לא רצויה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא רצויה
מכר
מאות
עותקים
לא רצויה
מכר
מאות
עותקים

לא רצויה

4.4 כוכבים (56 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דורית שטיינר־שריג
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'

תקציר

ליילה רובינסון לא משוגעת, היא פשוט סובלת מאהבה נכזבת, אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. די למעקבים, די לשיחות ודי לאובססיביות.
 
מה שהיא צריכה זו הסחת דעת. הבחור כחול העיניים שהיא שבה ופוגשת ברחבי הקמפוס עשוי בהחלט לספק לה אחת, רק חבל שהוא המרצה החדש לשירה.
 
תומאס אברמס הוא אומן טיפוסי – גס רוח, יהיר ונתון למצבי רוח – אבל המבטים העזים והגידופים שלו אינם מפחידים את ליילה. היא אולי לא המשוררת הכי טובה שיש, אבל טובה מאוד בקריאה בין השורות. מתחת לחזותו הדוקרנית תומס סובל מבדידות וליילה רוצה לדעת למה.
 
היא אובססיבית בעניין.
 
בחיים לפעמים לא מקבלים את מה שרוצים, אבל לפעמים בחורה עשויה למצוא את עצמה מתנשקת עם הפרופסור שלה במחסן של בר. לפעמים הוא עשוי לנשק אותה בחזרה כאילו לא ינשק אותה שוב לעולם. הוא עשוי לנשק אותה עד שהיא תשכח את אהבתה הנכזבת, עד שהיא תשכח את הכללים ותעז לנסות להשיג לעצמה את מה שאינו שייך לה – אותו.
 
לא רצויה מאת סופרת רבי המכר העולמית ספרון איי. קנט הוא רומן עכשווי על שני אנשים בודדים בעלי עבר סבוך שמנסים לחיות בהווה ועושים זאת צעד אחרי צעד. הם מוצאים נחמה במילים ובשירה שמקרבת ביניהם עד שהעבר חוזר לדפוק על דלתם. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1
 
הלב שלי אינו איבר.
 
הוא הרבה יותר מזה. הלב שלי הוא חיה – לטאה, ליתר דיוק. הוא משנה עור ומחליף צבע לא לצורך הסוואה, אלא כדי להיות קשה, בלתי הגיוני.
 
ללב שלי יש פנים רבות. לב חסר מנוחה. לב נואש. לב אנוכי. לב בודד...
 
היום הלב שלי חרד – זה לפחות מה שהוא יהיה בחמישים ושבע הדקות הבאות. ואחר כך, מי יודע?
 
אני יושבת במשרד המסודר של היועצת האקדמית, קארה מונטגומרי, והלב שלי משתולל בקרבי, מאיים לפרוץ מכלוב הצלעות שלי. הוא לא רוצה להיות כאן, הוא רואה עלבון בעצם קיומה של היועצת, שאם נאמר את האמת, בעצם משמשת כפסיכולוגית.
 
אנחנו לא צריכים פסיכולוגית. אנחנו בסדר גמור.
 
רגע, זה לא מה שאנשים משוגעים אומרים?
 
"ליילה," אומרת גברת מונטגומרי, היועצת החינוכית בעלת התואר בפסיכולוגיה, או שמא נקרא לה 'המטפלת'? "איך הייתה החופשה שלך?"
 
אני מסיטה את מבטי מהחלון שמבעדו הסתכלתי עד עכשיו, מוותרת על נוף החצר המושלגת כדי להתמקד באישה המחייכת הישובה מאחורי השולחן. "היה בסדר גמור."
 
"מה עשית?" היא מגלגלת עט בין אצבעותיה עד שהעט מחליק מידה ונופל לרצפה. היא מצחקקת לעצמה ומתכופפת להרים אותו.
 
קארה היא לא מטפלת טיפוסית. קודם כול היא מסורבלת ותמיד נראית נסערת באופן כלשהו. אין בה שום דבר רגוע. השיער שלה אף פעם לא מסודר. קווצות שיער מתעופפות לכל עבר והיא תמיד מעבירה בהן את אצבעותיה כדי לנסות להשתלט עליהן. החולצות שלה תמיד מקומטות והיא מנסה להסתיר אותן מתחת לז'קטים מקורדרוי. היא מדברת מהר ולפעמים הדברים שהיא אומרת לא נשמעים מקצועיים במיוחד.
 
"תספרי לי." היא מנסה לעודד אותי לדבר ומפנה אליי את מלוא תשומת ליבה. אני רוצה להגיד לה שהמשקפיים שלה עקומים על אפה, אבל אני לא אומרת כלום. לפחות ככה היא פחות מאיימת. הלב שלי לא זקוק לאיומים נוספים מעבר למה שהתואר שלה מביא עימו.
 
"המממ... בעיקר הלכתי ברגל." אני מתפתלת בכיסא העטוי כריות ותוחבת קווצת שיער מאחורי אוזני. "צפיתי בנטפליקס. הלכתי לחדר כושר."
 
שקרים. הכול שקרים. זללתי את ממתקי חג המולד שאימא שלחה לי, או נכון יותר – שהעוזרת שלה שלחה. אימא שלי לא רצתה שאבוא הביתה לחגים. ישבתי כל היום על הספה וצפיתי בפורנו תוך כדי כרסום טוויזלרס והאזנה ללנה דל ריי ברקע. אני מכורה לאישה הזאת. ברצינות, היא אלילה. כל מילה שיוצאת מפיה היא זהב טהור.
 
לפורנו ולטוויזלרס אני דווקא לא מכורה. אלה סתם דברים שאני עושה כשאני בודדה... וזה קורה בעצם רוב הזמן, אבל זה כבר עניין אחר.
 
"זה נשמע נהדר. אני שמחה." היא מהנהנת. "אז לא הרגשת בודדה בלי החברים שלך? הכול היה בסדר?"
 
או־קיי, את זה אני באמת לא מבינה: למה היא מחייכת אליי? למה העיניים שלה מביעות סקרנות? היא מנסה לחפור עמוק יותר? היא מנסה לדוג תשובות?
 
מאחורי השאלות שאותן היא שואלת, עלולות להסתתר שאלות רבות אחרות. התנהגת יפה, ליילה? התנהגת יפה באמת? עשית משהו פסיכי, כמו להתקשר אליו באמצע הלילה? כי כבר עשית את זה בעבר, כשהיית בודדה. אז התקשרת אליו, ליילה? עשית את זה?
 
התשובה לכל אלו היא מוחלטת וחד משמעית. לא. לא צלצלתי אליו. כבר חודשים שלא צלצלתי. חודשים. כל מה שעשיתי היה לבהות בתמונה שלו ששמורה בטלפון שלי – התמונה שאיש אינו יודע עליה. אם אימא שלי הייתה יודעת שאני עדיין כמהה אליו, היא הייתה שולחת אותי לפסיכולוגית אמיתית, למישהי מוסמכת באמת שהייתה שואלת כל מיני שאלות אמיתיות במקום להסתיר אותן מאחורי מכבסת מילים.
 
אז לא, לא צלצלתי אליו. סתם בהיתי בתמונה מטופשת כמו חולת אהבה פתטית. זהו. עכשיו את מרוצה?
 
אני מתפתלת בכיסא ופותחת את פי כדי לומר לה בדיוק את זה, כשאני מבינה פתאום שהיא אפילו לא שאלה את השאלה. שאני רק חושבת שהיא שאלה. שהכול בראש שלי. אני אומרת ללב החרד שלי להירגע. תירגע, או־קיי? אנחנו עדיין חפים מפשע.
 
אני נושפת נשיפה ארוכה ועונה, "כן, זה היה טוב. העסקתי את עצמי."
 
"זה נהדר. טוב לשמוע. אני לא אוהבת את זה שסטודנטים צריכים להישאר כאן בחגים. זה גורם לי לדאוג להם." היא צוחקת והמשקפיים שלה תופסים זווית עקומה עוד יותר. הפעם היא מיישרת אותם ומשלבת ידיים על השולחן. "אז חשבת קצת על קורסי הבחירה שבהם תשתתפי בסמסטר הקרוב?"
 
"בטח."
 
בטח שלא. אני לא בנויה ללימודים. הסיבה היחידה שהסכמתי ללמוד בקולג' הייתה כי נתנו לי בחירה: או לימודים בקונטיקט או מרכז גמילה לנוער בניו ג'רזי. וכף רגלי לא תדרוך בניו–פאקינג–ג'רזי. או במרכז גמילה.
 
"נו?" קארה מרימה גבה בלונדינית בשאלה.
 
אני מלקקת שפתיים, מנסה לחשוב על משהו. "אני חושבת שאסתפק בקורסים הרגילים. גם ככה הלימודים קשים לי. אני לא רוצה להעמיס על עצמי דברים חדשים."
 
קארה מחייכת – היא תמיד מחייכת – ורוכנת קדימה. "תראי, ליילה, אני מחבבת אותך. למעשה, אני חושבת שאת נהדרת. יש לך פוטנציאל עצום. ואם לומר את האמת, אני לא חושבת שאת זקוקה למפגשים הטיפוליים בהסוואה שאנחנו מקיימות."
 
אני מזדקפת במושבי. "באמת? אני לא חייבת לבוא לפה יותר?"
 
"לא. את עדיין צריכה לבוא. אני בכל זאת רוצה להמשיך להחזיק במשרה שלי."
 
"אני לא אספר לאיש. זה יכול להיות הסוד שלנו," אני מתעקשת. אני לא אוהבת לשמור סודות, אבל את הסוד הזה אני מוכנה לקחת איתי לקבר.
 
"זה מפתה מאוד, אבל לא. רוצה עוגייה?" היא מצחקקת ומציעה לי מעוגיות השוקולד־צ'יפס שעל שולחנה, נוקטת שוב את הטון החברותי הזה שלה.
 
היא מנסה לבלבל אותי? לפעמים אני רוצה לשאול אותה, את כאן כדי לנתח אותי או לא? לא שיש מה לנתח. אני בחורה פשוטה, באמת. אני שונאת חורף, את קונטיקט ואת הקולג'. אני אוהבת צבע סגול, את לנה דל ריי ואותו. זה הכול.
 
אני מושיטה יד לקחת עוגייה, אבל משנה את דעתי ולוקחת שלוש. אני אף פעם לא אומרת 'לא' לסוכר.
 
קארה מביטה בי בעניין. אני עומדת להתפרץ עליה, אבל היא מדברת פתאום. "אז כמו שאמרתי, אני חושבת שיש לך פוטנציאל ענק, אבל את חייבת להציב לעצמך מטרות ולעבוד על השליטה בדחפים שלך." היא מביטה בי במבט נוקב כשאני לוקחת ביס מהעוגייה שלי. "את לא באמת שולטת בדחפים שלך, או שאולי כן, אבל ממש מעט."
 
"אה־הה." אני נשענת לאחור בכיסא. "טוב, את זה אני כבר יודעת."
 
קארה משלבת אצבעות על השולחן. "נהדר. אם ככה, כבר עברנו את הצעד הראשון. קבלה. עכשיו אנחנו צריכות לעבוד על השלב הבא."
 
"שהוא?"
 
"שליטה על הדחפים שלך."
 
אני מרימה אצבע. "אני כבר מקדימה אותך. אני לגמרי בשליטה." קארה מרימה גבה ספקנית ואני ממשיכה, "אני מגיעה לכל השיעורים שלי, למרות שהייתי מעדיפה לשוטט ללא תכלית כל היום, וקיבלתי ציון טוב בכל הקורסים, למרות שאני שונאת את הקולג'. שלא להזכיר את זה שהייתי מוכנה להרוג בשביל איזו סיגריה או שוט של גריי־גוס, אבל לא נגעתי בשום דבר מהדברים האלה כל התקופה הזאת. אני אפילו לא הולכת למסיבות כי כולם יודעים שמסיבות הן רק מקום שבו יש סמים, אלכוהול וסקס."
 
אני שולחת אליה גיחוך יהיר וגומרת את העוגייה שלי. אין לה מילים. התנהגתי יפה. קרעתי את התחת כדי להתנהג יפה.
 
"כל הכבוד. אני מעריכה מאוד את השליטה העצמית שלך, אבל זה גם המינימום ההכרחי. את ממילא לא אמורה לשתות ולבלות בצורה כזו." היא דוחפת את משקפיה במעלה אפה. "הקולג' זה הזמן שלך ללמוד, לגלות את עצמך, לראות מה את אוהבת, מה מעניין אותך. ובשביל זה יש את הקורסים לבחירה. אז, אני שואלת אותך שוב, על מה חשבת?"
 
אני נאנחת ומסבה מבט. בוהה שוב מהחלון. הכול מסביב לבן והעצים עירומים. הכול נראה שומם ומדכדך, כאילו אנחנו חיים בעולם פוסט־אפוקליפטי שבו דברים כמו קורסי בחירה הם משהו שחייבים לעשות.
 
"מהן האפשרויות שלי?" אני שואלת.
 
קארה מביטה בי במבט קורן, חובטת בתלתל סורר שנכנס לה לעין. "אז ככה, יש לנו תוכנית כתיבה. אולי כדאי לך לנסות כמה קורסים בכתיבה."
 
"כאילו, לכתוב לכתוב?" כשהיא מהנהנת, אני מנידה בראשי. "אפילו לקרוא אני לא אוהבת."
 
"אולי כדאי שתיקחי מדי פעם ספר ביד. את יודעת, את עשויה לגלות שזה ממש מוצא חן בעינייך."
 
"כן, אה, לא. לא נראה לי." אני נאנחת. "יש לך משהו אחר? לא נראה לי שמתאים לי כתיבה."
 
"אני דווקא חושבת שתהיי נהדרת בזה."
 
"באמת?" אני סונטת. "על מה כדאי לי לכתוב, לדעתך?"
 
הפעם החיוך שלה גם מתוק וגם עצוב. "תכתבי על ניו־יורק. אני יודעת שאת מתגעגעת אליה. או אולי משהו על החורף."
 
"אני שונאת חורף." אני כורכת את זרועותיי סביב גופי ומכופפת כתפיים כדי להתכנס בתוך מעיל הפרווה הסגול שלי. עוד דבר שאני אוהבת: פרווה. זה רך ונעים וזה הדבר היחיד שמצליח איכשהו לחמם אותי.
 
"אז למה את מסתכלת על השלג כל הזמן?" אני מושכת כתפיים והיא מרכינה ראש בהשלמה לנוכח התשובה החסרה. "מה דעתך לנסות לכתוב משהו על איך הרגשת כשכיילב עזב? משהו על האופן שבו הגבת?"
 
כיילב.
 
למשמע שמו אני קופצת. זו לא קפיצה שרואים מבחוץ, יותר מן רעד פנימי כזה, כמו כששומעים רעש חזק ופתאומי בדירה שקטה ויודעים שזה כלום אבל בכל זאת כל הגוף נדרך.
 
נראה לי שלא שמעתי את שמו נאמר בקול מאז עברתי הנה, לפני שישה חודשים. זה נשמע אקזוטי כל־כך כשקארה אומרת אותו. על הלשון שלי השם שלו נשמע צווחני, קולני, לא נכון איכשהו. אני לא אמורה להגיד את זה, אבל היי, הרי אני לא שולטת בדחפים שלי, אז אני אומר את זה בכל זאת.
 
אני שונאת אותה על זה שהיא מזכירה אותו. אני שונאת שהיא מוצאת כל מיני דרכים עקלקלות להיכנס לפינה זו.
 
"מה זאת אומרת האופן שבו הגבתי? בסך הכול... השתכרתי... פה ושם." אני מכחכחת בגרוני, מרסנת את הזעם שלי, וכל מה שאני רוצה זה לעוף מכאן.
 
"אני יודעת, ואז, פה ושם, גנבת מחנויות, התפרצת למסיבות של אימא שלך, ואז התיישבת מאחורי ההגה."
 
מטפלים אמורים להיות שיפוטיים בצורה כזו? לא נראה לי. ולמה בכלל אנחנו מדברות על הדברים האלה פתאום? לרוב, אנחנו דבקות בנושאים ניטרליים כמו לימודים והמרצים שלי, וכשהדברים נהיים קצת אישיים מדי, אני מתחמקת בעזרת איזו התבדחות.
 
פעם אחת, כשהיא ניסתה לדבר על הימים שהובילו לעזיבתו של כיילב, הרמתי את הגופייה שלי למעלה והראיתי לה את העגיל החדש שעשיתי בטבור, ואולי גם את החלק התחתון של החזה נטול חזייה שלי.
 
"לא הרגתי אף אחד, נכון?" אני אומרת ומתייחסת להערה שלה על הנהיגה בשכרות. "וחוץ מזה, שללו לי את הרישיון, אז תושבי קונטיקט יכולים לישון בשקט. למה אנחנו מדברות על זה?"
 
"כי נראה לי שאת יכולה לתעל את כל הרגשות שלך למשהו טוב, למשהו מועיל. אולי בסוף תגלי שזה מוצא חן בעינייך. אולי בסוף תאהבי את הקולג'." ואז היא מנמיכה את קולה, "ליילה, אני יודעת שאת שונאת את הקולג'. את שונאת להיפגש איתי כל שבוע. את שונאת להיות כאן. אבל אני חושבת שאת צריכה לתת לזה הזדמנות. לעשות משהו חדש. לפגוש חברים חדשים."
 
אני רוצה לומר שיש לי חברים – יש לי, פשוט אנשים אחרים לא יכולים לראות אותם – אבל אני לא אומרת כלום. מה הטעם לשקר כשהיא ממילא יודעת הכול?
 
"או־קיי."
 
קארה מביטה בשעון הקיר שלימינה. "תגידי לי שתחשבי על זה לפחות, שבאמת תחשבי על זה. הסמסטר מתחיל עוד כמה ימים אז יש לך שבוע לחשוב על הקורסים האלה, בסדר?"
 
אני מזנקת מכיסאי ולוקחת את כל ציוד החורף שלי. "או־קיי."
 
"יופי."
 
נדרשות לי כמה דקות להתארגן ליציאה אל השלג. אני עוטה את הכפפות הלבנות שלי וחובשת את הכובע הלבן שלי כך שיכסה את אוזניי.
 
החורף הזה הוא קשוח ואכזרי. מי שלא מתלבש כמו שצריך נצרב מהרוח העוקצנית, ולא משנה כמה שכבות אני לובשת, אף פעם לא חם לי מספיק, אפילו לא בתוך הבניינים המחוממים. אז אני מצוידת היטב: כובעים, צעיפים, כפפות, בגדים תחתונים תרמיים, חותלות, מגפי פרווה.
 
אני כבר בדלת, היד שלי על הידית, אבל משהו עוצר אותי.
 
"את חושבת... שהוא בסדר שם? זאת אומרת, את חושבת שהוא מתגעגע אליי?" אני לא יודעת למה אני שואלת את השאלה הזאת. היא פשוט יוצאת ממני.
 
"כן. אני חושבת שהגיוני שהוא מתגעגע אלייך. גדלתם יחד, נכון? אני בטוחה שהוא מתגעגע לחברה הכי טובה שלו."
 
אז למה הוא לא מתקשר? "קר בבוסטון," אני פולטת בטיפשות, והגרון שלי מעקצץ. גל של קור עובר בגופי למחשבה על כל השלג הזה שם.
 
"אבל אני בטוחה שהוא בסדר," מרגיעה קארה בחיוך.
 
"כן," אני לוחשת. אני בטוחה שבהרווארד מטפלים היטב בגאון שלהם.
 
"את יודעת, ליילה, להתאהב זה דבר לא רע, לא שגוי ואפילו לא קשה. בעצם זה דבר ממש פשוט, גם אם זה לא הדדי. מה שקשה זה לצאת מהאהבה. ובכל מקרה, לא משנה כמה את מנסה לשכנע את עצמך אחרת, להדדיות יש משמעות. ההדדיות משמרת את האהבה. בלי הדדיות האהבה פשוט מתה, ואז זה תלוי בך. האם את קוברת אותה או שמא את נושאת את הגווייה המתה איתך כל הזמן? זו החלטה שקשה לקבל, אבל את חייבת לעשות את זה."
 
אני יודעת מה היא מנסה להגיד לי: תתקדמי, תשכחי ממנו, אל תחשבי עליו – אבל איך אפשר לשכוח אהבה שנמשכה שלוש עשרה שנים? איך אפשר לשכוח אינספור לילות של כמיהה, של הזדקקות, של חלומות? אני אוהב אותך. זה כל מה שרציתי לשמוע. איך אני יכולה לשחרר את זה?
 
בהנהון עצבני, אני יוצאת מחדרה. מחוץ לבניין האוויר קר ויבש. כואב לנשום. הלב שלי עדיין מפרפר משאריות החרדה כשאני מוציאה את הטלפון שלי ובוהה בתמונה האחרונה שלו ששמורה אצלי. הוא מחייך. עיניו הירוקות כל־כך בוהות והשפתיים העסיסיות והמזמינות נשיקה מתוחות לרווחה. זו תמונה יפהפייה. לא נראה לי שאוכל אי פעם למחוק אותה. לא בגלגול הזה.
 
אני מחזירה את הטלפון למקום כשאני רואה מולי זוג. הם ממש לפניי בשביל והם כרוכים זה בזה. לבחורה קר, הלחיים שלה אדומות, והבחור משפשף את כתפיה בידיו, מנסה לעזור לה להתחמם. הם מחייכים חיוכים מטופשים שמעוררים בי זיכרון ישן נושן.
 
כיילב כנושא הטבעת ואני כנערת הפרחים. כיילב עוצר בצעד הבוטח אך ילדותי שלו כדי לקחת את ידי בידו, ואני מרימה אליו מבט זועף. אוף, כמה שנאתי אותו באותו רגע. כיילב שולח אליי חיוך קורן ומהמם ואני משיבה לו חיוך, למרות הזעף, למרות הסביבה המשונה, למרות העובדה שאימא שלי מתחתנת עם אבא שלו. שנאתי את העובדה שאני מקבלת אח חדש. שנאתי את העובדה שאנחנו עוברים לצד השני של העיר, לבית חדש שאין בו גינה על הגג.
 
בצומת פונה הזוג ימינה בשעה שאני אמורה לפנות שמאלה, אבל אני לא רוצה לפנות שמאלה. אני רוצה ללכת לאן שהם הולכים. אני רוצה להתענג, רק קצת, על האושר שלהם. אני רוצה לראות הדדיות.
 
איך נראית אהבה דו־צדדית? אני רוצה לראות את זה.
 
אני פונה ימינה והולכת אחריהם.
 
 
 
***
 
 
 
קר כל־כך. וגם חשוך. ממש חשוך, פנסי הרחוב הוויקטוריאניים בצידי הרחוב לא בדיוק מצליחים להאיר את דרכי.
 
אבל שום דבר מזה לא מונע ממני להאיץ את צעדיי. אני צועדת במורד רחוב אלברט לכיוון שדרת ברייטון, שם נמצאת הכניסה לפארק של האוניברסיטה. קשה לי מאוד לישון, במיוחד אחרי שקארה העלתה את הרעיון שאכתוב על האהבה הנכזבת שלי.
 
מזמן, לפני שנים רבות, כיילב וויטמור בן השש חייך אל ליילה רובינסון בת החמש. היא לא ידעה זאת אז, אבל באותו היום היא התאהבה בו. לאורך השנים היא ניסתה לזכות בתשומת ליבו, ללא הצלחה. ואז, לילה אחד, בניסיון נואש ביותר למנוע את עזיבתו של כיילב להארוורד, היא בערך... פחות או יותר... סוג של אנסה אותו קצת. היא לא בדיוק בטוחה. כיילב עזב לקולג' חודש מוקדם מכפי שתכנן וליילה נתקעה והגיבה בכל מיני דרכים לא בריאות. הסוף.
 
 שנתיים לאחר מכן אני כאן, צועדת ברחובות, מתביישת באהבה שלי, מתביישת שהתאהבתי באחי החורג ומתביישת באופן שבו גרמתי לו להתרחק.
 
ורק שיהיה ברור, כיילב וויטמור הוא אפילו כבר לא אחי החורג. אימא שלי התגרשה מאבא שלו לפני כמה שנים, אבל אני חושבת שיש סטיגמות שלא מתפוגגות – כמו לא לשכב עם החבר לשעבר של החברה הכי טובה שלך, ולא לצאת עם אח של חברה שלך. כיילב תמיד ייחשב לאחי החורג כי די גדלנו יחד.
 
אפילו אין לי זיכרונות מהתקופה שקדמה לזמן שבו הוא נכנס אל חיי. אני לא זוכרת את הבית שבו גרתי לפני שגרתי איתו, חוץ מזה שהייתה שם גינה על הגג. אני לא זוכרת את החברים שהיו לי לפני שהוא נכנס לחיי. אני אפילו לא זוכרת את אבא שלי לפני שאבא שלו נכנס לתמונה.
 
כל שאני זוכרת הוא שיום אחד, כשהייתי בת חמש, אימא אמרה שאנחנו עוזבות ושהולך להיות לי אח, מה שהוביל לימים אפלים שבהם בכיתי בלי סוף כי שנאתי את הרעיון שיהיה לי אח.
 
ואז התפרצה קרן שמש לחיי: ילד קטן בן שש מחזיק את הטבעות על כרית קטיפה ועומד לצידי. אני זוכרת שחשבתי שאני גבוהה ממנו, בשמלת המלמלה המגרדת שלי, והפרחים בידי. אני זוכרת שחשבתי שהשיער הבלונדיני שלו ועיניו הירוקות מוצאים חן בעיניי, בניגוד לשערי השחור ולעיניים הסגולות המשונות שלי. יחד צפינו בהורינו נישאים ויחד הזעפנו פנים כשהם התנשקו שפתיים לשפתיים.
 
זה היה יפה, עם השושנים הצחורים ועם ניחוח העוגה שנישא באוויר.
 
ועכשיו אני עושה את דרכי במבוך הבדידות. מחליקה ומועדת על גושי הקרח השקופים, אני נכנסת אל הפארק. הרוח הקרה מסתחררת סביב גופי וגורמת לי לרעוד אבל אני ממשיכה ללכת, רגליי הנתונות במגפיים מדשדשות בשלג. אני מחפשת נקודה ספציפית שבה אני נוהגת לבקר בלילות שבהם אינני מצליחה לישון, מה שקורה לא מעט.
 
אהבה נכזבת ונדודי שינה הם חבריי הוותיקים. אולי אפילו אחים – אחים אכזריים וחורשי רעה בעלי אצבעות דביקות.
 
מתוסכלת, אני מועדת ומחליקה, נופלת על גזע עץ מלא זיזים. אפילו דרך השכבה העבה של מעיל הפרווה שלי אני מרגישה את הדוקרנות שלו.
 
"פאק, לעזאזל..." אני ממלמלת ומשפשפת את הצריבה בזרועי. עיניי מתמלאות דמעות כאב, גם פיזי וגם רגשי. אני שונאת את זה. אני שונאת לבכות. אני מוחה את דמעותיי באצבעות קפואות ומנסה לשלוט בנשימותיי המאומצות.
 
"זה בסדר. הכול בסדר," אני לוחשת לעצמי. "אני אהיה בסדר."
 
מילותיי מתערבבות זו בזו אבל לפחות אני כבר לא בוכה.
 
ואז אני שומעת קול. צעדים על הקרח המכסה את האדמה. פיסת עץ נשברת. הפחד גורם לי להתחבא מאחורי העץ, אבל הסקרנות גורמת לי להציץ.
 
איש גבוה לבוש בשחור – סווטשרט עם קפוצ'ון שחור ומכנסי טרנינג שחורים – מתיישב על הספסל. הספסל שלי. מתחת לעץ שלי עם הענפים העירומים שלי.
 
זה המקום שלי, אידיוט, אני רוצה להגיד, אבל אני משותקת ואילמת מפחד. מי הוא? מה הוא עושה כאן בשעת לילה כזו? אנשים ישנים בלילה! חוץ ממני. אני סובלת משברון לב.
 
הוא יושב על קצה הספסל, ראשו מורכן ומכוסה בכובע הקפוצ'ון, מבטו מושפל לאדמה. לאט לאט הוא מחליק לאחור, מתרווח ומטה את פניו מעלה. הכובע נופל וחושף שפע של שיער שחור מואר באורו הצהוב של הפנס. השיער השחור ארוך וגלי, גולש אל מתחת לעורפו ונוגע בכתפיו. הוא מביט בשמיים ואני אחריו. אנחנו מביטים בירח ובעננים המתפקעים מלחות. אני מריחה את השלג באוויר.
 
אני מחליטה שהשמיים לא מעניינים מספיק, ומביטה בו.
 
הנשימה שלו כרוכה במאמץ והחזה הרחב שלו עולה ויורד. אני מבחינה באגל זיעה עושה את דרכו במורד גרונו המתאמץ, מעל הבליטה החדה של הגרגרת שלו. אולי הוא אחרי ריצה?
 
בלי להביט מטה, האיש בשחור מושיט יד לאחור כדי להוציא משהו מכיסו. סיגריה. הוא זז, מרכין את ראשו ואני רואה את תווי פניו. כולו זוויות חדות וקווים מוגדרים היטב. עצמות הלחיים הגבוהות יורדות בזווית אל לסת חזקה ומעוטרת זיפים. אגלי זיעה מנקדים את מצחו והוא מוחה אותם בזרועו, תנועה שגורמת לבד הקפוצ'ון שלו להיצמד לחזה המתנשם.
 
בכל רגע אני מצפה שהוא ידליק את הסיגריה וייקח שאיפה. אני קולטת שאני מתה לראות אותו מעשן, לראות את העשן מיתמר ומתפוגג אל תוך אוויר החורף.
 
אבל הוא... לא.
 
הוא פשוט בוהה בה. תקועה בין שתי אצבעותיו, הסיגריה נשארת שלמה. אובייקט להתבוננות. הוא מזעיף את פניו אליה, כאילו מהופנט ממנה. כאילו שונא אותה. כאילו לא מסוגל להבין למה מקל הסרטן מושך את תשומת ליבו.
 
ואז הוא משליך אותה.
 
הוא מושיט שוב יד לאחור ומוציא עוד אחת. מבצע בדיוק את אותו הטקס. בוהה. מזעיף פנים. אני ממש מצפה לראות מה הוא יעשה.
 
הפעם הוא נאנח, החזה שלו רועד, עולה ויורד כשהוא מוציא מצית מכיסו. הוא זורק את הסיגריה לפיו ומדליק אותה בהינף אצבע. הוא שואף שאיפה ואז מניח לעשן להסתנן מבין שפתיו. עיניו נסגרות באקסטזה של השאיפה הראשונה. יכול להיות שהוא אפילו נאנק בהנאה.
 
זה מה שאני הייתי עושה.
 
היה מתיש לראות אותו נאבק בדחף לעשן. הכניעה שלו ממלאת אותי בתערובת של שמחה ושל עצב. אני תוהה מה הייתי עושה במקומו. הפנים של קארה עולות במוחי וגם מה שהיא אמרה על זה שאני צריכה לעבוד על ריסון עצמי.
 
אני יודעת שהעשן שיוצא מפיו "בתול", אין שם אפילו קמצוץ של מריחואנה, אבל אני רוצה את זה בפה שלי גם. אני רוצה את זה כל־כך.
 
לפתע הוא מפסיק וקם ממושבו, מכניס את המצית לכיס. הבחור הזה גבוה, אולי מטר תשעים או משהו כזה. אני צריכה למתוח את צווארי כדי להביט בו על אף שאני עומדת רחוק. הוא מזנק על רגליו, שואף שאיפה אחרונה, מעיף את הסיגריה לקרקע ודורך עליה, מושך את הקפוצ'ון על ראשו ורץ לדרכו.
 
אני יוצאת ממקום מחבואי מאחורי העץ, רצה אל הספסל ומביטה לכיוון שאליו הוא נעלם – לא ניתן לראות דבר מלבד חשיכה ואוויר קפוא. זה כאילו דמיינתי אותו, כמו שילד יוצר לעצמו חבר דמיוני כדי להרגיש בודד פחות. אני נאנחת ומתיישבת במקום שבו הוא ישב. המקום קר כתמיד, כאילו הוא מעולם לא ישב שם.
 
התשישות שלי נותנת אותותיה ועיניי נעצמות. אני מריחה את ריח הסיגריה באוויר, ואולי גם משהו קצת שוקולדי. אני מתכרבלת על הספסל, לחיי נצמדת אל העץ הקר. אני שונאת חורף, אבל אני לא מסוגלת להירדם במיטה החמה שלי. זה מהמצבים האירוניים האלה שאנשים צוחקים עליהם.
 
אני נסחפת לשינה ומתפללת שצבע עיניו של הזר אינו ירוק.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק 2
 
אני חיה במגדל.
 
זה הבניין הגבוה ביותר באזור אוניברסיטת פן־ברוק, לשם הוגליתי כדי ללכת לקולג'. דירת שני החדרים שלי שוכנת בקומה העליונה ומשקיפה אל הפארק של האוניברסיטה. למעשה אני יכולה לראות את כל הקמפוס מהמרפסת שלי – חופת העצים, הגגות האדומים של הבתים הנמוכים, בניינים מעוטרי צריחים. אני אוהבת לשבת למעלה, במרפסת שלי, ולזרוק בלוני מים על האנשים למטה ברחוב. כשהם מרימים מבט, זועמים, אני מסתתרת מאחורי מעקה האבן, אבל באותן חמש שניות אני מרגישה שמכירים בקיומי. הם יודעים שיש מישהו שם למעלה, שזורק עליהם דברים. אני אוהבת את זה.
 
הקומות הנמוכות יותר יושכרו תוך כמה חודשים, אבל נכון לעכשיו אני האדם היחיד שגר בבניין היוקרתי והמפונפן דמוי המגדל הזה. הנרי קוקס, האבא החורג הנוכחי שלי, הוא הבעלים של הבניין ולכן קיבלתי את הגישה לדירה לפני כולם. אימא שלי חשבה שלגור במעונות הסטודנטים יחשוף אותי לסמים ולאלכוהול. כאילו כאן אני לא יכולה להשיג את הדברים האלה אם רק ארצה.
 
כיוון שהלב שלי בודד היום, החלטתי ללכת לחנות הספרים ולקנות את הספרים שברשימת הקורסים שלי. ממילא כדאי שאעשה זאת כי הלימודים מתחילים מחר.
 
אני לובשת מכנסי טרנינג וקפוצ'ון גדול, ואז מתעטפת במעיל הפרווה הסגול החביב עליי, בצעיף ובכובע. שערי הכהה נופל סביב פניי להגנה נוספת מפני הקור.
 
עשר דקות לאחר מכן אני בחנות הספרים של הקמפוס, פותחת את רשימת הספרים בטלפון שלי. בזה אחר זה אני אוספת את ספרי הלימוד הנדרשים תחת זרועי. אני עצובה שזה נמשך רק כמה דקות ועכשיו אצטרך לשוב למגדל שלי.
 
ואז עולה במוחי רעיון. אני הולכת לעבר אזור הספרות בחנות. שורות על גבי שורות של ספרים שמסודרים על מדפי עץ בגובה הכתפיים. יש כאן ריח שאני יכולה להתרגל אליו, חמים ומובחן. בטח בגן עדן יש ריח כזה.
 
בניגוד לכיילב, אני לא כזו תולעת ספרים. הוא חובב נלהב של ספרים ושל אומנות.
 
כשלנה שרה באוזניי על גן עדן אפל[1], אני מעבירה אצבעות על שדרות הספרים, מנסה להחליט מה תהיה הדרך הטובה ביותר להכניס קצת בלגן ובלבול בתוך הסדר הזה. הלב הבודד שלי מתעודד. הוא מתהפך בחזי, מספר לי עד כמה הוא מעריך את המאמצים שלי למלא את הבור הענק שנפער בתוכו.
 
על לא דבר.
 
אני ניגשת למלאכה. אני משחילה ספרים מהמדף של האות ח' בין הספרים שעל מדף האות ט'. אני מצחקקת לעצמי כשאני מדמיינת איך מחפשי הספרים מתבלבלים. זה מצדיק איזה ריקוד קטן, אז אני מזיזה את הישבן שלי – רק קצת, אל תדאגו – לפי הקצב החושני של השיר.
 
כשאני מסתובבת, התנועות שלי נעצרות. הספר שבידי מושהה באוויר וכל המחשבות נעלמות ממוחי.
 
הוא כאן.
 
הוא.
 
המעשן בשחור מאמש.
 
הוא עומד, גבוה ומאיים, וגם לו יש ספר ביד. כמו אמש, הוא מזעיף פנים אל האובייקט. אולי הוא כועס עליו איכשהו, נעלב מעצם קיומו. לולא הבעת אי שביעות הרצון הברורה על פניו הפראיות, יכול להיות שכלל לא הייתי מזהה אותו בתאורה התעשייתית שבחנות הספרים.
 
הוא נראה שונה באור. אמיתי יותר. כועס יותר. מסוכן יותר.
 
השיער הכהה שלו מבריק, נראה כאילו עשוי משי שחור ורטוב למרות שהלילה עמעם את יופיו, את הזרימה שלו, אבל צדקתי לגבי פניו.
 
זוהי רשת של מישורים, של גבעות ושל עמקים מרובעים, חדים ונוקשים, אבל מלכותיים וגאים. אין דבר רך בפניו, חוץ מהשפתיים, שכרגע הן קפוצות. אני מדמיינת את הסיגריה ממוקמת בין השפתיים המלאות והתפוחות שלו.
 
ואז, ממש כמו אמש, הוא נאנח והזעף האלים שלו מתרכך מעט. הוא שונא את הספר, אבל רוצה אותו. אני חושבת שהוא שונא את זה שהוא רוצה אותו כל־כך.
 
אבל למה? אם הוא רוצה אותו כל־כך, הוא צריך פשוט לקחת אותו.
 
הלב שלי שכח את בדידותו והוא עסוק כרגע בזר בשחור. אני בוחנת אותו מלמעלה עד למטה. ז'קט עור תלוי על זרועו. הוא לובש חולצה לבנה מגוהצת, מכנסי ג'ינס ו...
 
אלוהים אדירים! הוא לובש חולצה לבנה וג'ינס.
 
הוא לבוש כמו בשיר האהוב עליי, 'בלו ג'ינס' של לנה דל ריי.
 
הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. מהר יותר. מהר יותר. אני צריכה שהוא ירים את מבטו.
 
אני צריכה לראות את העיניים שלו. אני מנסה לגרום לו לעשות את זה בכוח הרצון שלי, אבל הוא לא קולט את המסר.
 
עוד רגע והייתי ניגשת אליו, אבל אז נכנסת לשדה הראייה שלי בחורה.
 
ואז הוא מרים את עיניו. למעשה, עיניו משדרות מבט מרוגז.
 
עיניים כחולות – כחול מבריק, כחול לוהט, כמו החלק החם ביותר של הלהבה, או כמו המים שמכבים את הלהבה.
 
"אממ... היי," אומרת הבחורה והקוקו הבלונדיני שלה מתנופף על גבה.
 
הוא לא עונה, מביט בה מבעד לריסיו הכהים והעבים.
 
"תוכל אולי לעזור לי להוריד כמה ספרים משם?" היא מצביעה על מדף העץ הגבוה בצד השני של החדר, שמגיע כמעט לתקרה. עומדות שם שתי בחורות ומצחקקות בינן לבין עצמן כשהוא מביט לכיוונן.
 
ברצינות? זה קלישאתי כל־כך, להתחיל עם בחור ככה בחנות ספרים.
 
אבל מי אני שאשפוט? עשיתי דברים כאלה אינספור פעמים עם כיילב, מעמידה פנים שאני עלמה במצוקה כדי שיוכל להציל אותי.
 
הבחורה מחכה שהוא יגיד משהו. הוא שומר על שתיקה כבר כמה שניות, ואני מתחילה להרגיש מבוכה עבורה. שתיקה היא התגובה הגרועה ביותר כשאת מנסה לגרום למישהו להבחין בך.
 
ואז הוא מרפה את העמידה המתוחה שלו ומושך בכתפיו. "הייתי שמח לעזור לך, אבל שכחתי את הסולם שלי בבית היום."
 
נמוך וגרוני – הקול שלו. האמת שזו יותר נהמה מדיבור, וזה גורם לי לרעוד.
 
הוא משמיע את ההערה שלו ביבשושיות, שאפילו אני מבולבלת. אין להם סולם בחנות? אבל ההיתממות המוחלטת, ועם זאת מזויפת, שעל פניו, רומזת לי שהוא מתבדח, ולמרות שכל עורי סומר כרגע, אני מצחקקת בשקט.
 
"יש להם סולם כאן. תראה," הבחורה אומרת ומצביעה על סולם חום עשוי עץ שעומד נטוי על מדף הספרים, בעוד החברות שלה עדיין מאזינות לחילופי הדברים בין השניים.
 
"אני רואה," הוא ממלמל, מגרד את לסתו באגודלו ואז מתופף באצבעותיו על שרירי הזרוע שלו.
 
קמטוטים נמתחים סביב עיניו, לרגע נראים ולרגע לא. הוא מנסה לשלוט בעצמו שוב. הוא שונא את ההפרעה ועכשיו הוא מנסה להחליט איך להתמודד איתה. כל אלה הם כמובן ניחושים שלי, אבל אני צודקת. אני פשוט יודעת.
 
"אני פשוט מפחדת לטפס בעקבים," מסבירה הבלונדינית.
 
"את לא צריכה לפחד," הוא מעודד אותה. "אני עושה את זה כל הזמן."
 
"עושה מה כל הזמן?"
 
"מטפס על סולמות בעקבים," הוא אומר ברצינות ובוחן משהו על הרצפה – את הנעליים שלה, אולי?
 
"אה, אני מבין את הבעיה. עקבי סטילטו. עם אלה את לא רוצה להסתבך. אלה ממש מתקנים מסוכנים. אנשים מתו ככה."
 
יש רגע של שתיקה. ואז, "אתה צוחק, נכון?"
 
"לא, אני אף פעם לא מתבדח כשמדובר בעקבים." הוא מחכך את שפתיו זו בזו. "או בחצאיות שגורמות לשוקיים שלי להיראות רזות יותר. גם עליהן אני לא מתבדח אף פעם."
 
"מה?" הבחורה מצייצת.
 
הוא נסוג לאחור במבט נעלב. "את לא חושבת שהשוקיים שלי יכולות להיראות רזות בחצאית? את קוראת לי שמן?"
 
"אההה... מה? אני לא... מה פתאום..."
 
"נכון, בדיוק אכלתי מנה ענקית של גלידת שוקולד, ונכון, הבטחתי לעצמי להפסיק עם כל הסוכר הזה," – אנחה חדה, דרמטית – "אבל מעדתי. נראה לך שמפני שאת בלונדינית ויפה יש לך זכות לפקפק בבחירת הלבוש של גבר?" עיניו הכחולות משועשעות, ועל כך מעידים הקמטוטים סביבן. אני קופצת את שפתיי כדי לעצור את נחרת הצחוק שלי מלהתפרץ.
 
"אני לא... אני אפילו לא יודעת על מה אתה מדבר. בסך הכול ניגשתי אליך כדי לבקש עזרה," הבחורה מתרעמת.
 
הקמטוטים סביב עיניו מתיישרים שוב לקווים מתוחים. "בואי ואגלה לך סוד קטן," הוא מנמיך את קולו ואני מוצאת עצמי מתקרבת מעט, "אני לא מאלה שעוזרים." הוא מטה את ראשו לכיוון החברות שלה. "רוצי לך לשחק עם אנשים בגילך וברמת האיי־קיו שלך."
 
ואז הוא מטיל את הספר שבידו על המדף, מביט בשעונו ומתרחק, משאיר את שתינו המומות. הבלונדינית מתנשפת ופוסעת אל עבר חברותיה.
 
אז המעשן כחול־העין הוא חתיכת ממזר לא קטן, הא? אני מרגישה רע בשביל הבחורה, אפילו שצחוק עצור נמלט מפי.
 
אם ככה זה נראה כשהוא מפגין שליטה עצמית, אני לא רוצה לדמיין מה הוא יעשה כשיאבד שליטה. אני הולכת למקום שבו הוא עמד ומרימה את הספר הנטוש. 'שיח אהבה' מאת רולאן בארת. הספר, בעל הכריכה השחורה ונטולת היומרות, נראה תמים למראה, ואני תוהה למה הוא כועס על הספר הזה. אני תוהה איך השיחות שלנו יישמעו אם אי פעם נשוחח. לא הייתי יודעת מה לומר לו, אולי מלבד היי, אני ליילה, ואתה מזכיר לי שיר.
 
שעות לאחר מכן, אני שוב בבית. אני עייפה ורוצה ללכת לישון. אני אפילו לא רוצה לצפות בפורנו, שזה מה שאני בדרך כלל עושה כשאני לועסת את הטוויזלרס שלי. אני לא צופה בפורנו כדי לחרמן את עצמי, לא. אני אפילו לא נוגעת בעצמי. אני צופה בזה כדי להרגיש משהו, תחושה של קרבה למישהו, אולי. אני בוחנת את הגופים העירומים המתפתלים, את המבט הארוטי על פניה של הבחורה, את המבט המרוכז על פניו של הבחור. אני מקשיבה לקולות שהם משמיעים, אפילו שהם מזויפים.
 
אני מנסה להבין את הדינמיקה שלהם. זה נראה לי לא אמיתי. אני מנסה להשוות את זה לפעם היחידה שקיימתי יחסי מין. זה לא היה דומה בכלום. הבחור לא הסתכל עליי כאילו ימות אם לא יחדור לתוכי, והבחורה – זאת אומרת אני – רצתה שהוא ייצא ממנה בשנייה שנכנס לתוכה.
 
נו טוב, כנראה זה מה שקורה כשאת מכריחה מישהו לשכב איתך.
 
 
 
***
 
היום הראשון של סמסטר האביב. אני תוהה למה קוראים לזה 'סמסטר אביב'. עדיין ינואר וקור כלבים. השלג פרוס על הכול כמו סיוט לבן והרוח נושבת ומכה בפנים במשבים קפואים.
 
בכל זאת, יש איזו התלהבות באוויר. שיעורים חדשים, מרצים חדשים, סיפורי אהבה חדשים.
 
הרחוב שאני מתגוררת בו הומה אנשים שנושאים תיקי ספרים ולובשים מעילים צבעוניים נפוחים. כשאני צועדת במורד הרחוב אל קרם־קפה, בית הקפה האהוב עליי, נשמעים מכל פינה צחוקים, צווחות שמחה ושיחות.
 
נראה שבן לילה הוא הפך לבית הקפה האהוב על כולם כי צפוף כאן מאוד הבוקר. אני מחכה בתור הארוך המשתרך מול הקופה.
 
התור מתקדם באיטיות, כמו צב, וכשאני סוף סוף מתקדמת צעד אחד אני רואה אותו. שוב. המעשן כחול־העין. הוא לפניי, ליד הדלפק. אני יכולה לראות רק את הצדודית שלו – לסת מרובעת ושיער לא מסודר – כשהוא יוצא מהתור, מוציא את הארנק שלו ומשלם על הקפה.
 
הוא יוצא מבית הקפה, אוחז סיגריה בין שיניו ומדליק אותה. ללא כל היסוס הפעם. זה אומר שהוא הפסיד במלחמה?
 
רגליי נעות מעצמן ואני נוטשת את התור, רצה אחריו. אפילו משב הרוח הקר לא מניא אותי מלרדוף אחרי הזר האפל.
 
הוא צועד מהר, משאיר אחריו שובל של עשן, ואני כמעט צריכה לרוץ כדי לעמוד בקצב של צעדיו. הוא הולך לעבר רחוב מק'קינלי, לאזור רחבת הקמפוס, מתחמק בקלילות מזרם האנשים. אני חיננית פחות, נתקלת ומתנגשת בגופים ללא הרף, אבל איכשהו אני מצליחה לא להוריד את עיניי מכתפיו הרחבות. האמת היא שזה די קל. הוא גבוה יותר מרוב האנשים, הגב שלו רחב יותר, ואני מוכנה להתערב שכשיוריד את הז'קט הספורטיבי הזה, אגלה שהגב שלו הוא משטח רחב של קווים מחוטבים ומוגדרים, ממש כמו פניו.
 
הרוח הקפואה מעיפה את שערו ומפזרת את העשן המיתמר מהסיגריה שלו. אני יכולה לטעום אותה בפי, לטעום את העשן ולהרגיש את תחושת הרווחה הרגועה שרק ניקוטין יכול לספק. האיש הזה גורם לי לרצות לקנות חפיסת סיגריות ולעשן כל היום. הוא גורם לי לרצות לשלוף את תעודת הזהות המזויפת שלי ולהשתכר.
 
וזה מזכיר לי – אני ילדה טובה עכשיו.
 
אז מה, לעזאזל, אני עושה? יש לי שיעור ואני אמורה לרוץ כמו כולם כדי להגיע אליו בזמן.
 
אבל אנחנו רוצים לעקוב אחריו, הלב שלי מייבב.
 
או־קיי. רק הפעם.
 
אני ממשיכה לעקוב אחרי המעשן שלי. אנחנו חוצים את הרחבה והוא עולה במדרגות המובילות אל הגשר שמחבר בין שני צידי הקמפוס. אני כמעט אף פעם לא עוברת את הגשר הזה כי כל השיעורים שלי נמצאים בצד הדרומי, ושם אני גם גרה, אבל כעת נראה שאנחנו חוצים אל הצד הצפוני.
 
הצד השני של הקמפוס מתגלה כשקט יותר. שבילי האבן והספסלים כמעט ריקים. אין כאן כמעט אנשים. אפילו האוויר צלול יותר כשהוא מעיף את שערי הפזור ואת החצאית האדומה המשובצת שלי. כאן, העצים נטולי העלים צפופים יותר וזה נראה קצת כאילו אנחנו הולכים ביער.
 
לבסוף הוא עוצר מול בניין ואני עוצרת כמה צעדים מאחוריו. האותיות המוזהבות על הבניין הגבוה המחופה לבנים אדומות מספרות לי שזהו ,בניין מק'ארתור, ובצד, באותיות קטנות יותר, כתוב 'הלבירינת' – מה שזה לא אומר.
 
אני נכנסת לבניין בעקבותיו וקולות מציפים אותי מכל עבר. מלמולים, צחוקים, צעדים. טלפון מצלצל. מגירה נפתחת בפראות. דלת נסגרת בטריקה. זהו מרכז הומה שעומד בסתירה לשקט שבחוץ, כאילו כל נפש חיה בצד הזה של הקמפוס שוהה בתוך הבניין המיושן הזה.
 
הרצפות המבהיקות תחת רגליי והקירות הלבנים החשופים מעניקים תחושה ביתית. אני רוצה להביט סביבי ולהבין בדיוק מה הוא המקום הזה, אבל אני לא מעזה להסיר את עיניי ממנו. הוא הולך לאורך המסדרון ונכנס לחדר האחרון.
 
אני הולכת אחריו וכשאני עומדת להיכנס לחדר, זה קורה.
 
הוא מסתובב ומביט בי.
 
העיניים הכחולות, המסתוריות והאלוהיות, עליי. אני משותקת. לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת לחשוב. המבט שלו משרה עליי שקט ערפילי.
 
הוא נשען על משהו... שולחן. אור השמש מסתנן מהחלון בקיר שמאחוריו, נשבר ברגע שהוא נוגע בגופו וגורם לו לזהור. הוא לוגם לגימה מהקפה שלו ומביט בי מעל כוסו. איפשהו לאורך הדרך הוא נפטר מהסיגריה שלו, ובאורח מוזר, אני מצרה על האובדן.
 
"היי," אני אומרת ומתנשמת.
 
"את מתכוונת להתיישב?"
 
הקול העשיר שלו מחליק על עורי, גורם לי לצריבה קלה, כמו של ויסקי מיושן.
 
"מה?" אני שואלת בטיפשות, בלי לחשוב.
 
"תמצאי לך מקום," הוא אומר שוב ונאנח.
 
"אני לא – "
 
הוא מזדקף. "תמצאי. לך. מקום." הוא מבטא כל מילה לאט, כאילו הייתי סתומה. "או שתעופי מהכיתה שלי."
 
כיתה. המילה הזאת מפוצצת את הבועה שעטפה אותי, גורמת לי למצמץ. אני נוטשת את מבטו ומביטה סביבי. בהחלט. אנחנו בכיתה, עם משהו כמו עשרים אנשים שיושבים במקומותיהם ובוהים בי.
 
אני מביטה בו שוב, זועפת ובוחנת את תווי פניו. הקווים סביב פיו ועיניו. ההתנהלות הבטוחה שלו. העובדה שהוא מפחיד כשהוא רוצה להפחיד.
 
הוא לא נראה כמו סטודנט... כי הוא פשוט לא כזה.
 
המעשן כחול־העין הוא הפרופסור.
 
[1] מאנגלית: Dark Paradise

עוד על הספר

  • תרגום: דורית שטיינר־שריג
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'
לא רצויה ספרון איי. קנט
פרק 1
 
הלב שלי אינו איבר.
 
הוא הרבה יותר מזה. הלב שלי הוא חיה – לטאה, ליתר דיוק. הוא משנה עור ומחליף צבע לא לצורך הסוואה, אלא כדי להיות קשה, בלתי הגיוני.
 
ללב שלי יש פנים רבות. לב חסר מנוחה. לב נואש. לב אנוכי. לב בודד...
 
היום הלב שלי חרד – זה לפחות מה שהוא יהיה בחמישים ושבע הדקות הבאות. ואחר כך, מי יודע?
 
אני יושבת במשרד המסודר של היועצת האקדמית, קארה מונטגומרי, והלב שלי משתולל בקרבי, מאיים לפרוץ מכלוב הצלעות שלי. הוא לא רוצה להיות כאן, הוא רואה עלבון בעצם קיומה של היועצת, שאם נאמר את האמת, בעצם משמשת כפסיכולוגית.
 
אנחנו לא צריכים פסיכולוגית. אנחנו בסדר גמור.
 
רגע, זה לא מה שאנשים משוגעים אומרים?
 
"ליילה," אומרת גברת מונטגומרי, היועצת החינוכית בעלת התואר בפסיכולוגיה, או שמא נקרא לה 'המטפלת'? "איך הייתה החופשה שלך?"
 
אני מסיטה את מבטי מהחלון שמבעדו הסתכלתי עד עכשיו, מוותרת על נוף החצר המושלגת כדי להתמקד באישה המחייכת הישובה מאחורי השולחן. "היה בסדר גמור."
 
"מה עשית?" היא מגלגלת עט בין אצבעותיה עד שהעט מחליק מידה ונופל לרצפה. היא מצחקקת לעצמה ומתכופפת להרים אותו.
 
קארה היא לא מטפלת טיפוסית. קודם כול היא מסורבלת ותמיד נראית נסערת באופן כלשהו. אין בה שום דבר רגוע. השיער שלה אף פעם לא מסודר. קווצות שיער מתעופפות לכל עבר והיא תמיד מעבירה בהן את אצבעותיה כדי לנסות להשתלט עליהן. החולצות שלה תמיד מקומטות והיא מנסה להסתיר אותן מתחת לז'קטים מקורדרוי. היא מדברת מהר ולפעמים הדברים שהיא אומרת לא נשמעים מקצועיים במיוחד.
 
"תספרי לי." היא מנסה לעודד אותי לדבר ומפנה אליי את מלוא תשומת ליבה. אני רוצה להגיד לה שהמשקפיים שלה עקומים על אפה, אבל אני לא אומרת כלום. לפחות ככה היא פחות מאיימת. הלב שלי לא זקוק לאיומים נוספים מעבר למה שהתואר שלה מביא עימו.
 
"המממ... בעיקר הלכתי ברגל." אני מתפתלת בכיסא העטוי כריות ותוחבת קווצת שיער מאחורי אוזני. "צפיתי בנטפליקס. הלכתי לחדר כושר."
 
שקרים. הכול שקרים. זללתי את ממתקי חג המולד שאימא שלחה לי, או נכון יותר – שהעוזרת שלה שלחה. אימא שלי לא רצתה שאבוא הביתה לחגים. ישבתי כל היום על הספה וצפיתי בפורנו תוך כדי כרסום טוויזלרס והאזנה ללנה דל ריי ברקע. אני מכורה לאישה הזאת. ברצינות, היא אלילה. כל מילה שיוצאת מפיה היא זהב טהור.
 
לפורנו ולטוויזלרס אני דווקא לא מכורה. אלה סתם דברים שאני עושה כשאני בודדה... וזה קורה בעצם רוב הזמן, אבל זה כבר עניין אחר.
 
"זה נשמע נהדר. אני שמחה." היא מהנהנת. "אז לא הרגשת בודדה בלי החברים שלך? הכול היה בסדר?"
 
או־קיי, את זה אני באמת לא מבינה: למה היא מחייכת אליי? למה העיניים שלה מביעות סקרנות? היא מנסה לחפור עמוק יותר? היא מנסה לדוג תשובות?
 
מאחורי השאלות שאותן היא שואלת, עלולות להסתתר שאלות רבות אחרות. התנהגת יפה, ליילה? התנהגת יפה באמת? עשית משהו פסיכי, כמו להתקשר אליו באמצע הלילה? כי כבר עשית את זה בעבר, כשהיית בודדה. אז התקשרת אליו, ליילה? עשית את זה?
 
התשובה לכל אלו היא מוחלטת וחד משמעית. לא. לא צלצלתי אליו. כבר חודשים שלא צלצלתי. חודשים. כל מה שעשיתי היה לבהות בתמונה שלו ששמורה בטלפון שלי – התמונה שאיש אינו יודע עליה. אם אימא שלי הייתה יודעת שאני עדיין כמהה אליו, היא הייתה שולחת אותי לפסיכולוגית אמיתית, למישהי מוסמכת באמת שהייתה שואלת כל מיני שאלות אמיתיות במקום להסתיר אותן מאחורי מכבסת מילים.
 
אז לא, לא צלצלתי אליו. סתם בהיתי בתמונה מטופשת כמו חולת אהבה פתטית. זהו. עכשיו את מרוצה?
 
אני מתפתלת בכיסא ופותחת את פי כדי לומר לה בדיוק את זה, כשאני מבינה פתאום שהיא אפילו לא שאלה את השאלה. שאני רק חושבת שהיא שאלה. שהכול בראש שלי. אני אומרת ללב החרד שלי להירגע. תירגע, או־קיי? אנחנו עדיין חפים מפשע.
 
אני נושפת נשיפה ארוכה ועונה, "כן, זה היה טוב. העסקתי את עצמי."
 
"זה נהדר. טוב לשמוע. אני לא אוהבת את זה שסטודנטים צריכים להישאר כאן בחגים. זה גורם לי לדאוג להם." היא צוחקת והמשקפיים שלה תופסים זווית עקומה עוד יותר. הפעם היא מיישרת אותם ומשלבת ידיים על השולחן. "אז חשבת קצת על קורסי הבחירה שבהם תשתתפי בסמסטר הקרוב?"
 
"בטח."
 
בטח שלא. אני לא בנויה ללימודים. הסיבה היחידה שהסכמתי ללמוד בקולג' הייתה כי נתנו לי בחירה: או לימודים בקונטיקט או מרכז גמילה לנוער בניו ג'רזי. וכף רגלי לא תדרוך בניו–פאקינג–ג'רזי. או במרכז גמילה.
 
"נו?" קארה מרימה גבה בלונדינית בשאלה.
 
אני מלקקת שפתיים, מנסה לחשוב על משהו. "אני חושבת שאסתפק בקורסים הרגילים. גם ככה הלימודים קשים לי. אני לא רוצה להעמיס על עצמי דברים חדשים."
 
קארה מחייכת – היא תמיד מחייכת – ורוכנת קדימה. "תראי, ליילה, אני מחבבת אותך. למעשה, אני חושבת שאת נהדרת. יש לך פוטנציאל עצום. ואם לומר את האמת, אני לא חושבת שאת זקוקה למפגשים הטיפוליים בהסוואה שאנחנו מקיימות."
 
אני מזדקפת במושבי. "באמת? אני לא חייבת לבוא לפה יותר?"
 
"לא. את עדיין צריכה לבוא. אני בכל זאת רוצה להמשיך להחזיק במשרה שלי."
 
"אני לא אספר לאיש. זה יכול להיות הסוד שלנו," אני מתעקשת. אני לא אוהבת לשמור סודות, אבל את הסוד הזה אני מוכנה לקחת איתי לקבר.
 
"זה מפתה מאוד, אבל לא. רוצה עוגייה?" היא מצחקקת ומציעה לי מעוגיות השוקולד־צ'יפס שעל שולחנה, נוקטת שוב את הטון החברותי הזה שלה.
 
היא מנסה לבלבל אותי? לפעמים אני רוצה לשאול אותה, את כאן כדי לנתח אותי או לא? לא שיש מה לנתח. אני בחורה פשוטה, באמת. אני שונאת חורף, את קונטיקט ואת הקולג'. אני אוהבת צבע סגול, את לנה דל ריי ואותו. זה הכול.
 
אני מושיטה יד לקחת עוגייה, אבל משנה את דעתי ולוקחת שלוש. אני אף פעם לא אומרת 'לא' לסוכר.
 
קארה מביטה בי בעניין. אני עומדת להתפרץ עליה, אבל היא מדברת פתאום. "אז כמו שאמרתי, אני חושבת שיש לך פוטנציאל ענק, אבל את חייבת להציב לעצמך מטרות ולעבוד על השליטה בדחפים שלך." היא מביטה בי במבט נוקב כשאני לוקחת ביס מהעוגייה שלי. "את לא באמת שולטת בדחפים שלך, או שאולי כן, אבל ממש מעט."
 
"אה־הה." אני נשענת לאחור בכיסא. "טוב, את זה אני כבר יודעת."
 
קארה משלבת אצבעות על השולחן. "נהדר. אם ככה, כבר עברנו את הצעד הראשון. קבלה. עכשיו אנחנו צריכות לעבוד על השלב הבא."
 
"שהוא?"
 
"שליטה על הדחפים שלך."
 
אני מרימה אצבע. "אני כבר מקדימה אותך. אני לגמרי בשליטה." קארה מרימה גבה ספקנית ואני ממשיכה, "אני מגיעה לכל השיעורים שלי, למרות שהייתי מעדיפה לשוטט ללא תכלית כל היום, וקיבלתי ציון טוב בכל הקורסים, למרות שאני שונאת את הקולג'. שלא להזכיר את זה שהייתי מוכנה להרוג בשביל איזו סיגריה או שוט של גריי־גוס, אבל לא נגעתי בשום דבר מהדברים האלה כל התקופה הזאת. אני אפילו לא הולכת למסיבות כי כולם יודעים שמסיבות הן רק מקום שבו יש סמים, אלכוהול וסקס."
 
אני שולחת אליה גיחוך יהיר וגומרת את העוגייה שלי. אין לה מילים. התנהגתי יפה. קרעתי את התחת כדי להתנהג יפה.
 
"כל הכבוד. אני מעריכה מאוד את השליטה העצמית שלך, אבל זה גם המינימום ההכרחי. את ממילא לא אמורה לשתות ולבלות בצורה כזו." היא דוחפת את משקפיה במעלה אפה. "הקולג' זה הזמן שלך ללמוד, לגלות את עצמך, לראות מה את אוהבת, מה מעניין אותך. ובשביל זה יש את הקורסים לבחירה. אז, אני שואלת אותך שוב, על מה חשבת?"
 
אני נאנחת ומסבה מבט. בוהה שוב מהחלון. הכול מסביב לבן והעצים עירומים. הכול נראה שומם ומדכדך, כאילו אנחנו חיים בעולם פוסט־אפוקליפטי שבו דברים כמו קורסי בחירה הם משהו שחייבים לעשות.
 
"מהן האפשרויות שלי?" אני שואלת.
 
קארה מביטה בי במבט קורן, חובטת בתלתל סורר שנכנס לה לעין. "אז ככה, יש לנו תוכנית כתיבה. אולי כדאי לך לנסות כמה קורסים בכתיבה."
 
"כאילו, לכתוב לכתוב?" כשהיא מהנהנת, אני מנידה בראשי. "אפילו לקרוא אני לא אוהבת."
 
"אולי כדאי שתיקחי מדי פעם ספר ביד. את יודעת, את עשויה לגלות שזה ממש מוצא חן בעינייך."
 
"כן, אה, לא. לא נראה לי." אני נאנחת. "יש לך משהו אחר? לא נראה לי שמתאים לי כתיבה."
 
"אני דווקא חושבת שתהיי נהדרת בזה."
 
"באמת?" אני סונטת. "על מה כדאי לי לכתוב, לדעתך?"
 
הפעם החיוך שלה גם מתוק וגם עצוב. "תכתבי על ניו־יורק. אני יודעת שאת מתגעגעת אליה. או אולי משהו על החורף."
 
"אני שונאת חורף." אני כורכת את זרועותיי סביב גופי ומכופפת כתפיים כדי להתכנס בתוך מעיל הפרווה הסגול שלי. עוד דבר שאני אוהבת: פרווה. זה רך ונעים וזה הדבר היחיד שמצליח איכשהו לחמם אותי.
 
"אז למה את מסתכלת על השלג כל הזמן?" אני מושכת כתפיים והיא מרכינה ראש בהשלמה לנוכח התשובה החסרה. "מה דעתך לנסות לכתוב משהו על איך הרגשת כשכיילב עזב? משהו על האופן שבו הגבת?"
 
כיילב.
 
למשמע שמו אני קופצת. זו לא קפיצה שרואים מבחוץ, יותר מן רעד פנימי כזה, כמו כששומעים רעש חזק ופתאומי בדירה שקטה ויודעים שזה כלום אבל בכל זאת כל הגוף נדרך.
 
נראה לי שלא שמעתי את שמו נאמר בקול מאז עברתי הנה, לפני שישה חודשים. זה נשמע אקזוטי כל־כך כשקארה אומרת אותו. על הלשון שלי השם שלו נשמע צווחני, קולני, לא נכון איכשהו. אני לא אמורה להגיד את זה, אבל היי, הרי אני לא שולטת בדחפים שלי, אז אני אומר את זה בכל זאת.
 
אני שונאת אותה על זה שהיא מזכירה אותו. אני שונאת שהיא מוצאת כל מיני דרכים עקלקלות להיכנס לפינה זו.
 
"מה זאת אומרת האופן שבו הגבתי? בסך הכול... השתכרתי... פה ושם." אני מכחכחת בגרוני, מרסנת את הזעם שלי, וכל מה שאני רוצה זה לעוף מכאן.
 
"אני יודעת, ואז, פה ושם, גנבת מחנויות, התפרצת למסיבות של אימא שלך, ואז התיישבת מאחורי ההגה."
 
מטפלים אמורים להיות שיפוטיים בצורה כזו? לא נראה לי. ולמה בכלל אנחנו מדברות על הדברים האלה פתאום? לרוב, אנחנו דבקות בנושאים ניטרליים כמו לימודים והמרצים שלי, וכשהדברים נהיים קצת אישיים מדי, אני מתחמקת בעזרת איזו התבדחות.
 
פעם אחת, כשהיא ניסתה לדבר על הימים שהובילו לעזיבתו של כיילב, הרמתי את הגופייה שלי למעלה והראיתי לה את העגיל החדש שעשיתי בטבור, ואולי גם את החלק התחתון של החזה נטול חזייה שלי.
 
"לא הרגתי אף אחד, נכון?" אני אומרת ומתייחסת להערה שלה על הנהיגה בשכרות. "וחוץ מזה, שללו לי את הרישיון, אז תושבי קונטיקט יכולים לישון בשקט. למה אנחנו מדברות על זה?"
 
"כי נראה לי שאת יכולה לתעל את כל הרגשות שלך למשהו טוב, למשהו מועיל. אולי בסוף תגלי שזה מוצא חן בעינייך. אולי בסוף תאהבי את הקולג'." ואז היא מנמיכה את קולה, "ליילה, אני יודעת שאת שונאת את הקולג'. את שונאת להיפגש איתי כל שבוע. את שונאת להיות כאן. אבל אני חושבת שאת צריכה לתת לזה הזדמנות. לעשות משהו חדש. לפגוש חברים חדשים."
 
אני רוצה לומר שיש לי חברים – יש לי, פשוט אנשים אחרים לא יכולים לראות אותם – אבל אני לא אומרת כלום. מה הטעם לשקר כשהיא ממילא יודעת הכול?
 
"או־קיי."
 
קארה מביטה בשעון הקיר שלימינה. "תגידי לי שתחשבי על זה לפחות, שבאמת תחשבי על זה. הסמסטר מתחיל עוד כמה ימים אז יש לך שבוע לחשוב על הקורסים האלה, בסדר?"
 
אני מזנקת מכיסאי ולוקחת את כל ציוד החורף שלי. "או־קיי."
 
"יופי."
 
נדרשות לי כמה דקות להתארגן ליציאה אל השלג. אני עוטה את הכפפות הלבנות שלי וחובשת את הכובע הלבן שלי כך שיכסה את אוזניי.
 
החורף הזה הוא קשוח ואכזרי. מי שלא מתלבש כמו שצריך נצרב מהרוח העוקצנית, ולא משנה כמה שכבות אני לובשת, אף פעם לא חם לי מספיק, אפילו לא בתוך הבניינים המחוממים. אז אני מצוידת היטב: כובעים, צעיפים, כפפות, בגדים תחתונים תרמיים, חותלות, מגפי פרווה.
 
אני כבר בדלת, היד שלי על הידית, אבל משהו עוצר אותי.
 
"את חושבת... שהוא בסדר שם? זאת אומרת, את חושבת שהוא מתגעגע אליי?" אני לא יודעת למה אני שואלת את השאלה הזאת. היא פשוט יוצאת ממני.
 
"כן. אני חושבת שהגיוני שהוא מתגעגע אלייך. גדלתם יחד, נכון? אני בטוחה שהוא מתגעגע לחברה הכי טובה שלו."
 
אז למה הוא לא מתקשר? "קר בבוסטון," אני פולטת בטיפשות, והגרון שלי מעקצץ. גל של קור עובר בגופי למחשבה על כל השלג הזה שם.
 
"אבל אני בטוחה שהוא בסדר," מרגיעה קארה בחיוך.
 
"כן," אני לוחשת. אני בטוחה שבהרווארד מטפלים היטב בגאון שלהם.
 
"את יודעת, ליילה, להתאהב זה דבר לא רע, לא שגוי ואפילו לא קשה. בעצם זה דבר ממש פשוט, גם אם זה לא הדדי. מה שקשה זה לצאת מהאהבה. ובכל מקרה, לא משנה כמה את מנסה לשכנע את עצמך אחרת, להדדיות יש משמעות. ההדדיות משמרת את האהבה. בלי הדדיות האהבה פשוט מתה, ואז זה תלוי בך. האם את קוברת אותה או שמא את נושאת את הגווייה המתה איתך כל הזמן? זו החלטה שקשה לקבל, אבל את חייבת לעשות את זה."
 
אני יודעת מה היא מנסה להגיד לי: תתקדמי, תשכחי ממנו, אל תחשבי עליו – אבל איך אפשר לשכוח אהבה שנמשכה שלוש עשרה שנים? איך אפשר לשכוח אינספור לילות של כמיהה, של הזדקקות, של חלומות? אני אוהב אותך. זה כל מה שרציתי לשמוע. איך אני יכולה לשחרר את זה?
 
בהנהון עצבני, אני יוצאת מחדרה. מחוץ לבניין האוויר קר ויבש. כואב לנשום. הלב שלי עדיין מפרפר משאריות החרדה כשאני מוציאה את הטלפון שלי ובוהה בתמונה האחרונה שלו ששמורה אצלי. הוא מחייך. עיניו הירוקות כל־כך בוהות והשפתיים העסיסיות והמזמינות נשיקה מתוחות לרווחה. זו תמונה יפהפייה. לא נראה לי שאוכל אי פעם למחוק אותה. לא בגלגול הזה.
 
אני מחזירה את הטלפון למקום כשאני רואה מולי זוג. הם ממש לפניי בשביל והם כרוכים זה בזה. לבחורה קר, הלחיים שלה אדומות, והבחור משפשף את כתפיה בידיו, מנסה לעזור לה להתחמם. הם מחייכים חיוכים מטופשים שמעוררים בי זיכרון ישן נושן.
 
כיילב כנושא הטבעת ואני כנערת הפרחים. כיילב עוצר בצעד הבוטח אך ילדותי שלו כדי לקחת את ידי בידו, ואני מרימה אליו מבט זועף. אוף, כמה שנאתי אותו באותו רגע. כיילב שולח אליי חיוך קורן ומהמם ואני משיבה לו חיוך, למרות הזעף, למרות הסביבה המשונה, למרות העובדה שאימא שלי מתחתנת עם אבא שלו. שנאתי את העובדה שאני מקבלת אח חדש. שנאתי את העובדה שאנחנו עוברים לצד השני של העיר, לבית חדש שאין בו גינה על הגג.
 
בצומת פונה הזוג ימינה בשעה שאני אמורה לפנות שמאלה, אבל אני לא רוצה לפנות שמאלה. אני רוצה ללכת לאן שהם הולכים. אני רוצה להתענג, רק קצת, על האושר שלהם. אני רוצה לראות הדדיות.
 
איך נראית אהבה דו־צדדית? אני רוצה לראות את זה.
 
אני פונה ימינה והולכת אחריהם.
 
 
 
***
 
 
 
קר כל־כך. וגם חשוך. ממש חשוך, פנסי הרחוב הוויקטוריאניים בצידי הרחוב לא בדיוק מצליחים להאיר את דרכי.
 
אבל שום דבר מזה לא מונע ממני להאיץ את צעדיי. אני צועדת במורד רחוב אלברט לכיוון שדרת ברייטון, שם נמצאת הכניסה לפארק של האוניברסיטה. קשה לי מאוד לישון, במיוחד אחרי שקארה העלתה את הרעיון שאכתוב על האהבה הנכזבת שלי.
 
מזמן, לפני שנים רבות, כיילב וויטמור בן השש חייך אל ליילה רובינסון בת החמש. היא לא ידעה זאת אז, אבל באותו היום היא התאהבה בו. לאורך השנים היא ניסתה לזכות בתשומת ליבו, ללא הצלחה. ואז, לילה אחד, בניסיון נואש ביותר למנוע את עזיבתו של כיילב להארוורד, היא בערך... פחות או יותר... סוג של אנסה אותו קצת. היא לא בדיוק בטוחה. כיילב עזב לקולג' חודש מוקדם מכפי שתכנן וליילה נתקעה והגיבה בכל מיני דרכים לא בריאות. הסוף.
 
 שנתיים לאחר מכן אני כאן, צועדת ברחובות, מתביישת באהבה שלי, מתביישת שהתאהבתי באחי החורג ומתביישת באופן שבו גרמתי לו להתרחק.
 
ורק שיהיה ברור, כיילב וויטמור הוא אפילו כבר לא אחי החורג. אימא שלי התגרשה מאבא שלו לפני כמה שנים, אבל אני חושבת שיש סטיגמות שלא מתפוגגות – כמו לא לשכב עם החבר לשעבר של החברה הכי טובה שלך, ולא לצאת עם אח של חברה שלך. כיילב תמיד ייחשב לאחי החורג כי די גדלנו יחד.
 
אפילו אין לי זיכרונות מהתקופה שקדמה לזמן שבו הוא נכנס אל חיי. אני לא זוכרת את הבית שבו גרתי לפני שגרתי איתו, חוץ מזה שהייתה שם גינה על הגג. אני לא זוכרת את החברים שהיו לי לפני שהוא נכנס לחיי. אני אפילו לא זוכרת את אבא שלי לפני שאבא שלו נכנס לתמונה.
 
כל שאני זוכרת הוא שיום אחד, כשהייתי בת חמש, אימא אמרה שאנחנו עוזבות ושהולך להיות לי אח, מה שהוביל לימים אפלים שבהם בכיתי בלי סוף כי שנאתי את הרעיון שיהיה לי אח.
 
ואז התפרצה קרן שמש לחיי: ילד קטן בן שש מחזיק את הטבעות על כרית קטיפה ועומד לצידי. אני זוכרת שחשבתי שאני גבוהה ממנו, בשמלת המלמלה המגרדת שלי, והפרחים בידי. אני זוכרת שחשבתי שהשיער הבלונדיני שלו ועיניו הירוקות מוצאים חן בעיניי, בניגוד לשערי השחור ולעיניים הסגולות המשונות שלי. יחד צפינו בהורינו נישאים ויחד הזעפנו פנים כשהם התנשקו שפתיים לשפתיים.
 
זה היה יפה, עם השושנים הצחורים ועם ניחוח העוגה שנישא באוויר.
 
ועכשיו אני עושה את דרכי במבוך הבדידות. מחליקה ומועדת על גושי הקרח השקופים, אני נכנסת אל הפארק. הרוח הקרה מסתחררת סביב גופי וגורמת לי לרעוד אבל אני ממשיכה ללכת, רגליי הנתונות במגפיים מדשדשות בשלג. אני מחפשת נקודה ספציפית שבה אני נוהגת לבקר בלילות שבהם אינני מצליחה לישון, מה שקורה לא מעט.
 
אהבה נכזבת ונדודי שינה הם חבריי הוותיקים. אולי אפילו אחים – אחים אכזריים וחורשי רעה בעלי אצבעות דביקות.
 
מתוסכלת, אני מועדת ומחליקה, נופלת על גזע עץ מלא זיזים. אפילו דרך השכבה העבה של מעיל הפרווה שלי אני מרגישה את הדוקרנות שלו.
 
"פאק, לעזאזל..." אני ממלמלת ומשפשפת את הצריבה בזרועי. עיניי מתמלאות דמעות כאב, גם פיזי וגם רגשי. אני שונאת את זה. אני שונאת לבכות. אני מוחה את דמעותיי באצבעות קפואות ומנסה לשלוט בנשימותיי המאומצות.
 
"זה בסדר. הכול בסדר," אני לוחשת לעצמי. "אני אהיה בסדר."
 
מילותיי מתערבבות זו בזו אבל לפחות אני כבר לא בוכה.
 
ואז אני שומעת קול. צעדים על הקרח המכסה את האדמה. פיסת עץ נשברת. הפחד גורם לי להתחבא מאחורי העץ, אבל הסקרנות גורמת לי להציץ.
 
איש גבוה לבוש בשחור – סווטשרט עם קפוצ'ון שחור ומכנסי טרנינג שחורים – מתיישב על הספסל. הספסל שלי. מתחת לעץ שלי עם הענפים העירומים שלי.
 
זה המקום שלי, אידיוט, אני רוצה להגיד, אבל אני משותקת ואילמת מפחד. מי הוא? מה הוא עושה כאן בשעת לילה כזו? אנשים ישנים בלילה! חוץ ממני. אני סובלת משברון לב.
 
הוא יושב על קצה הספסל, ראשו מורכן ומכוסה בכובע הקפוצ'ון, מבטו מושפל לאדמה. לאט לאט הוא מחליק לאחור, מתרווח ומטה את פניו מעלה. הכובע נופל וחושף שפע של שיער שחור מואר באורו הצהוב של הפנס. השיער השחור ארוך וגלי, גולש אל מתחת לעורפו ונוגע בכתפיו. הוא מביט בשמיים ואני אחריו. אנחנו מביטים בירח ובעננים המתפקעים מלחות. אני מריחה את השלג באוויר.
 
אני מחליטה שהשמיים לא מעניינים מספיק, ומביטה בו.
 
הנשימה שלו כרוכה במאמץ והחזה הרחב שלו עולה ויורד. אני מבחינה באגל זיעה עושה את דרכו במורד גרונו המתאמץ, מעל הבליטה החדה של הגרגרת שלו. אולי הוא אחרי ריצה?
 
בלי להביט מטה, האיש בשחור מושיט יד לאחור כדי להוציא משהו מכיסו. סיגריה. הוא זז, מרכין את ראשו ואני רואה את תווי פניו. כולו זוויות חדות וקווים מוגדרים היטב. עצמות הלחיים הגבוהות יורדות בזווית אל לסת חזקה ומעוטרת זיפים. אגלי זיעה מנקדים את מצחו והוא מוחה אותם בזרועו, תנועה שגורמת לבד הקפוצ'ון שלו להיצמד לחזה המתנשם.
 
בכל רגע אני מצפה שהוא ידליק את הסיגריה וייקח שאיפה. אני קולטת שאני מתה לראות אותו מעשן, לראות את העשן מיתמר ומתפוגג אל תוך אוויר החורף.
 
אבל הוא... לא.
 
הוא פשוט בוהה בה. תקועה בין שתי אצבעותיו, הסיגריה נשארת שלמה. אובייקט להתבוננות. הוא מזעיף את פניו אליה, כאילו מהופנט ממנה. כאילו שונא אותה. כאילו לא מסוגל להבין למה מקל הסרטן מושך את תשומת ליבו.
 
ואז הוא משליך אותה.
 
הוא מושיט שוב יד לאחור ומוציא עוד אחת. מבצע בדיוק את אותו הטקס. בוהה. מזעיף פנים. אני ממש מצפה לראות מה הוא יעשה.
 
הפעם הוא נאנח, החזה שלו רועד, עולה ויורד כשהוא מוציא מצית מכיסו. הוא זורק את הסיגריה לפיו ומדליק אותה בהינף אצבע. הוא שואף שאיפה ואז מניח לעשן להסתנן מבין שפתיו. עיניו נסגרות באקסטזה של השאיפה הראשונה. יכול להיות שהוא אפילו נאנק בהנאה.
 
זה מה שאני הייתי עושה.
 
היה מתיש לראות אותו נאבק בדחף לעשן. הכניעה שלו ממלאת אותי בתערובת של שמחה ושל עצב. אני תוהה מה הייתי עושה במקומו. הפנים של קארה עולות במוחי וגם מה שהיא אמרה על זה שאני צריכה לעבוד על ריסון עצמי.
 
אני יודעת שהעשן שיוצא מפיו "בתול", אין שם אפילו קמצוץ של מריחואנה, אבל אני רוצה את זה בפה שלי גם. אני רוצה את זה כל־כך.
 
לפתע הוא מפסיק וקם ממושבו, מכניס את המצית לכיס. הבחור הזה גבוה, אולי מטר תשעים או משהו כזה. אני צריכה למתוח את צווארי כדי להביט בו על אף שאני עומדת רחוק. הוא מזנק על רגליו, שואף שאיפה אחרונה, מעיף את הסיגריה לקרקע ודורך עליה, מושך את הקפוצ'ון על ראשו ורץ לדרכו.
 
אני יוצאת ממקום מחבואי מאחורי העץ, רצה אל הספסל ומביטה לכיוון שאליו הוא נעלם – לא ניתן לראות דבר מלבד חשיכה ואוויר קפוא. זה כאילו דמיינתי אותו, כמו שילד יוצר לעצמו חבר דמיוני כדי להרגיש בודד פחות. אני נאנחת ומתיישבת במקום שבו הוא ישב. המקום קר כתמיד, כאילו הוא מעולם לא ישב שם.
 
התשישות שלי נותנת אותותיה ועיניי נעצמות. אני מריחה את ריח הסיגריה באוויר, ואולי גם משהו קצת שוקולדי. אני מתכרבלת על הספסל, לחיי נצמדת אל העץ הקר. אני שונאת חורף, אבל אני לא מסוגלת להירדם במיטה החמה שלי. זה מהמצבים האירוניים האלה שאנשים צוחקים עליהם.
 
אני נסחפת לשינה ומתפללת שצבע עיניו של הזר אינו ירוק.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק 2
 
אני חיה במגדל.
 
זה הבניין הגבוה ביותר באזור אוניברסיטת פן־ברוק, לשם הוגליתי כדי ללכת לקולג'. דירת שני החדרים שלי שוכנת בקומה העליונה ומשקיפה אל הפארק של האוניברסיטה. למעשה אני יכולה לראות את כל הקמפוס מהמרפסת שלי – חופת העצים, הגגות האדומים של הבתים הנמוכים, בניינים מעוטרי צריחים. אני אוהבת לשבת למעלה, במרפסת שלי, ולזרוק בלוני מים על האנשים למטה ברחוב. כשהם מרימים מבט, זועמים, אני מסתתרת מאחורי מעקה האבן, אבל באותן חמש שניות אני מרגישה שמכירים בקיומי. הם יודעים שיש מישהו שם למעלה, שזורק עליהם דברים. אני אוהבת את זה.
 
הקומות הנמוכות יותר יושכרו תוך כמה חודשים, אבל נכון לעכשיו אני האדם היחיד שגר בבניין היוקרתי והמפונפן דמוי המגדל הזה. הנרי קוקס, האבא החורג הנוכחי שלי, הוא הבעלים של הבניין ולכן קיבלתי את הגישה לדירה לפני כולם. אימא שלי חשבה שלגור במעונות הסטודנטים יחשוף אותי לסמים ולאלכוהול. כאילו כאן אני לא יכולה להשיג את הדברים האלה אם רק ארצה.
 
כיוון שהלב שלי בודד היום, החלטתי ללכת לחנות הספרים ולקנות את הספרים שברשימת הקורסים שלי. ממילא כדאי שאעשה זאת כי הלימודים מתחילים מחר.
 
אני לובשת מכנסי טרנינג וקפוצ'ון גדול, ואז מתעטפת במעיל הפרווה הסגול החביב עליי, בצעיף ובכובע. שערי הכהה נופל סביב פניי להגנה נוספת מפני הקור.
 
עשר דקות לאחר מכן אני בחנות הספרים של הקמפוס, פותחת את רשימת הספרים בטלפון שלי. בזה אחר זה אני אוספת את ספרי הלימוד הנדרשים תחת זרועי. אני עצובה שזה נמשך רק כמה דקות ועכשיו אצטרך לשוב למגדל שלי.
 
ואז עולה במוחי רעיון. אני הולכת לעבר אזור הספרות בחנות. שורות על גבי שורות של ספרים שמסודרים על מדפי עץ בגובה הכתפיים. יש כאן ריח שאני יכולה להתרגל אליו, חמים ומובחן. בטח בגן עדן יש ריח כזה.
 
בניגוד לכיילב, אני לא כזו תולעת ספרים. הוא חובב נלהב של ספרים ושל אומנות.
 
כשלנה שרה באוזניי על גן עדן אפל[1], אני מעבירה אצבעות על שדרות הספרים, מנסה להחליט מה תהיה הדרך הטובה ביותר להכניס קצת בלגן ובלבול בתוך הסדר הזה. הלב הבודד שלי מתעודד. הוא מתהפך בחזי, מספר לי עד כמה הוא מעריך את המאמצים שלי למלא את הבור הענק שנפער בתוכו.
 
על לא דבר.
 
אני ניגשת למלאכה. אני משחילה ספרים מהמדף של האות ח' בין הספרים שעל מדף האות ט'. אני מצחקקת לעצמי כשאני מדמיינת איך מחפשי הספרים מתבלבלים. זה מצדיק איזה ריקוד קטן, אז אני מזיזה את הישבן שלי – רק קצת, אל תדאגו – לפי הקצב החושני של השיר.
 
כשאני מסתובבת, התנועות שלי נעצרות. הספר שבידי מושהה באוויר וכל המחשבות נעלמות ממוחי.
 
הוא כאן.
 
הוא.
 
המעשן בשחור מאמש.
 
הוא עומד, גבוה ומאיים, וגם לו יש ספר ביד. כמו אמש, הוא מזעיף פנים אל האובייקט. אולי הוא כועס עליו איכשהו, נעלב מעצם קיומו. לולא הבעת אי שביעות הרצון הברורה על פניו הפראיות, יכול להיות שכלל לא הייתי מזהה אותו בתאורה התעשייתית שבחנות הספרים.
 
הוא נראה שונה באור. אמיתי יותר. כועס יותר. מסוכן יותר.
 
השיער הכהה שלו מבריק, נראה כאילו עשוי משי שחור ורטוב למרות שהלילה עמעם את יופיו, את הזרימה שלו, אבל צדקתי לגבי פניו.
 
זוהי רשת של מישורים, של גבעות ושל עמקים מרובעים, חדים ונוקשים, אבל מלכותיים וגאים. אין דבר רך בפניו, חוץ מהשפתיים, שכרגע הן קפוצות. אני מדמיינת את הסיגריה ממוקמת בין השפתיים המלאות והתפוחות שלו.
 
ואז, ממש כמו אמש, הוא נאנח והזעף האלים שלו מתרכך מעט. הוא שונא את הספר, אבל רוצה אותו. אני חושבת שהוא שונא את זה שהוא רוצה אותו כל־כך.
 
אבל למה? אם הוא רוצה אותו כל־כך, הוא צריך פשוט לקחת אותו.
 
הלב שלי שכח את בדידותו והוא עסוק כרגע בזר בשחור. אני בוחנת אותו מלמעלה עד למטה. ז'קט עור תלוי על זרועו. הוא לובש חולצה לבנה מגוהצת, מכנסי ג'ינס ו...
 
אלוהים אדירים! הוא לובש חולצה לבנה וג'ינס.
 
הוא לבוש כמו בשיר האהוב עליי, 'בלו ג'ינס' של לנה דל ריי.
 
הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. מהר יותר. מהר יותר. אני צריכה שהוא ירים את מבטו.
 
אני צריכה לראות את העיניים שלו. אני מנסה לגרום לו לעשות את זה בכוח הרצון שלי, אבל הוא לא קולט את המסר.
 
עוד רגע והייתי ניגשת אליו, אבל אז נכנסת לשדה הראייה שלי בחורה.
 
ואז הוא מרים את עיניו. למעשה, עיניו משדרות מבט מרוגז.
 
עיניים כחולות – כחול מבריק, כחול לוהט, כמו החלק החם ביותר של הלהבה, או כמו המים שמכבים את הלהבה.
 
"אממ... היי," אומרת הבחורה והקוקו הבלונדיני שלה מתנופף על גבה.
 
הוא לא עונה, מביט בה מבעד לריסיו הכהים והעבים.
 
"תוכל אולי לעזור לי להוריד כמה ספרים משם?" היא מצביעה על מדף העץ הגבוה בצד השני של החדר, שמגיע כמעט לתקרה. עומדות שם שתי בחורות ומצחקקות בינן לבין עצמן כשהוא מביט לכיוונן.
 
ברצינות? זה קלישאתי כל־כך, להתחיל עם בחור ככה בחנות ספרים.
 
אבל מי אני שאשפוט? עשיתי דברים כאלה אינספור פעמים עם כיילב, מעמידה פנים שאני עלמה במצוקה כדי שיוכל להציל אותי.
 
הבחורה מחכה שהוא יגיד משהו. הוא שומר על שתיקה כבר כמה שניות, ואני מתחילה להרגיש מבוכה עבורה. שתיקה היא התגובה הגרועה ביותר כשאת מנסה לגרום למישהו להבחין בך.
 
ואז הוא מרפה את העמידה המתוחה שלו ומושך בכתפיו. "הייתי שמח לעזור לך, אבל שכחתי את הסולם שלי בבית היום."
 
נמוך וגרוני – הקול שלו. האמת שזו יותר נהמה מדיבור, וזה גורם לי לרעוד.
 
הוא משמיע את ההערה שלו ביבשושיות, שאפילו אני מבולבלת. אין להם סולם בחנות? אבל ההיתממות המוחלטת, ועם זאת מזויפת, שעל פניו, רומזת לי שהוא מתבדח, ולמרות שכל עורי סומר כרגע, אני מצחקקת בשקט.
 
"יש להם סולם כאן. תראה," הבחורה אומרת ומצביעה על סולם חום עשוי עץ שעומד נטוי על מדף הספרים, בעוד החברות שלה עדיין מאזינות לחילופי הדברים בין השניים.
 
"אני רואה," הוא ממלמל, מגרד את לסתו באגודלו ואז מתופף באצבעותיו על שרירי הזרוע שלו.
 
קמטוטים נמתחים סביב עיניו, לרגע נראים ולרגע לא. הוא מנסה לשלוט בעצמו שוב. הוא שונא את ההפרעה ועכשיו הוא מנסה להחליט איך להתמודד איתה. כל אלה הם כמובן ניחושים שלי, אבל אני צודקת. אני פשוט יודעת.
 
"אני פשוט מפחדת לטפס בעקבים," מסבירה הבלונדינית.
 
"את לא צריכה לפחד," הוא מעודד אותה. "אני עושה את זה כל הזמן."
 
"עושה מה כל הזמן?"
 
"מטפס על סולמות בעקבים," הוא אומר ברצינות ובוחן משהו על הרצפה – את הנעליים שלה, אולי?
 
"אה, אני מבין את הבעיה. עקבי סטילטו. עם אלה את לא רוצה להסתבך. אלה ממש מתקנים מסוכנים. אנשים מתו ככה."
 
יש רגע של שתיקה. ואז, "אתה צוחק, נכון?"
 
"לא, אני אף פעם לא מתבדח כשמדובר בעקבים." הוא מחכך את שפתיו זו בזו. "או בחצאיות שגורמות לשוקיים שלי להיראות רזות יותר. גם עליהן אני לא מתבדח אף פעם."
 
"מה?" הבחורה מצייצת.
 
הוא נסוג לאחור במבט נעלב. "את לא חושבת שהשוקיים שלי יכולות להיראות רזות בחצאית? את קוראת לי שמן?"
 
"אההה... מה? אני לא... מה פתאום..."
 
"נכון, בדיוק אכלתי מנה ענקית של גלידת שוקולד, ונכון, הבטחתי לעצמי להפסיק עם כל הסוכר הזה," – אנחה חדה, דרמטית – "אבל מעדתי. נראה לך שמפני שאת בלונדינית ויפה יש לך זכות לפקפק בבחירת הלבוש של גבר?" עיניו הכחולות משועשעות, ועל כך מעידים הקמטוטים סביבן. אני קופצת את שפתיי כדי לעצור את נחרת הצחוק שלי מלהתפרץ.
 
"אני לא... אני אפילו לא יודעת על מה אתה מדבר. בסך הכול ניגשתי אליך כדי לבקש עזרה," הבחורה מתרעמת.
 
הקמטוטים סביב עיניו מתיישרים שוב לקווים מתוחים. "בואי ואגלה לך סוד קטן," הוא מנמיך את קולו ואני מוצאת עצמי מתקרבת מעט, "אני לא מאלה שעוזרים." הוא מטה את ראשו לכיוון החברות שלה. "רוצי לך לשחק עם אנשים בגילך וברמת האיי־קיו שלך."
 
ואז הוא מטיל את הספר שבידו על המדף, מביט בשעונו ומתרחק, משאיר את שתינו המומות. הבלונדינית מתנשפת ופוסעת אל עבר חברותיה.
 
אז המעשן כחול־העין הוא חתיכת ממזר לא קטן, הא? אני מרגישה רע בשביל הבחורה, אפילו שצחוק עצור נמלט מפי.
 
אם ככה זה נראה כשהוא מפגין שליטה עצמית, אני לא רוצה לדמיין מה הוא יעשה כשיאבד שליטה. אני הולכת למקום שבו הוא עמד ומרימה את הספר הנטוש. 'שיח אהבה' מאת רולאן בארת. הספר, בעל הכריכה השחורה ונטולת היומרות, נראה תמים למראה, ואני תוהה למה הוא כועס על הספר הזה. אני תוהה איך השיחות שלנו יישמעו אם אי פעם נשוחח. לא הייתי יודעת מה לומר לו, אולי מלבד היי, אני ליילה, ואתה מזכיר לי שיר.
 
שעות לאחר מכן, אני שוב בבית. אני עייפה ורוצה ללכת לישון. אני אפילו לא רוצה לצפות בפורנו, שזה מה שאני בדרך כלל עושה כשאני לועסת את הטוויזלרס שלי. אני לא צופה בפורנו כדי לחרמן את עצמי, לא. אני אפילו לא נוגעת בעצמי. אני צופה בזה כדי להרגיש משהו, תחושה של קרבה למישהו, אולי. אני בוחנת את הגופים העירומים המתפתלים, את המבט הארוטי על פניה של הבחורה, את המבט המרוכז על פניו של הבחור. אני מקשיבה לקולות שהם משמיעים, אפילו שהם מזויפים.
 
אני מנסה להבין את הדינמיקה שלהם. זה נראה לי לא אמיתי. אני מנסה להשוות את זה לפעם היחידה שקיימתי יחסי מין. זה לא היה דומה בכלום. הבחור לא הסתכל עליי כאילו ימות אם לא יחדור לתוכי, והבחורה – זאת אומרת אני – רצתה שהוא ייצא ממנה בשנייה שנכנס לתוכה.
 
נו טוב, כנראה זה מה שקורה כשאת מכריחה מישהו לשכב איתך.
 
 
 
***
 
היום הראשון של סמסטר האביב. אני תוהה למה קוראים לזה 'סמסטר אביב'. עדיין ינואר וקור כלבים. השלג פרוס על הכול כמו סיוט לבן והרוח נושבת ומכה בפנים במשבים קפואים.
 
בכל זאת, יש איזו התלהבות באוויר. שיעורים חדשים, מרצים חדשים, סיפורי אהבה חדשים.
 
הרחוב שאני מתגוררת בו הומה אנשים שנושאים תיקי ספרים ולובשים מעילים צבעוניים נפוחים. כשאני צועדת במורד הרחוב אל קרם־קפה, בית הקפה האהוב עליי, נשמעים מכל פינה צחוקים, צווחות שמחה ושיחות.
 
נראה שבן לילה הוא הפך לבית הקפה האהוב על כולם כי צפוף כאן מאוד הבוקר. אני מחכה בתור הארוך המשתרך מול הקופה.
 
התור מתקדם באיטיות, כמו צב, וכשאני סוף סוף מתקדמת צעד אחד אני רואה אותו. שוב. המעשן כחול־העין. הוא לפניי, ליד הדלפק. אני יכולה לראות רק את הצדודית שלו – לסת מרובעת ושיער לא מסודר – כשהוא יוצא מהתור, מוציא את הארנק שלו ומשלם על הקפה.
 
הוא יוצא מבית הקפה, אוחז סיגריה בין שיניו ומדליק אותה. ללא כל היסוס הפעם. זה אומר שהוא הפסיד במלחמה?
 
רגליי נעות מעצמן ואני נוטשת את התור, רצה אחריו. אפילו משב הרוח הקר לא מניא אותי מלרדוף אחרי הזר האפל.
 
הוא צועד מהר, משאיר אחריו שובל של עשן, ואני כמעט צריכה לרוץ כדי לעמוד בקצב של צעדיו. הוא הולך לעבר רחוב מק'קינלי, לאזור רחבת הקמפוס, מתחמק בקלילות מזרם האנשים. אני חיננית פחות, נתקלת ומתנגשת בגופים ללא הרף, אבל איכשהו אני מצליחה לא להוריד את עיניי מכתפיו הרחבות. האמת היא שזה די קל. הוא גבוה יותר מרוב האנשים, הגב שלו רחב יותר, ואני מוכנה להתערב שכשיוריד את הז'קט הספורטיבי הזה, אגלה שהגב שלו הוא משטח רחב של קווים מחוטבים ומוגדרים, ממש כמו פניו.
 
הרוח הקפואה מעיפה את שערו ומפזרת את העשן המיתמר מהסיגריה שלו. אני יכולה לטעום אותה בפי, לטעום את העשן ולהרגיש את תחושת הרווחה הרגועה שרק ניקוטין יכול לספק. האיש הזה גורם לי לרצות לקנות חפיסת סיגריות ולעשן כל היום. הוא גורם לי לרצות לשלוף את תעודת הזהות המזויפת שלי ולהשתכר.
 
וזה מזכיר לי – אני ילדה טובה עכשיו.
 
אז מה, לעזאזל, אני עושה? יש לי שיעור ואני אמורה לרוץ כמו כולם כדי להגיע אליו בזמן.
 
אבל אנחנו רוצים לעקוב אחריו, הלב שלי מייבב.
 
או־קיי. רק הפעם.
 
אני ממשיכה לעקוב אחרי המעשן שלי. אנחנו חוצים את הרחבה והוא עולה במדרגות המובילות אל הגשר שמחבר בין שני צידי הקמפוס. אני כמעט אף פעם לא עוברת את הגשר הזה כי כל השיעורים שלי נמצאים בצד הדרומי, ושם אני גם גרה, אבל כעת נראה שאנחנו חוצים אל הצד הצפוני.
 
הצד השני של הקמפוס מתגלה כשקט יותר. שבילי האבן והספסלים כמעט ריקים. אין כאן כמעט אנשים. אפילו האוויר צלול יותר כשהוא מעיף את שערי הפזור ואת החצאית האדומה המשובצת שלי. כאן, העצים נטולי העלים צפופים יותר וזה נראה קצת כאילו אנחנו הולכים ביער.
 
לבסוף הוא עוצר מול בניין ואני עוצרת כמה צעדים מאחוריו. האותיות המוזהבות על הבניין הגבוה המחופה לבנים אדומות מספרות לי שזהו ,בניין מק'ארתור, ובצד, באותיות קטנות יותר, כתוב 'הלבירינת' – מה שזה לא אומר.
 
אני נכנסת לבניין בעקבותיו וקולות מציפים אותי מכל עבר. מלמולים, צחוקים, צעדים. טלפון מצלצל. מגירה נפתחת בפראות. דלת נסגרת בטריקה. זהו מרכז הומה שעומד בסתירה לשקט שבחוץ, כאילו כל נפש חיה בצד הזה של הקמפוס שוהה בתוך הבניין המיושן הזה.
 
הרצפות המבהיקות תחת רגליי והקירות הלבנים החשופים מעניקים תחושה ביתית. אני רוצה להביט סביבי ולהבין בדיוק מה הוא המקום הזה, אבל אני לא מעזה להסיר את עיניי ממנו. הוא הולך לאורך המסדרון ונכנס לחדר האחרון.
 
אני הולכת אחריו וכשאני עומדת להיכנס לחדר, זה קורה.
 
הוא מסתובב ומביט בי.
 
העיניים הכחולות, המסתוריות והאלוהיות, עליי. אני משותקת. לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת לחשוב. המבט שלו משרה עליי שקט ערפילי.
 
הוא נשען על משהו... שולחן. אור השמש מסתנן מהחלון בקיר שמאחוריו, נשבר ברגע שהוא נוגע בגופו וגורם לו לזהור. הוא לוגם לגימה מהקפה שלו ומביט בי מעל כוסו. איפשהו לאורך הדרך הוא נפטר מהסיגריה שלו, ובאורח מוזר, אני מצרה על האובדן.
 
"היי," אני אומרת ומתנשמת.
 
"את מתכוונת להתיישב?"
 
הקול העשיר שלו מחליק על עורי, גורם לי לצריבה קלה, כמו של ויסקי מיושן.
 
"מה?" אני שואלת בטיפשות, בלי לחשוב.
 
"תמצאי לך מקום," הוא אומר שוב ונאנח.
 
"אני לא – "
 
הוא מזדקף. "תמצאי. לך. מקום." הוא מבטא כל מילה לאט, כאילו הייתי סתומה. "או שתעופי מהכיתה שלי."
 
כיתה. המילה הזאת מפוצצת את הבועה שעטפה אותי, גורמת לי למצמץ. אני נוטשת את מבטו ומביטה סביבי. בהחלט. אנחנו בכיתה, עם משהו כמו עשרים אנשים שיושבים במקומותיהם ובוהים בי.
 
אני מביטה בו שוב, זועפת ובוחנת את תווי פניו. הקווים סביב פיו ועיניו. ההתנהלות הבטוחה שלו. העובדה שהוא מפחיד כשהוא רוצה להפחיד.
 
הוא לא נראה כמו סטודנט... כי הוא פשוט לא כזה.
 
המעשן כחול־העין הוא הפרופסור.
 
[1] מאנגלית: Dark Paradise