היסחפות
מכתבים
לואיזה ישבה בחדר האוכל של מלון קומרשייל ופתחה את המכתב שהגיע באותו יום מחוץ־לארץ. כהרגלה אכלה סטייק ותפוחי־אדמה, ושתתה כוס יין. בחדר סעדו אחדים מן האורחים ועימם גם רופא השיניים האלמן שאכל שם מדי ערב. בהתחלה גילה בה עניין, אך מייד סיפר לה שמעולם לא ראה אישה נוגעת ביין או באלכוהול.
"זה מטעמי בריאות," השיבה לואיזה בנימה רצינית.
המפות הלבנות הוחלפו מדי שבוע ובין לבין כוסו בציפויי מגן שמנוניים. בחורף הריח חדר האוכל מציפויי השעם שנוגבו במטלית מטבח ומאדי הפחמים שרחשו בתנור, ומרוטב בקר, תפוחי־אדמה ובצלים מיובשים - ריח לא בלתי נעים עבור מי שנכנס מן הקור רעב. על כל שולחן הונח מעמד קטן שבתוכו עמדו בקבוק עם רוטב הבקר החום, בקבוק עם רוטב עגבניות וצנצנת חזרת.
המכתב היה ממוען לכבוד "הספרנית, הספרייה הציבורית של קארסטֶרְז, קארסטרז, אונטריו". התאריך שהתנוסס עליו היה מלפני שישה שבועות - 4 בינואר, 1917.
אולי תופתעי לשמוע דברים מאדם שאינך מכירה ושאינו זוכר את שמך. אני מקווה שאת אותה ספרנית, אף שחלף זמן רב ושייתכן שעברת למקום אחר.
הסיבה שבגללה אושפזתי כאן בבית־החולים אינה רצינית מאוד. אני רואה סביבי פציעות חמורות בהרבה ומסיח את דעתי מכל זאת על ידי שקיעה בדמיונות ותהייה, למשל, אם את עדיין שם בספרייה. אם את אכן הספרנית שאליה אני מתכוון, את בעלת מידות ממוצעות, אולי מעט פחות מכך, ושיער בצבע חום בהיר. הגעת לספרייה חודשים ספורים לפני מועד הגיוס שלי לצבא, אחרי גברת טמבלין שהיתה שם מאז נרשמתי לראשונה כמנוי בספרייה - בגיל תשע או עשר. בתקופתה הספרים היו מונחים באקראי ומי שביקש ממנה עזרה כלשהי הסתכן בחייו, שכן היא היתה די מפלצתית. איזה שינוי חל כשאת הגעת, הכול סודר לפי אזורים של ספרות יפה, ספרי עיון, ספרי היסטוריה וספרי מסע. גם את כל כתבי־העת אירגנת, והצגת אותם לקהל ברגע שהגיעו, במקום להניח להם להתפורר עד שכל הכתוב בהם ייעשה מיושן. הייתי אסיר תודה על כך, אך לא ידעתי איך לומר זאת. תהיתי גם מה הביא בן־אדם משכיל כמוך לשם.
שמי ג'ק אגניו והכרטיס שלי נמצא במגירה. הספר האחרון ששאלתי היה טוב מאוד - ה"ג וולס, האנושות הנבראת. סיימתי שנתיים של תיכון, שלאחריהן הלכתי לעבוד במפעל 'דאודס' כרבים אחרים. לא התגייסתי לצבא מייד עם הגיעי לגיל שמונה־עשרה, כך שלא תמצאי אותי ברשימת הגיבורים. אני נוטה להיות תמיד בעל דעות עצמאיות. קרוב המשפחה היחיד שלי בקארסטרז, או בכל מקום אחר, הוא אבי, פטריק אגניו. הוא עובד עבור משפחת דאוד, לא במפעל, אלא כגנן בביתם. הוא זאב בודד אף יותר ממני ויוצא לדוג בכפר בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. אני כותב לו מדי פעם, אולם אני בספק אם הוא קורא את מכתבַי.
אחרי ארוחת הערב עלתה לואיזה לטרקלין הנשים בקומה השנייה והתיישבה ליד שולחן לנסח את תשובתה.
אני שמחה מאוד לשמוע שהערכת את מה שעשיתי בספרייה, אם כי זה לא היה יותר מאשר סידור רגיל, שום דבר מיוחד.
אני בטוחה שהיית שמח לשמוע חדשות מהבית, אולם אני לא האדם המתאים למשימה זו, בהיותי זרה כאן. אני משוחחת עם האנשים בספרייה ובבית־המלון. האורחים במלון מדברים בעיקר על מצב העסק (הוא פועל כשורה אם מצליחים להשיג סחורות), מעט על מחלות והרבה על המלחמה. באוויר פורחות שמועות ונשמעות דעות ללא סוף, ובטוחתני שלולא הכעיסו, היו משעשעות אותך. לא אטרח לכתוב עליהן כי אני בטוחה שהצנזור שיקרא אותן יקרע את מכתבי לגזרים.
אתה שואל כיצד הגעתי לכאן. אין זה סיפור מעניין. שני הורי נפטרו. אבי עבד ב'איטונס' בטורונטו, במחלקת הריהוט, ואחרי מותו אימי עבדה שם במחלקת המצעים. גם אני עבדתי שם זמן־מה, במחלקת הספרים. אולי אפשר לומר ש'איטונס' היה ה'דאודס' שלנו. סיימתי את לימודי במכללת ג'ארביס, ולאחר הלימודים סבלתי ממחלה שבגללה אושפזתי למשך זמן רב, אולם כעת אני בריאה.
בתקופת המחלה היה לי פנאי רב לקריאה. הסופרים האהובים עלי הם תומאס הארדי, שמאשימים אותו בעגמומיות - אך אני עצמי חושבת שהכתיבה שלו נאמנה מאוד למציאות - ווילה קאתר. במקרה הגעתי לעיירה ושמעתי שהספרנית נפטרה וחשבתי שאולי זו העבודה המתאימה לי. כך הגעתי לעבודה.
מזל שמכתבך הגיע אלי היום כי אני עומד להשתחרר מכאן ואיני יודע אם המכתב היה נשלח למקום שאליו מעבירים אותי. אני שמח שמכתבי לא היה מטופש מדי בעינייך.
אם תיתקלי באבי או בכל אחד אחר, אין צורך להזכיר את העובדה שאנחנו מתכתבים. אין זה עניינו של איש, ואני יודע שלא חסרים מי שילעגו לי על כך שאני כותב לספרנית, כפי שלעגו לי על כך שהלכתי לספרייה מדי יום. אז למה לתת להם את הסיפוק?
אני שמח לצאת מכאן. מזלי שפר כל כך בהשוואה לאחדים מאלו שאני רואה סביבי, אנשים שלעולם לא יוכלו שוב ללכת או לראות, וייאלצו להתחבא מפני העולם.
שאלת היכן התגוררתי בקארסטרז. טוב, זה לא מקום להתגאות בו. אם את מכירה את גבעת וינֶגֶר, משם את פונה לרחוב פלָאוֶרס, זה הבית האחרון מימין - פעם היה צבוע בצהוב. אבי מגדל תפוחי־אדמה, או לפחות גידל בעבר. הייתי נוהג להסתובב בעיירה עם העגלה שלי ולמוכרם, ועל כל סיבוב שהייתי מוכר הרווחתי חמישה סנטים.
ציינת סופרים אהובים. פעם אהבתי את זיין גריי, אולם עברתי מקריאת ספרות יפה לספרי היסטוריה ומסע. לפעמים אני קורא ספרים שהם הרבה מעבר ליכולותי, אני יודע. אולם אני בכל זאת מפיק מהם משהו. ה"ג וולס שציינתי הוא אחד מהם, וגם רוברט אינגרסול הכותב על דת. הם סיפקו לי הרבה חומר למחשבה. אם את דתייה מאוד אני מקווה שלא פגעתי בך.
באחד מימי שבת אחר הצהריים נכנסתי לספרייה, ואת בדיוק פתחת את הדלת והדלקת את האורות כי היה חשוך וגשום בחוץ. לא היו לך כובע או מטרייה ושערך נרטב. שלפת ממנו את סיכות הראש והנחת לו להתפזר. האם יהא זה חצוף לשאול אם יש לך עדיין שיער ארוך או שהסתפרת מאז? באותו יום, את ניגשת לרדיאטור, ניערת מעליו את שערך, והמים שנטפו ממנו השמיעו קול רחש כשל שמן רותח במחבת. אני ישבתי וקראתי על המלחמה ב'אילוסטרייטד ניוז' של לונדון. החלפנו בינינו חיוכים (לא התכוונתי לומר ששערך היה שמנוני כשכתבתי את זה!).
לא הסתפרתי אם כי אני חושבת על כך לעיתים קרובות. אינני יודעת אם זו יהירות או עצלנות שמונעת ממני לעשות זאת.
אני לא דתייה מאוד.
עליתי לגבעת וינגר ומצאתי את הבית שלך. תפוחי־האדמה נראים במצב טוב. כלב משטרה תקף אותי, הוא שלך?
מזג־האוויר מתחיל להתחמם. הנהר הוצף, והבינותי שזהו אירוע שנתי אשר חל מדי אביב. המים חדרו למרתף בית־המלון ואיכשהו זיהמו את מי השתייה שלנו, כך שחילקו לנו בירה וג'ינג'ר־אייל בחינם, אם כי רק למי שמתגורר או מתארח במקום. אתה יכול לתאר לעצמך שהיו בדיחות בלי סוף.
הייתי צריכה לשאול אם יש משהו שאני יכולה לשלוח לך.
איני זקוק לשום דבר מיוחד. אני מקבל את הטבק ואת שאר הדברים שהנשים בקארסטרז שולחות לנו. הייתי שמח לקרוא כמה מהספרים של הסופרים שציינת, אולם אני בספק אם יתאפשר לי לעשות זאת כאן.
לפני כמה ימים נפטר כאן מישהו מהתקף לב. זה היה האירוע החדשותי המסעיר של כל הזמנים.
שמעתם על האיש שמת מהתקף לב? רק על זה דיברו יומם ולילה. אחרי זה כולם צחקו, מה שמעיד בעיני על קשיות לב, אבל זה גם פשוט היה כל כך מוזר. הגזרה אפילו לא היתה חמה אז, כך שאי אפשר לומר שאולי הוא פחד (למען האמת הוא כתב מכתב כשזה קרה לו, אז אולי כדאי שאזהר). לפניו ולאחריו אנשים נהרגו מיריות ומהפצצות, אולם דווקא הוא התפרסם בשל מותו מהתקף לב. כולם מדברים על צחוק הגורל ועל ההוצאות שיהיו לצבא בגלל זה.
הקיץ היה כל כך חם שמכלית המים עברה ברחובות מדי יום וניסתה להשקיע את האבק. הילדים רצו אחריה, רוקדים. הגיע גם מישהו חדש לעיירה - עגלה עם פעמון קטן שמכרה גלידה, וגם זה משך את תשומת ליבם של הילדים. את העגלה דחף האיש שהיתה לו תאונה במפעל - אתה בטח יודע למי אני מתכוונת אף שאיני זוכרת את שמו. הוא איבד זרוע מתחת למרפק.
חדרי בבית־המלון, שהיה בקומה השלישית, להט כתנור, אז לעיתים קרובות שוטטתי בחוץ עד אחרי חצות. רבים עשו כמוני, לעיתים לבושים בפיג'מות. זה היה כמו חלום. עדיין נותרו מעט מים בנהר, די כדי לשוט בסירת משוטים, מה שהכומר המתודיסטי עשה באחד מימי ראשון של חודש אוגוסט. הוא התפלל לגשם בתפילה ציבורית, אבל היה סדק קטן בסירה והמים חדרו פנימה והרטיבו את רגליו, ובסופו של דבר הסירה שקעה והותירה אותו עומד במים שהגיעו עד מתחת למותניו. ההיתה זו טעות או תעלול מרושע? כולם אמרו שתפילותיו נענו אולם מהכיוון הלא־נכון.
בטיולי אני חולפת על פני בית משפחת דאוד לעיתים די קרובות. אביך מטפח את הדשא ואת השיחים והם נראים נפלא. הבית מוצא חן בעיני. הוא מקורי ואוורירי במראהו, אולם ייתכן שאפילו בו לא קריר. שמעתי את קולות האם והתינוקת ממרחק, בשעות המאוחרות של הלילה, כאילו ישבו על הדשא בחוץ.
אמנם אמרתי לך שאיני זקוק לכלום, אך בכל זאת יש משהו שהייתי רוצה. תצלום שלך. אני מקווה שלא תראי בבקשה זו חדירה לפרטיותך. אולי את מאורסת למישהו או אולי יש לך כאן אהוב שאת מתכתבת איתו נוסף אלי. את הרבה מעל לממוצע, ולא הייתי מתפלא לשמוע שאחד הקצינים כבר הציע לך נישואים. אולם עתה, מששאלתי, איני יכול שוב לחזור בי ואשאיר בידייך את הבחירה לחשוב עלי כרצונך.
לואיזה היתה בת עשרים וחמש והתאהבה בעבר ברופא שהכירה בבית־ההבראה. ברבות הימים השיב לה הרופא אהבה, דבר שעלה לו במשרתו. במוחה ניקרה השאלה האם נאלץ לעזוב את בית־ההבראה או עשה זאת מרצונו אחר שעייף מכל התסבוכת. הוא היה נשוי, אב לילדים. גם אז מילאו המכתבים תפקיד. אחרי שעזב עדיין המשיכו להתכתב, וגם פעם־פעמיים אחרי ששוחררה. לאחר מכן ביקשה ממנו שיחדל לכתוב לה, והוא אכן חדל. אולם חסרונם של המכתבים הבריח אותה מטורונטו וגרם לה לקחת עבודה הכרוכה בנסיעות. כך הצטמצמה האכזבה לפעם בשבוע בלבד, עם שובה הביתה בימי שישי או במוצאי שבת. מכתבה האחרון היה קשוח וסטואי, ומידה מסוימת של מודעות לעצמה כאל גיבורת טרגדיה רומנטית ליוותה אותה במסעותיה ממקום למקום. היא גררה עימה את מזוודות התצוגה, עלתה וירדה במדרגות בתי־מלון קטנים, דיברה על סגנונות פריז, אמרה כי הכובעים המוצגים כדוגמה מקסימים ושתתה את כוסית היין האחת שלה לבד. אולם לא היה לה למי לספר זאת, והיא היתה צוחקת לעצם הרעיון ואומרת לעצמה שהאהבה היא כולה הוקוס־פוקוס, מקסם שווא, והאמינה בכך, אבל עצם הציפייה עדיין גרמה לה לאלם, לרטט קל של עצביה, לקהות חושים ולתחושת כניעה חסרת בושה.
היא הלכה להצטלם. היא ידעה כיצד רצתה שהתצלום ייראה. היא רצתה ללבוש חולצה לבנה פשוטה, בסגנון בת איכרים, עם שרוך פרום תחת הצוואר. לא היתה לה חולצה שתאמה את התיאור, ולמעשה ראתה כאלו רק בתמונות. היא גם היתה רוצה לפזר את שערה. או, אם חייבים להרים אותו, לקושרו בקשירה לא־הדוקה, בעזרת שרשרת פנינים.
במקום זאת, לבשה את חולצת המשי הכחולה המכופתרת שלה ואספה את שערה כרגיל. היא חשבה שנראתה בתצלום חיוורת ושמבט עיניה חלול. ארשת פניה היתה חמורת סבר וקודרת יותר משהתכוונה. היא שלחה אותה למרות זאת.
אינני מאורסת, ואין לי אהוב. הייתי מאוהבת פעם אולם הקשר היה חייב להיחתך. התעצבתי בזמנו אך ידעתי שעלי לעמוד בכך, וכיום אני מאמינה שזה היה לטובה.
מובן שניסתה נואשות להיזכר בו. היא לא יכלה לזכור שניערה את שערה, כפי שסיפר לה, או שחייכה לבחור צעיר כשטיפות מים נושרות ממנה אל הרדיאטור. אולי הוא חלם את זה, בהחלט ייתכן.
היא החלה לעקוב אחר מהלך המלחמה ביתר פירוט מקודם. היא לא ניסתה להתעלם ממנה עוד. היא התהלכה ברחובות בתחושה שראשה מלא במידע המרגש והמטריד המעסיק את כולם. סנט קוונטין, אראס, מונדידייה, אמיין, והיה גם קרב שהתנהל על גדות נהר הסום. האם לא התנהל שם קרב בעבר? היא פרשה על שולחנה את מפות הקרב שהתפרסמו בעמודים כפולים במגזינים. היא בחנה את הקווים הצבעוניים שסימלו את התקדמות הצבא הגרמני אל המארן ואת הכוח האמריקני הראשון שנחת בשאטו־תיירי. היא התבוננה בתמונות האמנותיות החומות של סוס הנעמד על רגליו האחוריות בזמן הפצצה מהאוויר, של חיילים במזרח אפריקה השותים מתוך אגוזי קוקוס, ושל שורת אסירים גרמנים שראשיהם או גפיהם חבושים ומבע פניהם נוגה ומדוכדך. עתה הרגישה ככל האחרים - אפופת חרדה ודאגות תמידיות ובה בעת מרוגשת. אפשר להתעלות מעל לחיי הרגע ולשמוע את העולם רוחש מאחורי הקירות.
אני שמח לשמוע שאין לך אהוב אם כי אני יודע שזה אנוכי מצידי. אינני מאמין שאת ואני ניפגש שוב. איני אומר זאת משום שחלמתי זאת או משום שאני אדם עגמומי המחפש תמיד את הגרוע ביותר. פשוט נדמה לי שזה סביר, אך איני שוקע במחשבות על כך. אני משתדל להמשיך מיום ליום ולעשות כמיטב יכולתי כדי להישאר בחיים. אינני מנסה להדאיג אותך וגם לא לעורר אצלך סימפתיה, אלא רק להסביר כיצד המחשבה שלעולם לא אראה שוב את קארסטרז גורמת לי לחשוב שאני יכול לומר ככל העולה על רוחי. אני מניח שזה כמו לקדוח מחום גבוה. לכן אומר שאני אוהב אותך. אני מדמיין אותך עומדת על כיסא־סולם בספרייה, מחזירה ספר למדף, ואותי מניח את ידַי על מותנייך, מרים אותך באוויר ומוריד אותך מטה, ושוב אותך, מסתובבת בזרועותי כאילו הסכמנו על הכול.
מדי יום שלישי אחר הצהריים נהגו נשות ובנות הצלב האדום להיפגש במשרדי המועצה בקצה המסדרון שבו שכנה הספרייה. כשהספרייה התרוקנה לרגעים אחדים, לואיזה צעדה לאורך המסדרון ונכנסה לחדר המלא נשים. היא החליטה לסרוג צעיף. בבית־ההבראה למדה סריגה בסיסית, אולם לא למדה, או אולי שכחה, איך מעלים או מורידים עיניים.
הנשים המבוגרות יותר היו עסוקות כולן באריזת קופסאות או בגזירה ובקיפול של תחבושות שהוכנו מאריגי כותנה עבים שנפרשו על השולחנות, אך נערות רבות ליד הדלת היו עסוקות באכילת עוגות ובשתיית תה. אחת מהן החזיקה סביב זרועותיה פקעת צמר שחברתה ליפפה.
לואיזה אמרה להן מה רצונה.
"אז מה את רוצה לסרוג, אם כך?" שאלה אחת הנערות, פיה עדיין מלא עוגה.
לואיזה אמרה שצעיף. עבור חייל.
"אה, את צריכה את הצמר התקני," אמרה אחרת, מנומסת יותר, וירדה בקפיצה מהשולחן. היא חזרה ובידה כמה כדורי צמר חומים, שלפה זוג מסרגות מתוך התיק שלה ואמרה ללואיזה שהיא יכולה לשמור אותן לעצמה.
"רק אעזור לך להתחיל," אמרה. "גם הרוחב חייב להיות על פי התקן."
נערות אחרות התקבצו סביבן ולעגו לנערה. שמה היה קורי והן אמרו לה שאינה עושה את זה כמו שצריך.
"באמת?" אמרה קורי. "מה דעתכן שאתקע לכן מסרגה בעין? האם זה לידיד?" שאלה את לואיזה בנימה דואגת. "ידיד מעבר לים?"
"כן," ענתה לואיזה. בעיניהן היתה כמובן בתולה זקנה, והן יצחקו עליה או ירחמו עליה, בהתאם לתפקיד שיחליטו לשחק, של טובות־לב או של חצופות.
"אז תסרגי היטב והדוק," אמרה זו שסיימה את העוגה שלה. "תסרגי היטב והדוק כדי שיהיה לו חם!"
אחת הנערות בקבוצה הזו היתה גרייס הורן. היא היתה נערה ביישנית אך נחושה, כבת תשע־עשרה, בעלת פנים רחבות, שפתיים דקות שלעיתים קרובות נעשו קפוצות, שיער חום מסופר ישר, וגוף בשל ומצודד. היא התארסה לג'ק אגניו לפני שנשלח מעבר לים, אולם הם הסכימו שלא לספר על כך לאיש.
שפעת ספרדית
לואיזה התחברה עם אחדים מהאורחים הקבועים במלון. אחד מהם היה ג'ים פריירי שמכר מכונות כתיבה, ציוד משרדי, ספרים וכלי כתיבה שונים. הוא היה גבר עם שיער בהיר וכתפיים מעוגלות, אך גופו היה חסון. הוא היה באמצע שנות הארבעים לחייו. לפי מראהו ניתן היה לחשוב שהוא מוכר דברים כבדים וחשובים יותר מן העולם הגברי, כמו ציוד חקלאי.
ג'ים פריירי המשיך בנסיעותיו במהלך כל מגפת השפעת הספרדית, אף שלא היה אפשר לדעת באותה עת אם החנויות ייפתחו או לא. מדי פעם היו נסגרים גם בתי־המלון, כמו גם בתי־הספר ובתי־הקולנוע ואפילו - וג'ים פריירי חשב שזו שערורייה - הכנסיות.
"הם צריכים להתבייש בעצמם, הפחדנים," אמר ללואיזה. "איזו תועלת יכולה לצמוח למישהו המתחבא בבית וממתין שהמגפה תכה בו? את בטח מעולם לא סגרת את הספרייה, נכון?"
לואיזה אמרה שרק כשהיא עצמה היתה חולה. היא סבלה ממקרה קל שנמשך שבוע בלבד, אולם מובן שנאלצה להתאשפז. לא הרשו לה להישאר בבית־המלון.
"פחדנים," אמר. "אם נגזר עליך לחלות, אתה תחלה. את לא חושבת כך?"
הם שוחחו על העומס בבתי־החולים, על מותם של רופאים ואחיות, על המחזה האומלל והבלתי פוסק של לוויות. ג'ים פריירי התגורר ליד בית לוויות בטורונטו. הוא סיפר שעדיין משתמשים שם בסוסים השחורים ובכרכרה השחורה ובכל המתלווה לכך, כדי לקבור את מי שראוי לתשומת לב.
"הם עבדו יומם ולילה," אמר. "יומם ולילה." הוא הרים את הכוסית שלו ואמר, "לחיי הבריאות, אם כך. את נראית טוב."
הוא באמת חשב שלואיזה נראית יותר טוב מבעבר. אולי החלה לשים סומק. גון עורה היה כעין זית חיוור, ונדמה היה לו שלחייה היו בעבר חסרות צבע. היא גם התלבשה בבגדים מעט יותר אופנתיים ועשתה מאמצים להיות ידידותית יותר. לפני כן היו לה מצבי־רוח מתחלפים. עכשיו היא גם שתתה ויסקי, אם כי לא העזה לשתות אותו בלי להטביעו במים. קודם היתה שותה רק כוסית יין. הוא תהה אם חבר הוא שאחראי לשינוי. אולם חבר היה יכול לשפר את ההופעה שלה בלי להגביר את העניין שלה בכל הסובב אותה, והוא היה בטוח שזה אכן מה שהתרחש אצלה. סביר יותר להניח ששעון החול החל לתקתק וסיכוייה למצוא בעל התדלדלו נואשות בעקבות המלחמה. די בכך כדי לעורר באישה תזזית. היא היתה חכמה יותר ואשת חברה נעימה יותר וגם יפה יותר מרוב הנשים הנשואות. מה קרה לה, לאישה שכמותה? לפעמים זה רק עניין של מזל רע, או של שיקול דעת גרוע ברגע המתאים. קצת יותר מדי עוקצנות וביטחון עצמי בימים עברו, שגרמו לגברים להרגיש שלא בנוח?
"אי אפשר להביא לעצירה מוחלטת של החיים, למרות הכול," אמר. "פתיחת הספרייה היתה הדבר הנכון לעשותו."
היה זה בתחילת חורף 1919, כשהתפרץ גל שני של שפעת, אחרי שהסכנה כבר חלפה, כביכול. נדמה היה שנותרו לבדם בבית־המלון. השעה היתה רק תשע בערב, אולם הבעלים כבר הלך לישון. אשתו אושפזה בבית־החולים עם שפעת. ג'ים פריירי הביא את בקבוק הוויסקי מהבר שנסגר מחשש להידבקות, והם ישבו אל שולחן ליד החלון, בחדר האוכל. ערפל חורפי שהצטבר בחוץ הידפק על החלון. בקושי היה אפשר להבחין בפנסי הרחוב או במעט המכוניות שהתגלגלו בזהירות מעל לגשר.
"זה לא עניין של עיקרון," אמרה לואיזה. "זה שפתחתי את הספרייה. היתה לכך סיבה אישית יותר משנדמה לך."
אחרי זה צחקה והבטיחה לספר לו סיפור יוצא־דופן. "אוי, הוויסקי בטח התיר את לשוני," אמרה.
"אני לא רכלן," אמר ג'ים פריירי.
היא נתנה בו מבט חד ומחויך ואמרה שכשמישהו מעיד על עצמו שאינו רכלן, זה בדרך כלל סימן שהוא דווקא כן. הוא הדין לגבי מי שמבטיח לעולם לא לגלות לאיש.
"אתה רשאי לספר את זה למי שתרצה, בכל מקום שתרצה, כל עוד אתה משמיט את השמות האמיתיים ולא מפיץ את זה כאן," אמרה. "אני מקווה שבעניין הזה אני יכולה לסמוך עליך. אף שברגע זה איני מרגישה שאכפת לי, בטח ארגיש אחרת כשהשפעת האלכוהול תפוג. הסיפור הזה הוא לקח. לקח המוכיח כיצד נשים יכולות לעשות מעצמן צחוק. אז מה החידוש בכך, אתה שואל, את זה אפשר ללמוד מדי יום!"
היא החלה לספר לו על החייל שהתחיל לכתוב לה מכתבים מחוץ־לארץ. החייל זכר אותה מהתקופה שבה היה הולך לספרייה, אולם היא לא זכרה אותו. למרות זאת, השיבה בידידות למכתבו הראשון וכך התפתחה ביניהם חליפת מכתבים. הוא סיפר לה היכן התגורר בעיירה, והיא ניגשה לראות את הבית כדי שתוכל לדווח לו על מצבו. הוא סיפר לה על הספרים שקרא וגם היא תיארה לו פרטים דומים. בקיצור, שניהם חשפו טפח מעצמם והרגשות התחממו משני הצדדים. מצידו, תחילה - בכל הנוגע להצהרות. לא היו לה כוונות למהר כטיפשה. בתחילה חשבה שהיא פשוט מפגינה טוב־לב. וגם בהמשך לא רצתה לדחות ולהביך אותו. הוא ביקש תצלום. היא הצטלמה ושלחה לו את התמונה אף על פי שהתוצאה לא היתה לרוחה. הוא שאל אם יש לה אהוב, והיא השיבה בכנות שלא. הוא לא שלח תצלום של עצמו והיא לא ביקשה, למרות הסקרנות שהתעוררה בה למראהו. לא יהיה זה פשוט בשבילו להצטלם באמצע המלחמה. כמו כן, לא רצתה להיתפש כאישה החדלה להפגין טוב־לב כשהמראה אינו תואם את הציפיות.
הוא כתב שאינו מאמין שיחזור הביתה. הוא אמר שאינו חושש כל כך למות כמו לסיים את חייו כאחדים מהגברים הפצועים שראה בבית־החולים. הוא לא פירט, אבל היא שיערה שהתכוון למקרים שהחלו להתגלות רק באחרונה - אנשים עם גדמים, עיוורים, אלו שכוויות הפכו אותם למפלצות. הוא לא התלונן על גורלו, היא לא התכוונה לרמוז זאת. הוא פשוט ציפה למות והעדיף את המוות על פני חלופות אחרות, והוא חשב עליה, וכתב לה כפי שגברים כותבים לאהובותיהם במצבים כאלה.
כשהסתיימה המלחמה, היה זה אחרי תקופה ארוכה למדי שבה לא שמעה ממנו. היא המשיכה לצפות למכתב מדי יום, אך לשווא. לשווא. היא חששה שאולי היה אחד מאותם חיילים חסרי מזל - אחד מאלה שנהרגו בשבוע האחרון, ביום האחרון או אפילו בשעה האחרונה. היא סרקה את העיתון המקומי מדי שבוע, ושמות הנפגעים המשיכו להופיע בו עד אחרי ראש השנה, אולם שמו לא היה ביניהם. עתה החל העיתון לפרסם גם את שמות השבים הביתה, לעיתים בצירוף תצלום ושם, וכתבה משמחת. כשזרם החיילים השבים גבר, נותר פחות מקום לתוספות הללו. יום אחד ראתה את שמו, עוד שם ברשימה. הוא לא נהרג, גם לא נפצע - הוא עומד לשוב לקארסטרז ואולי כבר הגיע.
אז גמלה בליבה ההחלטה להשאיר את הספרייה פתוחה למרות השתוללות המגפה. בכל יום היתה בטוחה שייכנס, בכל יום התכוננה לכך. ימי ראשון היו סיוט. כשהיתה נכנסת לבית העירייה תמיד הרגישה שאולי הגיע לפניה, שהוא נשען על הקיר וממתין לבואה. לפעמים היתה לה תחושה כל כך חזקה בקשר לכך, שהיתה רואה צללית ומדמיינת שזו דמות גבר. היא הבינה כעת כיצד אנשים האמינו שראו רוחות רפאים. בכל פעם שהדלת היתה נפתחת, ציפתה להרים את מבטה ולהיתקל בפניו. לפעמים הכריחה את עצמה לא להרים את הראש בטרם תספור עד עשר. אנשים מעטים באו לספרייה, בגלל המגפה. היא מצאה לעצמה משימות של ארגון וסידור מחדש, כדי לא לצאת מדעתה. תמיד נעלה חמש או עשר דקות אחרי שעת הסגירה, אז היתה מדמיינת לעצמה שהוא מעבר לכביש על מדרגות בית־הדואר, מתבונן בה, מבויש מכדי לנקוט יוזמה. היא דאגה, כמובן, שמא חלה, ותמיד ניסתה לפתוח בשיחה כדי לשמוע חדשות על המקרים האחרונים. איש לא הזכיר את שמו.
באותה עת חדלה לחלוטין מקריאה. כריכות הספרים נדמו בעיניה לארונות קבורה, מרופטים או מקושטים מדי, ותוכנם היה משול לאבק.
צריך לסלוח לה, לא כן, צריך לסלוח לה על כך שלא העלתה בדעתה, אחרי מכתבים שכאלה, שהדבר האחד שלעולם לא יקרה זה שהוא לא יבוא אליה, שלא ייצור איתה קשר אחרי כל זה? שלא יתקרב אליה אחרי שבועות כאלה? מסעי לוויות חלפו תחת חלונה, אך היא לא הקדישה להם מחשבה, כל עוד לא היו מסע הלוויה שלו. אפילו כששכבה חולה בבית־החולים, המחשבה היחידה שהעסיקה אותה היתה שהיא חייבת לחזור, חייבת לצאת מהמיטה, אסור שהדלת תהיה נעולה בפניו. היא קמה בקושי על רגליה וחזרה לעבודה. באחד הימים בשעות אחר הצהריים החמות סידרה את העיתונים החדשים על המדף, ושמו קפץ לנגד עיניה כמו משהו מתוך סיוט.
היא קראה מודעה קצרה על נישואיו לעלמה גרייס הורן. לא מישהי שהכירה. לא מישהי שיש לה מנוי בספרייה.
הכלה לבשה שמלת קרפ משי בגוון חום־צהבהב עם גימורי סרטים בצבעי חום־שמנת, וכובע קש בצבע בז' עם סרטי קטיפה חומים.
לא צורף תצלום. גימורי סרטים בצבעי חום־שמנת. כך הסתיים הכול, כך חייב היה להסתיים סיפור האהבה שלה.
אולם ליד שולחן הכתיבה שלה בספרייה, שבועות ספורים בלבד אחר כך, במוצאי שבת אחרי שכולם הלכו והיא נעלה את הדלת וכיבתה את האורות, מצאה פיסת נייר ועליה מילים בודדות. הייתי מאורס לפני שנשלחתי לחוץ־לארץ. ללא שם, שלו או שלה. התצלום שלה נתחב מתחת לסופג הדיו.
הוא היה בספרייה באותו הערב. זו היתה שעה עמוסה, היא קמה מהדלפק שלה פעמים אחדות כדי למצוא ספר למישהו או ליישר את העיתונים או להחזיר ספרים למדפים. הוא היה באותו חדר יחד איתה, התבונן בה והסתכן, אך מעולם לא הציג את עצמו.
הייתי מאורס לפני שנשלחתי לחוץ־לארץ.
"אתה חושב שהכול היה בדיחה על חשבוני?" שאלה לואיזה. "אתה חושב שגבר מסוגל להיות כל כך שטני?"
"על פי ניסיוני, תעלולים כאלה אופייניים הרבה יותר לנשים. לא, לא. אל תחשבי כך. הרבה יותר סביר לחשוב שהיה כן. הוא נסחף מעט. הדברים בדיוק כפי שהם נדמים על פניהם. הוא היה מאורס לפני שנשלח לחוץ־לארץ, הוא מעולם לא ציפה לחזור בריא ושלם, אך זה מה שקרה. וכשחזר, ארוסתו המתינה לו - מה עוד היה יכול לעשות?"
"מה באמת?" שאלה לואיזה.
"הוא הסתבך בעסק שהיה גדול עליו."
"אה, אכן כך, אכן כך!" אמרה לואיזה. "ומבחינתי היתה זו רק גאווה, שראויה לסטירת לחי!" עיניה נצצו ומבטה היה נכלולי. "אתה לא חושב שהעיף בי מבט אחד וחשב שהמקור אפילו עלוב יותר מהתצלום, ולכן נסוג?"
"אני לא!" אמר ג'ים פריירי. "ואל תמעיטי בערך עצמך."
"איני רוצה שתחשוב אותי לטיפשה," אמרה. "איני כל כך טיפשה וחסרת ניסיון כפי שעולה מתוך הסיפור הזה."
"אכן איני חושב כלל שאת טיפשה."
"אבל אולי אתה חושב שאני חסרת ניסיון?"
זהו זה, חשב לעצמו - כמו תמיד. נשים, אחרי שסיפרו סיפור אחד על עצמן, אינן יכולות לעצור בעדן מלספר עוד. אלכוהול משפיע עליהן באופן קיצוני, והצניעות אז מהן והלאה.
היא כבר גילתה לו בעבר שאושפזה בבית־הבראה. עתה סיפרה לו שהתאהבה באחד הרופאים שם. בית־ההבראה נמצא באזור יפהפה על הר המילטון, והם היו נפגשים שם בשבילים המוסתרים בגדר חיה. המדרגות היו עשויות שכבות של אבן גיר, ובמקומות מסתור הנצה צמחייה שלא רואים לעיתים קרובות באונטריו - אזליאות, מגנוליות. הרופא התמצא מעט בבוטניקה ואמר לה שזו הצמחייה הקרולינית. שונה מאוד מכאן, עשירה הרבה יותר, ופה ושם גם מיוערת בעצים נפלאים שלמרגלותיהם שבילים שנשחקו מרוב שימוש. עצי צבעונים.
"צבעונים!" קרא ג'ים פריירי. "צבעונים על העצים!"
"לא, לא, זו הצורה של העלים שלהם!"
היא צחקה לעברו בהתרסה ונשכה את שפתה. הוא מצא לנכון להמשיך בשיחה, ואמר, "צבעונים על העצים!" בעוד היא אמרה לא, אלה העלים שצורתם כצורת צבעונים, לא, לא אמרתי את זה, תפסיק! כך הם עברו אט־אט למצב של הערכה הדדית זהירה - מצב שהיה מוכר לו היטב וקיווה שגם לה הוא מוכר - הצופנת בחובה הפתעות נעימות, אותות עוקצניים למחצה, גודש תקוות נועזות וטוב־לב גורלי.
"נותרנו לבדנו," אמר ג'ים פריירי. "זה מעולם לא קרה בעבר, כמדומני. אולי לעולם לא יקרה שוב."
היא הניחה לו לקחת את ידיה, והוא כמעט הקים אותה מכיסאה. הוא כיבה את אורות חדר האוכל בצאתם. הם טיפסו במעלה המדרגות, אלה שפעמים כה רבות עלו בהן איש־איש לבדו. הם חלפו על פני תמונת הכלב העומד על קבר אדונו, תמונת מרי הרוקדת בשדות הרי סקוטלנד, ותמונת המלך הקשיש שעונג וסיפוק ניבטו מעיניו הבולטות.
"ערפל על הלילה ירד, וליבי כה נפחד ונרעד," ג'ים פריירי ספק שר, ספק הימהם תוך כדי טיפוס במדרגות. ידו הבוטחת נותרה על גבה של לואיזה. "הכול בסדר, הכול בסדר," אמר וכיוון אותה בסיבוב המדרגות. כשהגיעו לגרם המדרגות הצר המוביל לקומה השלישית אמר, "מעולם לא הגעתי כה קרוב לגן עדן במקום הזה!"
אולם מאוחר יותר באותו הלילה ג'ים פריירי השמיע אנחת סיום והזדקף כדי להשמיע נזיפה ישנונית. "לואיזה, לואיזה, למה לא סיפרת לי שאלה פני הדברים?"
"סיפרתי לך הכול," אמרה לואיזה בקול רפה ונמוג.
"אם כך, טעיתי בהתרשמותי," אמר. "מעולם לא התכוונתי שזה יהיה משמעותי עבורך."
היא אמרה שזה לא היה. עכשיו כשכבר לא הצמיד אותה והחזיק בה, הרגישה שהיא מסתחררת ללא שליטה, כאילו המזרן הפך לסביבון ונשא אותה הלאה. היא ניסתה להסביר שעקבות הדם על הסדין מקורם במחזור החודשי שלה, אולם המילים יצאו מפיה בנונשלנטיות מתפנקת ולא התחברו יחדיו.
תאונות
כשארתור חזר הביתה מבית־החרושת קצת לפני שעת הצהריים, הוא צעק: "זוזו מדרכי עד שאתרחץ! היתה תאונה במפעל!" איש לא ענה. גברת פיר, סוכנת הבית, דיברה בטלפון שבמטבח בקול רם כל כך שלא שמעה אותו, והבת שלו היתה, כמובן, בבית־הספר. הוא התרחץ, השליך את כל מה שלבש לסל הכביסה וקירצף את חדר האמבטיה כאילו היה רוצח. הוא יצא החוצה נקי ומצוחצח, אפילו את שער ראשו סירק והבריק, ונסע לביתו של האיש. הוא נאלץ לברר את הכתובת. הוא חשב שזה בגבעת וינגר, אך הם אמרו שלא, זה האב - הבחור הצעיר ואשתו מתגוררים בעברה האחר של העיירה, מייד אחרי המקום שבו שכן המפעל לייצור מיץ תפוחים לפני המלחמה.
הוא מצא את שני בתי הלבנים זה לצד זה, ובחר בשמאלי מביניהם, כפי שהורו לו. בכל מקרה לא היה קשה לבחור ביניהם. החדשות הגיעו לפניו. דלת הבית היתה פתוחה, וילדים מתחת לגיל בית־ספר הסתובבו בחצר. ילדה קטנה ישבה על מכונית צעצוע בלי לנסוע לשום מקום, וחסמה בפניו את השביל. הוא עקף אותה. תוך כדי כך פנתה אליו ילדה מבוגרת יותר בטון רשמי - אזהרה.
"אבא שלה מת. שלה!"
אישה יצאה מהבית נושאת בזרועותיה ערימת וילונות שאותה מסרה לאישה אחרת שעמדה במסדרון. זו שקיבלה את הווילונות היתה אפורת שיער ופניה הביעו תחינה. חסרו לה השיניים העליונות. מן הסתם השאירה את התותבות בבית, מטעמי נוחות. האישה שמסרה לה את הווילונות היתה גוצה אך צעירה, בעלת עור רענן.
"תגיד לה לא לטפס על הכיסא־סולם," אמרה אפורת השיער לארתור. "היא תשבור את המפרקת תוך כדי הורדת הווילונות. היא חושבת שצריך לכבס הכול. אתה הקברן? הו לא, סלח לי! אתה מר דאוד. גרייס, בואי החוצה! גרייס! מר דאוד!"
"אל תטריחי אותה," אמר ארתור.
"היא חושבת שהיא תספיק להוריד את כל הווילונות ולכבס אותם ולתלות אותם בחזרה עד מחר, כי הוא יוצב בסלון. היא הבת שלי. אני לא יכולה להעיר לה כלום."
"היא תירגע עוד מעט," אמר גבר רציני אך נינוח, שעטה צווארון של כומר ויצא מן הפתח האחורי של הבית. הכומר שלהם. לא מאחת הכנסיות שארתור הכיר. בפטיסטי? פנטקוסטי? אחוות פלימות? הוא שתה תה.
אישה אחרת הופיעה ולקחה את הווילונות במהירות.
"המכונה מלאה ועובדת," אמרה. "ביום כמו היום הם יתייבשו במהירות. רק תשגיחי על הילדים שלא יפריעו."
הכומר נאלץ לזוז הצידה ולהרים את ספל התה שלו גבוה, כדי לא להיתקל בה ובחבילה שנשאה. הוא אמר, "האם אף אחת מכן אינה מתכוונת להציע למר דאוד כוס תה?"
ארתור אמר, "לא, לא, אל תטרחו."
"הוצאות הקבורה," הוא אמר לאפורת השיער. "אם תוכלי לומר לה-"
"ליליאן הרטיבה את המכנסיים!" קראה בתרועת ניצחון ילדה שעמדה בפתח הדלת. "גברת אגניו! ליליאן השתינה במכנסיים!"
"כן, כן," אמר הכומר. "הם יהיו אסירי תודה."
"החלקה והמצבה, הכול," אמר ארתור. "תדאג למסור להם זאת. כל מה שהם רוצים על המצבה."
האישה אפורת השיער יצאה לחצר. היא חזרה עם ילדה מצווחת בזרועותיה. "מסכנונת," אמרה. "אמרו לה שאסור להיכנס הביתה אז לאן יכלה ללכת? מה היא יכולה לעשות חוץ מתאונה!"
האישה הצעירה יצאה מפתח הבית וגררה בעקבותיה שטיח.
"אני רוצה שיתלו אותו על חבל הכביסה ויחבטו בו," אמרה.
"גרייס, מר דאוד הגיע להביע את תנחומיו," אמר הכומר.
"ולשאול אם יש משהו שאני יכול לעשות," אמר ארתור.
האישה אפורת השיער החלה לטפס במדרגות עם הילדה הרטובה בזרועותיה. שתי ילדות נוספות צעדו בעקבותיה.
גרייס הבחינה בהן.
"בשום אופן לא. צאו החוצה!" קראה.
"אימא שלי כאן."
"כן, ואימא שלך עסוקה ולא זקוקה להטרדות שלך. היא עוזרת לי כאן. את לא יודעת שאבא של ליליאן מת?"
"יש משהו שאני יכול לעשות עבורך?" שאל ארתור שביקש להסתלק.
גרייס בהתה בו בפה פעור. צלילי מכונת הכביסה מילאו את הבית.
"כן, יש," אמרה. "חכה פה."
"היא המומה," אמר הכומר. "זה לא שהיא מתכוונת להיות לא מנומסת."
גרייס חזרה עם ערימת ספרים.
"אלה," אמרה. "הוא הוציא אותם מהספרייה. אני לא רוצה לשלם עליהם קנסות. הוא הלך בכל מוצאי שבת, אז אני מניחה שמועד ההחזרה הוא מחר. אני לא רוצה להסתבך בגללם."
"אטפל בזה," אמר ארתור. "ברצון."
"אני רק לא רוצה להסתבך בגללם."
"מר דאוד דיבר על כך שידאג ללוויה." אמר לה הכומר, בנזיפה עדינה. "הכול, לרבות המצבה. מה שתרצי על המצבה."
"אני לא רוצה שום דבר מצועצע," אמרה גרייס.
בבוקר יום שישי האחרון אירעה תאונה טרגית ומזעזעת במיוחד, במנסרה, במפעל דאודס. לרוע מזלו של מר ג'ק אגניו, שהושיט יד מתחת לגלגל הארקובה, נתפס שרוולו בבורג של גלגל סמוך, וזרועו וכתפו נשאבו פנימה. כתוצאה מכך פגע ראשו במסור המעגלי שקוטרו כשלושים סנטימטר. בן רגע נערף ראשו של הבחור חסר המזל, אחרי שנחתך בזווית מתחת לאוזן השמאלית ודרך הצוואר. הוא מת על המקום. הוא לא דיבר או השמיע זעקה, כך שלא היה זה קולו שלו אלא הדם שניתז מסביב שעורר את תשומת ליבם של עמיתיו לגודל הזוועה.
שבוע לאחר מכן שוב פורסם הדיווח הזה בעיתון, עבור אלה שהחמיצו אותו או ביקשו עותק נוסף כדי לשלוח לידידים או לקרובי משפחה מחוץ לעיירה (במיוחד לאלה שהתגוררו בקארסטרז בעבר ועזבו אותה). טעות הדפוס ב"ארכובה" תוקנה בצירוף הערת התנצלות. היה גם תיאור של לוויה גדולה מאוד, שנכחו בה אנשים שהגיעו אפילו מעיירות רחוקות כמו ואלי. הם הגיעו במכוניות וברכבת, וחלקם בכרכרות סוסים. הם לא הכירו את ג'ק אגניו בחייו, אולם, כפי שציין העיתון, הם ביקשו להביע הוקרה לאופן מותו הסנסציוני והטרגי. כל החנויות בקארסטרז נסגרו למשך שעתיים באותו יום בשעות אחר צהריים. בית־המלון לא סגר את שעריו, אולם רק משום שכל המבקרים נזקקו למקום לאכול ולשתות.
הוא הותיר אחריו אישה, גרייס, וילדה בת ארבע, ליליאן. הנפטר נלחם בגבורה במלחמה הגדולה ונפצע רק פעם אחת, לא קשה. רבים ציינו את האירוניה שבכך.
העובדה שהעיתון לא ציין כי אביו עודו בחיים, לא היתה מכוונת. עורך העיתון לא היה יליד קארסטרז, ואנשים שכחו לספר לו על האב עד שכבר היה מאוחר מדי.
האב עצמו לא התלונן על ההשמטה. ביום הלוויה, שהיה יום יפה, עשה את דרכו מחוץ לעיירה, כמנהגו בכל יום אחר שבו היה מחליט לא ללכת לעבודה בבית משפחת דאוד. הוא חבש כובע קטיפה ולבש מעיל ארוך שיוכל לשמש מרבד אם יחליט לתפוס תנומה. ערדליו כיסו היטב את רגליו וחוזקו בעזרת טבעות גומי לאיטום צנצנות. הוא יצא לדוג קרפיונים. העונה טרם נפתחה, אולם הוא תמיד הצליח להקדים אותה. הוא דג באביב ובתחילת הקיץ ובישל ואכל את מה שתפס. הוא החביא מחבת וסיר על גדת הנהר. הסיר שימש לבישול תירס שגנב מהשדות בעונה מאוחרת יותר בשנה, אז גם אכל מפרי עצי תפוחי הבר והגפנים. הוא היה שפוי למדי, אך תיעב שיחות עם אנשים. הוא לא היה יכול להימנע מכך לחלוטין בשבועות שלאחר מות בנו, אולם היתה לו דרך לקצר בשיחה.
"הוא היה צריך לשים לב למה שהוא עושה."
באותו יום, עת הסתובב מחוץ לעיר, פגש אדם נוסף שלא היה בלוויה. אישה. היא לא ניסתה לפתוח בשיחה ולמעשה, מהאופן שבו הצליפה באוויר בצעדים ארוכים ונחושים, התקבל הרושם שהיא קנאית לבדידותה לא פחות ממנו.
בית־החרושת לפסנתרים, שהחל את דרכו בייצור עוגבי קנים, השתרע לאורך הצד המערבי של העיירה, כחומה מימי־הביניים. היו בו שני בניינים ארוכים כמו הסוללה הפנימית והחיצונית, וביניהם גשר מקורה, שם שכנו המשרדים הראשיים. הכבשנים, המנסרה, מגרש העצים והמחסנים היו פזורים בתוך העיירה והגיעו עד הרחובות של מגורי העובדים. צופר המפעל הכתיב את שעת ההשכמה עבור רבים. שש בבוקר. הוא צפר שוב בשבע בבוקר, לציון שעת התחלת העבודה, ובשתים־עשרה, כדי להכריז על שעת ארוחת הצהריים, ובאחת עם חידוש העבודה, ולסיום בחמש וחצי, אז הניחו העובדים את כליהם וחזרו לבתיהם.
ליד שעון הנוכחות, מתחת ללוח זכוכית, נתלו כללי המפעל. השניים הראשונים היו:
דקת איחור היא חמש־עשרה דקות של שכר. היו דייקנים.
אל תיקחו את הבטיחות כמובנת מאליה. השגיחו על עצמכם
ועל מי שלידכם.
אירעו כבר תאונות במפעל, ולמעשה אחד העובדים נהרג מנפילת ערימה של בולי עץ. זה קרה לפני זמנו של ארתור. ופעם, בזמן המלחמה, אדם איבד זרוע, או חלק מזרוע. ביום שבו זה קרה, ארתור היה בטורונטו, כך שמעולם לא היה עד לתאונה - לא רצינית, מכל מקום. אולם בזמן האחרון היה מודע לעיתים קרובות לעובדה שמשהו עלול לקרות. אולי כבר לא היתה לו אותה תחושת ביטחון ששום דבר לא יקרה, כפי שהיה לפני מות אשתו. היא נפטרה ב-1919, בהתפרצות האחרונה של השפעת הספרדית, כשכולם כבר חדלו לפחד. אפילו היא לא פחדה. זה קרה לפני כמעט חמש שנים, אך ארתור עדיין הרגיש כאילו היה זה סיומה של התקופה חסרת הדאגות בחייו. עם זאת, לאנשים אחרים הוא תמיד נדמה אחראי ורציני - איש לא הבחין בשינוי כלשהו שחל בו.
בחלומותיו על תאונות השתררה דממה, הכול השתתק. המכונות חדלו להשמיע את צליליהן הרגילים וקולות האנשים נדמו, וכשארתור הביט מבעד לחלון המשרד הבין שהגיעה עת האבדון. הוא לא היה יכול לזכור פרט כלשהו המעיד על כך. פשוט החלל, האבק בחצר המפעל, היו אלה שאמרו לו עכשיו.
הספרים נותרו על רצפת המכונית שלו במשך כשבוע. ביתו, בִּי, שאלה: "מה עושים כאן הספרים האלה?" ואז הוא נזכר.
ביאה הקריאה את שמות הכותרים והסופרים. 'סר ג'ון פרנקלין וסיפור המעבר הצפון־מערבי' מאת ג"ב סמית, 'מה קרה לעולם?', ג'ק צ'סטרטון. 'כיבוש קוויבק', ארצ'יבאלד הנרי, 'בולשביזם: הלכה ולמעשה', מאת לורד ברטראנד ראסל.
"בול־ש־ביזם," אמרה ביאה, וארתור אמר לה כיצד לבטא זאת נכון. היא שאלה מה זה, והוא אמר: "זה משהו שיש להם ברוסיה שאני עצמי לא ממש מבין. אולם ממה ששמעתי עליו, זה בושה וחרפה."
ביאה היתה אז בת שלוש־עשרה. היא שמעה על הבלט הרוסי וגם על דרווישים. בשנים שלאחר מכן האמינה שבולשביזם הוא מעין ריקוד שטני ואולי לא צנוע. לפחות זה הסיפור שסיפרו לה כשבגרה.
היא לא הזכירה את העובדה שהספרים היו קשורים לאיש שהיתה לו תאונה. זה היה הופך את הסיפור למשעשע פחות. אולי היא באמת שכחה.
הספרנית היתה מוטרדת. הכרטיסים עדיין היו בתוך הספרים, ופירוש הדבר שמעולם לא נרשמו, ושפשוט נשלפו מהמדפים ונלקחו.
"זה של לורד ראסל חסר כבר הרבה זמן."
ארתור לא היה רגיל לנזיפות כאלה, אולם אמר בשקט, "אני מחזיר אותם בשם מישהו אחר. הברנש שנהרג. בתאונה במפעל."
הספרנית החזיקה את הספר של פרנקלין פתוח. היא התבוננה בתמונת הסירה הלכודה בקרח.
"אשתו ביקשה ממני," אמר ארתור.
היא הרימה כל ספר בנפרד וניערה אותו כאילו ציפתה שמשהו ייפול מתוכו. היא החליקה את אצבעותיה בין הדפים. החלק התחתון של פניה זז בתנועות לא נעימות, כאילו לעסה את פנים לחייה.
"אני מניח שהוא פשוט לקח אותם הביתה כרצונו," אמר ארתור.
"סליחה?" אמרה לאחר רגע. "מה אמרת? אני מתנצלת."
זו התאונה, הוא חשב. המחשבה שהאיש שמת בתאונה היה האדם האחרון שפתח את הספרים ודיפדף בהם. המחשבה שאולי השאיר בהם חלק מחייו, פיסת נייר או מנקה מקטרות, או אולי אפילו פירורי טבק אחדים. זה מה שעירער אותה.
"לא חשוב," ענה. "רק קפצתי להחזיר אותם."
הוא פנה ללכת מהדלפק אולם לא יצא מייד מהספרייה. הוא לא היה שם שנים. הוא ראה את תמונת אביו בין שני החלונות הקדמיים, שם היתה תלויה מאז ומתמיד.
***
אֵי־וי דאוד, מייסד בית־החרושת לעוגבים ופטרון הספרייה. האמין בקדמה, בתרבות ובחינוך. ידיד אמת של העיירה קארסטרז ושל האדם העמל.
השולחן של הספרנית ניצב במעבר בין האולם הקדמי לאחורי. הספרים הונחו בשורות, על מדפים באולם האחורי. מנורות ירוקות אהילים, עם שרוכי משיכה ארוכים, השתלשלו במעברים ביניהם. ארתור נזכר בדיון שהתקיים במועצת העיר לפני שנים רבות בדבר רכישת מנורות שישים ואט במקום ארבעים ואט. הספרנית הזו היא שביקשה אותן, והם עשו זאת.
באולם הקדמי נחו על כונניות עץ עיתונים וכתבי־עת. היו שם גם כמה שולחנות עגולים כבדים, עם כיסאות, כדי שאנשים יוכלו לשבת ולקרוא, ושורות של ספרים עבים וכהים שהציצו מארון זכוכית. מילונים, ככל הנראה, ואטלסים ואנציקלופדיות. שני חלונות נאים וגבוהים השקיפו אל הרחוב הראשי, כאשר אביו של ארתור מבצבץ ביניהם. התמונות האחרות בחדר נתלו גבוה מדי והיו עמומות מדי, והכילו דמויות רבות מכדי שהאדם הנמצא תחתן יוכל לפענחן בקלות (מאוחר יותר, אחרי שארתור בילה שעות רבות בספרייה ושוחח על התמונות הללו עם הספרנית, ידע שאחת מהן מתארת את קרב שדה פלודן, עם מלך סקוטלנד המסתער על הגבעה אל תוך ענן עשן, שנייה את לווייתו של המלך הצעיר של רומא, ושלישית את הריב בין אוברון לטיטאניה, מתוך 'חלום ליל קיץ').
הוא התיישב ליד אחד משולחנות העיון, משם היה יכול להשקיף דרך החלון. הוא נטל גיליון ישן של 'נשיונל ג'אוגרפיק' שהיה מונח לפניו. גבו היה מופנה לספרנית. הוא עשה זאת מתוך התחשבות בספרנית שנראתה מעט נסערת. אנשים אחרים נכנסו, והוא שמע אותה מדברת אליהם. קולה נשמע עתה נורמלי. הוא התכוון לעזוב, אך נשאר.
מצא חן בעיניו החלון החשוף הגבוה שנשטף באור בין ערביים אביבי, ומצאו חן בעיניו המכובדות והסדר שבאולמות הללו. הוא הוקסם מן המחשבה על אנשים מבוגרים הבאים לכאן וקוראים ספרים בהתמדה. שבוע אחר שבוע, ספר אחר ספר, כל חייהם. הוא עצמו קרא ספרים מדי פעם, כל אימת שמישהו המליץ על אחד. בדרך כלל נהנה מכך, אך אחר כך עבר לקריאת כתבי־עת, כדי להתעדכן, ולא חשב שוב לקרוא ספר עד שאחד נקרה על דרכו, באופן הכמעט אקראי הזה.
היו משכי זמן קצרים שבהם לא היה איש בספרייה חוץ ממנו ומן הספרנית.
באחד הזמנים האלה ניגשה ונעמדה לידו כדי להחליף אחדים מן העיתונים שעל המדף. כשסיימה דיברה אליו בנימה של דחיפות עצורה.
"תיאור התאונה כפי שהתפרסם בעיתון - אני מניחה שהוא היה פחות או יותר מדויק?"
ארתור אמר שייתכן שהיה יותר מדי מדויק.
"מדוע? מדוע אתה אומר זאת?"
הוא ציין את התיאבון הבלתי נדלה של הציבור לפרטים מזעזעים. "האם על העיתון לעודד זאת?"
"אני חושבת שזה טבעי," אמרה הספרנית. "אני חושבת שטבעי לרצות לדעת את הגרוע ביותר. אנשים רוצים לדמיין את זה. אני עצמי רוצה. אני בורה מאוד בכל הקשור למכונות. קשה לי לדמיין את מה שאירע, למרות העזרה מהעיתון. האם המכונה עשתה משהו בלתי צפוי?"
"לא," אמר ארתור. "זה לא שהמכונה תפסה אותו ומשכה אותו פנימה כמו חיית טרף. הוא עשה מהלך שגוי, או לפחות לא־זהיר. זה מה שחיסל אותו."
היא שתקה, אך נותרה במקומה.
"צריך להיות ערני כל הזמן," אמר ארתור. "לא לאבד ריכוז לשנייה. המכונה היא המשרת שלך, והיא משרת מצוין, אולם היא אדון רפה־שכל."
הוא תהה אם קרא זאת באיזה מקום או חשב על כך בעצמו.
"ואני מניחה שאין דרכים להגן על העובדים?" אמרה הספרנית. "אבל אתה בטח מתמצא בכל זה."
היא הלכה. מישהו נכנס לספרייה.
אחרי התאונה הגיע פרץ של מזג־אוויר חמים. הערבים הארוכים וחום הימים המרגיעים נדמו פתאומיים ובלתי צפויים, כאילו לא כך הסתיים החורף בחלק זה של המדינה כמעט כל שנה. זרם מי השיטפונות התכווץ חזרה כבמטה קסם אל אזורי הביצות, העלים הגיחו מתוך הענפים שהאדימו, וריחות המְשָקים נישאו אל תוך העיירה אפופים ניחוח פרחי לילך.
במקום שירצה לבלות בחוץ באותם ערבים, ארתור מצא את עצמו חושב על הספרייה, ולעיתים קרובות היה מוצא עצמו בה ומתיישב בפינה שבחר בביקור הראשון. הוא היה יושב חצי שעה, שעה. היה מעלעל ב'אילוסטרייטד ניוז' של לונדון, או ב'נשיונל ג'אוגרפיק', או ב'סטרדיי נייט' או ב'קולייר'ס'. כל המגזינים האלה הגיעו אליו הביתה והוא היה יכול לשבת שם, בסלון, להשקיף על המדשאות והשיחים שאגניו הזקן טיפח, ועל ערוגות הפרחים שמלאו עתה צבעונים בצבעים עזים, בכל השילובים האפשריים. נדמה כי העדיף את מראה הרחוב הראשי, שם היתה חולפת מדי פעם מכונית 'פורד' חדשה ומהירה, או שהיתה מקרטעת מכונית מדגם ישן יותר, בעלת גג אריג מאובק. הוא העדיף את בית־הדואר על מגדל השעון שלו, שהורה על ארבע שעות שונות בארבעה כיוונים - וכולן, כפי שאנשים אהבו לומר, שגויים. גם את שוטטות עוברי האורח במדרכות. אנשים המנסים להפעיל את הברזייה, אף על פי שזו אינה פועלת לפני אחד ביולי.
זה לא שהיה לו צורך בחברה. הוא לא בא לשם לפטפט, אם כי נהג לברך לשלום את אלה שהכיר בשמם, ואת רובם הכיר. לעיתים היה מחליף מילים אחדות עם הספרנית, אולם תכופות לא היה זה יותר מאשר "ערב טוב" כשנכנס ו"לילה טוב" כשיצא. הוא לא דרש דבר מאיש. הוא חש שנוכחותו נעימה, מרגיעה, ומעל לכול, טבעית. בעצם ישיבתו שם, תוך כדי קריאה והרהורים, במקום בבית, נדמה היה לו שהוא מעניק משהו. אנשים יכלוd לסמוך על כך.
היה לו כינוי חביב לעצמו: משרת ציבור. אביו, שהתבונן בו מכאן, בלחיים ורודות כשל תינוק, עיניים כחולות כזכוכית ופה קצר־רוח של איש זקן, מעולם לא ראה את עצמו ככזה. הוא ראה את עצמו יותר כדמות ציבורית וכתורם. הוא פעל על סמך גחמות וצווים, והצליח לצאת מכך בשלום. בתקופות שבהן העסקים היו חלשים, נהג להסתובב במפעל ולומר לפועל זה או אחר, "לך הביתה. לך הביתה עכשיו. לך הביתה ותישאר שם עד שאזדקק לך שוב." והם היו הולכים. הם היו עובדים בגינה או יוצאים לצוד ארנבות ונכנסים לחובות בשל הקניות שלהם, ומשלימים עם כך שאין דרך אחרת. על דרך הבדיחה עדיין נהגו לחקות את הנביחה שלו. "לך הביתה!" הוא היה דמות נערצת עבורם יותר משארתור אי־פעם יהיה, אולם כיום הם כבר לא היו מוכנים עוד לסבול יחס שכזה. בזמן המלחמה הם התרגלו לשכר גבוה ולכך שתמיד נזקקו להם. הם מעולם לא חשבו על עודף הידיים העובדות שנוצר עם שובם של החיילים הביתה, מעולם לא חישבו כיצד עסק כזה שורד משנה לשנה, אפילו מעונה לעונה, בעזרת מזל ויצירתיות. הם לא אהבו שינויים - הם לא היו מאושרים מהמעבר לפסנתרים אוטומטיים, שארתור האמין שהם התקווה לעתיד. אולם ארתור עשה את המוטל עליו, אם כי דרך התנהלותו היתה הפוכה לחלוטין מזו של אביו. הוא שקל כל דבר שוב ושוב. הוא נותר בצל אלא אם לא היתה ברירה אחרת. הוא שמר על מכובדות. תמיד ניסה להיות הוגן.
הם ציפו שידאגו לכל מחסורם. כל העיירה ציפתה לכך. תמיד תימצא עבודה כפי שהשמש תזרח מדי בוקר. והמיסים שהוטלו על המפעל בדיוק כשהחלו לגבות תשלום עבור המים שקודם לכן סופקו בחינם. תחזוקת כבישי הגישה הוטלה עכשיו על המפעל במקום על העיר. הכנסייה המתודיסטית ביקשה סכום נכבד כדי לבנות בית־ספר חדש לימי ראשון. נבחרת ההוקי של העיירה נזקקה למדים חדשים. שערי אבן הוקמו בגן ההנצחה לנופלים במלחמה. ומדי שנה נשלח התלמיד המצטיין של התיכון לאוניברסיטה, על חשבון משפחת דאוד.
שַׁאֲלוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם.
גם בבית לא חסרו ציפיות. ביאה נידנדה ללכת לפנימייה פרטית, וגברת פיר שמה את עינה על מערבל מזון חדש למטבח וגם על מכונת כביסה חדשה. כל העיטורים על קירות הבית החיצוניים נזקקו השנה לצביעה. עיטורי עוגת החתונה הללו בלעו צבע בלי חשבון. ובתוך כל זה מה עשה ארתור אם לא להזמין לעצמו מכונית חדשה - 'קרייזלר' משפחתית.
זה היה חיוני - הוא היה חייב לנהוג במכונית חדשה. הוא חייב לנהוג במכונית חדשה, ביאה חייבת ללכת לפנימייה, גברת פיר חייבת שיהיו לה החידושים האחרונים, ועיטורי הבית חייבים להיראות טריים כמו שלג חג המולד. שאם לא כן, הם יאבדו את ההערכה שרחשו כלפיהם, הם יאבדו את ביטחונם העצמי, הם יחלו לתהות שמא העניינים מתדרדרים. ואפשר להסתדר, עם מעט מזל יהיה אפשר להסתדר.
שנים רבות אחרי מות אביו הרגיש כמתחזה. לא כל הזמן, אלא מעת לעת. עתה נעלמה ההרגשה. הוא ישב שם והרגיש שנעלמה.
הוא היה במשרד כשאירעה התאונה, בהתייעצות עם סוכן מכירות של ציפויי עץ. הוא הבחין בשינוי כלשהו במפלס הרעש - התגברות, דווקא, לא היחלשות - לא משהו שהסתמן כאות אזהרה, רק טרדה. מאחר שהתאונה אירעה במנסרה, לא ידעו על כך מייד בחנויות או בכבשנים או בחצר, ובחלק מן המקומות, העבודה נמשכה עוד דקות אחדות. למעשה, ייתכן שארתור, שרכן מעל לדוגמאות הציפוי שעל שולחנו, היה אחד האחרונים לקלוט שהעבודה נקטעה. הוא שאל את הסוכן שאלה, והלה לא השיב. ארתור הרים את ראשו וראה את פיו נפער, את פניו מבוהלות, את הביטחון האופייני לאיש מכירות נעלם ואיננו.
לאחר מכן שמע את שמו נישא באוויר - גם "מר דאוד!" כמקובל, וגם "ארתור, ארתור!" בפי אחדים מהעובדים המבוגרים יותר שהכירו אותו כילד. הוא גם שמע "מסור" ו"ראש" ו"אלוהים אדירים, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים!"
ארתור היה יכול להתפלל לשקט, לכך שהצלילים והחפצים ייסוגו חזרה, באופן זוועתי אך משחרר, כדי להשאיר לו מרחב. אולם זה לא קרה. יללות ושאלות והתרוצצויות רדפו אותו, והוא נשאב בכיוון המנסרה. אדם אחד התעלף ונפל, ולולא כיבו את המסור רגע לפני כן, היה פוגע גם בו. לרגע קט טעה ארתור לחשוב שגופו, הנפול אך השלם, הוא גופת הקורבן. הו, לא לא. הם דחפו אותו הלאה. המסור נצבע בארגמן. הוא נראה ספוג ומבריק. ערימת בולי העץ התפזרה לכל עבר, וכך גם הלהבים. ערימת בגדי עבודה ספוגים בדם היתה מונחת על הנסורת, וארתור קלט שזו הגופה, הגוף והגפיים. כל כך הרבה דם זרם ממנה, שהיה קשה בתחילה להבחין בצורתה שנעשתה רכה כפודינג.
הדבר הראשון שעלה בדעתו היה לכסותה. הוא הסיר את מקטורנו ועשה זאת. הוא נאלץ להתקרב ונעליו נספגו בדם. הסיבה שאף אחד אחר לא עשה זאת היתה פשוט שאיש מלבדו לא לבש מקטורן.
"הזעיקו רופא?" מישהו צרח. "הזעיקו רופא!" אמר מישהו שעמד קרוב לארתור. "רופא לא יכול לחבר לו חזרה את הראש. נכון?"
ובכל זאת, ארתור הורה להזעיק רופא. הוא חשב שזה הכרחי. אי אפשר לקבוע מוות בלי רופא. זה הכתיב את יתר המהלכים. רופא, קברן, ארון קבורה, פרחים, כומר. להתחיל להזיז דברים, משהו שיעסיק אותם. לגרף את הנסורת, לנקות את המסור. לשלוח את הפועלים שעמדו בקרבת מקום להתרחץ. לשאת את האיש שהתעלף לחדר האוכל. האם הוא בסדר? להגיד לפקידה במשרד להכין תה.
מה שהוא באמת נזקק לו היה ברנדי, או ויסקי. אך היה לו כלל ברור בעניין: אסור לשתות בתחומי המפעל.
משהו עדיין חסר. איפה זה? שם, הם אמרו. שם. ארתור שמע קולות הקאה, לא הרחק. בסדר. או שתרים את זה או שתורה למישהו להרים את זה. קולות ההקאה הצילו אותו, ייצבו אותו, העניקו לו תחושת נחישות כמעט קלילה. הוא הרים את זה. הרים את זה בעדינות ובזהירות כמו שמרימים אגרטל מגושם אך יקר ערך. הוא הסתיר את הפנים, במחוות ניחומים, לכאורה, בתוך חזהו. הדם נספג בחולצתו והדביק את הבד לעורו. חמים. הוא הרגיש כפצוע. הוא היה מודע לכך שהם מתבוננים בו, ומודע לעצמו - כפי ששחקן, או כומר, מודעים לעצמם. מה לעשות עם זה, עכשיו שהוא מחזיק את זה צמוד לחזהו? גם התשובה לכך נמצאה. להניח את זה, להחזיר את זה למקומו, לא במדויק, כמובן, לא כאילו שאפשר לחבר את זה בתפר. רק פחות או יותר במקום, ולהרים את המקטורן וליישר אותו מחדש.
הוא לא היה יכול לשאול לשמו של האיש עכשיו. הוא יצטרך לברר זאת בדרך אחרת. אחרי האינטימיות שהשרו שירותיו פה גילוי בורות שכזו יתפרש כעלבון.
אולם הוא גילה שהוא כן יודע את שמו - זה בא לו. תוך כדי שמשך את קצה המקטורן מעל לאוזן שנותרה עדיין זקופה ולכן נראתה רעננה ושמישה, נרשם במוחו השם. בנו של הברנש שהיה בא לטפל בגינה, שלא תמיד היה אפשר לסמוך עליו. בחור צעיר שנקלט בחזרה בעבודה לאחר שובו מהמלחמה. נשוי? נדמה לו שכן. הוא יצטרך ללכת לראות אותה. בהקדם האפשרי. בגדים חדשים.
הספרנית לבשה תכופות חולצה בצבע אדום כהה. שפתיה נמשחו בצבע אדום תואם, ושערה היה מסופר קצר. היא כבר לא היתה צעירה, אולם שמרה על סגנון מושך. הוא נזכר שכשקיבלו אותה לעבודה לפני שנים רבות, חשב לעצמו אז שהיא מקפידה על סגנון מאופק מאוד. שערה לא היה מסופר באותם ימים - הוא היה אסוף סביב ראשה, בסגנון המיושן. עדיין היה לו אותו הצבע - חמים ונעים כשל עלים - עלי שלכת של עץ אלון, למשל. הוא ניסה להיזכר כמה משלמים לה. בטח לא הרבה. היא הצליחה לטפח את עצמה בסכום הזה. היכן היא גרה? באחת האכסניות - זו של המורות? לא, לא שם. היא גרה במלון קומרשייל.
עכשיו עלה במוחו דבר־מה נוסף. לא סיפור מסוים שהיה יכול להיזכר בו. אי אפשר לומר בביטחון שיצא לה מוניטין מפוקפק, אולם היא גם לא היתה ללא רבב. אמרו שהיא נוהגת לשתות עם האורחים. אולי היה לה מביניהם חבר. חבר או שניים.
טוב, היא מבוגרת דיה לנהוג כרצונה. זה לא כמו מורה שנשכרת לעבודה גם כדי לשמש דוגמה. כל עוד היא עושה את עבודתה כראוי, והיה ברור לכול שהיא אכן עושה זאת, יש לה חיים משלה, כמו לכל אחד אחר. האם לא עדיף שתהיה כאן אישה נאה במקום זקנה נרגנת כמרי טמבלין? זרים נכנסים לכאן לפעמים, הם מתרשמים מהעיירה לפי מראה עיניהם, עדיף שתהיה כאן אישה נאה עם נימוסים נאים.
חדל. מי אמר שאתה לא מעדיף? הוא ניהל בראשו ויכוח בשמה כאילו הופיע מישהו החפץ בסילוקה, ולא היתה לו כל ידיעה שהדבר אכן כך.
מה בדבר השאלה ששאלה בערב הראשון, באשר למכונות? מה היתה כוונתה? האם היתה זו דרך ערמומית להטיל אשמה?
הוא שוחח איתה על התמונות ועל התאורה, ואפילו סיפר לה כיצד אביו שלח את הפועלים שלו לכאן ושילם להם עבור בניית מדפי הספרייה, אך הוא מעולם לא דיבר איתה על האיש שלקח את הספרים בלי לספר לה. אחד־אחד, כנראה. מתחת למעיל? באותו האופן גם החזיר אותם. הוא בטח החזיר אותם, אחרת הבית שלו היה מתמלא, ואשתו לא היתה משלימה עם כך. לא גניבה, רק זמנית. התנהגות לא מזיקה, רק מעט משונה. האם היה קשר כלשהו בין המחשבה שאתה יכול לעשות דברים קצת אחרת לבין המחשבה שאתה יכול להינצל ממהלך בלתי זהיר שעלול לתפוס לך את השרוול ולהוריד את המסור על ראשך?
ייתכן, ייתכן שיש קשר כלשהו בין הדברים. עניין של גישה.
"הברנש ההוא - את יודעת - זה של התאונה -" אמר לספרנית, "הדרך שבה הסתלק עם הספרים שרצה. למה את חושבת שעשה זאת?"
"אנשים עושים דברים," אמרה הספרנית. "הם קורעים דפים בגלל משהו שהם לא אוהבים, או בגלל משהו שהם אוהבים. הם עושים דברים. אני לא יודעת."
"האם הוא אי־פעם קרע דפים? האם אי־פעם הטפת לו מוסר? גרמת לו לפחד מפנייך?"
הוא התכוון ללגלג עליה קצת, לרמוז שאין זה סביר שתפחיד מישהו, אולם היא לא קיבלה את זה כך.
"איך יכולתי אם מעולם לא דיברתי איתו?" אמרה. "מעולם לא ראיתי אותו. מעולם לא ראיתי אותו, לא יכולתי לדעת מיהו."
היא התרחקה, ובכך שמה קץ לשיחה. אז היא לא אוהבת שצוחקים עליה. האם היא אחת מאלה המלאים סדקים מתוקנים שניתן לראותם רק מקרוב? האם מייסרת אותה אומללות מן העבר, סוד כלשהו? אולי איבדה אהוב במלחמה.
באחד מערבי הקיץ, במוצאי שבת, העלתה ביוזמתה את הנושא שחשב שלא יזכיר שוב לעולם.
"אתה זוכר שדיברנו פעם על האיש שהיתה לו תאונה?"
ארתור אמר שהוא זוכר.
"הייתי רוצה לשאול אותך משהו שאולי יישמע לך מוזר."
הוא הינהן.
"והשאלה שלי - הייתי רוצה ש... זה יישמר בסוד."
"כן, בטח," אמר.
"איך הוא נראה?"
נראה? ארתור הופתע. הוא הופתע מכך שעשתה מזה כזה עניין וסוד - זה אך טבעי להתעניין במראהו של אדם, שנהג להיכנס ולהסתלק עם ספרים שלך בלא שתדע על כך - ומשום שלא היה יכול לעזור לה, הניד בראשו. הוא לא הצליח לראות בעיני רוחו את דמותו של ג'ק אגניו.
"גבוה," אמר. "אני חושב שהוא היה די גבוה. חוץ מזה איני יכול לומר. אני לא האדם המתאים לשאול. אני יכול לזהות אדם בקלות, אך לעולם איני מצליח לתת תיאור פיזי שלו, גם אם זה מישהו שאני רואה יום־יום."
"אבל חשבתי שאתה היית זה - שמעתי שאתה היית זה-" אמרה. "שהרמת אותו. את הראש שלו."
ארתור ענה ביובש, "חשבתי שאי אפשר להשאיר אותו מונח שם סתם כך." הוא חש מאוכזב מהאישה, לא בנוח ומבויש בשבילה. אולם הוא ניסה לדבר בנימה עניינית, לא לאפשר לתוכחה להשתלט על קולו.
"איני יכול אפילו לומר לך מה היה צבע שערו. הכול היה... הכול כבר היטשטש באותו זמן."
לרגע או שניים שתקה, והוא הסיט את מבטו ממנה. אז אמרה, "בטח נדמה לך שאני אחד מאותם אנשים - אחד מאלה הנמשכים לסוג הזה של הדברים."
ארתור השמיע קול מחאה, אך למען האמת נדמה היה לו, כמובן, שהיא כזו.
"לא הייתי צריכה לשאול אותך," אמרה. "לא הייתי צריכה להזכיר את זה. לעולם לא אוכל להסביר לך מדוע עשיתי זאת. הייתי רק מבקשת ממך, אם תוכל, לעולם לא לחשוב שאני כזו."
ארתור שמע את המילה "לעולם". לעולם לא תוכל להסביר לו. לעולם לא לחשוב. מבעד לאכזבה שלו קלט את ההצעה הזו, שלשיחות שלהם יהיה המשך, אולי על בסיס פחות אקראי. הוא שמע ענווה בקולה, אולם היתה זו ענווה שהתבססה על ביטחון כלשהו. מגרה ללא ספק.
או אולי רק חשב כך בגלל הערב הזה? היה זה מוצאי השבת שבו בדרך כלל הלך לוואלי. הוא היה בדרכו לשם הערב, רק קפץ לכאן בדרך, לא התכוון להישאר כל כך הרבה זמן כפי שנשאר. זה היה הערב שבו נהג לבקר אישה בשם ג'יין מקפארלן. ג'יין מקפארלן חיה בנפרד מבעלה, אולם לא היה בדעתה להתגרש. לא היו לה ילדים. היא השתכרה למחייתה כתופרת. ארתור פגש בה לראשונה כשבאה לביתו לתפור בגדים לאשתו. שום דבר לא התרחש באותו זמן, ואיש מהם לא חשב על כך. במובנים מסוימים ג'יין מקפארלן היתה דומה לספרנית - נאה למראה, אם כי לא כל כך צעירה, נועזת ואופנתית ומוכשרת בעבודתה. במובנים אחרים, לא כל כך דמתה לה. הוא לא היה יכול לדמיין את ג'יין מציגה בפני גבר תעלומה, ולאחר מכן מיידעת אותו שזו לעולם לא תיפתר. ג'יין היתה אישה שהעניקה לגבר שלווה. הדיאלוג הסמוי שניהל איתה - חושני, מוגבל, טוב־לב - היה דומה מאוד לזה שניהל עם אשתו.
הספרנית ניגשה למפסק שליד הדלת וכיבתה את האורות הראשיים. היא נעלה את הדלת. היא נעלמה בין המדפים וגם שם כיבתה את האורות במחווה קלילה. מגדל השעון צילצל תשע. היא בטח חושבת שהוא מדויק. השעון שלו הורה על שלוש דקות לפני.
הגיע הזמן לקום, הגיע הזמן לעזוב, הגיע הזמן ללכת לוואלי.
כשסיימה להתעסק עם האורות התיישבה בשולחן לידו.
הוא אמר, "לעולם לא הייתי חושב עלייך באופן שעלול לאמלל אותך."
כיבוי האורות לא היה אמור להחשיך כך את המקום. זה היה אמצע הקיץ, אך נדמה שהשמיים התכסו בענני גשם כבדים. בפעם האחרונה שארתור שם ליבו לרחוב, היה זה הומה עדיין כבאור יום: אנשים מחוץ לעיר באו לקניות, ילדים שהתיזו זה על זה מים ליד הברזייה, ונערות שהתהלכו בשמלות קיץ פרחוניות, רכות וזולות, והניחו לבחורים להביט בהן מכל מקום שבו התגודדו - מדרגות בית־הדואר, חזית חנות המזון. עתה, משהביט שוב ברחוב, הבחין בהמולה שגרמה הרוח הכבדה שכבר נשאה עימה מעט טיפות גשם. הנערות צרחו וצחקו והחזיקו את תיקיהן מעל לראש תוך כדי מרוצה לעבר מחסה, ואילו הזבנים גילגלו את הסוככים והכניסו פנימה את סלי הירקות, דוכני נעלי הקיץ או כלי הגינה שהציגו לראווה על המדרכות. דלתות בית העירייה נטרקו עם כניסתן החפוזה של האיכרות הנאחזות בחבילותיהן ובילדיהן ונדחקות אל שירותי הנשים. מישהו ניסה את דלת הספרייה. הספרנית הפנתה לשם את ראשה, אך לא זזה ממקומה. עד מהרה החל הגשם לשטוף את הרחוב והרוח היכתה בגג בית העירייה וחבטה בצמרות העצים. השאגות והסכנה נמשכו דקות אחדות, עד שחלפה הרוח. לאחר מכן נותר רק צליל הגשם שניתך עתה במאונך ובעוצמה רבה כאילו עמדו תחת מפל מים.
אם זה המצב גם בוואלי, חשב לעצמו, ג'יין לא תצפה לבואו. זו היתה הפעם האחרונה שחשב עליה למשך זמן רב.
"גברת פיר לא היתה מוכנה לכבס את בגדַי," הפתיע את עצמו בדבריו. "היא פחדה לגעת בהם."
הספרנית אמרה בקול שנרעד באופן מוזר, מבויש ונחוש, "אני חושבת שמה שעשית - אני חושבת שזה היה מעשה ראוי לשבח."
רעש הגשם הבלתי פוסק שיחרר אותו מחובת התגובה. הוא הרגיש בנוח לפנות ולהתבונן בה. הגשם ששטף את זגוגיות החלון האיר את צדודיתה באור קלוש. הבעתה היתה רגועה וחסרת דאגות, או כך נדמה היה לו. הוא קלט שכמעט אינו יודע עליה דבר - איזה מין בן־אדם היא באמת, או אילו סודות היא מסתירה. הוא אפילו לא היה מסוגל להעריך את יחסה כלפיו. הוא רק ידע שיש לה יחס כלשהו, ושאין זה יחס רגיל.
הוא לא היה מסוגל לתאר את התחושה שעוררה בו כפי שאי אפשר לתאר ריח. זה כמו מכת חשמל. זה כמו גרעיני חיטה חרוכים. לא, זה כמו תפוז מר. הוא הרים ידיים.
מעולם לא העלה בדעתו שימצא את עצמו במצב כזה, שיחוש כורח כה ברור. אולם הוא לא היה בלתי מוכן, כמדומה. בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת על מה שהוא מכניס את עצמו לתוכו, אמר, "הייתי רוצה-"
הוא דיבר בלחש והיא לא שמעה אותו.
הוא הרים את קולו. הוא אמר, "הייתי רוצה שנתחתן."
היא הביטה בו. היא צחקה אך ריסנה את עצמה.
"אני מצטערת," אמרה. "אני מצטערת. זו פשוט המחשבה שחלפה במוחי."
"מה היא היתה?" שאל.
"חשבתי - זו הפעם האחרונה שאראה אותו."
ארתור אמר, "את טועה."
קדושי טוֹלפאדל
רכבת הנוסעים מקארסטרז ללונדון חדלה לפעול במלחמת העולם השנייה ואפילו הפסים הוסרו. אנשים אמרו שזה לטובת המאמץ המלחמתי. כשלואיזה נסעה ללונדון באמצע שנות החמישים לפגוש את המומחה למחלות לב, היא נאלצה לקחת את האוטובוס. היא לא היתה אמורה לנהוג עוד.
הרופא, המומחה למחלות לב, אמר שהלב שלה קצת בלתי יציב ושלדופק שלה יש נטייה לקופצנות. באוזניה נדמה היה כי טען שהלב שלה הוא קומיקאי והדופק הוא כלבלב הקשור ברצועה. היא לא נסעה מרחק תשעים קילומטר כדי שיתייחסו אליה בקלות ראש שכזו, אך היא הניחה לזה מייד, שכן דעתה כבר הוסחה ממשהו שקראה בחדר ההמתנה של הרופא. אולי הדברים שקראה הם שהקפיצו את הדופק שלה.
בעמוד פנימי של העיתון המקומי ראתה כותרת הוקרה לבני המקום הקדושים, וסתם כדי להעביר את הזמן המשיכה לקרוא. היא למדה שעומד להיערך טקס בפארק ויקטוריה באותו יום אחר הצהריים. הטקס נועד לזכר קדושי טולפאדל. העיתון ציין כי רק מעטים שמעו על קדושי טולפאדל, וברור שלואיזה לא היתה אחת מהם. אלה היו אנשים שנשפטו ונמצאו אשמים בשבועות בלתי חוקיות. העבירה המוזרה הזו, שבוצעה לפני למעלה ממאה שנה בדורסט, אנגליה, הסתיימה בגירושם לקנדה, וחלקם הגיעו לכאן, ללונדון, שבה חיו עד סוף ימיהם ונקברו ללא כל ציון מיוחד או הנצחה. כיום הם נחשבים בין המייסדים הראשונים של תנועת האיגודים המקצועיים. מועצת האיגודים המקצועיים אירגנה יחד עם נציגים מפדרציית העבודה הקנדית ואחדים מן הכמרים בכנסיות המקומיות את הטקס שייערך היום לרגל יובל המאה ועשרים למעצרם.
קדושים זה קצת מוגזם, חשבה לואיזה. אחרי הכול, הם לא הוצאו להורג.
הטקס אמור להיערך בשעה שלוש, והנואמים הראשיים אמורים להיות אחד הכמרים המקומיים ומר ג'ון (ג'ק) אגניו, דובר האיגוד מטורונטו.
השעה היתה שתיים ורבע כשלואיזה יצאה ממשרדו של הרופא. האוטובוס לקארסטרז לא יוצא עד השעה שש בערב. היא התכוונה ללכת לשתות תה ולאכול משהו בקומה העליונה של סימפסונ'ס, ולאחר מכן לחפש מתנת חתונה, או, אם יישאר זמן, ללכת להצגה יומית בקולנוע. פארק ויקטוריה היה בין מרפאתו של הרופא לסימפסונ'ס, והיא החליטה לחצות אותו בדרכה. היום היה חם וצל העצים נעים. היא לא יכלה שלא לראות את הכיסאות שהוצבו ואת בימת הנואמים הקטנה. הבימה נעטפה בבד צהוב ומשני צידיה הוצבו דגלים - דגל קנדי ומה שהניחה שהוא דגל האיגוד המקצועי. קהל אנשים כבר התגודד במקום, והיא מצאה את עצמה סוטה מנתיבה כדי להתבונן בהם. חלקם היו זקנים, לבושים בפשטות רבה אך בקפידה - הנשים עם מטפחות על ראשיהן, כנהוג ביום חם אירופי. אחרים היו פועלי בית־חרושת ששוחררו מוקדם מהעבודה. הגברים הופיעו בחולצות נקיות קצרות־שרוול, ואילו הנשים בחולצות רעננות ובמכנסיים. נשים אחדות ללא ספק הגיעו מביתן. הן לבשו שמלות קיץ וסנדלים וניסו להשגיח על ילדיהן הקטנים. לואיזה חשבה שאופן הלבוש שלה לא ימצא חן בעיניהן - אופנתי כתמיד, בחליפת משי סינית בצבע בז' ובכובע משי סקוטי בצבע ארגמן - אבל בדיוק באותו הרגע הבחינה באישה שהיתה לבושה באלגנטיות רבה יותר; היא לבשה בגד משי ירוק ושערה הכהה סורק לאחור בקפידה ונקשר בצעיף בצבעי ירוק־זהב. היא נראתה כבת ארבעים - פניה היו מקומטות אך יפות. היא ניגשה אל לואיזה מייד, מחייכת, הצביעה לעבר כיסא והושיטה לה דף נייר מצולם. לואיזה לא הצליחה לפענח את האותיות הסגולות. היא ניסתה להציץ באחדים מן הגברים ששוחחו ליד הבימה. האם הדוברים עומדים ביניהם?
צירוף המקרים של השם אפילו לא היה מעניין. גם השם הפרטי וגם שם המשפחה היו שמות נפוצים.
היא לא ידעה מדוע התיישבה או מדוע בכלל באה לכאן מלכתחילה. היא החלה לחוש חוסר נחת מוכר ומעט בחילה. זה או לא כלום, אמרה לעצמה, אך הדבר לא סייע בידה, והתחושה גברה בה. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לקום ולהסתלק משם לפני שעוד אנשים יתיישבו ויחסמו את דרכה.
האישה הירוקה קלטה אותה, שאלה אם היא בסדר.
"אני צריכה לתפוס אוטובוס," אמרה לואיזה בקול חורק. היא כיחכחה בגרונה. "אוטובוס אל מחוץ לעיר," אמרה ביתר שליטה, והלכה, לא בכיוון סימפסונ'ס. למעשה חשבה שלא תלך לשם, שלא תלך לחנות בֶּרקְס כדי לקנות מתנת חתונה וגם לא לקולנוע. היא פשוט תלך לתחנת האוטובוסים המרכזית ותשב שם עד שיגיע מועד הנסיעה הביתה.
כשהיתה במרחק חצי בלוק מתחנת האוטובוסים המרכזית, נזכרה שהאוטובוס לא הוריד אותה שם בבוקר. מבנה התחנה נהרס ונבנה מחדש - בינתיים הוקמה תחנה זמנית מרחק בלוקים אחדים משם. היא לא שמה ליבה לשם הרחוב - רחוב יורק הנמצא ממזרח לתחנה האמיתית או רחוב קינג? מכל מקום, עליה לעשות עיקוף, שכן שני הרחובות הללו נחפרו. היא כמעט הגיעה למסקנה שהלכה לאיבוד, אך אז בדיוק קלטה שלמרבה המזל הגיעה לתחנה הזמנית מצידה האחורי. זה היה בית ישן - אחד מאותם בניינים גבוהים, הבנויים לבֵנים צהובות־אפורות, שנותר מן התקופה שבה כל האזור היה שכונת מגורים. זה, מן הסתם, השימוש האחרון שייעשה בבניין לפני שייהרס. בטח הרסו רבים מן הבניינים בסביבה כדי לפנות מקום לחניון האוטובוסים המכוסה חצץ. בשולי המגרש נותרו עצים אחדים ותחתיהם הוצבה שורת כיסאות שלא הבחינה בה כשירדה מן האוטובוס לפני הצהריים. שני גברים ישבו על מושבי מכונית ישנים, באזור שהיה פעם מרפסת הבית. הם לבשו חולצות חומות עם סמל חברת האוטובוסים, אולם יצרו את הרושם שהעבודה לא ממש מעניינת אותם ואפילו לא טרחו לקום כששאלה אם האוטובוס לקארסטרז אכן אמור לצאת בשש ואיפה אפשר לקנות שתייה קלה.
שש, ככל הידוע להם.
בית־הקפה נמצא במורד הרחוב.
יש מכונת משקאות בפנים, אבל נשארו בה רק קולה ומיץ תפוזים.
היא קנתה לעצמה קוקה־קולה ממכונה בחדר המתנה פנימי קטן ומלוכלך שהריח מבית־שימוש מקולקל. העברת התחנה המרכזית לבית הרעוע הזה בטח הביאה את הכול למצב של הזנחה וחוסר אכפתיות. בחדר ששימש משרד פעל מאוורר, וכשחלפה על פניו הבחינה בניירות אחדים שהתעופפו מן השולחן. "אויש," אמרה הפקידה ודרכה עליהם בעקבה.
הכיסאות שהוצבו בצל עצי העיר המאובקים היו כיסאות עץ ישנים בעלי מסעד זקוף שבמקור נצבעו בצבעים שונים. נדמה היה שהגיעו ממטבחים שונים. רצועות של שטיחים ישנים ושטיחוני אמבטיה מגומי הונחו לפניהם, כריפוד לרגליים מפני החצץ. מאחורי שורת הכיסאות הראשונה נדמה היה לה שראתה כבשה שוכבת על הקרקע, אולם התברר שהיה זה כלב בצבע לבן־מלוכלך שניגש אליה והביט בה לרגע במבט חצי רשמי ורציני. הכלב ריחרח קצרות את נעליה, ופנה לדרכו. היא לא שמה לב אם היו שם קשי שתייה ולא התחשק לה לחזור לחפש. היא שתתה מהבקבוק כשהיא מטה את ראשה אחורנית ועוצמת את עיניה.
כשפקחה אותן ראתה גבר יושב במרחק כיסא אחד ממנה ומדבר אליה.
"הגעתי ברגע שיכולתי," אמר. "ננסי אמרה שאת מתכוונת לתפוס את האוטובוס. ברגע שסיימתי את הנאום, הסתלקתי. אבל תחנת האוטובוסים נהרסה."
"זמנית," אמרה.
"זיהיתי אותך מייד," אמר. "למרות - טוב, הרבה שנים. כשראיתי אותך, הייתי באמצע שיחה עם מישהו. כשהסתכלתי שוב, כבר נעלמת."
"איני מכירה אותך," אמרה לואיזה.
"לא, נכון," אמר. "אני מניח שלא. כמובן. אין סיבה שתכירי."
הוא היה לבוש במכנסיים כהים וחולצה צהובה בהירה עם שרוולים קצרים. צעיף משי בצבע שמנת־צהוב נכרך סביב צווארו. קצת מגונדר בשביל איש איגוד מקצועי. שערו היה לבן אך סמיך וגלי, מהסוג הקפיצי שעולה מן המצח ומסורק אחורנית בגלים, עורו היה סמוק ופניו חרושות קמטים ממאמצי הנאום ומשיחות פרטיות עם אנשים שתבעו, כך הניחה, אותה מידה של להט ושכנוע כבנאומים הפומביים. הוא הרכיב משקפיים כהים, שאותם הסיר עכשיו, כאילו רצה שתראה אותו טוב יותר. עיניו היו תכולות וקשובות ומעט נימי דם פשטו בהן. גבר נאה, בעל גזרה דקה למעט כרס סמכותית קטנה שביצבצה מעל לחגורה אך לא פגמה במראהו, בגדים ספורטיביים מוקפדים, תצוגת שיער גלי, הבעות מלאות משמעות. הוא לא היה אטרקטיבי בעיניה. היא העדיפה את אופי מראהו של ארתור, את האיפוק והמכובדות שבאו לידי ביטוי בחליפות כהות שיש מי שראה בהן הגזמה, אך בעיניה היו מעוררות הערצה ותמימות.
"תמיד התכוונתי לשבור את הקרח," אמר. "התכוונתי לדבר איתך. הייתי צריך להיכנס ולהיפרד לשלום לפחות. ההזדמנות לעזוב צצה בפתאומיות שכזו."
לא היה ללואיזה מושג כיצד להגיב על הדברים. הוא נאנח. הוא אמר, "בטח כעסת עלי מאוד. את עדיין כועסת?"
"לא," אמרה, והסתמכה באופן מגוחך על הלכות הנימוסים הרגילות. "מה שלום גרייס? מה שלום הבת שלך? ליליאן?"
"מצבה של גרייס לא כל כך טוב. היתה לה דלקת פרקים. המשקל שלה לא עוזר. ליליאן בסדר. היא נשואה אך עדיין מלמדת בתיכון. מתמטיקה. יוצא־דופן עבור אישה."
כיצד תוכל לואיזה להתחיל להעמיד אותו על טעותו? האם תוכל לומר, לא, אשתך גרייס נישאה בשנית בזמן המלחמה, היא נשואה לאיכר, אלמן. לפני כן היתה באה אלינו פעם בשבוע לנקות את הבית. גברת פיר נעשתה זקנה מדי. וליליאן מעולם לא סיימה תיכון, איך ייתכן שהיא מורה בתיכון? היא התחתנה בגיל צעיר, ילדה כמה ילדים, היא עובדת בבית־המרקחת. היא ירשה את הגובה ואת השיער שלך, שאותו צבעה לבלונד. התבוננתי בה תכופות וחשבתי שהיא בטח דומה לך. בילדותה הייתי נותנת לה את הבגדים הקטנים של ביתי החורגת.
במקום זאת אמרה, "אז האישה בשמלה הירוקה - זו לא היתה ליליאן?"
"ננסי?" לא, לא! ננסי היא המלאך השומר עלי. היא זוכרת לאן אני צריך ללכת ומתי, ואם הנאום שלי מוכן, ומה אני אוכל ושותה והאם לקחתי את הכדורים. יש לי נטייה ללחץ דם גבוה. שום דבר רציני. אולם אורח החיים שלי לא בריא. אני כל הזמן בנסיעות. הלילה אני טס מכאן לאוטאווה, מחר יש לי פגישה קשה, מחר בלילה יש לי ארוחה חגיגית לעובדים."
לואיזה הרגישה צורך לומר, "ידעת שהתחתנתי? התחתנתי עם ארתור דאוד."
נדמה היה לה שהופתע. אך הוא אמר, "כן, שמעתי. כן."
"גם אנחנו עבדנו קשה," אמרה לואיזה נמרצות. "ארתור נפטר לפני שש שנים. הפעלנו את בית־החרושת במהלך כל שנות השלושים אף על פי שהיו זמנים שבהם נותרנו עם לא יותר משלושה עובדים. לא היה לנו כסף לשיפוצים, ואני זוכרת שגזרתי את הסוככים של המשרד כדי שארתור יוכל לטפס איתם על סולם ולהטליא בעזרתם את הגג. ניסינו לייצר בעצמנו כל דבר שיכולנו. אפילו הקמנו מתקני באולינג בחוץ, כמקומות בידור. אחרי זה פרצה המלחמה ולא יכולנו לעמוד בקצב. יכולנו למכור את כל הפסנתרים שייצרנו, אולם ייצרנו גם אריזות מכ"ם לחיל הים. אני עבדתי במשרד כל תקופת המלחמה."
"זה בטח היה שינוי," אמר בטקט לכאורה. "שינוי מהספרייה."
"עבודה היא עבודה," אמרה. "אני עדיין עובדת. ביתי החורגת, ביאה, גרושה, היא מעין סוכנת בית שלי. הבן שלי סיים סוף־סוף אוניברסיטה - הוא אמור ללמוד את העסק, אך הוא מוצא תירוץ להסתלק כל יום אחר הצהריים. כשאני מגיעה הביתה בערב, אני כל כך עייפה שאני כמעט מתמוטטת, ואני שומעת את הקרח משקשק בכוסות שלהם ואת הצחוק שלהם מאחורי הגדר החיה. "הי, מַאד," הם אומרים כשהם רואים אותי, "הי, מאד המסכנה, בואי שבי. תביאו לה משקה!" הם קוראים לי מאד, כי כך הבן שלי קרא לי כשהיה תינוק. אבל שניהם כבר לא תינוקות. הבית קריר כשאני חוזרת מהעבודה - זה בית מקסים אם אתה זוכר, בנוי משלושה מפלסים כמו עוגת חתונה. אריחי מוזאיקה בכניסה. אך אני חושבת כל העת על בית־החרושת, זה מה שמעסיק אותי. מה עלינו לעשות כדי לשרוד? בכל קנדה נותרו רק חמישה מפעלים המייצרים פסנתרים, ושלושה מהם בקוויבק, שם יש כוח־אדם זול. אתה בטח יודע את כל זה. כשאני משוחחת בדמיוני עם ארתור, זה תמיד על אותם הדברים. אני עדיין קרובה אליו מאוד, אך לא באורח מיסטי. היה אפשר לחשוב שככל שמתבגרים המוח מתמלא במה שקוראים הצד הרוחני של הדברים, אולם נדמה ששלי רק נעשה יותר ויותר מעשי, מתאמץ להסדיר הכול. משונה לדבר על כך עם איש מת."
היא עצרה את שטף דיבורה, נבוכה. אלא שהיא לא היתה בטוחה שהוא הקשיב לכל זה, ולמעשה לא היתה בטוחה שאמרה את כל זה.
"מה שנתן לי את הדחיפה הראשונה-" אמר. "מה שדחף אותי מלכתחילה לעבר מה שהצלחתי לעשות, היתה הספרייה. כך שאני חייב לך רבות."
הוא הניח את ידיו על ברכיו והרכין את ראשו.
"אח, שטויות," אמר.
הוא נאנח וסיים בקול צחוק.
"אבי," אמר, "את לא זוכרת את אבי במקרה?"
"כן, בטח."
"טוב. לפעמים אני חושב שהיו לו רעיונות נכונים."
הוא הרים את ראשו, ניער אותו ויצא בהכרזה.
"האהבה לעולם אינה מתה."
היא היתה קצרת־רוח עד כדי תחושת עלבון. זה מה שקורה לך אחרי כל כך הרבה נאומים, חשבה, אתה הופך לאדם המסוגל לומר דברים כאלה. האהבה מתה כל הזמן, או מכל מקום היא מתפזרת או מתכסה בשכבות - ומשולה למתה.
"ארתור נהג לבוא לשבת בספרייה," אמרה. "בתחילה נוכחותו עוררה בי התנגדות. הייתי מביטה בעורפו וחושבת, הא, מה אם מישהו יפגע בך שוב! כל זה לא נשמע לך הגיוני. זה לא יכול להישמע הגיוני. והתברר שרציתי משהו אחר לחלוטין. רציתי להתחתן איתו ולנהל חיים נורמליים.
"חיים נורמליים," חזרה על דבריה ותחושת סחרחורת השתלטה עליה - סלחנות שובבה התפשטה בה ועוררה את העור על ידיה המוכתמות, על אצבעותיה היבשות והעבות שנחו לא הרחק משלו, על מושב הכיסא שביניהם. תשוקה המעוררת את התאים, כוונות ישנות. האהבה לעולם אינה מתה.
קבוצה בלבוש מוזר התקרבה מהעבר האחר של החניון המרוצף. הם נעו כאיש אחד, גוש שחור. הנשים לא חשפו את שערן - הן כיסו אותו ברדידים שחורים או חבשו כובעים. הגברים חבשו מגבעות רחבות וכתפיות שחורות. הילדים היו לבושים כהוריהם, לרבות הכובעים והמגבעות. נדמה היה שסבלו מן החום בשל הבגדים הללו - חום ואבק, חשש וביישנות.
"קדושי טולפאדל," אמר בקול ספק מתבדח, כנוע, חומל. "אני מניח שמוטב שאגש אליהם. מוטב שאגש ואחליף איתם מילה."
אותו רמז לבדיחה, טוב־הלב המפוקפק, גרמו לה לחשוב על מישהו אחר. מי זה היה? כשראתה את רוחב כתפיו מאחור, את הישבנים השטוחים, נזכרה.
ג'ים פריירי.
הו, איזה מין משחק משחקים איתה. הו, איזה מין משחק היא משחקת עם עצמה! היא לא תיתן לזה יד. היא קמה והזדקפה, ראתה את כל הבגדים השחורים נמסים לשלולית. היא חשה מסוחררת ומושפלת. היא לא תיתן לזה יד.
אבל לא הכול שחור. עכשיו, משהתקרבו, הבחינה בכחול הכהה של חולצות הגברים ובכחול הכהה והסגול של אחדות משמלות הנשים. היא יכלה לראות את הפנים - של הגברים מאחורי הזקנים, של הנשים בכובעיהן רחבי השוליים. עכשיו ידעה מיהם. הם היו מנוניטים.
שלא כבעבר, בימים אלו התגוררו המנוניטים בחלק זה של המדינה. חלקם גרו ליד בונדי, בכפר סמוך לקארסטרז. הם יחזרו הביתה באותו האוטובוס.
הוא לא היה איתם ולא נראה בשום מקום אחר.
בוגד בעל כורחו. נווד עובר־אורח.
מרגע שהבינה שהם מנוניטים ולא סתם זרים בלתי מזוהים ואבודים, שוב לא נראו האנשים הללו כל כך מבוישים או דחויים. למעשה הם נראו עליזים למדי, מעבירים ביניהם סוכריות, מבוגרים כילדים. הם התיישבו בכיסאות סביבה.
לא פלא שחשה לחה ודביקה. עבר עליה גל שאיש לא הבחין בו. אפשר לומר מה שרוצים על מה שקרה - אבל זה היה כמו לעבור תחת גל. היא עברה תחתיו ודרכו ונותרה אפופה בקור שניכר בעורה, עם הלמות באוזניה, חור בחזה וקבס בבטנה. היא התמודדה עם אנרכיה - בלבול שאיים להשתלט עליה. חורים פתאומיים ותעלולים בלתי צפויים וניחומים קורנים ונעלמים.
המנוניטים היושבים לצידה היו ברכה. חבטת הישבנים על הכיסאות, רשרוש שקית הסוכריות, המציצות המהורהרות ולחש השיחות. ילדה קטנה הושיטה לה את השקית בלי להביט בה, ולואיזה לקחה סוכריית מנטה. היא הופתעה מכך שהצליחה לאחוז בה בידה, לסמן בשפתיה לתודה, ואז לגלות בפיה בדיוק את הטעם שלו ציפתה. היא מצצה אותה כפי שהם מצצו את שלהם, ואיפשרה לטעם להבטיח לה המשכיות סבירה.
אורות נדלקו, אף על פי שהערב טרם ירד. בעצים שמעל לכיסאות העץ תלה מישהו שרשרת של נורות צבעוניות וקטנות שלא הבחינה בהן עד עתה. הן הזכירו לה חגיגות. קרנבלים. סירות עם זמרים על האגם.
"איזה מקום זה?" שאלה את האישה לצידה.
ביום שבו נפטרה הגברת טמבלין, לואיזה התאכסנה במקרה במלון קומרשייל. היא היתה אז סוכנת נוסעת עבור חברה שמכרה לחנויות קמעונאיות כובעים, סרטים, מטפחות ולבני נשים. היא שמעה את הדיבורים בבית־המלון, ועלה בדעתה שהעיירה תזדקק בקרוב לספרנית חדשה. היא החלה להתעייף מסחיבת מזוודות שהכילו את הדוגמאות שלה ברכבות, מהצגת הסחורה שלה בבתי־מלון, מאריזה ומפריקה. היא ניגשה מייד לדבר עם האחראים לספרייה. מר דאוד ומר מקלאוד. הם נשמעו כמו צמד וודוויל אולם לא נראו כך. השכר היה זעום, אולם גם מהעמלות לא הרוויחה מי יודע מה. היא סיפרה להם שסיימה תיכון בטורונטו ועבדה במחלקת הספרים של איטון לפני שהפכה להיות סוכנת נוסעת. היא לא מצאה לנכון לספר להם שעבדה שם חמישה חודשים בלבד בטרם גילו שחלתה בשחפת, ושלאחר מכן בילתה ארבע שנים בבית־הבראה. השחפת נרפאה, מכל מקום הנקודות היו יבשות.
בבית־המלון העבירו אותה לקומה השלישית, לאחד החדרים המשמשים אורחים קבועים. משם יכלה לראות את הגבעות מכוסות השלג הנישאות מעל לגגות הבתים. העיירה קארסטרז שכנה ליד ערוץ נחל. היו בה שלושת אלפים תושבים או ארבעת אלפים, ורחוב ראשי ארוך שירד במורד הגבעה, חצה את הנהר וטיפס שוב מעברה האחר של הגבעה. היה בה בית־חרושת לפסנתרים ולעוגבים.
הבתים נבנו לכל החיים והחצרות היו רחבות, ולאורך הרחובות צמחו עצי בוקיצה ואדר בוגרים. היא מעולם לא היתה כאן בעונה שבה העלים היו על העצים. זה בטח משנה הכול. כל כך הרבה ממה שחשוף עכשיו יוסתר.
היא שמחה להתחיל מחדש, מצב־רוחה היה שקט ואסיר תודה. כבר בעבר חוותה התחלות חדשות והעניינים לא הסתדרו כפי שקיוותה, אולם היא האמינה בהחלטה מהירה, בהתערבות בלתי צפויה, בייחוד הגורל שלה.
ריח הסוסים פשט בעיירה. עם רדת הערב, סוסים גדולים שעיניהם כוסו ופרסותיהם עוטרו בנוצות משכו כרכרות מעל לגשר, חלפו על פני בית־המלון והמשיכו מעבר לפנסי הרחוב, לאורך הדרכים הצדדיות החשוכות. אי־שם מחוץ לעיר כבר לא ישמעו זה את קול פעמוניו של זה.
.jpg)
.jpg)
