אחים ואחיות

 

יותר מהורים, יותר ממחנכים ויותר מחברים, מאהבים וחיות מחמד, אחים מעצבים אותנו "להיות מי שאנחנו".3

 

לעתים קרובות תהיתי: מה היה קורה אילו מקור ההשראה לפרויד וליונג היה התנ"ך, ולא המיתולוגיה היוונית. המיתולוגיה היוונית רוויה במתחים עזים בין הורים לילדים. קרונוס בולע את ילדיו, אדיפוס הורג את אביו שנטש אותו בהיותו ילד, ודמטר משמידה את הטבע באבלה על בתה החטופה. בניגוד לכך, בתנ"ך, ובייחוד בספר בראשית, קיימים מעט קונפליקטים בין־דוריים כאלה. היוצאים מהכלל הם עקדת יצחק וסיפור ראובן ובלהה. הדינמיקות הרגשיות העיקריות הן בקשרי אחים ובין אחיות, נושא שנעדר כמעט מהמיתוסים היווניים. הגיבורים היוונים הגדולים, כמו אודיסאוס ואדיפוס, היו יחידים להוריהם.

בהנחה שאחים ואחיות הם כה משמעותיים לחוויה האנושית, ההזנחה שלהם בפסיכולוגיית המעמקים היא אכן מפתיעה.4 לדעתי, אחת הסיבות העיקריות להזנחה זו נעוצה בכך שבחברות המערביות קיימת ציפייה לפרידה מוקדמת בין אחים. צ'רלס נאקולס (Nuckolls), אנתרופולוג שהתעמק בתרבות הכפרית בדרום הודו, כתב: "במרחב האמריקאי־אירופי אחים מכוונים לעזוב את הבית ולנהל חיים נפרדים. החלטות חשובות הנוגעות לכספים ולחיים חברתיים מתקבלות תוך שיתוף של הורים, בני זוג, חברים או עמיתים, אבל לא בראש ובראשונה עם אחים".5 הוא מספר על כך שההודים שעמם עבד רואים בהתרחקות של המערביים מאחיהם משהו חריג. כפריים בדרום אסיה שואלים לעתים קרובות את מבקריהם על אודות אחיהם, והם נדהמים כאשר הם מקבלים תשובות כמו "אינני יודע", או "שנים לא ראיתי את אחי/אחותי".6 סין, שבה הונהגה מדיניות הילד היחיד, היא החברה הראשונה שבה יצרו באופן מכוון עולם של "קיסרים קטנים" ללא אחים או אחיות. אני תוהה, שמא האנוכיות הגוברת והולכת בסין אינה אלא אחד התוצרים של ילדים שגדלים ללא אחים. לדעתי, פסיכולוגיית מעמקים אמיתית העוסקת באחים ואחיות לא תצמח מהמערב, שבו יחסי אחים הם מוגבלים, אלא מהעולם המתפתח שבו יחסי אחים הם מרכזיים בתרבות.

בילדותנו אנחנו מבלים יותר זמן עם אחינו ואחיותינו מאשר עם הורינו, ומטבע הדברים, בדרך כלל, הקשר איתם נמשך פרק זמן ארוך יותר.7 בעידן של גירושים, ניידות וניכור, הקשר בין אחים הוא לעתים קרובות הקשר היחיד שנשמר לאורך שנים. נראה גם שלאחים ולסדר הלידה יש תפקיד מכריע בהצלחה של דפוסי נישואים וחברות.8 קשר חיובי עם אח או אחות הוא אחד מהמאפיינים המנבאים זקנה מוצלחת וחיים ארוכים.9 מחקרים מראים את חשיבותו של קשר חיובי ומתמיד בין אחים כדמויות התקשרות ואובייקט מעבר (transitional objects), ומצביעים על כך שאחים משמשים כמגנים זה לזה, בייחוד בתקופות חיים מוקדמות ומאוחרות. עמי ותמי מהאגדה מעניקים זה לזה תחושת ביטחון בסיסית כאשר הם הולכים לאיבוד ביער, והם משכילים יחד למצוא מוצא, להרוג את ה"מכשפה" ולמצוא את דרכם הביתה. נמצא גם כי ילדים שיש להם אחים מסתגלים לגירושים טוב יותר, באופן מובהק, מילדים יחידים. אחים ואחיות משמשים בדרך כלל דמויות התקשרות בטוחות. כפי שהשחקנית קתרין הפבורן (Hepburn) כתבה: "אינני יכולה לדבר בפרטים על אחיי ואחיותיי. הם חלק ממני במידה כה רבה, שאני פשוט יודעת שלא יכולתי להיות עצמי בלעדיהם. הם ה'קופסה' שלי - ההגנה שלי".10

בהקשר זה היא גם נשאה עמה צלקת. בילדותה, כאשר עלתה לעליית הגג לחפש מטמון נסתר, היא מצאה את אחיה האהוב תלוי מקורות הגג. במשפחתה לא דובר על כך מעולם.

קשרי אחים ואחיות מעניקים חלק מהחוויות האנושיות השיתופיות העוצמתיות ביותר. הם בלבה של הקריאה האנושית לאחדות: "האחווה האנושית", "חירות, שוויון, אחווה", "האחווה הנשית נושאת עמה כוח". כאשר אנחנו רוצים לחזק קשר עם זר, באופן אוטומטי אנחנו משתמשים באוצר מילים של קשר משפחתי זה, כמו פניית הקרבה אפילו לזרים "אחי" ו"אחותי". נזירות ואחיות סיעודיות קרויות "אחיות". אחוות שונות, דתיות וחילוניות, מעניקות תחושה עמוקה של זהות, שייכות וקרבה. המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת לחברה או לחבר היא לומר "את כמו אחות בשבילי" ו"אתה כמו אח בשבילי". כמה מאתנו יכולים לומר זאת על אחינו עצמנו ובשרנו?

הטיה של סדר לידה

 

ההזנחה הבולטת של דינמיקת אחים בפסיכולוגיית מעמקים, לדעתי, קשורה באופן ישיר להטיות של פרויד ויונג על רקע מקומם במשפחת המוצא שלהם. נראה שעובדת היותם בנים בכורים ומועדפים השפיעה על שניהם ועל דרך החשיבה התיאורטית שלהם. פרופסי קולס (Coles) כתבה: "נראה שהתיאוריה הפסיכואנליטית קושרת קשר עם השאיפה להיות בן יחיד".11 התיאוריה של פרויד המתארת את "הרומן המשפחתי" היא במידה רבה הסיפור של הילד הבכור ברוב המשפחות הגרעיניות. חלק מתיאורי המקרה הקליניים הידועים ביותר המתארים ילדים, כמו הנס הקטן של פרויד,12 ספרה של וירג'יניה אקסליין (Axline) דיבס: הילד המחפש את זהותו,13 וגם, כפי שנראה בהמשך, ספרו של דונלד ויניקוט (Winnicott) הילדה פיגי,14 הם למעשה תיאורי מקרה של הפסיכולוגיה של ילדים בכורים.

יש מקום לחשוב שהחוויות של מייסדי פסיכולוגיית המעמקים כאחים הביאו אותם להתעלם באופן לא מודע מהחשיבות של אחים ואחיות. פרויד ויונג, שניהם ילדים בכורים, מצליחים, בטוחים, כמעט לא היו מעורבים עם אחיהם, או בבעיות הקשורות באחים ואחיות. פרויד, הבן הבכור האהוב על אמו, כתב: "אדם שהיה הילד המועדף על אמו, ללא עוררין, שומר לכל אורך חייו על תחושה של כובש, על הביטחון בהצלחה, אשר לעתים קרובות מביא עמו הצלחה אמיתית".15 לפרויד היו אחים ואחיות, אולם "פרויד הראשון" אכן קיבל טיפול מיוחד מאוד. הוא היה הילד היחיד שהיה לו חדר משלו, וכן מנורת לילה. כאשר התלונן על כך שנגינתה של אחותו בפסנתר מפריעה לו בלימודיו, הוציאה אמו את הפסנתר מהבית. באופן לא מפתיע, הוא מפרש תמונות חלום כך: "אין הוא [החלום] נוהג מידה [...] של עדנה כלפי ילדים ואחאים; אלה מסומלים על ידי חיות קטנות ורמשים".16

כילד רך בשנים הושפע זיגמונד מאוד מלידתו ומותו הפתאומי של אחיו יוליוס. יוליוס נולד כאשר אחיו היה בן שבעה־עשר חודשים, ומת בגיל חמישה חודשים.17 נראה שלקשר האחים הקצר היה תפקיד מעצב בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. במכתב לאחד מאנשי סודו התוודה פרויד: "קידמתי [...] את פניו של אחי הצעיר (שמת תוך חודשים ספורים) בזדון ובקנאה ינקותית אמיתית. מותו הותיר בי את זרע האשמה".18 ייתכן ששורש העיסוק שלו לאורך כל חייו באשמה הוא בתחושת האשם שלו בהיותו ניצול.19 מוזר הדבר, אך פרויד התעלם מהחשיבות של אחים ניצולים בחלק מתיאורי המקרה הידועים ביותר שלו, כמו דורה20 ואיש הזאבים.21 באוטוביוגרפיה שכתב, מספר "איש הזאבים" שהדיכאון שלו לא נבע מהחוויה הטראומתית של ילד הרואה את הוריו בזמן האקט המיני, הסצנה הראשונית, כפי שטען פרויד, אלא מהתאבדותה של אחותו, שבה ראה את "ידידתו היחידה".22

יונג, לעומתו, היה ילד יחיד במשך תשע השנים הראשונות לחייו, עד שנולדה אחותו יוהנה גרטרוד, שנקראה "טרודי". היא מעולם לא מילאה תפקיד משמעותי בחייו: "בסופו של דבר היא תמיד הייתה זרה לי, אך רחשתי אליה כבוד".23 התנסות זו של יונג היא טיפוסית לאחים שנולדים במרווחי זמן גדולים משבע או שמונה שנים, פרק זמן שיכול לייצג את הגבול הפסיכולוגי של הליבידו של השארות (kinship libido). אחים שנולדים במרווחי זמן גדולים זה מזה אינם עוברים תקופות התפתחות יחד, ואין הם חולקים חוויות רגשיות בסיסיות. לעתים קרובות הם גדלים כ"אחים־זרים". ליונג ולאחותו אכן היו זהויות מנוגדות. באוטוביוגרפיה שלו כותב יונג: "אחותי, בעלת המזג העדין והחולני, שונה ממני בכל מובן [...] בעוד אני, הייתי רגשן, הייתה היא תמיד דמות מורכבת ועם זאת רגישה מאוד".24

מכל מקום, ליונג, כמו לפרויד, הייתה תגובה רגשית חזקה להולדת אחותו, חוויה שאליה לא היה מוכן כלל:

אבי הביא אותי אל מיטתה של אימי. היא החזיקה בידיה יצור קטן ודוחה: פרצוף אדמוני ומקומט כשל אדם זקן, עיניו עצומות, וככל הנראה עיוור היה ככלבלב. על גב היצור נראו כמה שערות אדומות ארוכות שדימוהו לקוף. לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. [...] הופעה מפתיעה זו של אחותי הותירה אותי בתחושה עמומה של חוסר אמון, וחידדה את ערנותי ואת חשדנותי.25

 

הלידה של אחותו הצעירה מעלה ביונג תחושות שייתכן שלא יבין לעומק לעולם.26 "כאילו נולדה לחיות חיי רווקה",27 היא לא נישאה לעולם, ונותרה לחיות עם אמם. גורלן של נשים לא נשואות, לעתים קרובות, הוא להשגיח על הורים מזדקנים. כאשר הלכה לעולמה בעקבות ניתוח שנראה לא מסוכן, הוא "התרשם עמוקות" כאשר גילה "שהיא סידרה את כל ענייניה לפני כן, עד לפרט האחרון".28 הקשר של יונג עם אחותו תרם לבטח להבנתו התיאורטית את האופי של טיפוסים פסיכולוגיים שונים.

אין מקום בתיאוריה למישהו אחר

 

אחים נעדרים מפסיכולוגיית המעמקים גם עקב החשיבות ההולכת וגוברת של האם הגדולה, ובייחוד של הקשר אם־תינוק. יונג החל בהתרחקות מעיסוקו של פרויד באב ובמשולש האדיפלי, ושם יותר ויותר דגש על האם. לדרך חשיבה זו הצטרפו, ותרמו תרומה מכרעת, רונלד פיירברן (Fairbairn), מלאני קליין (Klein), דונלד ו' ויניקוט (Winnicott), אריך נוימן (Neumann), מיכאל פורדהם (Fordham), תומס אוגדן (Ogden), אריק אריקסון (Erikson) ורבים אחרים. כל אחד מהם הדגיש את העובדה שקשר מוקדם בין התינוק לאם היה שלב משמעותי בהתפתחות הנפשית. בתוך ההבניות התיאורטיות שלהם, בין שמדובר ב"סביבה מסייעת" (ויניקוט) ב"סימביוזה עם האם" (מהלר [Mahler]) ב"אם הגדולה" (נוימן) או ב"תהליך הפרידה" שנקרא דה־אינטגרציה (de-integration) (פורדהם), ב"אמון בסיסי מול חוסר אמון" (אריקסון) או ב"סכיזואיד" (פיירברן), ב"פרנואיד ודיכאוני" (קליין) או ב"עמדה אוטיסטית מגעית" (autistic-contiguous) (אוגדן), פשוט לא היה שם מקום לאחים. משנעדרו ייצוג במציאות הפסיכית, נעדרו אחים גם בחשיבה הפסיכולוגית, או לפחות נעדרו בתיאוריה.

תיאוריות משמשות לא רק כמודל לעבודה של הנפש, אלא גם כמפה המצביעה על מה שחשוב להתמקד בו: מה עיקרי ומה מקרי, מה חשוב ומה הוא רעש. גם לתיאוריה הטובה ביותר יש הטיה לא מודעת שמוציאה עובדות מחוץ לתחומה. בהיעדר תיאוריה שתנחה אותנו, איננו שמים לב למה שלא למדנו לחפש. כפועל יוצא מכך, תיאורי מקרה בדרך כלל אינם מדווחים על מעמד של אחים בכלל. בעבודתי הקלינית אני מופתע כמה מטופלים מספרים על טיפולים קודמים שנמנעו מעיסוק בסכסוך בין אחים. אישה בגיל העמידה הסבירה: "רציתי לדבר עם המטפל על בעיה שהייתה לי עם אחי, אבל הוא התעקש על כך שהבעיה האמיתית שהייתה לי היא הפנטזיות המיניות שלי ביחס להוריי".29 אישה אחרת סיפרה לי שפעם הייתה בטיפול, אך מעולם לא דיברה על כך שהיא תאומה, או על הקשרים הבעייתיים שלה עם אחותה התאומה. עם זאת, לעובדת היותה תאומה הייתה השפעה מכרעת על כל מערכות היחסים בחייה, ולדעתה זו נקודה מרכזית שצריך לבדוק כאשר עובדים על כל קונפליקט לא פתור. אני תוהה אם דוגמאות אלו הן תוצאה של הזנחה בלבד או שקיימת גם הטיה של העברה נגדית, ואם המטפלים עבדו על הפצעים שלהם בקשרי האחים שלהם.

בספרו הקצה הפרימיטיבי של החוויה30 מביא אוגדן תיאור מקרה של סטודנטית בת עשרים ושלוש, שאחיה, כך היא חשה, היה "סתם עוד דייר בפנימייה". היא התייחסה באופן דומה לאוגדן. ועדיין, באופן מפתיע, הוא מעולם לא חשב על היעדרו של הקשר הרגשי שלה אליו במונחים של העברה אחאית. יותר מכך, הוא התוודה על כך שלעתים אף שכח שיש לה אח. תארו לעצמכם מטפל השוכח שלמטופל יש אימא! אולם גם כאשר מטפלים שמים לב לסדר הלידה, או לדינמיקה בין האחים, אין להם בסיס תיאורטי שיתאר כיצד אחים ואחיות יכולים למלא תפקיד בחיי הרגש.

מקרה ידוע בהקשר זה הוא תיאור הטיפול המפורט של ויניקוט בילדה קטנה, גבריאלה, הידוע בשם הילדה פיגי. תיאור מקרה זה מתאר את ההלם הרגשי של פעוטה עם הולדת אחותה הצעירה. לאחר יותר משנה וחצי של טיפול כתבה האם לויניקוט וסיפרה: "כשנולדה סוזן [האחות] היו חרדותיי עזות מאוד - שכחתי אם סיפרתי לך שיש לי אח, כלפיו חשתי תרעומת רבה, שנולד כשהייתי באותו גיל כמעט בו הייתה גבריאלה כשנולדה סוזן".31 עכשיו מורגלים מטפלים לחשוב שהורים חוזרים עם ילדיהם באופן לא מודע על החוויות שלהם כילדים. בזמנו ויניקוט שכח אפילו לשאול את האם אם היו לה אחים. ויניקוט אינו מתייחס לגילוי הדרמטי של האם, והתגלית הזו גם לא משפיעה על הטיפול. לויניקוט, הנחשב לאחד התיאורטיקנים החשובים והמשפיעים ביותר, אין מתווי דרך תיאורטיים לחשוב על אחים, אפילו לא כאשר פיגי התעקשה להיקרא בשם אחותה הצעירה. במבט לאחור, נראה שדמותה של סוזן מילאה את התפקיד של "אחות הצל" של פיגי.

אח צל מקבל את ההשלכות של כל מה שאינו רצוי או לא מקובל בעצמי, והוא מושא הן לקנאה והן לשנאה מכיוון שיש לו איכויות אלו. אח צל שהוא ההיפוך מאח אידיאלי, הוא דמות מפצה שלילית ולא מודעת. כאשר דמויות של אחי צל אינן מובחנות מהאחים האמיתיים, עלולה להיות להן השפעה חזקה אך חבויה על מערכות היחסים עם האחים.

במקום אחר ויניקוט אכן דן בהשפעה של לידת אח צעיר על אח בוגר, כהזדמנות ללמוד כיצד, עם הזמן, שנאת אחים יכולה להשתנות ולהפוך לאהבת אחים. זה עשוי להיות נכון, אבל עלינו לשים לב לכך שויניקוט ממשיג את חוויות האחים באופן בלעדי מנקודת המבט של הבכורים. הפיכת השנאה לאהבה נכונה לגבי פיגי, ואמה כתבה לקראת סיום הטיפול:

גבריאלה קרובה מאוד לסוזן, נוהגת בה בשימת לב זהירה מאוד, מדברת אל ליבה ומרבה לשמש מתווכת בינה לבינינו. אנחנו נדהמים לראות כמה פעמים היא מנסה להשיג את רצונה על ידי הסחת דעתה של סוזן, או באמצעות המצאה כלשהיא, ולא על ידי תקיפה ישירה, למרות שלעתים היא אכולת קנאה, באומללות ובחוסר אונים, ואז אין דבר שסוזן יכולה לעשותו נכון. יום אחד, ממש באמצע ריב חזק, היא נשקה לפתע לסוזן ואמרה: "אבל אני אוהבת אותך". התנהגותה שונה מאוד מזו של סוזן, הנושאת עיניה בהתלהבות אל גבריאלה, או לחלופין רוצה להרוס ללא רחם את עליונותה.32

 

המחקר מראה שהחוויה של גבריאלה היא טיפוסית למדי: בהתחלה, עם הלידה של אח או אחות, הילד חווה תסכול (המופנה בדרך כלל כלפי האם, ולעתים רחוקות יותר כלפי התינוקת), ובאופן הדרגתי התסכול מתחלף והופך לידידות מתמשכת.33

מלאני קליין, תיאורטיקנית פסיכואנליטית חשובה אשר השפיעה מאוד גם על המחשבה היונגיאנית, ובייחוד דרך האסכולה הלונדונית, התפרסמה בהיותה דוגמטית למדי. בדיחה עוקצנית אחת מאירה איכות לא מושכת זו: שני מתמחים נוסעים ברכבת התחתית בלונדון כאשר הכרוז מודיע על עיכוב בנסיעה. האחד אומר: "אוי, לא, אני אגיע באיחור. האנליטיקאי שלי, פרוידיאני קלאסי, יפרש לי זאת כהתנגדות. אני אומר שזאת הרכבת התחתית, הוא לא יסכים, וכל הפגישה, למעשה כל האנליזה, נהרסת ברגע זה ממש. המתמחה השני אמר: אני לא דואג. אני הולך לקלייניאנית. היא תתחיל את הפגישה בלעדיי".

התעלמות מדינמיקה בין אחים בולטת בתיאורי המקרה הידועים ביותר של קליין: גונתר ופרנץ,34 ארנה35 וריצ'רד מסיפור על אנליזה של ילד.36 ג'ולייט מיטשל (Mitchell), מומחית לקליין, מסכמת: "עבודתה של מלאני קליין היא דוגמה מרתקת של הדחקה של האחים מההתבוננות ומהתיאוריה".37 יכול להיות שבבסיס עבודתה של קליין נמצאת גם דינמיקה לא מודעת, שלה עצמה, ביחס לאחיה, שכן היא הייתה הצעירה מבין ארבעה ילדים. הביוגרפית של קליין, פיליס גרוסקורת (Grosskurth), מצטטת אותה אומרת: "רציתי מאוד לקבל תשומת לב ולהיות חשובה יותר מהגדולים".38 קליין ראתה בקנאה, הנמצאת בלב התיאוריה שלה, רגש בסיסי, הצומח באופן ספונטני בתינוק מאז לידתו, בתגובה לשד האימהי. גרוסקורת, לעומת זאת, מציעה שהקנאה נמצאת בחוויה הבסיסית של קליין כתינוקת אחות. מאוחר יותר, בבגרותה, היא טוענת, קינאה קליין באחותה אמילי, "שכן נראה שהיו לה חיי רגש מתוגמלים יותר, שלהם היא [מלאני] שאפה, וכן - למרות כל התלאות - שלווה ורוגע".39 לעומת זאת, היה לקליין קשר קרוב במיוחד עם אחיה, עמנואל, שלו היא קראה "החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם". גרוסקורת מסיקה: "האח והאחות היו נפשות תאומות, חלקו אותם מצבי רוח ותגובות. הוא היה ממלא מקום אביה, בן לוויה קרוב, מאהב הרפאים שלה - ואיש לא יכול היה למלא את מקומו".40 מערכת יחסים זו, שהייתה לאידיאל, הפכה למסובכת יותר עם מותו של עמנואל, בתקופה שבה מלאני קליין בת העשרים ואחת הייתה בראשית חייה הבוגרים ובשנה הראשונה לנישואיה. את ההשפעה של מערכת יחסים זו, בעיניי, ניתן למצוא בנקודת המבט שלה על מערכת יחסים מינית בין ילדים, ובמיוחד בין אחים ואחיות, שלעתים קרובות "יש לה השפעה על יחסי האובייקט של הילד ועל יכולתו לאהוב".41 יתכן שהרגשות הלא מודעים של קליין כלפי האחים שלה עצמה שיחקו תפקיד חבוי, אך משמעותי, בתיאוריה שלה, כפי שהשפיעו על חייה.

כפנטזיה תרבותית, הצירוף של מוצא משותף וארוס בגופו של אדם אחד קרוב מעורר תחושה עמוקה של אינטימיות. מיתולוגיה מכל העולם מתארת דוגמאות של נישואים ארוכים בין אח לאחות. הידועים ביותר הם זאוס והרה במיתולוגיה היוונית, איזיס ואוזיריס במיתולוגיה המצרית, איזאנאמי ואזאנאגי במסורת היפנית ופוקסי ונובה בסין. הקלסיקה הספרותית פרי עטו של ז'אן קוקטו (Cocteau) ילדים נוראים42 מציגה מקרה תמים של גילוי עריות ילדי המסתיים בכי רע. התמונה הארכיטיפית של אח ואחות נאהבים היא מרכזית בשירת האהבה המצרית הקדומה: "מצאתי את אחי במיטתו. לבי עולה על גדותיו משמחה; פי אחותי ניצן של ורד. שדיה בושם".43 שיר השירים התנ"כי נותן ביטוי פואטי לאינטימיות מיוחדת זו כאשר "האחות" אומרת: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁי אִמִּי" (שיר השירים, ח', א'), וה"אח" עונה לה: "לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה" (שיר השירים, ד', ט'). שירים עזים אלה מבטאים תשוקה סימבולית ל"נישואים בתוך המשפחה" עם אח אידיאלי.

ייתכן שהמסורת העמוקה ביותר הנוגעת לזוג הראשון של אח ואחות היא סיפורם של אדם וחוה. אדם, ששמו נגזר מהקשר הפואטי של דם־אדם־אדמה, נוצר לפני חוה, והיא, בתורה, נבראת מצלעו. המילה צלע פירושה גם צד. המילה מופיעה בתנ"ך שלושים ותשע פעמים, וברוב המקרים הכוונה היא בבירור "צד". אם נלך בעקבות מסורת זו מבראשית רבה, ג' ו', "צלעו" של אדם היא צדו של אדם בעברית מודרנית, ואם כך, ניתן להבין מכך שאדם לא היה זכר אלא תאום סיאמי דו־מיני, שבו הצד הנשי והצד הגברי היו שני חצאים שחוברו זה לזה. פירוש זה פותר גם את הניגוד הברור בין סיפור בריאה זה לבין סיפור הבריאה השני. הסיפור האחד מתאר בבהירות "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית, ה', א'-ב'). תמונה זו של מצב ראשוני, בלתי מחולק, תואמת את התפיסה היונגיאנית על הנפש כמכילה אחדות ראשונית, שבה נמצאים הזכרי והנקבי לפני החלוקה של ההכרה לניגודים. הניתוח הגורלי שביצע אלוהים הפריד בין שני החלקים - הנקבי והזכרי. כפועל יוצא מכך, אדם וחוה, אח ואחות תאומים, יכלו להסתובב, לצאת מהצל ולראות זה את זה פנים אל פנים בפעם הראשונה. המתח שבין הידוע והלא ידוע כזרע האהבה בא לידי ביטוי בקריאתו הפואטית של אדם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת" (בראשית, ב', כ"ג). מסורת רבת עוצמה זו מניחה בבירור שהמצב הטבעי של האנושות הוא זה שבו אח ואחות הופכים לזוג נשוי.

במעבר ממיתולוגיה למציאות, גילוי עריות של אח ואחות אסור בכל מקום, פרט לחצרות המלכות בשלוש תרבויות קדומות: מצרים העתיקה, ממלכת האינקה בפרו והממלכה הקדומה באי של הוואי.44 בכל חצר כזאת אח אלוהי נושא לאישה את אחותו המלכותית. גילוי עריות זה הבטיח את טוהר השושלת המלכותית ואת אלוהותו של הילד שלהם, השליט הבא. גילוי עריות מלכותי מתירני זה זורה אור על הסיפור הנורא של שניים מילדיו של דויד המלך - בנו הבכור אמנון ואחותו למחצה היפה תמר. מוקסם מתמר הבלתי מושגת, אמנון "חולה אהבה" והוא אומר: "אֶת־תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב" (שמואל ב', י"ג, ד'). בעצת בן דודו זומם אמנון כיצד למשוך את תמר לחדר השינה שלו. הוא מעמיד פני חולה ומתחנן בפני אביו, דויד, לשלוח אליו את אחותו המועדפת, תמר, כדי שזו תכין לו מאכלים מיוחדים כדי להבריאו. דויד מצווה עליה לעשות כן. כאשר היא מאכילה אותו הוא אוחז בה ומנסה לאנוס אותה. כשהיא מתנגדת לצעדיו הברוטליים היא אומרת: "אַל־אָחִי אַל־תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל: אַל־תַּעֲשֵׂה, אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת־חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל". במקום זאת היא מציעה נישואי עריות מלכותיים: "וְעַתָּה דַּבֶּר־נָא אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שמואל ב', י"ג, י"ב־י"ג). התחינה המוזרה של תמר מצביעה בבירור על כך שאביהם עשוי לתמוך בנישואי אח ואחות כאלה (כפי שנעשה במצרים השכנה). אמנון מסרב לשמוע לה ואונס אותה. משבא על סיפוקו הופכת תשוקתו לשנאה, והוא משליך אותה מחדרו למרות התנגדותה: "אַל־אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי" (שמואל ב', י"ג, ט"ז). בכתובים מתוארות ההשלכות המרות של הטראומה של ההתעללות המינית של האח באחותו: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל־רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָהּ עַל־רֹאשָׁהּ [במחווה של יגון עמוק, ראו ירמיהו ב, ל"ז] וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמואל ב', י"ג, י"ט). בייאושה תמר מוצאת מקלט בביתו של אחיה המלא אבשלום, המבקש ממנה להצטרף לקשר של שתיקה: "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל־תָּשִׁיתִי אֶת־לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל ב', י"ג, כ'). כאשר אביה של תמר, דויד, שומע על האונס, הוא זועם מאוד, אבל אינו עושה מאומה. לפי מסורת עתיקה אחת, הבאה לידי ביטוי בתרגום השבעים,45 דויד לא נזף באמנון כי הוא היה הבכור המועדף. אבשלום מחכה שנתיים והורג את אמנון כנקמה על העוול שנעשה לאחותו. תמר אינה מוזכרת יותר בסיפור, איננו יודעים מה עלה בגורלה. אולם בדברי הימים היא מוזכרת, היחידה מבין בנותיו של דויד: "כֹּל בְּנֵי וִיד מִלְּבַד בְּנֵי־פִילַגְשִׁים וְתָמָר אֲחוֹתָם" (דברי הימים א', ג', ט'). ניתן לשער כיצד הרגישה בלי תמיכת אביה ולאחר השתקתה על ידי אחיה. אני מניח שהיא לא התאוששה לעולם, לא נישאה ולא ילדה ילדים. לאבשלום נולדו שלושה בנים ובת. שמם של הבנים אינו מוזכר, אבל הבת היפה נקראת בשם תמר (שמואל ב', י"ד, כ"ז). אם אבשלום קרא את שמה על שם אחותו האהובה, ייתכן שזו מתה צעירה.

סיפורה של תמר מתאים למחקרים עכשוויים וגם לניסיון הקליני. הפנטזיה של קשר אינטימי ארוטי בין אחיות ואחים עולה באופן ארכיטיפי, אבל התוצאות של גילוי עריות ממשי בין אח ואחות הן קשות באופן גורף.46