פרחי ריק

1
רבל

היא לא ידעה שמתה. למעשה מתה פעמיים – ראשית בתאונה, ולאחר מכן בהתאבדות. וכעת התאגיד שהייתה בבעלותו החליט שעליה לשוב ולמות, על מנת לתדלק מיליוני חיים חד-פעמיים בחודשים הבאים.
אבל רֶבֶּל אליזבת מודלרק לא ידעה זאת. היא ידעה רק שדבר מה השתבש ואיש לא מוכן לשוחח אתה על כך.
"מדוע אני כאן?" שאלה. פניו של הרופא נישאו מעליה. הם היו צרים ומכוסים במסכה שדית של צבע עַצְבָּה אדום וירוק שכמעט ויכלה לקרוא. נמרח עליהם חיוך מתוכנת ומחריד, שהיה אמור להיות מרגיע, זוויות הפה דוחפות את הלחיים ומעגלות אותן. הוא כיוון לעברה את ההבעה השלדית. "אה, במקומך לא הייתי דואג בקשר לזה," אמר.
שורת נזירות ריחפה ממעל, שדיהן בולטים בתמימות, וכובעיהן לבנים ומעומלנים. הן נסעו על הפס המגנטי בצירה של עיר הגליל, מלאות חן כספינות קטנות. זה היה מחזה שכיח למדי, אפילו ביתי. אך לפתע התהפך מבטה והנזירות היו נוכריות לאין שיעור, צפות על ראשיהן לאורך קירות הזכוכית הארוכים שהיו קרים ממשטחים אינסופיים של כוכבים בהירים ששובצו בשמי הליל. היא בוודאי חזתה בזה אלפי פעמים, אך כעת, ללא אזהרה, מוחה צווח מוזר מוזר מוזר ולא עלה בידה להבחין בין ימינה לשמאלה. "אני לא מצליחה לזכור כלום," אמרה רבל. "לפעמים כלל איני בטוחה מי אני".
"טוב, זה נורמלי לחלוטין," אמר הרופא, "נוכח הנסיבות". הוא נעלם מאחורי ראשה. "אחות, את מוכנה להביט בזה?"
מישהי אותה לא יכלה לראות הצטרפה אליו והם נועדו חרישית. "אני מניחה שזה קורה לכם כל הזמן," אמרה רבל בשיניים חשוקות.
הם התעלמו ממנה. ניחוח הוורדים ממחיצת השיחים היה כבד ומפוטם, סמיך עד כדי מחנק. התנועה המשיכה לזרום לאורך הציר.
אילו יכלה להניע אפילו זרוע, רבל הייתה מחכה שהרופא יתקרב יתר על המידה וסוחטת ממנו את האמת. אך היא הייתה משותקת, ולא יכלה אף להניע את ראשה. היא יכלה רק לבהות מעלה לעבר האנשים המרחפים והכוכבים החגים בחדגוניות. רצועות השיכון מכל עבר נבנו מבמות וגבעות מלאכותיות, והתנשאו כאיים מים הכוכבים. פה ושם קבוצות של עורכי פיקניק הרהיבו להגיע עד לרצפת הזכוכית, נקודות שחורות שנראו לעין רק כשכיסו כוכבים או ערי גליל אחרות. כוכב הלכת המשונה שב וחלף מול עיניה.
"מוטב שנמתין יום נוסף לפני הניתוח," אמר הרופא לבסוף. "אבל האישיות שלה התייצבה היטב. אם לא יהיה כל שינוי קיצוני במצבה, נוכל לחתוך מחר". הוא שם פעמיו אל הדלת.
"חכה רגע!" זעקה רבל. הרופא נעצר ופנה להביט בה. עיניים מתות מוקפות בצבע, תחת שפעת שיער אדום. "האם הענקתי רשות לניתוח הזה?"
שוב הפנה לעברה את החיוך המרגיע להכעיס. "אה, אני לא חושב שזה חשוב," אמר, "ואת?"
בטרם הספיקה לענות, הוא נעלם. בזמן שהאחות כווננה את להבי הסִרְכוּת על מצחה של רבל ומאחורי אוזניה, היא רכנה לרגע בשדה ראייתה. זו הייתה נזירה, אישה עבת בשר בעלת סנטר כפול ועיניים שבערו בהתגלות אלוהית. מוקדם יותר, כשרבל עדיין הייתה חסרת תחושה וערה למחצה, היא הציגה את עצמה בתור האחות מרי רדהא. כעת רבל הבחינה שהנזירה השתעשעה עם העַצְבָּה שלה – היישומים הרוחניים שלה היו בעוצמה כה גבוהה שבקושי הצליחה לתפקד.
רבל הפנתה את מבטה כדי להסתיר את מחשבותיה. "הידלק בבקשה," מלמלה. הצג שלרגלי המיטה התרומם, מציג את הערך האנציקלופדי לצפנים רפואיים. היא מיהרה להחליף אותו במשהו לא מחשיד. האקולוגיה של אטמוספרות מתאן פשוטות. היא העמידה פנים כשקועה בכתוב.
"אחות?" אמרה רבל בזהירות כשהאחות פנתה לעזוב. "הצג לא ניצב בזווית נוחה. תוכלי לקרב אותו מעט?" הנזירה צייתה. "כן, כך. לא, טיפה... מושלם". רבל חייכה בחום, ולרגע התחמם לבה של האחות מרי רדהא בביטוי זה של אהבה כלל עולמית. לאחר מכן ריחפה החוצה.
"קנאית מזוינת," רטנה רבל. לאחר מכן פנתה לצג, "תודה". הוא נכבה. פני הצג היו חלקים ומבריקים. בהיותו כבוי שיקף באופן כהה את רגל מיטתה של רבל ואת הגיליון הרפואי התלוי שם.
רבל פענחה במהירות את הסמלים ההפוכים. היו שני גלגלי אישיות פשוטים, אחד סומן כמקורי והשני כעכשווי. הם כלל לא דמו זה לזה. היה סמל נוסף להכנה לניתוח עַצְבָּה, ושלושה אחרים, מתומצתים, הודיעו שאין לה כל צרכים רפואיים מיוחדים. מתחתיהם הייתה שורה בודדת, היכן ששמה אמור היה להיות. רבל קראה אותה פעמיים, אות אחר אות, כדי לוודא שלא נעשתה כל טעות: רכוש דויטשה נקאסונה בע"מ הזעם עלה ברבל כחיה לבנה פראית. היא חשקה את שיניה והפשילה את שפתיה ולא ניסתה להילחם בו. היא רצתה את הזעם הזה. הוא היה בן בריתה, ידידה היחיד. הוא שעט דרך גופה המשותק, סערה רותחת של ניבים וטפרים ואלימות.
הוא השתלט עליה, מטביע אותה בתוהו ובוהו של חוסר אונים, שולח אותה אל הייאוש האפל, חסר השם והמטרה; בו איבדה את פניה, את גופה, את קיומה. היא הפכה לשד, צופה בעוורון בזרם האנשים החולף ובתנועת הכוכבים, ושונאת את כולם. רוצה להרוס אותם בידיה, ערים וכוכבים ואנשים כאחד, ולמחוץ אותם לכדור בשר קטן, בעודה צוחקת, ודמעות שחורות נקוות מעיניה...

היא הקיצה בתחושת חולשה ודכאון. "אמור לי בבקשה את השעה," אמרה, והצג ציית. חלפו ארבע שעות.
אישה פסעה לתוך הגומחה, טיפוס צנום בפנים ירוקים ואפוד כלים מעור, מעין ביוטכנאית נמוכת דרג. היא זמזמה לעצמה והחלה לגזום את הקירות, עובדת באופן שיטתי, כפייתי, עוצרת מדי פעם כדי להשיב ורד למקומו.
"היי, חומד," אמרה רבל, "תעשי לי טובה". רפיון החושים התאדה כשהאדרנלין החל לזרום. חיוך הבזיק על פניה.
"הממ? הא! אה... מה יש?" האישה הרפתה מעבודתה במאמץ בולט.
"אני משתחררת עוד כמה שעות ואף אחד לא ארגן לי בגדים. את יכולה לקפוץ בדרך החוצה לאיפה-שלא-יהיה ולבקש מהם לשלוח משהו?"
האישה פלבלה בעיניה. "אה... כן, בטח. האחות שלך לא אמורה לדאוג לזה?"
רבל גלגלה את עיניה. "היא רואה את תמצית היקום בכוכבים, ואת משמעות החיים בוורד צומח. היא לא כל כך טובה בדברים הקטנים. את מבינה את כוונתי?" כל מי שעובד בבית חולים עם מסדר אחיות יאמין לזה.
"טוב, למה לא?" האישה שבה לעבודתה, ונראה שהוקל לה שהשיחה הסתיימה. עלים וזמורות דאו מטה מאצבעותיה כפתיתי שלג. עד לרגע בו עזבה האישה, הייתה רבל בטוחה ששכחה את הבטחתה.
אך לאחר שעה נכנס סניטר והניח גלימה על השולחן מבלי לומר מילה. "בנזונה," אמרה רבל חרישית. היא הולכת לפרוץ החוצה מהמקום הזה!

רבל נמנמה. כשהתעוררה, בילתה שעה מייסרת בצפייה באנשים המרחפים בדמדומים הנצחיים בטרם שבה האחות מרי רדהא. בטנה של הנזירה השתפלה מחגורתה, והיא הייתה מכוונת-רוחנית כתמיד.
"אחות," אמרה רבל, "הלוחיות בלהבי הסִרְכוּת שלי יצאו מאיזון. את מוכנה להעיף מבט?" וכשידיה של האישה חפרו בחוטים, אמרה, "את יודעת, יש פסוק של אחד הנביאים שלכן שתקוע בראשי, אבל שכחתי חלק ממנו. הוא מתחיל כך: 'צמאון הנפש ייסרני, וביער אפל נשרכתי, ועל אם הדרך נגלה לי שרף בעל שש כנפיים'. את מכירה את זה? זה ממשיך כך – " היא עצמה את עיניה, כמנסה להיזכר במילים. "' – הוא נגע בעיניי באצבעות קלות כחלום, ועיניי נפקחו כעיני נשרית יראה. הוא נגע באוזניי...' ושכחתי את השאר".
ידיה של האחות מרי רדהא חדלו לנוע. לרגע ארוך וקפוא לא אמרה דבר. היא הרימה את מבטה אל מעמקי הלילה הנצחיים ומלמלה, "פושקין הקדוש". קולה נישא. "'הוא נגע באוזניי, ושמעתי את נגינת המלאכים, ואת תנועת היצורים תחת הים, ואת צמיחת העשב בעמקים! והוא נגע בשפתיי, ועקר את לשוני הטמאה – '" היא קישתה את גבה וגופה רעד באקסטזה. ידיה ניטלטלו בעווית. אחד מלהבי הסִרְכוּת הוטל הצידה וראשה של רבל הוטח במיטה. אבל היא נותרה משותקת.
"אחות," אמרה רבל חרישית. "אחות?"
"ממממ?" השיבה הנזירה בחולמנות.
"הרופא רצה שתסירי את השיתוק שלי. את זוכרת? הוא ביקש ממני להזכיר לך". רבל עצרה את נשימתה. זה היה הרגע בו תזכה בחירותה או תפסיד הכל. הכל תלוי באורך הזמן שייקח לאחות מרי רדהא לשוב ולהתחבר למציאות.
"אה," אמרה הנזירה. היא גיששה אחר לוח הבקרה והסיטה בהיסוס שני מתגים. היא הרימה את הלהבים באיטיות סהרורית, נענעה בראשה, חייכה קלות, ויצאה החוצה.
רבל רוקנה את האוויר מריאותיה. היא יכלה לזוז! אך לרגע ארוך לא עשתה זאת, ורק בהתה מעלה מבלי לראות. זכרון מראה פניה בצג, מצומצם ומעוות ככל שהיה, הצמיד אותה למיטה בחשש. לבסוף אזרה אומץ ובזהירות, בהיסוס, הניפה זרוע מול עיניה וסובבה אותה באיטיות.
הזרוע הייתה שלמה ושריריה נעו ללא קושי. העור היה חלק, חום איטלקי, ללא צלקות ומכוסה בשיער כהה דליל. האצבעות היו קצרות, הציפורניים בצבע ורוד פנינה. רבל הזדקפה בזעזוע והביטה בגופה.
שדיה היו עגולים ומלאים. ירכיה היו עבות קמעה, אך שריריות. בית החולים הותיר לה את אזור החלציים, אך מעליו פסעו לאורך בטנה שורת שערות שחורות כנמלים. רגליה היו קצרות, תכליתיות, חזקות. זה היה גוף טוב ובריא.
אך זה לא היה הגוף שלה . גופה של רבל אליזבת מודלרק היה ארוך ודק וגבשושי במרפקים ובברכיים. עורה היה לבן כחרסינה ושיערה בצבע בלונד עכברי. ידיה ורגליה היו ארוכות ודקות, ואצבעותיה אצבעות אמן, פסנתרן. ההפך הגמור מהגוף שהיה לה עכשיו.
אני אשתגע, חשבה רבל. אני אצרח. אך דבר מאלה לא עשתה. היא עמדה ובחנה את צבעה במשטח הבזלת של הצג, מתעלמת מהפנים העגולים המשונים והאף הפחוס והעיניים הכהות – עיניים שנצצו בפחד חייתי. פס צבע אדום נמתח מאוזן לאוזן, כמסכה, ופסים נוספים נמשכו ממנו לאורך המצח. "הידלק, בבקשה," אמרה, וחיפשה זאת בצפני עַצְבָּה. באופן הגיוני למדי, הוא זיהה אותה כמאושפזת בהכנה לניתוח עַצְבָּה.
הצבע נמרח. תוך שנייה בודדה השתנו הסימנים והורו על שחרורה. כעת שתי משושות קטנות נמתחו מטה מעיניה, וזוג פסים נוסף בצבץ על מצחה. היא כיסתה את גופה בגלימה, את ראשה בברדס, ופסעה מן הגומחה אל שביל מרוצף.
השביל נח בין שיחי ורדים גבוהים, שהשתלבו זה בזה. היא שקעה תחת זרם של סגל רפואי, בחלוקים שתאמו את מסכת פניהם – ירוק ניתוח, כחול אבחון, אדום עַצְבָּה – וקומץ אזרחים בגלימותיהם. הם פסעו בזהירות, נטולי הבעה, מרוכזים בעצמם כרובוטים. רבל נעה ביניהם כרואה ואינה נראית, מרחפת על קצות אצבעותיה מאחר והיה זה אזור דל כבידה.
תחילה נעה בבטחון רב, והגלימה אחריה כשובל. אך לפתע השביל התפצל, ושב והתפצל, והיא אבדה ללא תקווה במבוך הוורדים, בין מאות הגומחות שהכילו חולים כזחלים בכוורת. ללא אזהרה היא חשה עירומה וחשופה, ולא הצליחה להיזכר כיצד ללכת. כל התנועות המסובכות האלו. בבהלתה, היא משכה עליה את גלימתה ומעדה.
הזומבים הסתחררו סביבה, חומקים במהירות הצידה כשנאבקה לשמור על שיווי משקלה. פנים קפואים העניקו לה מבט חטוף ומיד פנו ממנה.
בדיוק כשעמדה להשתטח בפישוט איברים, הופיעה יד ואחזה במרפקה, והיא הוקמה על רגליה בחוסר חן. היא הסתובבה ופגשה בפנים צנומים בעלי מבט ערמומי, ששוסעו בקו עַצְבָּה כתום בודד. הזר חייך, לסת צרה, שיניים קטנות וחדות. הוא אחז בה בכוח מעל המרפק.
"מכאן," אמר.
"זה בסדר, חומד," אמרה רבל במהירות. "בסך הכל איבדתי את מדרך רגלי. אודה לך אם תכוון אותי ליציאה".
"איזה זיון שכל," אמר הגבר. "היו כבר תופסים אותך אילו ידעו שנעלמת". רבל שיחררה את זרועה וגילתה שגופה החדש והבלתי מוכר רועד מאדרנלין. הגבר חייך בהתנשאות. "תשמעי, אני מכיר מישהי שיכולה להוציא אותך מהבוץ הזה. את רוצה להכיר אותה או לא?"

הם ניצבו במרכזו של אי השיכון, היכן שצמחו אלוני הדרואיד העצומים. אחד מהם פרש את ענפיו מעל המבוך המסחרי של חנויות ומסבאות שהקיפו את בית החולים. גזעו התנשא עד למחצית הדרך לציר. רבל הרימה את מבטה כשפסעו וצפתה בכוכבים מופיעים ונעלמים בחרכים בין העלים. "זה מבצע יוצא מגדר הרגיל להימלט משיתוק רפואי מלא," אמר הגבר. "אשמח לדעת איך עשית זאת". וכשלא השיבה, אמר, "שלום. קוראים לי ג'רזי הייסן".
העץ השליך את עליו באיטיות משוועת, כאילו האוויר התעבה ואחז בהם. באור הרך, חלקו העלים והאבק קפאון, שהיה למעשה תנועה איטית ומתמדת, מערבולת אינסופית, כבדה ובלתי נמנעת כסיבובן של גלקסיות. "האמנם?" רבל ייחלה ליכולת לטפס על העץ, בין הזמורות המרחפות והשפוכת, שכה דמו לגאויות בבית. "אני מבינה מרמזיך שאין צורך שאציג את עצמי".
"אה, אני מכיר אותך". הם חלפו בין תצוגות של תכשיטי גוף: סרטי זרוע כסופים שבהקו ברכות תחת זרקורים כחולים, חלקם נוצצים ביהלומי ירח, באבני ברקת מהתנגשות גופים שמימיים, ואפילו בטורמלינים קולומביאנים. "את קבצנית אישיות, שסובלת ברגע זה ממחיקת אישיות חמורה – שגרמת לעצמך, אגב – ומצופה באב טיפוס של אישיות שהיא, יש להודות, רכוש תשלובת דויטשה נקאסונה. שמך הוא יוקרשיה וולש".
"לא, זה – " היא נדמה בתמהון. השם אכן נשמע מוכר, באורח מטורף כלשהו, כאילו הייסן העניק שם לכל מה שהיה מכוער בתוכה, לכל הרחמים העצמיים והשנאה המייסרת אליה שקעה כשמצב רוחה העכיר. צחנה תפלה ומאובקת של תבוסה ואשמה התרוממה בתוכה, והיא השתוחחה. הייסן לפת את מרפקה ודחק בה הלאה.
"מבולבלת, הא? טוב, זה נורמלי לחלוטין," אמר, "נוכח הנסיבות".
היא נעצה בו מבט. משהו בפניו, הקמטים הזערוריים, האף הצר והארוך, שפעת השיער האדום... היא הכירה את הפנים האלה. היא הייתה זקוקה רק לטיפת דמיון כדי לראות אותם מכוסים במסכה שדית של פסים אדומים וירוקים. "אתה הרופא שלי!"
"מנתח העַצְבָּה שלך, כן". השביל גישר על אגם מלא שושני מים. פנטומימאים מלצרו בשולחנות על שפת האגם. "אבל אין לך סיבה לדאגה – אני לא פעיל עכשיו. לא אסגיר את הרע באויביי לבני זונות האלה בדויטשה נקאסונה בזמני החופשי. לא שיש לי ברירה כשאני פעיל..." ההמון התעבה והאט ונעצר. "קדימה. נלך לתחתית העיר".
גדת המעלית ניצבה בקרבת גזע עץ הדרואיד, ושרוול הריק שלה חפר היישר לבין מערכת שורשיו. המעליות היו מטונפות ועמומות וצחנת שתן וזיעה נבעה מהן. ההמון המשיך הלאה, ורבל הרימה את מבטה בכמיהה, שוקעת לרגע בפנטזיה: היא תפלס את דרכה בלחימה ותטפס במעלה גזע העץ, קלת תנועה כסנאי, מעלה ומעלה ככל שפוחתת הכבידה, מנתרת מענף לענף. ובצמרת היא תצמיד את ברכיה לחזה, תדחוף בקצות אצבעותיה, ותזנק ... היא תמריא, גופה מתוח וזרועותיה מושטות קדימה, ומעופה יאט בהדרגה, עד שברגע האחרון היא תיגע בציר והפס המגנטי יחטוף אותה הרחק מכאן, בפרק הזמן הנדרש לשאיפת אוויר.
(אך לא עמדו לרשותה רצועות הזרוע או טבעות הרגל לאחיזה מגנטית. היא תצלול כאבן, תחילה באיטיות מייסרת, אך במהירות הולכת וגוברת, כאיקרוס חסר הכנפיים, ותתרסק למוות על אחד משבילי העיר. זו הייתה פנטזיה מטופשת.) "דויטשה נקאסונה יבואו בעקבותייך. זה ידוע לך?" הם נכנסו לאחת המעליות יחד עם כמה מאות אנשים נוספים. הדלת נסגרה באנחה והרצפה צנחה. "הם רוצים הקלטה נקייה של האישיות שלך. לאחר מכן הם רוצים להפוך אותך ליוקרשיה וולש. מתוך טוב לבם התאגידי, את שואלת? חרא. הם רק דואגים לשמור אצלם את זכויות היוצרים". פניו של הייסן היו כה קרובים לפניה עד שברדסיהם נשקו זה לזה. הבל פיו היה חמוץ והוא מלמל באוזנה. "לא אכפת להם שעבורך – זו העכשווית, זו שאת חושבת שאת – החוויה תהיה כמוות".
חלקים מהמעלית נותרו מאחור להוריד נוסעים; השאר המשיכו מטה. חוצפן בצבעי שחור ולבן וכוכב מתכת תלוי על צווארו, סבב סביב רבל והתערטל בפניה. היא הסבה את מבטה ועטפה את עצמה היטב בגלימתה. הוא צחק, "אבל למה? למה את עושה לי את זה?"
הייסן נאנח. "זה סיפור פשוט למדי," אמר, "גם אם מכוער. יש לך זכרון מהתקופה שהיית יוקרשיה? מעבודתך כקבצנית אישיות?"
הזכרון היה קיים, אך הוא היה מכאיב ורבל נרתעה ממנו. הוא השתלב בטירוף ההתאבדותי אליו שקעה מוקדם יותר, והיא רצתה להתרחק מזה. אך כמו לשון ששבה ללטף שן כואבת, למחשבותיה היה רצון משל עצמן. "יש ערבוביה בזכרונותיי".
פיסה נוספת מהמעלית נותרה מאחור, ואחת נוספת. הם פסעו לאחור. הייסן העיף מבטו על הפנים חסרי ההבעה. "תשמעי, בואי נרד כאן. מישהו עלול לשמוע. אני אספר לך הכל אצל שלג".
המעלית נפתחה. אוויר חם והביל נשב על פניה של רבל. בעומק כזה הכבידה הייתה מתחת לתקן גרינוויץ', והיא חשה מגושמת וכבדה. הם נדחפו לתוך מערכת מפותלת של ברי אצות וטרקליני ניתוח, כוכי הימורים ודוכני להבים. היא נרתעה לרגע מפרסומת הולוגרפית שהופיעה מולה. מוזיקה נשמעה משלושה מקורות בו זמנית; התת-נעיצות השרו בה חרדה וחוסר מנוחה. זיעה נקוותה מגופה. הייתי פה כבר, חשבה. לא, לא הייתי.
"במורד רחוב באקונין," אמר הייסן. הרחק מהמעליות למרומי העיר הידלדלו החנויות והופרדו במשטחים שחורים של יסודות בניינים ותומכי שיכון. אורות הבהיקו כשחלפו על פני קניון עַצְבָּה, והייסן נעצר והצביע פנימה. רבל בהתה: לקוחות התקדמו בין מעברים צרים, מעבירים ידיהם באיטיות על המדפים האינסופיים. מדי פעם מישהו נטל שבב והחליק לתוך אחד מביתני התכנות שניצבו לאורך הקיר האחורי. פרסומות הולוגרפיות הבזיקו ממעל: אחד מהם הציג את סוזי ריק. היא דמתה למין אמזונה. הילד היפה ביותר שרבל ראתה מעודה ריחף מעל המילה 'אנגלוס'. לפתע היא הבחינה בפרסומת לרבל אליזבת מודלרק. על רקע שמיים זרועי כוכבים ניצבה אישה שלא הייתה היא, ועשתה משהו שמעולם לא הייתה עושה. רבל הביטה בה באימה.
"את שמה לב לכוכבי השביט ברקע? קולבים מסוגך מאוד אופנתיים העונה".
רבל הפנתה את פניה הנדהמים לעבר הייסן. הוא משך בכתפיו.
"פרסום מקדים. הם השקיעו בך המון כסף. רציתי שתראי איזו חתיכה קטנה ויקרה של עַצְבָּה בפיתוח את. קדימה".
במורד מגלשה ולתוך מסדרון גישה מוקף סיגי מתכת בולטים. סיסמאות קבע רוססו בצורה גסה בצבעים זרחניים, אחת על גבי השנייה, בסבך עמוס וכמעט בלתי מובן, הישארו עצמכם אלוהים שונא כוסתה במוחחופשימוחחופשימוחחופשי שסערה מעל המוח בוהק באור לפני שהוטחה כנגד רקדנים מחליפי פנים ערפדים מזדאבים לכו לעזאזל. מישהו ממש התאמץ למחוק סמליל עגול עם הכיתוב ידידי כדור הארץ.
מתחת לכתובות המרוססות ישב פועל על ארגז ופניו אל הקיר. הוא הסיר לוחית גישה והתממשק לפקעת חוטים צבעוניים.
מעבר לפינה הם חלפו על פני עיר ערסלים. קורבנות הכוויות מעדו מטה, מבקשים נדבות. הם פטפטו בצליל חדגוני, מקשקשים על אלוהים, מין ומידע, התגובות שלהן היו בלתי רצוניות, פניהם מעוותים ומבטיהם חלולים. הייסן שאף אוויר והחיש את צעדיו. "זוהמה!" הוא פלט את האוויר מריאותיו לאחר שחלפו על פניהם בבטחה. "צריך ל..." הם פנו בסמטה עוד יותר קטנה שרצפתה כוסתה בפסולת שהחלה לתסוס. צחנת הדיונונים המרקיבים והשומן תלתה באוויר, וסוליות נעליה של רבל החלו להשחיר.
רבל הגניבה מבט אל הייסן ונדהמה לראותו רועד. הזיעה ניגרה במורד פניו החיוורים. "אלוהים, חומד," אמרה. "מה קרה לך?"
"זו רק העַצְבָּה". הייסן החווה על פניו בידו. "אני מותיר את היישומים היצירתיים בעוצמה מרבית, כדי שאהיה מוכן לשעת הכושר, כן? אבל זה עושה אותי טיפה... פרנואיד". הם פסעו במורד אולם משופע שרוב ממשקיו נופצו או נגנבו. מאווררי פליטה נהמו בעלטה. פקעות של כבלים שחורים בקעו מהתקרה והם נאלצו להתכופף תחתן. "לעזאזל אתה," אמר הייסן בכעס. "היא לא חייבת להציב כאן את המשרד שלה, היא פשוט רוצה את כל המקום הזה לעצמה. הלוואי..." הם חלפו מעבר לפינה נוספת והוא הצביע על דלת אפורה מזוהמה עירונית. "כאן".
מעל הפתח נתלה שלט ניאון מהבהב בצורת סכין קפיצית, פיסת טכנולוגיה עתיקה שוודאי נדרש הון לשחזר. השלט זמזם ונאנק, צובע את הצללים באדום. להב הסכין נכבה ונדלק, כאילו נשלף שוב ושוב מהידית. במרכז הדלת הודבק מלבן קטן ולבן, כרטיס ביקור:

שלג
חוד הלהב
הקצה המזרחי של מעבר קרופוטקין ליד אולם ברקמן
קמדן-הגבוהה-החדשה
סוחרת מורשה

"שלג?" אמר הייסן בחוסר בטחון.
הדלת נפתחה, והם פסעו פנימה.

לא לזה רבל ציפתה; חדר כה רחב שלא יכלה לנחש את גודלו. קירות עקרים ולבנים במרקם של קליפת ביצה. ללא רהיטים. הפריט היחיד בכל החלל היה מרבד תפילה קטן במרכזו. דמות בודדת כרעה עליו, ברדסה מופשל, ראשה המגולח מורכן. קרירות החדר אפפה אותם בתחושת הקלה, אך לאחר רגע החלה להכביד כמו החום בחוץ.
הם התקדמו. זה היה שיא ההתפארות בקרב המשוגעים לדבר – ליצור מערכת כה מורכבת שדבר ממנה לא נראה לעין; לא מכונות, לא חוטים, לא לוחות בקרה. החדר אמור להיות משובץ במרקם בלתי נראה של קרני-חישה, מיקרופונים ומגברים תת-קוליים. היה כאן כוח, למי שהכיר את הגיאוגרפיה שלו.
האישה הרימה את ראשה ונעצה ברבל עיני נחש קרות. גולגולתה הייתה לבנה כשיש, ופניה צבועים בתבנית משושה המרמזת על צבירי כוכבים או פתיתי קרח. "מה גנבת בעבורי הפעם, ג'רזי?"
הצבע שב לפניו של הייסן. הוא חשף את שיניו בחיוך והסיר את גלימתו בראוותנות, מאפשר לעצמו לקוד בלעג. "הרשי לי להציג בפנייך," אמר, "את העותק הנקי היחיד בעולם של ההוצאה הבאה מדויטשה נקאסונה".
האישה לא זעה. "איך זה קרה?"
"איזה עונג לראות אותך, ג'רזי, אפשר להציע לך כיסא?" הגבר הקטן חייך ביהירות. "האם לא זה מה שהתכוונת לומר, שלג? או שאנחנו אמורים להתיישב על הרצפה?"
שלג נדה בראשה קלות, מסוג התנועה שניתן לצפות מלטאה שהתעוררה בבוקר קריר לאחר קפאון ממושך. "מאחוריכם". רבל הסתובבה וכמעט מעדה לתוך כס מפואר. תאומו נח בשלווה לצדו. היא נסוגה אינסטינקטיבית. גם הייסן נראה מוטרד. הופעת הכיסאות הייתה לא יותר מתכסיס זריזות ידיים, אך השפעת המעשה הייתה טהורה ומרשימה כנס מימי הביניים.
הם התיישבו, וניצוץ משונה הופיע בעיניה של שלג כששבו ופנו לעברה. האם היה זה שעשוע, תהתה רבל? אם כן, הוא היה קבור עמוק. הייסן כחכח בגרונו ואמר, "זו רבל אליזבת מודלרק. לפני יומיים היא הייתה קבצנית אישיות בשם יוקרשיה וולש. יוקרשיה התנסתה במחרוזת יישומי עַצְבָּה אופציונליים כשצרבה את שבב המודלרק ופוצצה את הראשית. היא סיימה את דרכה אצל גבירת הוורדים שלנו – "
"חכה רגע, בחורצ'יק!" אמרה רבל בכעס. "תחזור אחורה ותן לי את זה בלי כל המילים המתלהבות האלו".
הייסן הגניב מבט לעבר שלג והיא הנהנה קלות. הוא התחיל מהתחלה, הפעם מפנה את דבריו לרבל. "דויטשה נאקסונה בוחן כמות גדולה של עַצְבָּה מדי יום. לרובה מעולם לא נמצא שימוש, אך כולה חייבת לעבור אומדן. הם שוכרים קבצני אישיות להקרנה הראשונית. זה לא סיפור רציני. הם קושרים אותך, מדכאים את האישיות הראשית שלך – יוקרשיה, במקרה שלך – מתכנתים אישיות חדשה, בוחנים אותה, מפרקים אותה, ומתכנתים אותך בחזרה לאישיות הראשית שלך. ומתחילים הכל מחדש. נשמע מוכר?"
"אני... חושבת שאני זוכרת עכשיו," אמרה רבל, והוסיפה בבהילות, "אבל זה לא מרגיש כמו משהו שעשיתי. כאילו זה קרה למישהו אחר".
"אני מגיע לזה," אמר הייסן. "ידוע לכל שקבצני אישיות אינם אנשים יציבים. הם כולם טיפוסים אומללים בעלי נטיות התאבדותיות – לכן הם מתגלגלים לעבודות כאלו, את מבינה? הם רוצים להיות האדם הנכון. אבל מה שמצחיק הוא שהניסויים נערכים ברמה כה נמוכה שהם אף פעם לא מוצאים אושר באף גוף. הניסוי נמצא בשליטה, כמו שאנחנו אומרים". הוא השתתק לרגע והביט בשלג בחדוות נצחון. "אך לא הפעם".
שלג לא אמרה דבר. לאחר שתיקה מעיקה, אמר הייסן, "כן, וברשותנו נמצאת היוצאת דופן שמפריכה את החוק. יוקרשיה שלנו התחברה, ניסתה את האישיות – ואהבה אותה. היא כה אהבה אותה ששפכה כוס מים לתוך התַכְנָת וקיצרה אותו. וכך, לא רק שהרסה את העותק השמור היחיד של האישיות שלה, אלא גם את העותק היחיד של תוכנת מודלרק".
שוב, אותה תנועה לטאית. "אז..." אמרה שלג. "כן. אני מבינה. מעניין". במין רטט אלקטרוני קטן, שכמו הזכיר לה משהו שלא הייתה לה כל דרך לדעת, הבינה רבל ששלג מתחברת למערכת שלה, שמיקרופון תת-קולי מכוון היטב או שתל מוחי סיפק לה מידע. "איך הצלחת להרים אותה?" שאלה שלג.
הייסן משך בכתפיו. "מזל עיוור. היא ברחה, ואני נתקלתי בה". הוא סיפר את כל שהיה ידוע לו על בריחתה.
"זה באמת מעניין". האישה קמה על רגליה. היא הייתה גבוהה, וניחנה ברזון שברירי, בלתי אפשרי. רוח רפאים בלבן, וגלימתה מהודקת היטב לגופה. אצבעות כחושות, ארוכות מדי, רפרפו על מצחה של רבל. הן היו קשות ויבשות כקלף, ורבל נרעדה למגען. "איזה סוג של מוח יש לנו כאן?" שלג השתתקה.
"הביטי בנתונים שלה". הייסן שלף תיקייה מכיס גלימתו והציג תרשים הולוגרפי של איברי עַצְבָּה מסתעפים. הוא תלה באוויר, ככדור ירוק ומפותל, מציג את העולם כעשב מתעלעל, או כעץ מעוגל... הוא נראה בדיוק כמו עולם הדייסון בו רבל התגוררה, והתמונה היממה אותה.
"טוב, זו רק תצוגה בסיסית," אמר הייסן בלהט, "אבל הביטי – את רואה את הפיצול המשולש במסעפי ה-ע'? יש לך עוצמה – "
הכדור הירוק בער באוויר כחזיון הגביע הקדוש, ורבל חזרה לאותו רגע מואר בו האישיות שלה הציפה את גולגולתה, והיא נטלה כוס ושפכה את תכולתה על התכנת. המים התפתלו באוויר, נצצו, וטכנאית העַצְבָּה המפקחת הסתובבה באימה, פיה פעור לרווחה, ופחד בעיניה כשרבל הטילה את ראשה לאחור, חשה בצחוק הרם והעשיר הבוקע מגרונה. תחושת החיות הייתה מופלאה, תחושת המחשבות המחממות את המוח כזריחת החמה, והיא ידעה מה עליה לעשות. אך כשהמים ניתזו על עריסת השבב והטכנאית צווחה, "מה את – " היא הבינה שחוטי התכנות עדיין מחוברים לקליפת המוח שלה. השבב עלה באש כשהושיטה את ידה, קולטת את ריח הפלסטיק השרוף ואת החשמל הסטטי האקראי המזנק במעלה החוטים לעבר רקותיה, ידה עוקרת את החיבורים שנייה אחת מאוחר מדי והעולם מלבין לתהום הנשייה...
הזכרון נפסק באחת, ורבל נרעדה. איפה היא? מאושפזת? כלואה? הייסן ושלג עדיין שוחחו, האישה הגבוהה והרזה השפילה את מבטה באדישות לעבר הגבר הקטן והפראי, ורבל נזכרה מי הם. איש מהם לא הבחין בהיעלמותה; כנראה היה זה התקף רגעי.
"אני לוקח על זה נקודות," אמר הייסן. "את שומעת אותי, שלג? אני רוצה נקודות".
"אולי זה גדול עלינו?" שלג הסתודדה עם עצמה לרגע ארוך. "טוב, בוא ננסה". היא פנתה ישירות לרבל. "הניחי לי להציג בפנייך מקרה היפותטי. תארי לעצמך שאת מקבלת הצעה מחברה קטנה שמייצרת חיקויים לאישֻיות מסחריות. תארי לעצמך שמציעים לך – " היא הרכינה את ראשה קמעה – "שלוש נקודות בעבור העזרה שלך ביצירת הקלטה נקייה. זה יוריד מערכך בעיני דויטשה נקאסונה. אין ערך, אין עניין – הם יעזבו אותך במנוחה. עכשיו, זכרי שאלמלא העסקה הזו הם יצודו אותך וימחקו אותך מהמוח שלך... אז מה תאמרי?"
ההתקף הותיר טעם רע בראשה של רבל. או שמא היו אלה רק אירועי היום שהחלו לעלות בזכרונה. היא התקשתה להתרכז, ונענעה בראשה.
"אני לא מבינה... חיקויים?"
"טוב, בואי נאמר שהאישיות הנמכרת ביותר היא..." – שלג האזינה – "גבר צעיר בשם הבלתי סביר אנגלוס. הוא... רגיש, רומנטי, ביישן. גלגלי הפרסום טוחנים ולפתע כל אדם בצְבְעִיר רוצה להיות רגיש, רומנטי, ביישן. יש שוק גדול לאישיות הזו. אנחנו גונבים עותק ראשוני, עושים מספיק שינויים כדי להתל בחוק, וזורקים מאה אלף שבבים בשוק האפור. האישֻיות האלו אינן בדיוק אנגלוס, אבל הן רגישות, רומנטיות וביישניות. וזולות. הילדים הגדולים עושים את הרווח שלהם, ואנחנו מצטרפים לטעימה ממנו".
"אבל הפעם," אמר הייסן, "אנחנו נהיה הראשונים בשוק, ונהנה מכל הפרסום בחינם. והם אלה שיחקו את השבב שלנו, והם לא מצוידים כמונו למהירות. אנחנו יכולים ליהנות מבלעדיות לפחות שבוע לפני..."
צמרמורת חלפה בגופה של רבל למחשבה על מאה אלף זרים החולקים את מחשבותיה, את פניה, את נשמתה. חשים את תחושותיה הפנימיות ביותר, את רגשותיה העמוקים ביותר. היא דמיינה אותם כחרקים לבנים דביקים, כנחיל עיוור, מכונות ביולוגיות ללא רצון משלהם או ייחודיות.
"לא," אמרה. "תשכחו מזה. אני לא אסרסר את המוח שלי".
"לא, אבל לעזאזל, אין לך שום זכות – " הייסן ניתר ממקומו ושלח יד לעבר רבל. היא קמה על רגליה והניפה אגרופה. היא מעולם לא התאמנה בלחימה בכבידה גבוהה, אבל השרירים בגופה החדש פעלו היטב יחדיו, ולא היה ספק בלבה שתוכל למוטט את הייסן במכה אחת. בהתחלה היא תשבור את אפו, ולאחר מכן – "מספיק". ידה של שלג נורתה מגלימתה (הבזק של עור לבן כגוויה מתוח על עצמות, פטמות שחורות על שדיים נטולי בשר) וחצצה ביניהם. הזרוע הייתה ארוכה, אנורקטית, ומכוסה ברקמות שלד-חיצוני כסופות מכפילות שרירים. במצב פעיל היא תוכל לשבור קיר באגרוף או לנפץ עצמות ללא מאמץ. "עד עתה הכל נאמר באופן היפותטי; כל הצעה מעשית לא נעשתה". העיניים ננעצו ברבל מבלי להניד עפעף, כמו הייתה תעלומה שיכלו לחדור דרכה בכוח רצונן בלבד. "היא עלולה להיות מלכודת, ג'רזי," אמרה מבלי לסובב את ראשה. "חשבת על זה?"
פניו של הייסן התעוותו. "לא, אני – אבל היא עלולה להיות, נכון?" הוא זינק קדימה ונעץ אצבע בתרשים העַצְבָּה המרחף. "הביטי בזה! הפיצול הזה באבר ה-ר'!" הוא נרגע מעט. "לא, אי אפשר לזייף משהו כזה. היא חייבת להיות אמיתית". אך זיעה חדשה הופיעה על מצחו, ומבט מודאג נשקף מעיניו.
שלג קיפלה את זרועה חזרה לגלימתה. היא פטרה את התרשים במשיכת כתפיים. "ויותר מכך, קשה לי להאמין שקבצנית אישיות תמצא לפתע אושר ושביעות רצון מאישיות חדשה. זו אגדה". היא שבה והחליקה למרבד התפילה שלה, מלאת חן כגיישה. "חוששתני, ילדה, שאיננו יכולים לעשות עסק ברגע זה. אף על פי שאשמח לגלות מה נמצא במוח המסקרן שלך". הייסן רעד לצדה ככלב ציד הקשור ברצועה. היא נענעה בראשה. "גילינו ככל האפשר מבלי להיכוות".
בדממה שבאה בעקבות דבריה, אחד הדָּרְבָּנִים הנסתרים של שלג לחש באוזנה של רבל, בקול שהיה בו זמנית דומה ושונה מקולה של שלג: "הבריונים להשכיר של דויטשה נקאסונה יהיו כאן תוך דקה". קרן לייזר הציגה תמונה הולוגרפית באחת מרשתות עיניה: מפה מסובכת של הרחובות הקרובים והאולם. שני אורות מהבהבים התגנבו לעבר משרדה של שלג.
"את ג'רזי צריך להקריב, אבל אם תפני שמאלה כשתעזבי ותרוצי כמו הרוח, את תצליחי להימלט". המפה נעלמה. "לכי לאן שתחפצי. אנחנו נדע אם תימלטי. וכשתהיי מוכנה לעשות עסקים, אחד מאתנו יצור אתך קשר".
שלג עצמה לא הוציאה מילה מפיה. היא ניצבה תמירה וגלמודה כצלם. "הדלת נמצאת מאחורייך," אמרה בקול.
רבל הסתובבה וברחה. בחוץ, היא רצה בעוורון במורד המסדרונות החמים והכבדים. היא רצה ללא כיוון מוגדר, מבעד לאולמות צפופים וסמטאות ריקות, עד שריאותיה שיוועו לאוויר וגופה כוסה זיעה ופחדה התנשא מעליה ובלע אותה.