי הייתה נמוכה, ובחורפים הייתי נתפס לשיעול שנמשך כל חודשי החורף, עד שקרני השמש הקיצית שבו לחמם אותי כשישבתי יחד עם אמי ומר בלום בפתח החנות.
עד היום אני חושב כי למרות התלאות הרבות שעליהן התגברה עד שהגענו לכאן, עלה בדעתה של אמי, ולא פעם אחת, לוותר עליי, על עצמה, ועל החיים שקיבלנו שנינו במתנה. עיניה היו מלאות תמיד בעצבות אין–קץ ורק לעתים, למראה עיניי המתחננות שהיו תלויות בה, הייתה נזכרת שאינה לבדה, שקיומי תלוי בה, ושעליה להגן על החיים שהשגתי בקושי. אבל העצב שהפשיר והסתלק ממנה מצא עד מהרה את דרכו חזרה.
לדבר ידעתי אך בקושי. שפת אמי הייתה הונגרית, אך היא סירבה שאדבר בשפה זו. לעתים, כשפלטתי מילה ששמעתי באחת השיחות שניהלה עם מר בלום, הייתה גוערת בי: “לא לדבר ככה, הבנת?” וכיוון שגם עברית דיברה בקושי, גזרה על שנינו שתיקה. עברית היא למדה מהעיתונים שקיבלה מבעל הקיוסק הסמוך לחנותו של מר בלום, ולימדה אותי כל מילה חדשה שרכשה. אבל עד שלמדתי לדבר עברית כבר הייתי כמעט בן ארבע, ועד אז לא דיברתי כלל.
סיפור קורותיה של אמי לא נגלה לי בבת אחת, ולא בקלות למדתי מה מסתתר מאחורי שתיקותיה. גם קטעי דברים לא היה קל לדלות ממנה. מעולם לא שמעתי את סיפור חייה ברצף כרונולוגי, כסיפור היסטורי. אבל בעקשנות רבה, בסבלנות, ולעתים אף בעורמה, ליקטתי ממנה קרעי סיפורים, פיסות חיים. כאיש הצלה החופר בחורבות ומבקש למצוא סימני חיים, כך ניסיתי לפרוץ את מעטה השתיקה שגזרה על עצמה וכפתה גם עליי.
למדתי על חייה ממשפטים אקראיים, מהערות אגב שנאמרו בלחישה, מתנועות גוף חפוזות ובהולות, ממכתב שכתבה לי כשנסעתי ללונדון בעקבות אבי המדומיין, ומווידוי שהתוודתה פעם בפני דורית אשתי על ה“מעשה ברכבת”. מכל אלה צירפתי וחיברתי את תמונת חייה מיום שגורשה עם הוריה וחמש אחיותיה מהכפר בהונגריה. עד היום לא הצלחתי להרכיב תמונה שלמה, והחללים הקיימים בתַצרֵף חייה כנראה לא יתמלאו לעולם. בניסיון להבין את החסר השלמתי חלקים מדמיוני, ועם השנים הפכו אלה לחלק מהמציאות שטוויתי. גם חלומות ביעותים שפקדו אותי מדי פעם ובהם חזיונות שלא ברור כיצד נעורו בי, הפכו עבורי לחלק ממסכת חייה.
במשך השנים למדתי שבמילה “הם” התכוונה אמי לסבי יואל, שהיה מורה בבית הספר בכפר הולדתה וגם לימד את הדרדקים ב“חדר”. “הם” היו גם סבתי לאה ודודתי רבקה ודודתי אסתר ודודתי דבורה ועוד שתי דודות שאותן הייתה מכנה “הקטנות”, אך את שמותיהן לא הגתה מעולם, ואני לא העזתי לשאול. מאחורי המילה “שָם” הסתתר בית הוריה והכפר הקטן שבו גדלה. והמילה “אז”, מילה כה קטנה, שתי אותיות קלות משקל, קרסה מכובד היום ההוא. “אז”, כשהייתה בת שש–עשרה, גורשו היא ובני משפחתה מ“שם”. “אז”, “שם”, “זה”. רק שמות רמז.
כפר הולדתה בהונגריה היה כל עולמה. שם גדלה, שם למדה ושם, כך חשבה, תחיה כל ימי חייה. כשפרצה המלחמה נגזרו על יהודי הכפר גזירות שונות, אך לא היה בהן כדי לגרום לחרדה או לשבש את שגרת חייהם. אביה אמר ששורשיהם נטועים באדמת הונגריה שהפכה להיות ארצם ומולדתם מזה דורי דורות, ושאיש לא יעקור אותם ממנה. העננים המתקדרים מעליהם, הבטיח, יתפזרו במהרה, ושכניהם הגויים ישובו לראות בהם הונגרים גאים.
אבל “אז”, ביום אחד של חודש יולי אלף תשע מאות ארבעים וארבע, מבלי שתינתן להם שהות להיפרד ממקום הולדת אביה וסבה ואבי סבה, החלה יציאת מצרים חפוזה ומבוהלת כמו זו התנ“כית, אך זו שלהם התרחשה במהופך. לא הייתה זו יציאה מעבדות לחירות אלא מחירות לעבדות. וכשהייתה אמי אומרת “עבדות”, נהגה להבליע את ה–ע׳ ואני שמעתי “אבדוּת”, ולא ידעתי אם הגתה כך את המילה בכוונה.
עמוד אש לא האיר את דרכם בלילה, ועמוד ענן לא הלך לפניהם ביום, והים לא נבקע לפניהם. רק עמוד עשן המתין להם בקצה הדרך.
והמכות שנפלו עליהם באו אחרי הגירוש מארצם, לא לפניו: דם וכינים, שחין וטיפוס, דֶבֶר וחושך. חשיכה גדולה ירדה עליהם, גדולה אף מזו שירדה על מצרים. אפלה, עלטת צלמוות. ולבסוף באה מכת הבכורות שהכתה לא רק בבנים הבכורים, אלא גם בבנות הבכורות, וגם בילדי הזקונים ובכל מי שביניהם. חרון אלוהים על ישראל היה גדול מחרונו על מצרים.
בלילה לפני שעזבו את ביתם, ארזו בני המשפחה בחופזה את הצרורות שביקשו לקחת עמם לדרך. מחלוקות נפלו ביניהם: מה לקחת ומה להשאיר, מה חשוב ומה פחות, על מה לוותר ובמה לדבוק, ומה להשאיר לשכנים הבוזזים. סבתי התעקשה לקחת את מעיל הפרווה החום שכה אהבה להתגנדר בו. סבי דרש ממנה להשאירו מאחור, החום כבד והיא לא תזדקק לו, טען, ויש דברים חשובים יותר לקחת. אבל סבתי התעקשה: אם תשאיר אותו מאחור בוודאי יהיה מי שיחמוד אותו. וכך, כמעט עד צאת החמה, ניטשו הוויכוחים; כל אחת מהאחיות ביקשה לקחת עמה לדרך משהו היקר ללבה.
ו“אז”, השכם בבוקר, יצאו לדרך. אביה ואמה צעדו בראש, ואחריהם אחיותיה הגדולות שעמסו את הצרורות על גבן, והיא, אוחזת בידי שתי אחיותיה הקטנות, הלכה אחרונה. המסע, שאיש לא ידע היכן סופו, החל.
מתוך הבתים הסמוכים יצאו השכנים היהודים, עמוסים כמותם במיטלטלים יקרים שארזו, כדי שאת חייהם החדשים במקום שאליו יוליכום לא יתחילו בחוסר כול. עד מהרה הצטרפו לשיירה הקטנה כל יהודי הכפר, שאחרי דורות רבים נאלצו לעקור ממקומם, לשוב ולנדוד.
השיירה, קטנה ועגומה, עשתה את דרכה אל עיר המחוז דברצן, מרחק שני ימי הליכה. ככל שהתקרבו אליה הלך וגבר זרם היהודים שנהרו מן הכפרים אל הדרך הראשית. כל אחד נשא את כליו וחפציו. אלה דחפו את עגלותיהם העמוסות, ואלה רתמו עצמם אליהן, מושכים אותן על הדרך המשובשת. ערב רב של גברים ונשים, זקנים וטף. היו שהובילו לפניהם, למרות האזהרות המפורשות שקיבלו משוטרי המחוז, גם מעט בהמות בית כדי שיוכלו להתחיל את חייהם החדשים ברכוש רב יותר ממי שיגיעו חסרי כול.
במהרה התחלפה העגמומיות שריחפה מעל השיירה במהומה גדולה, קולות רבים ושאון גדול. הילדים הקטנים שלא הבינו את חומרת השעה התרוצצו בין העגלות והבהמות, מדלגים הלוך ושוב לאורך השיירה כאילו היו בדרכם להשתתף בפסטיבל או לחזות בקרקס נודד שהגיע זה עתה העירה.
בערבו השני של המסע, כשנכנסו אל פאתי העיר, נפלה דממה על השיירה המוזרה שחלפה ברחובות. מחלונות הבתים הציצו תושבי המקום על הזרים שמילאו את רחובותיהם. עוברים ושבים התקהלו על המדרכות, מביטים בתהלוכה השקטה, ועל השיירה נפלה יראה מפני העיניים נטולות הרחמים שננעצו בהם. גם על הילדים הקטנים נפל פחד, והם מיהרו לחפש הגנה בקרבת הוריהם ואחיהם הגדולים. אמי ואחיותיה נדחקו זו אל זו, מצופפות את הרווחים הקטנים שנוצרו ביניהם.
“דור מדור יונק את תיעובו ושנאתו ליהודים”, לחשה סבתי לאה לבנותיה. “הם בזים לנו על שאבותינו לא הושיטו עזרה למשיחם שפסע בדרך הייסורים אל מותו, והטילו עלינו אשמה נצחית. עכשיו הם אינם מסתירים את שמחתם על כך שמכל הדורות שחלפו מאז נצלב אדונם, דווקא הם זוכים לראות את צאצאי הרוצחים מובלים אל עמודי הצלב”. וסבתי לא ידעה כי הצלב המודרני הממתין להם בקצה הדרך אינו מטפורי, אך במקום מסמרים לעקדה מיתמר ממנו עשן.
סבי ביקש לעודד את רוחן ואמר שבין אנשי הצבא שהמתינו להם בפאתי העיר וליוו אותם ברחובותיה הוא אינו רואה חיילים גרמנים, הידועים באכזריותם, והז׳אנדרמים המלווים את השיירה הם הרי הונגרים כמותם, ומה כבר יכולים הללו, אפילו הגרועים שבהם, לעולל לבני עמם? דבריו, שנאמרו אולי מתוך שכנוע עצמי, עודדו אותן רק במעט.
ההולכים בראש השיירה החלו להיכנס אל חצר מפעל המוקפת מכל עבר בניינים נטושים, ועד מהרה גדש ההמון את המגרש עד גדותיו. כמה ימים שהו שם, לא זכרה אמי. אולי יומיים, אולי שלושה, ואולי שבוע. הקיץ היה בעיצומו, האוכל שלקחו עמם אזל במהרה והצמא החל להכות בהם.
שמועות שונות התפשטו בקרב הקהל על אודות יעדם האחרון. אלו זרעו בהלה ואלו מילאו את הלבבות בתקווה. חרושת השמועות לא פסקה, וסבי ביקש מסבתי ומבנותיו לאטום את אוזניהן בפני מי שמנסים לטעת בהם ייאוש. אחר כך יצא אל תוך ההמון וכשחזר חיוך רחב היה נסוך על פניו. הוועד להצלת יהודים בבודפשט, כך סיפר, הגיע להסכם עם השלטונות, ויהודי דברצן יישלחו למחנה עבודה בדרום אוסטריה. הרוסים כבר עומדים בשערי הונגריה, ולכן עליהם להחזיק מעמד רק כמה חודשים, וכשהמלחמה תסתיים יוכלו לשוב לביתם.
* * *
בוקר אחד נפוצה שמועה כי ליד שער המפעל החלו לחלק מי שתייה. אמי נטלה את אחיותיה הקטנות ופילסה לה דרך בין האנשים עד שהגיעה אל השער, אבל המים המיוחלים לא נמצאו. בעודן עושות את דרכן חזרה קמה מהומת אלוהים. שוטרים פרצו אל חצר המפעל והחלו להלום בכל מי שנקרה בדרכם, צורחים פקודות ואיומים, מצליפים ובועטים. אמי ואחיותיה נדחפו בגסות אל אחד הטורים, בין אנשים זרים, והטור החל לעשות את דרכו לעבר מסילת הרכבת המרוחקת רק כמה עשרות מטרים מבנייני המפעל, שמזה כמה ימים חנו עליה קרונות רכבת דוממים.
מרחוק, על אחד הקרונות, ראתה אמי את רבקה, אחותה הבכורה, מנופפת לעברה בידה, דוחקת בה לבוא ולהצטרף אל בני המשפחה. אך בטרם החלה אמי לפלס את דרכה בהמון, נדחפה רבקה במכת קת רובה אל תוך הקרון ונעלמה מעיניה. המחשבה כי תיאלץ לעשות את המסע ללא בני משפחתה הביא את אמי לידי ייאוש, אך אחיותיה הקטנות שהביטו בה בעיניים מבוהלות השיבו לה את קור רוחה.
היא נדחפה לעבר אחד הקרונות שעמד עדיין ריק, אוחזת בחוזקה בידי שתי אחיותיה, מושכת ומחלצת אותן מתוך ההמון. היא טיפסה אל הקרון, גוררת אותן אחריה. אך במקום להידחק אל פנים הקרון, נצמדה אל הדופן שליד הדלת. אנשים החלו למלא את הקרון, מטפסים ומנסים להדוף אותה פנימה, אך היא נותרה עומדת בעקשנות במקומה, בטוחה כי הדלת תישאר פתוחה לפחות כדי חריץ צר שייכנס מעט אוויר, לחלוקת מים בדרך, ואולי גם כדי שהאנשים יוכלו לרדת מהקרון ולחלץ את עצמותיהם מדי פעם. היא החלה לספור את העולים שטיפסו פנימה וכשהגיעה למאה חשבה שהתבלבלה בספירה, כי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים נדחקים לקרון כל כך קטן.
לבסוף נטרקה דלת הקרון, והאוויר הדליל שנותר בתוכו הספיק בקושי למלא את ריאות כולם. מעליה נפער צוהר קטן, הפתח היחיד שנותר בקרון האפל והמחניק, והיא בירכה על החלטתה להיצמד למקומה.
מרגע שעלתה לקרון נותרו ילדותה ונעוריה מאחוריה, ביקום שבו שרר סדר עולמי שנקבע מאז ימי הבריאה. מעתה ואילך תתחיל בחייה ספירה חדשה, ביקום חדש, שתוהו ובוהו שררו בו, מעשה ידי אדם, והכול התחיל מבראשית.
“בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”, ציטטה אמי באוזניי את פסוקי התורה הראשונים אותם למדתי בכיתה ב׳, וביקשה ממני להמשיך כמו בוחנת את בקיאותי.
“והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום”, שיננתי.
“ורוח אלוהים מרחפת על פני המים”, המשיכה והשתתקה.
“ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור”, השלמתי את דבריה.
היא נענעה בראשה לשלילה. “ויאמר אלוהים יהי אור ויהי חושך”, פסקה, “ויאמר אלוהים בשנית: יהי אור ויהי חושך. ויצווה אלוהים בשלישית: יהי אור, אך החושך מיאן לעזוב. ויקום אלוהים וילך משם”.
זו הייתה גרסתה האישית של אמי למעשה הבריאה ולסיפור בראשית.
האנשים בתוך הקרון נדחקו זה אל זה, נלחצים, דוחפים, מבקשים לעצמם מרחב מחיה צר. אף שלא הגיעה אל הצוהר שמעליה, הרגישה אמי את משב האוויר שחדר פנימה. היא קיוותה שהאוויר הקלוש מגיע גם אל אחיותיה שנותרו צמודות לרגליה שעה שהיא אחזה בידיהן, חוששת שאם תרפה מהן לרגע יסגור עליהן הקהל מסביב.
הנסיעה נמשכה ימים ולילות, אולי שלושה, אולי ארבעה, אולי שבוע. מדי כמה שעות הייתה הרכבת נעצרת אך הקרונות נותרו חתומים, ואחרי חניה קצרה או ארוכה שבה לנוע. ושוב נעצרה, ושוב החלה בנסיעה, והאנשים בקרון התמלאו בייאוש וייחלו לסוף הסיוט. באחת העצירות עמד אחד הגברים שבקרון על קצה בהונותיו והציץ החוצה מבעד לצוהר. הם נמצאים בפולין, אמר למראה השלטים שבחוץ, סימן שרימו אותם והם אינם נוסעים לאוסטריה כמובטח. הייאוש גבר וריחף מעל כולם. כמה שעות אחר כך, כשהרכבת נעצרה שוב, נשמעו צעקות רמות בחוץ, שעטות רגליים וקולות נפץ רחוקים. מישהו היטה ראשו לדלת הקרון והיסה את כולם. מסילת הברזל הופצצה, אמר, ייתכן שהרכבת לא תגיע ליעדה. רחש של התרגשות ותקווה עבר בין האנשים. וכך המשיכו לנסוע, נחלשים והולכים, מעולפים מחום וצמא, מיטלטלים בין ייאוש לתקווה.
אמי ביקשה כבר להגיע, לאן שלא יהיה, העיקר לצאת מהקרון.
בהדרגה עייפו אחיותיה ורגליהן כשלו, ואמי, בידיה החלושות, הדפה את האנשים לידה כדי לפנות להן מקום ולהשכיבן למרגלותיה. היא בעצמה נותרה לעמוד, חוששת שאם תעצום את עיניה, ולו לרגע אחד, תידרסנה השתיים תחת רגלי האנשים. גופים נגעו אלה באלה, נלחצים ולוחצים, והיא לא חדלה מלהדוף את האנשים כדי להרחיקם מאחיותיה. מדי פעם נפלה עליה תנומה חטופה, רק לרגעים ספורים, ומיד התעוררה בבהלה כדי לחזור ולעמוד על משמרתה, כמו מלאך מגונן.
בלילה השלישי או הרביעי, כששתי הילדות הקטנות ששכבו מכורבלות זו בזו החלו לרעוד מתשישות ורעב, הסירה אמי את מעילה וכיסתה אותן. לולא פשטה את מעילה, כל מה שקרה אחר כך אולי לא היה מתרחש. לו ידעה מה עתיד לקרות, אולי הייתה מניחה להן לחמם זו את גופה של זו, אולי הייתה מוצאת דרך אחרת לעזור להן להתגבר על הרעד שאחז בהן.
בעודה עומדת בידיים משוכלות, מנסה להתגבר על הרעד שאחז עכשיו בה, חשה בגוף שנדחק אליה מאחור. תחילה התעלמה מכך, כי מאז שעלו לקרון היו כולם מתחככים אלה באלה. אך לפתע הרגישה יד אוחזת בכתפה כמו תומכת בה שלא תמעד בגלל טלטולי הרכבת. היא משכה בכתפה, מבקשת להשתחרר מהאחיזה, אך היד העקשנית לא הרפתה ממנה כדי שלא תתרחק. היד הזרה זחלה אל עורפה, לפתה את צווארה ודחפה קלות את גווה קדימה, מונעת ממנה להתיישר או להסב את מבטה לאחור. יד אחרת הניפה את שמלתה והפשילה את תחתוניה. גופה המאובן לא ידע כיצד להתגונן. היא הייתה תשושה ומוחה היה מעורפל מעייפות וצמא. ואז הרגישה את ההתחככות בין ירכיה ואת הכאב שבא אחר כך והליטה את פניה בכפות ידיה ורגליה כשלו אך היד שאחזה בה לא הניחה לה למעוד. בטרם עיכלה את מה שהתרחש חזרה שמלתה וצנחה על שוקיה והיד הרפתה ממנה. רחש עלה מאחורי גבה, והגוף שהיה צמוד אליה התרחק. היא ביקשה להסתובב אבל כוחה לא עמד לה. כך עמדה קפואה והלומה, מביטה באחיותיה שזעו בשנתן.
כשהפציע הבוקר וקרן אור קלושה חדרה מבעד לצוהר אזרה עוז והפנתה את ראשה. שתי נשים עמדו מאחוריה, נועצות בה את מבטן והיא קראה בעיניהן כי השתיים היו עדות למה שהתרחש. היא השליכה מבט אל מאחורי גבן אך כל מה שראתה היו גבים שחוחים וראשים מורכנים. בסמוך לרגליה הכושלות היו אחיותיה המכורבלות שקועות עדיין בשינה חסרת מנוחה, ואני התחלתי לנבוט ברחמה.
כמה זמן חלף משעת אותו “מעשה ברכבת” ועד שהרכבת הגיעה אל יעדה הסופי ־ לא ידעה. אבל לפתע, בבת אחת וללא התרעה, נפערה דלת הקרון והיא הושלכה החוצה, גוררת את אחיותיה, עדיין המומה מהמעשה שנעשה בגופה.
כשחזרה לעמוד על רגליה, כפות ידיה אינן מרפות לרגע מאחיותיה, הביטה סביבה, ולא הבינה לאן נקלעה. היא הייתה בטוחה כי הגיעה לשאוֹל שכבר סוּפר עליו הכול: אורות זרקורים, כלבים נובחים חושפים מלתעות מול טורי אנשים מבוהלים, שוטים מונפים, מגפיים שחורים, צרחות האדונים וזעקת הקורבנות. אך יותר מכול הבעית אותה האוויר שריחף מעל המקום. אפילו האוויר המחניק של קרון הרכבת, עם הדלי וריח ההקאות וההפרשות שעלו על גדותיו, היה אנושי יותר. האוויר שהקיף אותה לא נברא בידי הטבע אלא נרקח בידי אדם, היה לו טעם וריח ומשקל, והוא עמד מעל המקום כמו מכבש ענק המאיים לקבור את כולם תחתיו.
כאשר התאוששה מההלם שאחז בה, ראתה שהקהל שהושלך מהקרונות נחלק לשני טורים. אמי נדחפה אל טור הנשים, ובעיניה ניסתה למצוא את אמה ואחיותיה הגדולות. משנואשה מתחה את צווארה, אולי תצליח להבחין באביה בתוך טור הגברים שצעד במקביל, מרחק כמה מטרים ממנה. אבל ראשי הגברים היו רכונים ופניהם מושפלות. אף שחשבה כי אלוהים מעניש אותה על חטאים שלא חטאה נשאה את עיניה מעלה, אולי משם יבוא עזרהּ. אביה לימד אותה שהתערבות אלוהית מתרחשת ברגעי ייאוש ופחד מוות. אבל דבר לא אירע.
טור הנשים התקדם במהירות רבה וחלף על פני טור הגברים, ופתאום ראתה את אביה. בקושי זיהתה אותו. המגבעת שעל ראשו הייתה מעוכה, כנראה נפלה ונרמסה תחת רגלי ההולכים בטרם הספיק להרים אותה ולהשיבה לראשו. ידו האחת הייתה מונחת עליה, שלא תישמט שוב, ובידו השנייה אחז במזוודתו הקטנה. עיניו שוטטו בחוסר אונים הלוך ושוב על פני טור הנשים בתקווה לראות את אשתו או אחת מבנותיו. היא ביקשה לנופף בידה על מנת למשוך את תשומת לבו, אך חששה להרפות מאחיותיה. במקום זאת טלטלה את ראשה בתנועות חזקות ונמרצות על מנת שיבחין בה, אך לשווא. כל חייה נשאה את הצער על שלא הניפה לעברו את ידה. לו רק היה רואה אותה, אולי זיכרון הפרידה ממנה היה מנחם אותו ברגעיו האחרונים.
הטור המשיך להתקדם במהירות. מרחוק ראתה אמי שטור הנשים מתפצל לשני כיוונים: אחיותיה עמדו בצד אחד בעוד אמה, שהייתה לבושה עדיין במעילה החום הכבד, התרחקה לכיוון אחר. רק כשהגיעה לראש הטור הבינה שההיפרדות נכפתה עליהן, וללא היסוס פנתה עם אחיותיה הקטנות ללכת בעקבות אמה. יד אחזה בצווארה ומשכה אותה בפראות לאחור, כאב חד פילח את כתפיה וזרועותיה. מגלב הצליף על ידיה כדי שתרפה מאחיותיה, אך היא המשיכה לאחוז בהן בשארית כוחותיה. הידיים שמשכו אותה המשיכו להצליף בה ולא חדלו עד שתש כוחה וידי אחיותיה החליקו משלה. היא הושלכה לאחור, מעדה ונפלה. כשקמה על רגליה הרגישה שכתפיה בוערות מכאב, כאילו זרועותיה נתלשו ממקומן. היא הביטה בכפות ידיה הריקות, ממאנת להאמין. אחיותיה הקטנות נבלעו בתוך הטור שהלך והתרחק. אחיותיה הגדולות מיהרו אליה ואחזו בה, מונעות ממנה בכוח מלרוץ אחרי טור הנשים שהמשיך להתרחק עד שנעלם מעיניה.
כמה חודשים אחר כך, בתום מסע מקפיא ורצחני, הגיעה לברגן–בלזן. אחיותיה הגדולות לא שרדו באושוויץ ומתו בזו אחר זו, נוטשות אותה לאנחות. כמה פעמים במשך המסע הזה ביקשה לוותר ולשים קץ לחייה; מה הטעם לשרוד, חשבה, הרי לא נותר לה איש בעולם, והילד שצומח בבטנה לא יחזיק מעמד; אף שבכל יום חשה שהוא נאבק בתוכה, הייתה בטוחה כי אלה הם פרפוריו האחרונים. גם אחיותיה המתות לא הניחו לה להוציא לפועל את שהתאוותה לו כל כך, הן ריחפו מעליה לאורך כל הדרך, מזכירות לה את נדרה ושבועתה. פצועה וחבולה, מרחפת בין חיים למוות בעולם שאינו עולם, הגיעה לבסוף לברגן–בלזן. כנגד כל הסיכויים המשיך לבי הקטן לפעום בתוכה, ואף שפעם בקושי, הצליח להפעים בה את חייה שלה, מאותת לה בקול ענות חלושה שלא תיכנע. חיים חדשים נבראו בתוכה ובידיה היה לדון את שנינו לחיים או למוות. ואם בדרך למחנה עוד הייתה מסוגלת לשים קץ לחייה, לו הייתה נחושה להמית את עצמה, הרי שבמחנה אפסו כוחותיה אפילו לחשוב על כך. היא שכבה על ערש הדווי שעתיד להיות ערש הולדתי כמו חיה פצועה ומיוסרת שאינה יודעת איך להמית עצמה ולגאול עצמה מייסורים, בעוד מלאך המוות נכנס אל הצריף מדי יום כדי לקצור את קצירו מבין חברותיה ששכבו על דרגשיהן.
בברגן–בלזן שרר כאוס נורא, גדול אף מזה ששרר באושוויץ. תוהו ובוהו מחריד, ורוח אלוהים לא ריחפה מעל המחנה.
מזון ומים היו שם במשורה, והם הלכו והתמעטו במהירות. רק נשים מעטות שכוחותיהן עוד עמדו להן יצאו מהצריף לתור אחרי שאריות מזון נרקב. ככל שהימים חלפו הבינה אמי כי דבר כבר לא יציל אותה מלהיזרק בתורה על אחת מערימות הגוויות הפזורות ברחבי המחנה, אשר גבהו מדי יום ביומו.
הלילה של חייה התארך, ולא נותרה בה עוד תקווה כי יבוא אי פעם אל קצו. זיכרונות ימי ילדותה ונעוריה נמוגו זה מכבר. אפילו את הוריה ואחיותיה שנרצחו זכרה אך בקושי. ברגן–בלזן הפך להוויה היחידה בחייה, דומה היה כי לתוכו נולדה, בו גדלה, ושם יגיע גם קִצה.
אני הייתי קרן האור היחידה שהבליחה בחשיכה שנפלה על העולם, כך אמרה לי.
כל כך קטן הייתי כשנולדתי עד שלא חשה בכאבים כשזחלתי מגופה החוצה. אחת הנשים שהצטופפו סביב לדרגש של אמי ניתקה בשיניה את חבל הטבור שהיה דק כחוט תפירה, ושטפה אותי בתוך דלי מים עכורים שהוכן מראש. אחר כך הניפה אותי מול עיניה של אמי, שחששה שמא אתפצפץ בין הידיים הכחושות והחלושות שנשאו אותי. אפילו פעייה אחת קטנה לא התמלטה מפי כדרך התינוקות, היוצאים לעולם ומבשרים בקול על בואם, ולולא לבי הקטן שפעם במרץ, ונראה כמו מבקש לנתר מבעד לעורי השקוף, הייתי נחשב למת. האישה שנשאה אותי שבה והשכיבה אותי על בטן אמי ואני נאחזתי בה בציפורניי הזעירות.
ופתאום נפתחה הדלת וג׳ון, החייל האנגלי, נכנס לצריף, אוחז ברובה שהיה מכוון לעבר הנשים. כבן שמונה–עשרה היה, אולי פחות. הנשים נסוגו לאחור מפניו, וכשנגלה לעיניה, פלטה אמי זעקה חלושה כי הייתה בטוחה שבא הקץ עליי ועליה. אבל פניו התמימים של ג׳ון לא דמו לפני הגברים שסבבו את גדרות המחנה מאז הגיעה אליו.
ג׳ון תלה את רובהו על כתפו והניף את ידו בברכה, מנסה להרגיע את הנשים. I’m English, אמר באנגלית כשקרב לעברן, I want to help, המשיך בניסיון לפזר את החשדות האחרונים. פניו האדומות המכוסות נמשים האדימו עוד יותר למראה אמי השוכבת עירומה על הדרגש. I’m sorry, אמר והסב את פניו ממנה. ואז, כשחזר להביט בה, הבחין ביצור שהיה מוטל על גופה הגרום.
מול עיניו הפעורות מהמראה שהיה ודאי מקפיא גם קשוחים ממנו, זחלתי על בטנה של אמי לעבר שדיה שקמלו בטרם פרחו, מגשש בפי אחר פטמותיה הריקות.
אחת הנשים נטלה אותי מעל אמי והושיטה את ידיה לעבר ג׳ון הנדהם, כמו מקריבה אותי מִנחה למושיעי. אולי היה זה בגלל ג׳ון, אבל עובדה היא שבאותו רגע התחלתי לייבב בקול דק. ג׳ון הושיט אליי את ידיו אך ברגע האחרון נרתע מחשש לפגוע בי, והאישה הניחה אותי בחזרה על בטן אמי. הוא הניף בעדינות את אמי שהניחה עליי את ידה לבל אשמט ממנה, וכך צעדו החוצה, ג׳ון החייל נושא את שנינו על זרועותיו, ובעקבותיו טור ארוך של נשים כושלות שתמכו האחת ברעותה.
אוהלים כבר ניטו מחוץ למחנה. רופאים ואחיות צפו נדהמים ברוחות הרפאים שיצאו מהצריפים, כושלות לעבר מציליהן, עדיין אינן מאמינות שחייהן ניצלו.
רופא הוביל את ג׳ון אל אחד האוהלים, והוא הניח אותנו על מיטת שדה מוצעת בסדינים נקיים. שתי אחיות במדים לבנים עמדו לטפל בנו. בפעם הראשונה, אחרי שנה כמעט, ראתה אמי איך נראות נשים אמיתיות: שיערן ריקד בגלים עד לכתפיהן, ובת הצחוק שהאירה את עיניהן הזכירה לה מבט שכבר נשתכח ממנה.
“אני חושב סימן שאני קיים”, למילים האלה לא הייתה שום משמעות במחנה, אמרה לי. כמעט שנה עברה והמחשבות היחידות שחלפו בה עסקו בקיום היומיומי, בהישרדות של בעל–חיים הנמצא במצוקה. מחשבות אנושיות על אהבה, געגועים לבני משפחתה, חלומות, תקוות ־ דבר לא נשאר מאלה. על כן חדלה להאמין שהיא קיימת. באוהל החולים ביקשה אמי ראי מהאחיות. “אני רואה, סימן שאני קיימת”. אבל גם הפנים שהשתקפו אליה לא שכנעו אותה שהיא בחיים.
“לא ידעתי מי זו ה׳אני’ הזאת שהביטה בי”, זו לא הייתה הנערה שיצאה מהכפר בהונגריה. לא העיניים הכבויות והשקועות שמילאו את פניה הכחושות הן שהחרידו אותה, כמותן ראתה בפני הנשים האחרות; גם לא הפנים הצמוקות שחשה מתכווצות מדי יום תחת מגע ידיה; לא פיה הכמוש, ולא פניני שיניה שכהו. הייתה זו הלשון שרטטה בתוך פיה, לשון שחורה, מבעיתה; כאילו יצור דֵמוני מצא בה מחסה, כאילו מלאך המוות בעצמו צמח פרא בתוכה.
היא לא ידעה אם יהיה בכוחה להתרגל לדמותה החדשה; עדיין הטילה ספק אם זו היא עצמה או שמא נשמתה התגלגלה לגוף אחר.
בשוכבה בין הסדינים הרכים ניסתה להבין להיכן התגלגלו חייה מאז עזבה את הכפר בהונגריה, איך תוכל להחזיר את הסדר לכאוס ששלט בחייה ולאמץ את החיים החדשים שקיבלה. לרגעים חשבה שכל מה שאירע לה מאז עזבה את הכפר היה חלום בלהות שבסופו תתעורר ותמצא את עצמה שוב בכפר הולדתה, מוקפת בבני משפחתה. אך לעתים נחרדה שמא היא מרחפת בתוך חלום מתוק ואחרי שתתעורר תמצא עצמה מוטלת על הדרגש בצריף. אני הייתי מי שעזר לה לשמור על שפיותה בימים ההם, כשחייה ריחפו בשטח ההפקר של עולם הרפאים, אני הייתי גמולהּ על הסבל והייסורים שלא הכניעו אותה. שכבתי לצדה בתוך אינקובטור מאולתר שהתקינו במיוחד עבורי, נלחם על חיי. ימים ולילות נאבקה בתשישות ובפיתוי לצלול לשינה ארוכה, מחשש שמא תתעורר ולא תמצא אותי בחיים.
ג׳ון, החייל האנגלי, ביקר את שנינו מדי יום, כאילו הרגיש שאין די בכך שהוציאנו מהצריף בעודנו חיים, ואחריותו היא להמשיך להגן על אמי ועל תינוקה. הוא לא הסתיר את שמחתו למראה הנערה בת השבע–עשרה שהלכה והתאוששה, ולמראה היצור הזעיר שבאורח פלא הפך לתינוק של ממש.
הוא ישב לצד אמי, אחז בידה בין כפות ידיו, ועיניו הפיקו חמלה ואהבה. באנגלית פשוטה, במשפטים קצרים שהכילו רק מילים מעטות ונחוצות, סיפר לה על חייו. אמי שכבה במיטתה, תלתה בו את עיניה הגדולות, מנסה להבין את דבריו. אנגליה, לונדון, זאת הבינה, לא הרבה יותר. הונגריה אמרה, מצביעה על עצמה, ומתנועות ידיו הנלהבות הבינה כי הוא מבקש לעזור לה לחזור לשם, אך היא הנידה בראשה לסירוב. הוא הציע לה לבוא עמו לאנגליה, ושם ידאג לה ולבנה, אולי היא מבקשת לנסוע לאמריקה? שאל, רבים נוסעים לשם, אך היא הביטה בו בשתיקה.
עד שיום אחד אמרה לו: פלשתינה, לשם היא רוצה לנסוע, והוא הבטיח לעזור לה. אביו היה איש חשוב באנגליה, ובאמצעותו הבטיח להשיג לה את אישורי הכניסה הנדרשים, שניתנו רק למתי מעט.
כמה ימים אחר כך ביקש ממנה פרטים כדי למלא את אשרות הכניסה. “איך קוראים לילד?” שאל, כי גם התינוק זקוק לאשרה, והיא אמרה “ג׳ון”. הוא חשב שאינה מבינה את שאלתו וחזר עליה כמה פעמים.
“איך קוראים לתינוק?” והיא התעקשה ואמרה “ג׳ון”, עד שהבין שהיא מבקשת לקרוא לילד בשמו, ופניו נהרו והנמשים שעל פניו האדימו.
חלפו שבועות אחדים עד שאשרות הכניסה לפלשתינה הגיעו לנציגות הבריטית במרסיי. בינתיים העבירו אותנו אל בית החולים בעיר הסמוכה לברגן–בלזן, כדי שאמי תבריא לחלוטין ואני אתחזק ואוכל לעמוד בדרך המתישה עד לנמל הים שבצרפת.
ג׳ון דאג לכל מחסורנו. הוא פינק את אמי במצרכי מזון נדירים שהצליח לרכוש בדרכים שונות, ואף קנה לה שמלה כדי שלא תתהלך בבגדי בית החולים. בעבורי השיג מזון לתינוקות שבית החולים התקשה לרכוש, וגם קנה לי עגלת תינוקות, שבתוכה שכבתי בעוד הוא דוחף אותה כשאמי צועדת לצדו בשבילי בית החולים לבושה בשמלתה החדשה.
כעבור ארבעה חודשים היינו שנינו נכונים לצאת לדרך בתוך אמבולנס צבאי שהצטרף לשיירה צבאית שעמדה לצאת בדרכה לצרפת.
לפני שעזבנו את בית החולים ביקשה אמי למול אותי. ג׳ון, שלא היה בקי בטקסי הדת היהודית, התרוצץ כדי למצוא את בעל המקצוע המוזר שאמי חיפשה. לבסוף נסע חזרה עד לברגן–בלזן, לשם הגיעו בינתיים רבנים ושליחים אחרים במטרה לחזק את רוחם של היהודים ששרדו ולעזור להם לארגן את חייהם על חורבות המחנה.
בעוד ג׳ון העטוף בטלית אוחז בי על ברכיו ־ למורת רוחו של הרב המוהל שביקש להמיר את הסנדק הגוי בסנדק ראוי, ונתקל בהתנגדותה העיקשת של אמי, שגם עמדה על דעתה ששמי הוא ג׳ון בן מרים ־ באתי בבריתו של אברהם אבינו.
עניין אחד היה להגיע למרסיי באמבולנס מצויד היטב, ועניין אחר לגמרי היה להפליג שבועות ארוכים באונייה המיטלטלת בין הגלים עד לפלשתינה. על כן החליטה אמי להישאר בצרפת עד שתהיה בטוחה כי אוכל לעמוד בתלאות ההפלגה.
במרסיי טיילה על המזח שחדר אל תוך הים הכחול כשאני על זרועותיה. מעולם לא ראתה ים קודם לכן. ילדותה ונעוריה עברו בכפר קטן, והיא ידעה רק מעט על העולם שמחוץ לגבולותיו. בפעם הראשונה שיצאה מהכפר נלקחה לאושוויץ, כאילו לא קיים עולם אחר מלבד שני המקומות האלה, כפר אחד קטן וגיהינום שמקיף אותו. ובמרסיי ־ ים בוהק בתכול מסנוור המשתרע עד לאופק, ושמש ששוקעת לתוכו.
מול הים היא עמדה, אישה חופשייה, נושמת אוויר נקי מלוא ריאותיה. רק שנה אחת חלפה מאז נלקחו ממנה בני משפחתה. היא שרדה בזכות אחיותיה, שהקריבו עצמן בעבורה, ועכשיו נותרה לבדה בעולם עוין ומאיים והיא חובקת בן זעיר. רק עכשיו חזרה להרהר באותו מעשה שנעשה בה ברכבת, שכמו אירע לפני דורי–דורות מעבר להרי החושך והיה תחילתו של מסע הייסורים שהמתין לה מחוץ לקרון הרכבת. לבנה לא תוכל לספר לעולם על המעשה הזה, והוא ייאלץ לחיות בצל חידת אביו המסתורי. אבל היא יכולה לשחרר את בנה מהנטל הצפוי לו כל חייו. אם תקפוץ מן המזח אל הים שיבלע את שניהם ותתאחד עם בני משפחתה; ואולי תשלח יד בנפשה אך תחוס על חיי בנה, והוא יגדל בבית משפחה מאמצת מבלי לדעת דבר על הנסיבות שבהן נולד, מבלי לדעת על אותו מעשה, וחייה ועברה לא ירבצו על צווארו כאבן רחיים.
“העדתי בכם היום את השמיים והארץ, החיים והמוות, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”. הפסוק הדהד בראשה בכל פעם שהביטה בים ועיניה טבעו בתהומותיו. היא ידעה שבחירה בחיים אלה טומנת בחובה התמודדות שתלווה אותה עד יומה האחרון, מאבק סיזיפי שאין עמו הכרעה ואין בו השלמה, אין בו פיוס וודאי שאין בו ניצחון. לעולם כבר לא תהיה בת חורין. רק היצור הקטן שהיא אוחזת בזרועותיה יהיה לה לנחמה. היא לא ידעה אם תוכל אי פעם לתת לאור, לבוהק הכחול, לזוהר המרצד על גלי הים, לחזור ולהשתכן בתוכה. עיניה שהורגלו לתמונות אחרות הפכו סוּמוֹת למראות שנגלו לה מהמזח של העיר מרסיי, והן סירבו להסתגל שוב ליופיו של העולם, אותו עולם שסגר עליה באפלה גדולה. ולמרות העתיד, שבאותה שעה נראה קודר ומאיים, החליטה אמי לבחור בחיים, מתריסה נגד האדֶס, אל השאול, אותו הביסה.
גם אחרי שנה במרסיי עדיין חששה אמי שלא אשרוד את המסע הימי המפרך הצפוי לנו. כשמלאו לי כמעט שנתיים, הגיעה לעיר הנמל שיירת נוסעים מברגן–בלזן. כולם היו מצוידים ברישיונות כניסה לפלשתינה. מה רבה הייתה התרגשותה של אמי כשבין מאות הבאים, רובם ילדים, היו גם כמה נשים שהכירה במחנה, מקצתן עמדו ליד הדרגש בצריף ביום שנולדתי.
תערובת של התרגשות, שמחה ועצב אחזה בהן, זיכרונות של שנות האימים נמסכו בתקווה ובאושר למראה התינוק שנותר בחיים. הנשים שכנעו את אמי להצטרף אליהן להפלגה, והבטיחו כי יטפלו בי כאילו הייתי שלהן. במידה רבה, אכן הייתי.
כמו היה זה אות משמיים, החליטה אמי לעלות לסיפון האונייה ולהפליג לפלשתינה. במהלך ההפלגה היא התרועעה עם אסתר, צעירה מסלובקיה שסיפרה לה כי אחיה היגר לפלשתינה לפני המלחמה ומתגורר זה שנים בתל אביב. היא הציעה לאמי להצטרף אליה, מאמינה שאחיה ישמח להעניק קורת גג וחסות גם לשנינו.
האח שציפה בכיליון עיניים לאחותו ששרדה את המלחמה, הופתע למראה שני האורחים הנוספים שהסתפחו אליה. כך התגוררנו עם עוד שש נפשות, שכבר חיו בדירה הקטנה והצפופה בשכונת התקווה.
“מעניין מי נתן לשכונה הזו את שמה”, אמרה אמי על השכונה העלובה והנידחת שבה גרנו, “בטח היה לו חוש הומור מפותח מאוד”. למרות התנאים הקשים גילה מארחנו אורך רוח, אף כי אירע לא פעם שהתפרץ בצעקות על בני ביתו, ולפעמים הבחינה אמי בעקימת אף של אשתו וילדיו. “אבל בסך הכול הם היו בסדר גמור”, סיפרה לי, “אפשר להבין אותם, גם בלעדינו היה שם צפוף מאוד”.
מדי בוקר יצאה אמי למרכז תל אביב, נושאת אותי בזרועותיה, לחפש עבודה שתבטיח לנו פרנסה צנועה. שעות ארוכות הייתה משוטטת ברחובות, נכנסת לכל חנות שעליה נתלה שלט “דרושים”, מנסה בעברית הדלה שבפיה לשכנע את בעלי החנויות כי בכוחה למלא כל מטלה שתוטל עליה. אך למראה התינוק בזרועותיה היא נתקלה רק במשיכות כתפיים, ובידיים שנפרשו לצדדים במחווה של התנצלות.
ואז, רגע אחד לפני שפקעה סבלנותם של מארחינו הנדיבים והיינו נאלצים לעזוב את ביתם מבלי שתהיה לנו כתובת אחרת, בעת ששוטטה כהרגלה ברחובות תל אביב, ראתה אמי שלט בהונגרית מעל פתח חנות ברחוב מרכז בעלי מלאכה.
זו הייתה חנותו של מר בלום.