קוראים לי גיל
הכול התחיל באותו אחר הצהריים שעדי אלפי באה אלי... אני אוהבת את עדי אלפי.
עדי אלפי לומדת בכיתה שלי והיא יפה ונחמדה מאוד. יש לה תלתלים ארוכים, עור בהיר, עיניים בהירות, והכול אצלה ממש בהיר.
וחוץ מזה יש לה מבט חוֹלמָני ודיבור רגוע.
לפעמים מתחשק לי להיות בדיוק כמוה, שקטה ורגועה, ואז אני יושבת בשקט, מחייכת יותר, מדברת פחות, מנסה לחקות אותה ומתאמצת נורא, אבל אני מצליחה להחזיק ככה רק דקה אחת או שתיים, ובלי לשים לב אני חוזרת להיות אני.
עדי אלפי גרה בבניין שלידי יחד עם אמא שלה ואחותה הגדולה, וזה בית מספר אחת שלה. יש לה גם בית מספר שתיים, הבית של אבא שלה, שהוא רחוק מאוד ושונה לגמרי מבית מספר אחת, כי ההורים של עדי אלפי, כמו עוד כמה הורים לילדים בכיתה שלנו, גרים בבתים נפרדים, חיים חיים נפרדים, והכול אצלם בנפרד.
"ככה זה," אמא שלי אומרת. "ככה זה כשהאהבה נגמרת וההורים מתגרשים. זה עצוב, אבל זה קורה..." וכשהיא נאנחת אני נלחצת ומיד מנסה לברר מה מצב האהבה בינה לבין אבא. אז כשעדי אלפי באה אלי, פיניתי לה מקום ליד המחשב כדי שתיהנה מהמשחק. שיחקנו בתורות עד שאחותי שפכה את הקופסה עם הפליימוביל על השטיח ועשתה המון רעש.
עדי אלפי התלהבה מהפליימוביל ואהבה במיוחד את משפחת הסוסים. עזבתי את המחשב ועברתי בשמחה לפליימוביל חיות, שפעם אהבתי נורא, וגם היום אני אוהבת. הקמנו אחו ירוק עם עצים ירוקים, ושתי מערות למשפחת האריות.
השחלנו פרחים צבעוניים כדי שיהיה יפה, וגם את המים באגם לא שכחנו למלא.
עשינו שם יער שלם.
ספארי ממש!
אבל אז העניינים התחילו להשתבש.
עדי אלפי סיפרה שהיא אוהבת סוסים ושהיא יודעת
לרכוב על סוסים, כי לאבא שלה – בכפר, בקיבוץ או במושב
– יש חווה עם כל מיני חיות ושני סוסים.
"ויש לו גם כלב?" שאלתי.
"שלושה."
“איך אני אוהבת כלבים... הלוואי שהיה לי כלב אמיתי!
ומה עוד?"
"תרנגולים, חתולים ותוכים."
"וואו! איזה כיף אצל אבא שלך!"
"נורא כיף," עדי אמרה. אבל היא לא נראתה שמחה.
"ומה עוד יש בחווה?"
"ארנבונים."
"ומה עוד?"
"אישה."
"אישה?"
"כן, אישה."
"מה זאת אומרת, אישה?"
“אישה, שהוא הולך להתחתן איתה."
"באמת?"
"כן."
"אָההה...״ אמרתי, ״אז זה אומר שעוד מעט תהיה לך
אמא חורגת."
עדי משכה בכתפיה, "לא נראה לי. יש לי אמא משלי.
אני לא צריכה אמא חורגת."
"אם היא תהיה אשתו של אבא שלך, אז היא בטח תהיה
האמא החורגת שלך. תאמיני לי."
"מאיפה את יודעת?"
"זה ידוע! כתוב בכל אגדה בערך: ׳סינדרלה׳, ׳שלגיה׳...
והן גם לא נחמדות בדרך כלל."
בשלב הזה עדי אמרה שאין לה חשק לשחק ושהיא צריכה
ללכת הביתה.
אמרתי שיש עוד מלא זמן, אבל היא הצביעה על שעון המחוגים הסגול שלה והתעקשה שכבר נהיה מאוחר, ואני רק הצצתי בשעון ואמרתי, ״טוב בסדר,״ כי לקרוא מחוגים אני לא יודעת. היא החזירה את הסוסים לקופסה, ונדמה היה לי שאני רואה דמעות בעיניים שלה.
באותו זמן אמא שלי נכנסה לחדר עם צלחת פירות. אני התנפלתי על התפוחים.
אחותי על האגסים.
עדי אמרה שהיא לא רעבה.
* * *
אמא שלי בדיוק התחילה לסדר את הבית ועברה מחדר לחדר, מהסלון לחדר, ומהחדר לסלון כשפניתי אליה.
"אמא?"
"כן."
"אולי תעצרי שנייה?"
"למה?"
“נראה לי שעדי אלפי לא ממש נהנתה אצלנו."
"אָהָהה," אמא שלי אמרה.
"חשבתי שהיא תיהנה אצלנו," אמרתי.
“טוב,״ היא אמרה.
"אולי את יכולה להגיד משהו?"
"אההה," היא חזרה על עצמה.
"אמא?"
"כן?"
"למה את כל הזמן אומרת אההה?"
“כי אני מתלבטת.״
״זה מעצבן, את יודעת?״
״אני לוקחת לעצמי זמן לחשוב. אני פשוט לא יודעת אם
להגיד לך מה אני חושבת."
"על מה?"
"על השיחה שלך עם עדי אלפי."
"איזו שיחה?"
"זאת שיצא לי לשמוע."
ואני לא ידעתי שהיא שומעת את השיחות שלנו (בחיי...
מעצבנת!!!) "זאת שגרמה לה לבכות?" שאלתי.
"זאת בדיוק."
"אההה," הפעם אני אמרתי.
"אז אם את מסכימה לשמוע," אמא שלי הציעה, "יש לי
כמה דברים להגיד בקשר לזה."
אבל דווקא באותו רגע לא התחשק לי לשמוע כמה דברים
בקשר לזה, אז הצעתי שאכנס להתקלח כי כבר נהיה מאוחר.
"לא, לא," אמא שלי התעקשה. "אם רצית לדעת למה
עדי אלפי לא נהנתה, מגיע לך לשמוע:
1. זאת האישה של אבא שלה, לא אמא חורגת.
2. לעדי אלפי יש אמא. היא גרה פה ממש לידנו.
3. גם אם היא היתה אמא חורגת , יש מצב שהיא טיפוס נחמד.
4. ממתי את מצטטת את שלגיה וסינדרלה? מצאת לך עיתוי לצטט את שלגיה וסינדרלה."
״אמא, מה זה עִיתוּי?״
"עיתוי זה מועד, זמן."
"אמא, אני חושבת שעיתוי היא מילה מרשימה מאוד."
"מסכימה איתך. אבל את בורחת מהנושא..."
״בורחת?״
״כן. בורחת...״ ואז היא התיישבה על הספה ובחנה אותי מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וזרקה את המילה בפעם הראשונה: ״היית צריכה לגלות יותר אֶמְפַּתְיָה.״
״אמפתיה?״
״כן, אמפתיה. היתה חסרה לך אמפתיה. את יודעת...
אמפתיה."
״לא,״ אמרתי. ״אני לא יודעת.״
״טוב,״ היא אמרה, ואני ראיתי שהיא מתלבטת, אבל עם
היד היא סימנה שהיא לא רוצה להיכנס לזה ונפנפה לכיוון
האמבטיה, ״פשוט... לכי להתקלח.״
* * *
קוראים לי גיל.
ההורים שלי שמחו מאוד כשנולדתי, ובגלל זה הם
החליטו לקרוא לי ככה.
גם היום הם שמחים.
אבא שלי אומר ששמחה היא עניין חשוב, והוא רציני מאוד כשהוא אומר את זה. אני חושבת שהוא אחראי על השמחה בבית, למרות שגם אמא שלי אומרת ששמחה היא חשובה, ״קְִריטִית להתפתחות״. לפעמים יש לה מילים גבוהות כאלה. אולי בגלל שהיא פסיכולוגית?
פעם לא אהבתי שהיא משתמשת במילים שאני לא מבינה,
אבל לא גיליתי לה, כדי לא להעליב אותה.
אני לא אוהבת להעליב את אמא שלי.
גם לא את אבא שלי.
את אחותי הקטנה לא אכפת לי להעליב מדי פעם, כי היא יודעת להעליב אותי כשהיא רוצה, וזה בכלל לא מסייע לי כשהיא מבקשת סליחה. טוב, אולי בעצם זה קצת מסייע.
מסייע היא מילה מרשימה, נכון? בזמן האחרון אני משתדלת להשתמש במילים מרשימות. כאלה שאחותי הקטנה לא מכירה אבל שאפשר למצוא במילון או אצל המורה ענת, שהיא טיפוס מרשים לכל הדעות. התחלתי לספר על עצמי, כדאי שאמשיך...
קוראים לי גיל ואני בת שמונה ורבע. יש לי שיער שחור וארוך שהוא יפה מאוד לדעתי, ויש לו המון יתרונות, כמו למשל שאפשר לעשות ממנו קוקו או צמה סינית (שאמא שלי עושה גרוע, וחברה שלה עושה מעולה) או ללכת פזור; אבל לשיער ארוך יש גם חסרונות, בעיקר כשיש כינים, כי כשהקטנות האלה מטפסות לי על הראש, אמא שלי מסרקת אותי עם המסרק הצפוף, ואני צורחת בקולי קולות. אני מתחננת אליה שתפסיק ובועטת באמבטיה ברגליים שלי.
יש לי עיניים ירוקות, כמו לאבא שלי. אני חושבת
שאנחנו די דומים.
אז מהשיער ומהעיניים אני מְרוּצָה.
מכל השאר קצת פחות.
אה כן, ואיך שכחתי?
אני מאוד, אבל מאוד, מרוצה מהכלב־וֶבּ שלי. הוא פשוט
משגע!
* * *
עד הערב שכחתי לגמרי מעדי אלפי וגם מעניין האמפתיה, אבל בערב, בזמן שדברים בדרך כלל מתחילים להטריד, נזכרתי.
התרגלתי לזה שדברים שאני שוכחת ביום צצים לי במחשבות בלילה ומפריעים לי בצורה קיצונית. למשל, אם אני רואה איזה סרט מפחיד בטלוויזיה, זה הורס לי את כל השינה ואני לא מצליחה להירדם.
נזכרתי בעניין רק אחרי הסיפורים שאמא שלי הקריאה.
קודם היא הקריאה לאחותי את ״נרקיס מלך הביצה״, אחר כך היא הקריאה לי את ״היפהפייה הנרדמת״ (שהוא סיפור לא רע אבל זו בערך הפעם המיליון שאני שומעת אותו), ואני התחלתי לחשוב על כל מיני דברים אחרים, ונזכרתי שרציתי לברר עם אמא שלי מה זה הדבר הזה שהיא אמרה שחסר לי.
יכולתי גם לשאול את אבא שלי, כמובן.
יכולתי לשאול אותו אם הוא לא היה במילואים, אבל לצערי הרב אבא שלי במילואים עם החֶבֶר׳ה של הפלוגה. "אני יוצא לחודש," הוא אמר. "אחזור בעוד שבועיים לשישבת."
