אור ירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אור ירח
מכר
מאות
עותקים
אור ירח
מכר
מאות
עותקים

אור ירח

4.1 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Moonglow
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 449 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 29 דק'

מייקל שייבון

מייקל שייבון נולד בוושינגטון הבירה ב־1963 וגדל בעיר השינה הסמוכה קולומביה שבמרילנד. הוא חי בברקלי עם אשתו הסופרת איילת ולדמן וארבעת ילדיהם. מאז 2012 הוא חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות.
חמישה מהרומנים שלו ראו אור בספרייה לעם: הרפתקאותיהם המדהימות של קבליר וקליי, פתרון סופי, איגוד השוטרים היידים, אבירי הדרך ומסתרי פיטסברג.

תקציר

אור ירח הוא רומן על טירוף, מלחמה והרפתקה, על תשוקה ואהבה, על שאיפות אדירות ויסודות אפלים ועל ההשפעה ההרסנית והעוצמה היצירתית שבהסתרת האמת ודבקות בשקר.
 
זמן קצר אחרי פרסום ספרו הראשון נוסע המספר, אדם בשם מייקל שייבון, לבקר את סבו החולה במחלה סופנית. הסב, גיבור מלחמת העולם השנייה, מהנדס בחסד ומייסדה של חברת "שייבון סיינטיפיק", שעשתה את הונה בעיקר ממכירת דגמי טילים וחלליות בעיצובו, משחרר סוף־סוף בדמדומי מחלתו את חרצובות לשונו וחולק עם נכדו זיכרונות וסודות משפחתיים שהסופר לא שמע מעולם. אותו שבוע של גילויים אישיים והיסטוריים מטלטלים הוא הבסיס לרומן אור ירח, שבו מלהטט שייבון בפיסות מעבר אישי ומשותף ויוצר מהן היסטוריה סודית פרי דמיונו ועטו המושחזים. 
זהו סיפורם של בני זוג יהודים ששרדו את זוועות המלחמה ומנסים לבנות בית בארצות הברית, זהו סיפורה של אמריקה באמצע המאה העשרים, שנסחפה במרוץ לחלל עד שחברה למהנדסיה של תוכנית נאצית שטנית. 
 
אור ירח לוכד עידן שלם במהלך חיים אחד, וחיים שלמים בשבוע יחיד. זוהי יצירה של שקרים החושפים את האמת, ספר היסטוריה שכולו בדיוני, רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה – זוהי יצירתו הנועזת, המרגשת והאישית ביותר של מייקל שייבון עד כה.
 
הספר היה רב־מכר של הניו יורק טיימס ונבחר לרומן הטוב ביותר של השנה בעיתונים וול סטריט ג'ורנל, הוושינגטון פוסט, סלייט, ניו יורק מגזין, סן פרנסיסקו כרוניקל, ניו יורק פוסט ובאתרים סלייט ובאזפיד.
 
ספריו הקודמים של מייקל שייבון יצאו בהוצאת עם עובד ומרביתם היו לרבי־מכר.

פרק ראשון

הערת המחבר
 
בכתיבת הממואר הזה הקפדתי להיצמד לעובדות, חוץ מאשר במקרים שבהם העובדות סירבו להתאים את עצמן לזיכרון, לצורכי העלילה או לאמת כפי שאני מעדיף להבין אותה. בכל מקום שנעשה בו שימוש חופשי בשמות, תאריכים, מקומות, אירועים ושיחות, או בזהותם, מניעיהם ויחסי הגומלין של בני משפחה ודמויות היסטוריות, מובטח לקוראים שמדובר בחופש מוחלט.
 
 
 
1
 
 
אני שמעתי את הסיפור ככה: כשאַלגֶ'ר היס השתחרר מהכלא הוא התקשה למצוא עבודה. הוא היה בוגר בית הספר למשפטים של הרווארד, התמחה אצל השופט העליון אוליבר וֶנדֶל הוֹלְמְס ועזר בניסוח מגילת האומות המאוחדות, אבל הוא גם הורשע בעדות שקר והיה כלי שרת ידוע לשמצה של הקומוניזם הבינלאומי. הוא פרסם את זיכרונותיו, אבל הספר היה משעמם ואף אחד לא רצה לקרוא אותו. אשתו עזבה אותו. הוא היה מרושש ומיואש. בסופו של דבר ריחם אחד החברים שעוד נשארו לו על הבנזונה ומשך באיזה חוט. היס קיבל עבודה בחברה ניו־יורקית לייצור ולמכירה של מין סיכת שיער עשויה מסלילים של מיתרי פסנתר. בראשית הדרך נחלה פֵדֶרְקוֹמְס בע"מ הצלחה, אבל אז קמה לה מתחרה גדולה ממנה שהעתיקה ממנה את העיצובים, פגעה בזכויות היוצרים שלה וחתכה את המחירים. המכירות התמעטו. המשכורות הצטמצמו. כדי לפנות מקום להיס היה צריך לפטר מישהו.
בידיעה על מעצרו של סבא שלי שהתפרסמה בגיליון דיילי ניוז מ-25 במאי 1957 מתאר אותו חבר לעבודה ששמו לא נמסר כ"טיפוס שקט". בעיני אנשי המכירות האחרים בחברת פדרקומס הוא היה מגבעת על מתלה המעילים שבפינה. הוא היה העובד החרוץ מכולם והשקוף מכולם. בהפסקות הצהריים היה מסתגר עם סנדוויץ' ועם הגיליון האחרון של חדשות האסטרונומיה או שבועון התעופה. ידעו עליו שהוא נוהג במכונית קרוֹסְלִי, שיש לו אישה ממוצא זר ובת מתבגרת ושהוא גר איתן אי־שם הרחק במחוז ברגן. עד ליום מעצרו התבלט סבא שלי בקרב עמיתיו רק פעמיים: במשחק החמישי באליפות הבייסבול של 1956, כשמכשיר הרדיו במשרד השתתק, תיקן אותו סבי בעזרת שפופרת ואקום שחילץ מקרביה של המרכזייה הטלפונית; ואחד הפרסומאים של פדרקומס דיווח פעם שנתקל בו בתיאטרון "פֶּייפּר מיל" במילבּרן, שבו האישה הזרה, תאמינו או לא, כיכבה בתפקיד סרפינה בהצגת "השושנה המקועקעת". מעבר לכך אף אחד לא ידע הרבה על סבא שלי, וזה כנראה היה המצב הרצוי לו. כבר מזמן הפסיקו לנסות לשוחח איתו. ראו אותו מחייך, אבל לא צוחק. אם היו לו דעות פוליטיות — אם היו לו דעות כלשהן — במשרדי פדרקומס בע"מ הן נותרו בגדר חידה. ההרגשה הייתה שפיטוריו לא יפגעו במורל.
קצת אחרי תשע בבוקר ב-24 בחודש שמע נשיא פדרקומס רעש מחוץ למשרדו, שם הוצבה בחורה בעלת תושייה כדי לסנן את הנושים ואת נציגי רשויות המס. קול גברי דיבר בתקיפות שהתעצמה חיש מהר ונהפכה לכעס. מכשיר האינטרקום על שולחנו של נשיא החברה זמזם פעם ופעמיים. הוא שמע צלצול של זכוכית מתנפצת. הרעש נשמע כמו טריקת טלפון. לפני שהספיק הנשיא לקום כדי לברר מה קורה, סבא שלי התפרץ לחדר. הוא נופף בשפופרת טלפון שחורה (חפץ קהה, בימים ההם) שכבל תלוש באורך מטר השתלשל ממנה.
בסוף שנות השלושים, כשלא התפרנס ממהמרים שהתפתו לשחק נגדו ביליארד, מימן סבא שלי את ארבע שנות לימודיו במכון הטכנולוגי דרקסל בתור סבל פסנתרים בחנות הכולבו של ואנאמייקר. מוטת הכתפיים שלו מילאה את פתח הדלת. שערו המקורזל, שנחלץ משכבת הבריליאנטין היומית, קיפץ על קודקודו. פניו היו סמוקים מדם, והוא נראה כאילו נשרף בשמש. "בחיים לא ראיתי מישהו כועס כל כך," סיפר עד ראייה לכתב העיתון. "אפשר היה כמעט להריח את העשן שיצא לו מהאוזניים."
נשיא פדרקומס, מצידו, גילה לתדהמתו שאישר את פיטוריו של מטורף. "מה הבעיה?" אמר.
זאת הייתה שאלה מיותרת, וסבא שלי לא טרח להשיב עליה; הוא לא צידד באמירת המובן מאליו. רוב השאלות שאנשים שואלים, כך היה סבור, מיועדות למלא שטח מת, להגביל את תנועותיך, להסיח את דעתך ולפצל את כוחותיך. וממילא סבא שלי ורגשותיו לא היו בקשר טוב. הוא אחז בקצה התלוש של חוט הטלפון. הוא ליפף אותו פעמיים סביב כף ידו השמאלית.
הנשיא ניסה לקום, אבל רגליו הסתבכו בגומחת השולחן. הכיסא נהדף תחתיו והתהפך בקרקוש גלגלים. הוא צרח. זה היה צליל עסיסי, כמעט יוֹדֶל. ברגע שסבא שלי התנפל עליו סובב הנשיא את פלג גופו העליון אל החלון הנשקף לרחוב חמישים ושבע מזרח. הוא עוד הספיק להבחין בעוברים ושבים המתגודדים על המדרכה למטה.
סבי כרך את חוט הטלפון סביב צווארו של הנשיא. נשארו לו אולי שתי דקות עד שטיל זעמו ישרוף את כל הדלק וייפול אל הקרקע. די והותר זמן. במלחמת העולם השנייה הוא הוכשר להרוג בגארוט.1 הוא ידע שבידיים הנכונות, חניקה היא עניין זריז.
"אלוהים אדירים," אמרה המזכירה, מיס מנגל, שהופיעה בזירה באיחור קל.
היא הגיבה במהירות כשסבא שלי התפרץ למשרדה והוא מדיף, כפי שתספר אחר כך, ריח של עשן עצים. היא הספיקה לזמזם פעמיים באינטרקום לפני שסבא שלי חטף ממנה את השפופרת. הוא הרים את מכשיר האינטרקום. הוא תלש את חוט השפופרת מהבסיס.
"תצטרך לשלם על זה," אמרה מיס מנגל.
כשסבא שלי סיפר את הסיפור כעבור שלושים ושתיים שנה הוא הוסיף ציון לשבח ליד שמה של מיס מנגל, אבל באותו רגע, כשהַטיל שלו היה רק באמצע הנסיקה, הוא פירש את דבריה כהתגרות. הוא השליך את בסיס האינטרקום מחלון משרדה של מיס מנגל. הצלצול ששמע הנשיא היה הקול שמשמיע מכשיר אינטרקום המועף דרך זכוכית נסדקת אל הרחוב.
לשמע צעקה כעוסה מלמטה ניגשה מיס מנגל לחלון והסתכלה החוצה. על המדרכה ישב איש בחליפה אפורה ונשא אליה את מבטו. על העדשה השמאלית של משקפיו העגולים היה דם. הוא צחק.2 אנשים נעצרו לעזור לו. השוער הודיע שהוא הולך לקרוא למשטרה. אז שמעה מיס מנגל את הבוס שלה צורח. היא עזבה את החלון ונכנסה בריצה למשרדו.
במבט ראשון נראה המשרד ריק. אחר כך היא שמעה נקישת נעל על רצפת לינוליאום, נקישה, עוד נקישה. פדחתו של סבא שלי התרוממה מאחורי השולחן, ושוב ירדה. מיס מנגל האמיצה הקיפה את השולחן. הבוס שלה שכב על גחונו בפישוט איברים על הרצפה המבריקה. סבי רכב על גבו, כפוף קדימה, מושך ברצועת החנק המאולתרת. הנשיא התקשת והתפתל וניסה להתהפך. לא נשמע דבר, רק חרטומיהן של נעלי העור המשובחות שלו המנסים לשווא למצוא אחיזה בלינוליאום.
מיס מנגל חטפה משולחנו של הנשיא סכין לפתיחת מכתבים ותקעה אותו בכתפו השמאלית של סבא שלי. לדעתו של סבי, כעבור שנים רבות, המעשה הזה זיכה אותה בציון נוסף.
חוד הסכין חדר לבשר לא יותר מסנטימטר, אבל מדקרת המתכת חסמה ערוץ כלשהו בזרם זעמו. הוא נאנק. "הרגשתי כאילו אני מתעורר," אמר כשסיפר לי את החלק הזה בסיפור בפעם הראשונה, בשבוע האחרון לחייו. הוא התיר את חוט הטלפון מצווארו של הנשיא. הוא קילף אותו מהתלמים שנחרצו בכף ידו השמאלית. השפופרת נפלה ברעש על הרצפה. הוא נטע את כפות רגליו משני צידי גופו של הנשיא, נעמד ופסע אחורה. הנשיא התהפך והתיישב, ואז נסוג בגלישה על ישבנו לתוך רווח בין שני ארונות תיוק. הוא התנשם ביבבה. כשפרצופו הוטח ברצפה נשך את שפתו התחתונה, ועכשיו היו שיניו ורודות.
סבא שלי נפנה אל מיס מנגל. הוא שלף את פותחן המכתבים והניח אותו על שולחנו של הנשיא. כשחלף אחד מהתקפי הזעם שלו היה אפשר לראות את החרטה מציפה את עיניו כמו מי ים. ידיו צנחו אל צידי גופו.
"סליחה," אמר למיס מנגל ולנשיא. אני משער שהוא אמר את זה גם לאימא שלי, שהייתה אז בת ארבע עשרה, ולסבתא שלי, אם כי אפשר אולי לטעון שהיא הייתה אשמה לא פחות ממנו. הסיכוי למחילה היה קלוש, אבל סבא שלי לא נשמע כמי שמצפה או אפילו מקווה לה.
 
 
בסוף חייו של סבא שלי רשם לו הרופא תרופה הידרומורפונית חזקה נגד כאבי סרטן העצמות. גרמנים רבים היו טרודים אז בפריצת חורים בחומת ברלין, ואני באתי להיפרד מסבא שלי בדיוק כשהדילאודיד הנחית פטיש רך על שתיקתו הקבועה: זרם פרטים על מעלליו התחיל לקלוח, מזלו המפוקפק, הצלחותיו וכישלונותיו בענייני תזמון ותעוזה. זה שבועיים שכב בחדר האורחים בביתה של אימי ועד שהגעתי לאוקלנד כבר קיבל כמעט עשרים מיליגרם ביום. הוא התחיל לדבר כמעט ברגע שהתיישבתי על הכיסא ליד מיטתו. נדמה כאילו חיכה לי, אבל כיום אני סבור שהוא פשוט ידע שזמנו אוזל.
הזיכרונות הגיחו בלי כל סדר ברור, חוץ מהראשון, שהיה גם המוקדם ביותר.
"סיפרתי לך פעם," שאל, מתפרקד על ענן של משככי כאבים, "איך זרקתי גור חתולים מהחלון?"
לא אמרתי אז, ולא בשום רגע לפני שסבי נבלע בענן הזה באופן סופי, שהוא לא סיפר לי אף פעם כמעט שום דבר על חייו. אז עדיין לא שמעתי על תקיפת נשיא חברת פדרקומס בע"מ ולכן לא יכולתי לומר לו שאני מזהה מוטיב של השלכה מחלונות באוטוביוגרפיה שלו. אחר כך, כשיספר לי את הסיפור על מיס מנגל, האינטרקום והדיפלומט הצ'כי, אחליט לוותר על ההתחכמות.
"הוא מת?" שאלתי אותו.
אכלתי אחד מגביעי הג'לי פטל שלו. שום דבר אחר לא ערב לחיכו חוץ מכף או שתיים של מרק עוף שבישלה לו אימי על פי המתכון של סבתי המנוחה, שנולדה וגדלה בצרפת, שכלל קצת מיץ לימון סחוט המבהיר את הציר. אפילו הג'לי לא כל כך עניין אותו. היה די והותר.
"זה היה חלון בקומה שלישית," אמר סבא שלי. ואז הוסיף, כאילו עיר הולדתו ידועה במדרכותיה הקשות, "בפילדלפיה."
"בן כמה היית?"
"שלוש או ארבע."
"אלוהים. למה עשית דבר כזה?"
הוא הוציא לשון, פעם, פעמיים. כך עשה בכל כמה דקות. תכופות נראה כאילו הוא חורץ לשון ודעה על משהו שנאמר לו, אבל בעצם זאת הייתה רק תופעת לוואי של התרופות. לשונו הייתה חיוורת ופרוותית כמו זמש. על פי הדגמות נדירות ונפלאות בילדותי ידעתי שהוא יכול לגעת בה בקצה אפו. מחוץ לחלון חדר האורחים בבית אימי היו השמיים מעל המפרץ המזרחי אפורים כמו הילת השיער סביב פניו השזופים.
"סקרנות," החליט סבא שלי, והוציא לשון.
אמרתי ששמעתי שסקרנות יכולה להזיק, בייחוד לחתולים.

מייקל שייבון

מייקל שייבון נולד בוושינגטון הבירה ב־1963 וגדל בעיר השינה הסמוכה קולומביה שבמרילנד. הוא חי בברקלי עם אשתו הסופרת איילת ולדמן וארבעת ילדיהם. מאז 2012 הוא חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות.
חמישה מהרומנים שלו ראו אור בספרייה לעם: הרפתקאותיהם המדהימות של קבליר וקליי, פתרון סופי, איגוד השוטרים היידים, אבירי הדרך ומסתרי פיטסברג.

סקירות וביקורות

טיל אולנשפיגל מייקל שייבון הוא סופר מוכשר וחריף, אבל 'אור ירח' מדגים את הפער בין התחכום והעושר הספרותי שלו לבין עולמו הרגשי המוגבל רגע מרכזי ב'אור ירח' מתרחש בליל כל הקדושים: "במחצית השעה הבאה עלו במדרגות אל המרפסת שלושה קאובואים, שני אינדיאנים, כובען מטורף וארנב לבן, ג'סי ופרנק ג'יימס, מלכה אחת ('לא מלכת שום דבר') וכמה נוודים". באותו רגע מרכזי בעלילה משולבת גם דמות משנה, שלא התחפשה לכבוד החג ועם זאת לבושה ראוי לציון: "הדוד ריי היה חופשי זה שנתיים מהרבנות שלא הלמה אותו יותר מהבגדים שלבש עכשיו, מין תלבושת ציד אנגלית, מכנסי טוויד רחבים ומקטורן טוויד עם דשי צמר משובצים גדולים בחזית. לאחר שנים יעבור למכוניות אלפא רומאו ולחליפות קיץ נוסח מסטרויאני, אבל בתצלומים מראשית שנות החמישים הוא נראה כאילו בעוד רגע יתפנה לירות בחוגלות או לפייס את היטלר".

הדמויות של שייבון מובחנות ומוקצנות כמו ילדים מחופשים בהאלווין, בין שהן לובשות ביגוד יוצא דופן כמו הדוד ריי, ובין שלא. קצת בדומה למאיר שלו, שייבון כותב על טיפוסים (במלעיל) יותר מאשר
על בני אדם. המציאות אצלו מוקצנת, לעיתים מעט ולעיתים הרבה, כך שבמהלך הקריאה קשה לשכוח שזה "סיפור", לא מציאות. והעובדה הזאת מעניינת שבעתיים במקרה של 'אור ירח', כי הסיפור כאן מוצג כממואר, כסיפור משפחתי אוטוביוגרפי, שמספרו הוא סופר בשם מייקל שייבון. זהו "רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה", כפי שכתוב על גב הכריכה. שייבון כמו מנסה להצטרף לגל האוטופיקשן של התקופה, אבל מפספס, לטעמי, את הדחף הגדול של הגל הזה: לא לכתוב סיפור, עוד סיפור, לא לכתוב דמויות גדולות מהחיים, אלא את החיים עצמם.

שייבון מספר על סבו, ילד פרא יהודי שגדל להיות עילוי טכני. הוא גויס על ידי צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה לאיתור מהנדסי הטילים הנאצים ובראשם ורנר פון בראון, שהאמריקאים רצו לשים את ידם עליהם ועל הידע שברשותם.

פרקי המלחמה, כמו בעצם הרומן כולו, מסופרים כאן באופן מרשים. עם תום המלחמה פגש סבו של שייבון בסבתו, יהודייה בלגית שהוסתרה (לטענתה) בזמן המלחמה במנזר. היא הגיעה לארה"ב עם ילדה קטנה, פרי אהבתה לצרפתי שנהרג (לטענתה) בפעולות הרזיסטנס. הם מתאהבים ומתחתנים, ומגדלים את
הבת שלימים תהפוך לאמו של מייקל שייבון (מייקל שייבון המספר, כן?).

הרומן מתמקד בכמה רגעי מפתח בחיי אמו, סבו וסבתו (הבדויים) של שייבון. אחד מהם הוא כליאתו של הסב אחרי שתקף את הבוס שלו ב-‭.1957‬ רגע אחר הוא התמוטטותה ואשפוזה של הסבתא, דמות צבעונית ומיוסרת, עקב זיכרונות המלחמה. שייבון מתעכב גם על מאבקו של הסב, שהתאלמן, בנחש ענק האורב לחיות המחמד של שוכני בית האבות היהודי בפלורידה שאליו עקר עם פרישתו. מוטיב מרכזי כאן הוא התשוקה של הסב לחקר החלל ובעיקר לאפשרות של הגירה אנושית לירח, כי רבה רעת האדם בארץ (מוטיב ששייבון שאל, אולי, מספרו של סול בלו, 'כוכב הלכת של מר סאמלר').

שייבון הוא סופר מוכשר מאוד. הוא שנון, הוא מתאר במלאות חושנית את האנשים ואת האתרים שבהם מתרחשת העלילה, הוא יוצר עלילות מותחות ומושכות, כתיבתו החריפה והצבעונית תובעת את ערנות הקורא בכל משפט, הוא בעל ידע נרחב מאוד (מדע טילים, כימיה, פיזיקה, אמנות, ספרות, היסטוריה, תרבות פופולרית ועוד) והוא מפזר אותו בנדיבות, גם אם לעיתים מייגעת (כמה פעמים אפשר לבדוק בוויקיפדיה מי המונח או האיש המוזכרים?).

ובכל זאת, אני לא מצליח להתלהב מהספרות הזאת. סיבה אחת היא, כאמור, מוקצנותן של הדמויות ושל העלילות, אי-מציאותיותן המסוימת. יש גם איזו הלימה בין ראוותנות הידע המוזכר בשלל התחומים לבין הססגוניות המופרזת של הדמויות ודחיסות הפרוזה של שייבון. הכל קצת יותר מדי. ויש עוד משהו: הפער בין התחכום הספרותי ועושר הידע לבין צנימות העולם הרגשי. ראו איזה תחכום וידע מושקעים כאן בתיאור חיפושו של הסב אחר אשתו שנעלמה: "הוא הדליק עוד סיגריה ופתח בביקורת מתודולוגית, כאילו לא אישה אבודה הוא מחפש אלא רק דרך חיפוש משופרת, היריסטיקה נגד אובדן. יעילותו של חיפוש מעין זה תלויה בכמות המידע הנתון לגבי אזור החיפוש, מספר המחפשים והעלות בזמן [‭...‬] ברור שכל אלגוריתם יעיל למיקסום מספר גושי הבניינים שניתן לחפש בהם בעלות הזמן הנמוכה ביותר יצטרך לשלב מטריקה יוקלידית של המרחק הנבדק ברחובות רוחביים עם מטריקה לאיוקלידית של מרחק הזיגזג הנגזר מגושי הבניינים הרבועים".

אמצעי החיפוש אחר האישה האבודה מתוחכמים, אבל היחס הרגשי של הסב אליה הוא משוואה עם נעלם אחד, שכל ילד יכול לפתור. הסב אוהב אותה וחושק בה ונאמן לה ללא גבולות במשך כ-‭30‬ שנה. כך, לפחות, עלינו להאמין. במובן הזה, 'אור ירח' מזכיר לי את אותם גאוני מתמטיקה שהעולם הרגשי שלהם ילדותי, או, בוא נאמר, לא בדיוק מדע טילים.

עוד 3 ספרים של מייקל שייבון:
מסתרי פיטסברג‭ 1988 < ‬
ילדי פלא‭ 1995 < ‬
איגוד השוטרים היידיים‭ 2007 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 22/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אור יקרות רן בן-נון ביקורת העורך 08/12/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Moonglow
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 449 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 29 דק'

סקירות וביקורות

טיל אולנשפיגל מייקל שייבון הוא סופר מוכשר וחריף, אבל 'אור ירח' מדגים את הפער בין התחכום והעושר הספרותי שלו לבין עולמו הרגשי המוגבל רגע מרכזי ב'אור ירח' מתרחש בליל כל הקדושים: "במחצית השעה הבאה עלו במדרגות אל המרפסת שלושה קאובואים, שני אינדיאנים, כובען מטורף וארנב לבן, ג'סי ופרנק ג'יימס, מלכה אחת ('לא מלכת שום דבר') וכמה נוודים". באותו רגע מרכזי בעלילה משולבת גם דמות משנה, שלא התחפשה לכבוד החג ועם זאת לבושה ראוי לציון: "הדוד ריי היה חופשי זה שנתיים מהרבנות שלא הלמה אותו יותר מהבגדים שלבש עכשיו, מין תלבושת ציד אנגלית, מכנסי טוויד רחבים ומקטורן טוויד עם דשי צמר משובצים גדולים בחזית. לאחר שנים יעבור למכוניות אלפא רומאו ולחליפות קיץ נוסח מסטרויאני, אבל בתצלומים מראשית שנות החמישים הוא נראה כאילו בעוד רגע יתפנה לירות בחוגלות או לפייס את היטלר".

הדמויות של שייבון מובחנות ומוקצנות כמו ילדים מחופשים בהאלווין, בין שהן לובשות ביגוד יוצא דופן כמו הדוד ריי, ובין שלא. קצת בדומה למאיר שלו, שייבון כותב על טיפוסים (במלעיל) יותר מאשר
על בני אדם. המציאות אצלו מוקצנת, לעיתים מעט ולעיתים הרבה, כך שבמהלך הקריאה קשה לשכוח שזה "סיפור", לא מציאות. והעובדה הזאת מעניינת שבעתיים במקרה של 'אור ירח', כי הסיפור כאן מוצג כממואר, כסיפור משפחתי אוטוביוגרפי, שמספרו הוא סופר בשם מייקל שייבון. זהו "רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה", כפי שכתוב על גב הכריכה. שייבון כמו מנסה להצטרף לגל האוטופיקשן של התקופה, אבל מפספס, לטעמי, את הדחף הגדול של הגל הזה: לא לכתוב סיפור, עוד סיפור, לא לכתוב דמויות גדולות מהחיים, אלא את החיים עצמם.

שייבון מספר על סבו, ילד פרא יהודי שגדל להיות עילוי טכני. הוא גויס על ידי צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה לאיתור מהנדסי הטילים הנאצים ובראשם ורנר פון בראון, שהאמריקאים רצו לשים את ידם עליהם ועל הידע שברשותם.

פרקי המלחמה, כמו בעצם הרומן כולו, מסופרים כאן באופן מרשים. עם תום המלחמה פגש סבו של שייבון בסבתו, יהודייה בלגית שהוסתרה (לטענתה) בזמן המלחמה במנזר. היא הגיעה לארה"ב עם ילדה קטנה, פרי אהבתה לצרפתי שנהרג (לטענתה) בפעולות הרזיסטנס. הם מתאהבים ומתחתנים, ומגדלים את
הבת שלימים תהפוך לאמו של מייקל שייבון (מייקל שייבון המספר, כן?).

הרומן מתמקד בכמה רגעי מפתח בחיי אמו, סבו וסבתו (הבדויים) של שייבון. אחד מהם הוא כליאתו של הסב אחרי שתקף את הבוס שלו ב-‭.1957‬ רגע אחר הוא התמוטטותה ואשפוזה של הסבתא, דמות צבעונית ומיוסרת, עקב זיכרונות המלחמה. שייבון מתעכב גם על מאבקו של הסב, שהתאלמן, בנחש ענק האורב לחיות המחמד של שוכני בית האבות היהודי בפלורידה שאליו עקר עם פרישתו. מוטיב מרכזי כאן הוא התשוקה של הסב לחקר החלל ובעיקר לאפשרות של הגירה אנושית לירח, כי רבה רעת האדם בארץ (מוטיב ששייבון שאל, אולי, מספרו של סול בלו, 'כוכב הלכת של מר סאמלר').

שייבון הוא סופר מוכשר מאוד. הוא שנון, הוא מתאר במלאות חושנית את האנשים ואת האתרים שבהם מתרחשת העלילה, הוא יוצר עלילות מותחות ומושכות, כתיבתו החריפה והצבעונית תובעת את ערנות הקורא בכל משפט, הוא בעל ידע נרחב מאוד (מדע טילים, כימיה, פיזיקה, אמנות, ספרות, היסטוריה, תרבות פופולרית ועוד) והוא מפזר אותו בנדיבות, גם אם לעיתים מייגעת (כמה פעמים אפשר לבדוק בוויקיפדיה מי המונח או האיש המוזכרים?).

ובכל זאת, אני לא מצליח להתלהב מהספרות הזאת. סיבה אחת היא, כאמור, מוקצנותן של הדמויות ושל העלילות, אי-מציאותיותן המסוימת. יש גם איזו הלימה בין ראוותנות הידע המוזכר בשלל התחומים לבין הססגוניות המופרזת של הדמויות ודחיסות הפרוזה של שייבון. הכל קצת יותר מדי. ויש עוד משהו: הפער בין התחכום הספרותי ועושר הידע לבין צנימות העולם הרגשי. ראו איזה תחכום וידע מושקעים כאן בתיאור חיפושו של הסב אחר אשתו שנעלמה: "הוא הדליק עוד סיגריה ופתח בביקורת מתודולוגית, כאילו לא אישה אבודה הוא מחפש אלא רק דרך חיפוש משופרת, היריסטיקה נגד אובדן. יעילותו של חיפוש מעין זה תלויה בכמות המידע הנתון לגבי אזור החיפוש, מספר המחפשים והעלות בזמן [‭...‬] ברור שכל אלגוריתם יעיל למיקסום מספר גושי הבניינים שניתן לחפש בהם בעלות הזמן הנמוכה ביותר יצטרך לשלב מטריקה יוקלידית של המרחק הנבדק ברחובות רוחביים עם מטריקה לאיוקלידית של מרחק הזיגזג הנגזר מגושי הבניינים הרבועים".

אמצעי החיפוש אחר האישה האבודה מתוחכמים, אבל היחס הרגשי של הסב אליה הוא משוואה עם נעלם אחד, שכל ילד יכול לפתור. הסב אוהב אותה וחושק בה ונאמן לה ללא גבולות במשך כ-‭30‬ שנה. כך, לפחות, עלינו להאמין. במובן הזה, 'אור ירח' מזכיר לי את אותם גאוני מתמטיקה שהעולם הרגשי שלהם ילדותי, או, בוא נאמר, לא בדיוק מדע טילים.

עוד 3 ספרים של מייקל שייבון:
מסתרי פיטסברג‭ 1988 < ‬
ילדי פלא‭ 1995 < ‬
איגוד השוטרים היידיים‭ 2007 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 22/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אור יקרות רן בן-נון ביקורת העורך 08/12/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
אור ירח מייקל שייבון
הערת המחבר
 
בכתיבת הממואר הזה הקפדתי להיצמד לעובדות, חוץ מאשר במקרים שבהם העובדות סירבו להתאים את עצמן לזיכרון, לצורכי העלילה או לאמת כפי שאני מעדיף להבין אותה. בכל מקום שנעשה בו שימוש חופשי בשמות, תאריכים, מקומות, אירועים ושיחות, או בזהותם, מניעיהם ויחסי הגומלין של בני משפחה ודמויות היסטוריות, מובטח לקוראים שמדובר בחופש מוחלט.
 
 
 
1
 
 
אני שמעתי את הסיפור ככה: כשאַלגֶ'ר היס השתחרר מהכלא הוא התקשה למצוא עבודה. הוא היה בוגר בית הספר למשפטים של הרווארד, התמחה אצל השופט העליון אוליבר וֶנדֶל הוֹלְמְס ועזר בניסוח מגילת האומות המאוחדות, אבל הוא גם הורשע בעדות שקר והיה כלי שרת ידוע לשמצה של הקומוניזם הבינלאומי. הוא פרסם את זיכרונותיו, אבל הספר היה משעמם ואף אחד לא רצה לקרוא אותו. אשתו עזבה אותו. הוא היה מרושש ומיואש. בסופו של דבר ריחם אחד החברים שעוד נשארו לו על הבנזונה ומשך באיזה חוט. היס קיבל עבודה בחברה ניו־יורקית לייצור ולמכירה של מין סיכת שיער עשויה מסלילים של מיתרי פסנתר. בראשית הדרך נחלה פֵדֶרְקוֹמְס בע"מ הצלחה, אבל אז קמה לה מתחרה גדולה ממנה שהעתיקה ממנה את העיצובים, פגעה בזכויות היוצרים שלה וחתכה את המחירים. המכירות התמעטו. המשכורות הצטמצמו. כדי לפנות מקום להיס היה צריך לפטר מישהו.
בידיעה על מעצרו של סבא שלי שהתפרסמה בגיליון דיילי ניוז מ-25 במאי 1957 מתאר אותו חבר לעבודה ששמו לא נמסר כ"טיפוס שקט". בעיני אנשי המכירות האחרים בחברת פדרקומס הוא היה מגבעת על מתלה המעילים שבפינה. הוא היה העובד החרוץ מכולם והשקוף מכולם. בהפסקות הצהריים היה מסתגר עם סנדוויץ' ועם הגיליון האחרון של חדשות האסטרונומיה או שבועון התעופה. ידעו עליו שהוא נוהג במכונית קרוֹסְלִי, שיש לו אישה ממוצא זר ובת מתבגרת ושהוא גר איתן אי־שם הרחק במחוז ברגן. עד ליום מעצרו התבלט סבא שלי בקרב עמיתיו רק פעמיים: במשחק החמישי באליפות הבייסבול של 1956, כשמכשיר הרדיו במשרד השתתק, תיקן אותו סבי בעזרת שפופרת ואקום שחילץ מקרביה של המרכזייה הטלפונית; ואחד הפרסומאים של פדרקומס דיווח פעם שנתקל בו בתיאטרון "פֶּייפּר מיל" במילבּרן, שבו האישה הזרה, תאמינו או לא, כיכבה בתפקיד סרפינה בהצגת "השושנה המקועקעת". מעבר לכך אף אחד לא ידע הרבה על סבא שלי, וזה כנראה היה המצב הרצוי לו. כבר מזמן הפסיקו לנסות לשוחח איתו. ראו אותו מחייך, אבל לא צוחק. אם היו לו דעות פוליטיות — אם היו לו דעות כלשהן — במשרדי פדרקומס בע"מ הן נותרו בגדר חידה. ההרגשה הייתה שפיטוריו לא יפגעו במורל.
קצת אחרי תשע בבוקר ב-24 בחודש שמע נשיא פדרקומס רעש מחוץ למשרדו, שם הוצבה בחורה בעלת תושייה כדי לסנן את הנושים ואת נציגי רשויות המס. קול גברי דיבר בתקיפות שהתעצמה חיש מהר ונהפכה לכעס. מכשיר האינטרקום על שולחנו של נשיא החברה זמזם פעם ופעמיים. הוא שמע צלצול של זכוכית מתנפצת. הרעש נשמע כמו טריקת טלפון. לפני שהספיק הנשיא לקום כדי לברר מה קורה, סבא שלי התפרץ לחדר. הוא נופף בשפופרת טלפון שחורה (חפץ קהה, בימים ההם) שכבל תלוש באורך מטר השתלשל ממנה.
בסוף שנות השלושים, כשלא התפרנס ממהמרים שהתפתו לשחק נגדו ביליארד, מימן סבא שלי את ארבע שנות לימודיו במכון הטכנולוגי דרקסל בתור סבל פסנתרים בחנות הכולבו של ואנאמייקר. מוטת הכתפיים שלו מילאה את פתח הדלת. שערו המקורזל, שנחלץ משכבת הבריליאנטין היומית, קיפץ על קודקודו. פניו היו סמוקים מדם, והוא נראה כאילו נשרף בשמש. "בחיים לא ראיתי מישהו כועס כל כך," סיפר עד ראייה לכתב העיתון. "אפשר היה כמעט להריח את העשן שיצא לו מהאוזניים."
נשיא פדרקומס, מצידו, גילה לתדהמתו שאישר את פיטוריו של מטורף. "מה הבעיה?" אמר.
זאת הייתה שאלה מיותרת, וסבא שלי לא טרח להשיב עליה; הוא לא צידד באמירת המובן מאליו. רוב השאלות שאנשים שואלים, כך היה סבור, מיועדות למלא שטח מת, להגביל את תנועותיך, להסיח את דעתך ולפצל את כוחותיך. וממילא סבא שלי ורגשותיו לא היו בקשר טוב. הוא אחז בקצה התלוש של חוט הטלפון. הוא ליפף אותו פעמיים סביב כף ידו השמאלית.
הנשיא ניסה לקום, אבל רגליו הסתבכו בגומחת השולחן. הכיסא נהדף תחתיו והתהפך בקרקוש גלגלים. הוא צרח. זה היה צליל עסיסי, כמעט יוֹדֶל. ברגע שסבא שלי התנפל עליו סובב הנשיא את פלג גופו העליון אל החלון הנשקף לרחוב חמישים ושבע מזרח. הוא עוד הספיק להבחין בעוברים ושבים המתגודדים על המדרכה למטה.
סבי כרך את חוט הטלפון סביב צווארו של הנשיא. נשארו לו אולי שתי דקות עד שטיל זעמו ישרוף את כל הדלק וייפול אל הקרקע. די והותר זמן. במלחמת העולם השנייה הוא הוכשר להרוג בגארוט.1 הוא ידע שבידיים הנכונות, חניקה היא עניין זריז.
"אלוהים אדירים," אמרה המזכירה, מיס מנגל, שהופיעה בזירה באיחור קל.
היא הגיבה במהירות כשסבא שלי התפרץ למשרדה והוא מדיף, כפי שתספר אחר כך, ריח של עשן עצים. היא הספיקה לזמזם פעמיים באינטרקום לפני שסבא שלי חטף ממנה את השפופרת. הוא הרים את מכשיר האינטרקום. הוא תלש את חוט השפופרת מהבסיס.
"תצטרך לשלם על זה," אמרה מיס מנגל.
כשסבא שלי סיפר את הסיפור כעבור שלושים ושתיים שנה הוא הוסיף ציון לשבח ליד שמה של מיס מנגל, אבל באותו רגע, כשהַטיל שלו היה רק באמצע הנסיקה, הוא פירש את דבריה כהתגרות. הוא השליך את בסיס האינטרקום מחלון משרדה של מיס מנגל. הצלצול ששמע הנשיא היה הקול שמשמיע מכשיר אינטרקום המועף דרך זכוכית נסדקת אל הרחוב.
לשמע צעקה כעוסה מלמטה ניגשה מיס מנגל לחלון והסתכלה החוצה. על המדרכה ישב איש בחליפה אפורה ונשא אליה את מבטו. על העדשה השמאלית של משקפיו העגולים היה דם. הוא צחק.2 אנשים נעצרו לעזור לו. השוער הודיע שהוא הולך לקרוא למשטרה. אז שמעה מיס מנגל את הבוס שלה צורח. היא עזבה את החלון ונכנסה בריצה למשרדו.
במבט ראשון נראה המשרד ריק. אחר כך היא שמעה נקישת נעל על רצפת לינוליאום, נקישה, עוד נקישה. פדחתו של סבא שלי התרוממה מאחורי השולחן, ושוב ירדה. מיס מנגל האמיצה הקיפה את השולחן. הבוס שלה שכב על גחונו בפישוט איברים על הרצפה המבריקה. סבי רכב על גבו, כפוף קדימה, מושך ברצועת החנק המאולתרת. הנשיא התקשת והתפתל וניסה להתהפך. לא נשמע דבר, רק חרטומיהן של נעלי העור המשובחות שלו המנסים לשווא למצוא אחיזה בלינוליאום.
מיס מנגל חטפה משולחנו של הנשיא סכין לפתיחת מכתבים ותקעה אותו בכתפו השמאלית של סבא שלי. לדעתו של סבי, כעבור שנים רבות, המעשה הזה זיכה אותה בציון נוסף.
חוד הסכין חדר לבשר לא יותר מסנטימטר, אבל מדקרת המתכת חסמה ערוץ כלשהו בזרם זעמו. הוא נאנק. "הרגשתי כאילו אני מתעורר," אמר כשסיפר לי את החלק הזה בסיפור בפעם הראשונה, בשבוע האחרון לחייו. הוא התיר את חוט הטלפון מצווארו של הנשיא. הוא קילף אותו מהתלמים שנחרצו בכף ידו השמאלית. השפופרת נפלה ברעש על הרצפה. הוא נטע את כפות רגליו משני צידי גופו של הנשיא, נעמד ופסע אחורה. הנשיא התהפך והתיישב, ואז נסוג בגלישה על ישבנו לתוך רווח בין שני ארונות תיוק. הוא התנשם ביבבה. כשפרצופו הוטח ברצפה נשך את שפתו התחתונה, ועכשיו היו שיניו ורודות.
סבא שלי נפנה אל מיס מנגל. הוא שלף את פותחן המכתבים והניח אותו על שולחנו של הנשיא. כשחלף אחד מהתקפי הזעם שלו היה אפשר לראות את החרטה מציפה את עיניו כמו מי ים. ידיו צנחו אל צידי גופו.
"סליחה," אמר למיס מנגל ולנשיא. אני משער שהוא אמר את זה גם לאימא שלי, שהייתה אז בת ארבע עשרה, ולסבתא שלי, אם כי אפשר אולי לטעון שהיא הייתה אשמה לא פחות ממנו. הסיכוי למחילה היה קלוש, אבל סבא שלי לא נשמע כמי שמצפה או אפילו מקווה לה.
 
 
בסוף חייו של סבא שלי רשם לו הרופא תרופה הידרומורפונית חזקה נגד כאבי סרטן העצמות. גרמנים רבים היו טרודים אז בפריצת חורים בחומת ברלין, ואני באתי להיפרד מסבא שלי בדיוק כשהדילאודיד הנחית פטיש רך על שתיקתו הקבועה: זרם פרטים על מעלליו התחיל לקלוח, מזלו המפוקפק, הצלחותיו וכישלונותיו בענייני תזמון ותעוזה. זה שבועיים שכב בחדר האורחים בביתה של אימי ועד שהגעתי לאוקלנד כבר קיבל כמעט עשרים מיליגרם ביום. הוא התחיל לדבר כמעט ברגע שהתיישבתי על הכיסא ליד מיטתו. נדמה כאילו חיכה לי, אבל כיום אני סבור שהוא פשוט ידע שזמנו אוזל.
הזיכרונות הגיחו בלי כל סדר ברור, חוץ מהראשון, שהיה גם המוקדם ביותר.
"סיפרתי לך פעם," שאל, מתפרקד על ענן של משככי כאבים, "איך זרקתי גור חתולים מהחלון?"
לא אמרתי אז, ולא בשום רגע לפני שסבי נבלע בענן הזה באופן סופי, שהוא לא סיפר לי אף פעם כמעט שום דבר על חייו. אז עדיין לא שמעתי על תקיפת נשיא חברת פדרקומס בע"מ ולכן לא יכולתי לומר לו שאני מזהה מוטיב של השלכה מחלונות באוטוביוגרפיה שלו. אחר כך, כשיספר לי את הסיפור על מיס מנגל, האינטרקום והדיפלומט הצ'כי, אחליט לוותר על ההתחכמות.
"הוא מת?" שאלתי אותו.
אכלתי אחד מגביעי הג'לי פטל שלו. שום דבר אחר לא ערב לחיכו חוץ מכף או שתיים של מרק עוף שבישלה לו אימי על פי המתכון של סבתי המנוחה, שנולדה וגדלה בצרפת, שכלל קצת מיץ לימון סחוט המבהיר את הציר. אפילו הג'לי לא כל כך עניין אותו. היה די והותר.
"זה היה חלון בקומה שלישית," אמר סבא שלי. ואז הוסיף, כאילו עיר הולדתו ידועה במדרכותיה הקשות, "בפילדלפיה."
"בן כמה היית?"
"שלוש או ארבע."
"אלוהים. למה עשית דבר כזה?"
הוא הוציא לשון, פעם, פעמיים. כך עשה בכל כמה דקות. תכופות נראה כאילו הוא חורץ לשון ודעה על משהו שנאמר לו, אבל בעצם זאת הייתה רק תופעת לוואי של התרופות. לשונו הייתה חיוורת ופרוותית כמו זמש. על פי הדגמות נדירות ונפלאות בילדותי ידעתי שהוא יכול לגעת בה בקצה אפו. מחוץ לחלון חדר האורחים בבית אימי היו השמיים מעל המפרץ המזרחי אפורים כמו הילת השיער סביב פניו השזופים.
"סקרנות," החליט סבא שלי, והוציא לשון.
אמרתי ששמעתי שסקרנות יכולה להזיק, בייחוד לחתולים.