אהבה ראשונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה ראשונה
הוספה למועדפים

אהבה ראשונה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לא מופרך לחשוב שצורת הרומן נוצרה כדי ללחוש באוזנינו סיפורי אהבה. ומה היא קריאה ספרותית בלתי נשכחת אם לא יכולתו המופלאה של טקסט לשחזר את רטט האהבה ראשונה?
 
הכול מתחיל בשיחה בין שלושה גברים המדברים בכנות על אהבתם הראשונה. לשניים מהם אין מה לספר, פרט לזיכרונות בנאליים שמוטב לשכוח. האדם השלישי נושא עמו סיפור, ויקדיש שבועיים כדי להעלות אותו על הכתב.
 
הספר יתמקד בו עצמו. שמו ולדימיר וכשהיה בן 16, נסע אל הכפר עם הוריו כדי להתכונן לכמה מבחנים. כמו בנובלה צרפתית, ולדימיר מתענג על טיולים רגליים ארוכים עם ספר ביד, מדקלם שירה. מושא אהבתו, בו הוא נתקל במקרה, הוא זינאידה, נסיכה מבוגרת ממנו בשנים ספורות אם כי ילדותית בהתנהגותה. במהלך שהותו בכפר, ולדימיר יסבול מתסמונת האהבה הראשונה ויקבל מזינאידה מסרים סותרים שיטלטלו את נפשו. 
 
בהדרגה מתברר לולדימיר כי זינאידה מאוהבת, אך במי? לפנינו נוצר מבנה משולש קלאסי בין ״אוהב״, ״נאהב״ ו״יריב״: אבל מי הוא מי ומה זה מה בסיפור ארכיטיפי זה? משולשי אוהבים ידועים כמגבירי השתוקקות, ואהבתו הראשונה של ולדימיר תגרום לסחרחורת ועינוגים, כאב ופחד, כמו גם לאידיאליזציה של האהובה או של האהבה עצמה.
 
אהבה ראשונה כתוב בעוצמה לירית וברגישות עילאית. את הספר אודות אהבת נעורים כתב טורגנייב ב-1860 בגיל 42, והוא כולל את החומר הטהור שממנו עשויות יצירות מופת על זמניות.

פרק ראשון

1
 
הייתי אז בן שש־עשרה. הדבר קרה בקיץ 1833.
 
גרתי במוסקבה, בבית הוריי. הם שכרו בית קיץ ליד שער קָלוּז'סקָיָה, מול גן נֶסְקוּצְ'נִי. התכוננתי לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אך למדתי מעט מאוד ובלי להיחפז.
 
איש לא הגביל את חירותי. עשיתי כרצוני, בייחוד מאז נפרדתי מאחרון מוריי הפרטיים, צרפתי שמעולם לא הסכין עם המחשבה שהוא נפל כמו פצצה (comme une bombe) ברוסיה, ובארשת פנים ממורמרת רבץ ימים תמימים במיטתו. אבי נהג בי באדישות לבבית, אמי כמעט לא נתנה את דעתה עלי, אף שלא היו לה עוד ילדים מלבדי: דאגות אחרות כילו אותה. אבי, אדם צעיר עדיין ויפה תואר, התחתן איתה מטעמי נוחות: היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. אמי ניהלה חיים עצובים למדי: דאגה, קינאה וכעסה ללא הרף, אך לא בנוכחותו של אבי. היא פחדה ממנו מאוד והוא נהג בה בנוקשות, בקרירות ובריחוק. מימיי לא פגשתי אדם מעודן ונינוח, שופע ביטחון עצמי ואדנותי כמותו.
 
לעולם לא אשכח את השבועות הראשונים שביליתי בבית הקיץ. מזג האוויר היה נפלא. עברנו לשם מהעיר בתשעה במאי, ביום ניקולאי הקדוש. הרביתי לטייל — פעם בגן שהקיף את הבית, פעם בגן נסקוצ'ני ופעמים אף מחוץ לשער. נהגתי לקחת איתי ספר כלשהו — את ספר המבואות של קַיידָנוֹב,1 לדוגמה, אך הייתי פותח אותו לעתים רחוקות ולרוב קראתי בקול שירים, שרבים מהם זכרתי בעל פה. דמי תסס בעורקיי ובלבי שכנה מועקה, מתוקה כל כך ומגוחכת: כל הזמן חיכיתי למשהו, נבוך מדבר־מה, הכול עורר בי פליאה והייתי דרוך כל כולי. דמיוני השתולל וחג במהירות סביב אותם מראות, כמו סיסים החגים סביב מגדל פעמונים עם שחר. הייתי מהורהר, התעצבתי ואפילו בכיתי, אך גם מבעד לדמעות ומבעד לעצב שהשרו עלי מנגינת השיר או יפי הערב, בצבצה ועלתה כעשב אביבי צהלת החיים הצעירים שזה עתה החלו לבעבע.
 
היה לי סוס רכיבה שהייתי מאכף במו ידיי, ורוכב עליו לבדי הרחק־הרחק. לפעמים הייתי פותח בדהרה ומדמיין שאני אביר בתחרות אבירים (באיזו שמחה שרקה הרוח באוזניי!), או נושא את פניי אל השמים וממלא את נפשי הפעורה בזוהרם התכול.
 
זכור לי שבאותם ימים דמותה של אישה וחזיון התעתועים של אהבת אישה כמעט מעולם לא לבשו צורה ברורה בתודעתי, אך בכל מחשבותי ובכל רגשותי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר־מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי...
 
חישת לב זו, ציפייה זו, חלחלו אל קרבי ומילאו את כל ישותי: נשמתי אותן, הן התגלגלו בכל טיפת דם שבעורקי... ואמנם עתידות היו להתממש במהרה.
 
בית הקיץ שלנו היה מורכב מבית אדונים עשוי עץ ומעוטר בעמודים ומשני אגפים נמוכים. באגף השמאלי היה ממוקם מפעל זעיר לייצור טפטים זולים; לא פעם הצצתי פנימה כדי להתבונן בעשרה ילדים רזים ופרועי שיער בחלוקים מרובבים, שפניהם פני שיכורים סחופות, אשר קפצו שוב ושוב על ידיות העץ שהידקו את גדמיו המרובעים של המכבש וכך, באמצעות משקל גופם הכחוש, הטביעו בטפטים דוגמאות ססגוניות. האגף הימני היה ריק ונועד להשכרה. יום אחד — כשלושה שבועות אחרי תשעה במאי — נפתחו תריסי העץ באגף ההוא ופני נשים הופיעו בחלונותיו: משפחה כלשהי עברה לגור שם. זכור לי שבאותו היום, בזמן ארוחת הצהריים, חקרה אמי את רב־המשרתים על שכנינו החדשים, וכששמעה את שמה של הנסיכה זָסֵקִינָה, אמרה ובקולה נימת הערכה: "נסיכה, אם כן!" ומיד הוסיפה: "ענייה, מן הסתם."
 
"בשלוש עגלות שכורות באו," העיר רב־המשרתים, ובמחווה של כבוד מודגש הגיש את המנה לשולחן, "כרכרה משלהם אין להם והרהיטים דלים ביותר."
 
"ואף על פי כן," חלקה עליו אמי, "מוטב כך."
 
אבי נתן בה מבט צונן. היא השתתקה.
 
ואמנם לא ייתכן שהנסיכה זסקינה הייתה אישה עשירה. האגף ששכרה היה רעוע, קטן ונמוך כל כך, עד שאנשים בעלי אמצעים כלשהם לא היו מסכימים להתאכסן בו. אך בשעתו לא ייחסתי חשיבות לנאמר. תואר הנסיכות לא הותיר עלי רושם רב: קראתי לא מזמן את "השודדים" של שילר.

סקירות וביקורות

רומן רוסי 'אהבה ראשונה' של איוון טורגנייב מצליח לגרום לקורא להתענג שוב על רגשות ראשוניים אף שהנובלה הזו אינה נחשבת לפסגת יצירתו של איוון טורגנייב, עליו עצמו הייתה החביבה מבין כתביו, כפי שמלמדת אחרית הדבר מאת המתרגמת יעל טומשוב. "זאת היצירה היחידה שעדיין מסיבה לי עונג", מצוטט שם המחבר, "מתוארים בה החיים עצמם, לא המצאתי דבר". ואכן, ישירותה של הנובלה - שכבר תורגמה לעברית בעבר וזכתה השנה לתרגום חדש - היא סוד כוחה.

טורגנייב, מראשוני הרוסים להתחבר ולהתחבב על המערב, מתגלה גם כאן במלוא נגישותו ואנושיותו (לא נפקד גם הטאץ' האנטישמי שלו). יכולתו של המספר הדגול, או ליתר דיוק יכולתנו שלנו כקוראים, בזכותו, להתענג שוב על רגשות ראשוניים, אינה עניין של מה בכך. נדמה שהיצירה הקטנה הזאת, שפורסמה במקור ב־‭ ,1860‬מקפלת בתוכה את ההגדרה לקלאסיקה, כזאת שמאפשרת לקרוא שוב על אדום, לראות שוב אדום, משל לא פסענו, לאים, דרך כל המודרניזם והפוסט־מודרניזם וההוא שבא אחר כך.

בניגוד למשתמע אולי משמו הנוסטלגי, 'אהבה ראשונה' אינו סיפור אהבה. במקרה הטוב הוא סיפור התאהבות. ולדימיר בן ה־‭ 16‬עובר לבית הקיץ של המשפחה עם הוריו: אם קנאית ומודאגת ואב נוקשה, נאה וצעיר מהאם בעשר שנים. הוא מעביר את ימיו בלימודים לבחינות, בטיולים בטבע וברכיבה אפופת דמיון. מכיוון שברוסיה של המאה ה־‭19‬ לא היה פורנו בכיתה ב', ולדימיר הוא עדיין ילד בנפשו, אך "בכל מחשבותיי ובכל רגשותיי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי..."

לאחר מספר שבועות מגיעה לגור באגף העלוב של הבית נסיכה שירדה מנכסיה, שבבתה היפה זינאידה עתיד ולדימיר להתאהב ולהצטרף בכך לשורה של מחזרים עיקשים הסרים למרותה. הסצנה הראשונה שבה נגלית לעיניו הצעירה שעתידה לקרקס את ליבו ממחישה את האריגה המחוכמת בנובלה של תום ואופל ושל איפוק טעון: "בינות לשיחי הפטל הירוק, עמדה נערה גבוהה וזקופת קומה בשמלת פסים ורודה, מטפחת לבנה לראשה. ארבעה אדונים צעירים התגודדו סביבה, והיא טפחה על מצחיהם לפי התור באותם פרחים אפורים קטנים ששמם אינו ידוע לי".

בניגוד לרבים מעמיתיו הרוסים, טורגנייב אינו תובע מאיתנו - או מדמויותיו - כל תביעה מוסרית. "אותיר לפסיכולוגים ליישב את הסתירה הזאת ככל יכולתם", הוא כותב על רגש מורכב ולא פתור. טורגנייב מבקש - בקשה רעננה בימינו - שנחזור להביט בחיים כפי שהם, ומזכיר ששיפוט אינו מעיד בהכרח על תחכום או על התבוננות עמוקה יותר; אולי אפילו להפך.

בתמונה: מתוך עיבוד קולנועי ל'אהבה ראשונה',‭ 1970 ‬
שרון קנטור 7 לילות 28/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

רומן רוסי 'אהבה ראשונה' של איוון טורגנייב מצליח לגרום לקורא להתענג שוב על רגשות ראשוניים אף שהנובלה הזו אינה נחשבת לפסגת יצירתו של איוון טורגנייב, עליו עצמו הייתה החביבה מבין כתביו, כפי שמלמדת אחרית הדבר מאת המתרגמת יעל טומשוב. "זאת היצירה היחידה שעדיין מסיבה לי עונג", מצוטט שם המחבר, "מתוארים בה החיים עצמם, לא המצאתי דבר". ואכן, ישירותה של הנובלה - שכבר תורגמה לעברית בעבר וזכתה השנה לתרגום חדש - היא סוד כוחה.

טורגנייב, מראשוני הרוסים להתחבר ולהתחבב על המערב, מתגלה גם כאן במלוא נגישותו ואנושיותו (לא נפקד גם הטאץ' האנטישמי שלו). יכולתו של המספר הדגול, או ליתר דיוק יכולתנו שלנו כקוראים, בזכותו, להתענג שוב על רגשות ראשוניים, אינה עניין של מה בכך. נדמה שהיצירה הקטנה הזאת, שפורסמה במקור ב־‭ ,1860‬מקפלת בתוכה את ההגדרה לקלאסיקה, כזאת שמאפשרת לקרוא שוב על אדום, לראות שוב אדום, משל לא פסענו, לאים, דרך כל המודרניזם והפוסט־מודרניזם וההוא שבא אחר כך.

בניגוד למשתמע אולי משמו הנוסטלגי, 'אהבה ראשונה' אינו סיפור אהבה. במקרה הטוב הוא סיפור התאהבות. ולדימיר בן ה־‭ 16‬עובר לבית הקיץ של המשפחה עם הוריו: אם קנאית ומודאגת ואב נוקשה, נאה וצעיר מהאם בעשר שנים. הוא מעביר את ימיו בלימודים לבחינות, בטיולים בטבע וברכיבה אפופת דמיון. מכיוון שברוסיה של המאה ה־‭19‬ לא היה פורנו בכיתה ב', ולדימיר הוא עדיין ילד בנפשו, אך "בכל מחשבותיי ובכל רגשותיי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי..."

לאחר מספר שבועות מגיעה לגור באגף העלוב של הבית נסיכה שירדה מנכסיה, שבבתה היפה זינאידה עתיד ולדימיר להתאהב ולהצטרף בכך לשורה של מחזרים עיקשים הסרים למרותה. הסצנה הראשונה שבה נגלית לעיניו הצעירה שעתידה לקרקס את ליבו ממחישה את האריגה המחוכמת בנובלה של תום ואופל ושל איפוק טעון: "בינות לשיחי הפטל הירוק, עמדה נערה גבוהה וזקופת קומה בשמלת פסים ורודה, מטפחת לבנה לראשה. ארבעה אדונים צעירים התגודדו סביבה, והיא טפחה על מצחיהם לפי התור באותם פרחים אפורים קטנים ששמם אינו ידוע לי".

בניגוד לרבים מעמיתיו הרוסים, טורגנייב אינו תובע מאיתנו - או מדמויותיו - כל תביעה מוסרית. "אותיר לפסיכולוגים ליישב את הסתירה הזאת ככל יכולתם", הוא כותב על רגש מורכב ולא פתור. טורגנייב מבקש - בקשה רעננה בימינו - שנחזור להביט בחיים כפי שהם, ומזכיר ששיפוט אינו מעיד בהכרח על תחכום או על התבוננות עמוקה יותר; אולי אפילו להפך.

בתמונה: מתוך עיבוד קולנועי ל'אהבה ראשונה',‭ 1970 ‬
שרון קנטור 7 לילות 28/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אהבה ראשונה איוואן טורגנייב
1
 
הייתי אז בן שש־עשרה. הדבר קרה בקיץ 1833.
 
גרתי במוסקבה, בבית הוריי. הם שכרו בית קיץ ליד שער קָלוּז'סקָיָה, מול גן נֶסְקוּצְ'נִי. התכוננתי לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אך למדתי מעט מאוד ובלי להיחפז.
 
איש לא הגביל את חירותי. עשיתי כרצוני, בייחוד מאז נפרדתי מאחרון מוריי הפרטיים, צרפתי שמעולם לא הסכין עם המחשבה שהוא נפל כמו פצצה (comme une bombe) ברוסיה, ובארשת פנים ממורמרת רבץ ימים תמימים במיטתו. אבי נהג בי באדישות לבבית, אמי כמעט לא נתנה את דעתה עלי, אף שלא היו לה עוד ילדים מלבדי: דאגות אחרות כילו אותה. אבי, אדם צעיר עדיין ויפה תואר, התחתן איתה מטעמי נוחות: היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. אמי ניהלה חיים עצובים למדי: דאגה, קינאה וכעסה ללא הרף, אך לא בנוכחותו של אבי. היא פחדה ממנו מאוד והוא נהג בה בנוקשות, בקרירות ובריחוק. מימיי לא פגשתי אדם מעודן ונינוח, שופע ביטחון עצמי ואדנותי כמותו.
 
לעולם לא אשכח את השבועות הראשונים שביליתי בבית הקיץ. מזג האוויר היה נפלא. עברנו לשם מהעיר בתשעה במאי, ביום ניקולאי הקדוש. הרביתי לטייל — פעם בגן שהקיף את הבית, פעם בגן נסקוצ'ני ופעמים אף מחוץ לשער. נהגתי לקחת איתי ספר כלשהו — את ספר המבואות של קַיידָנוֹב,1 לדוגמה, אך הייתי פותח אותו לעתים רחוקות ולרוב קראתי בקול שירים, שרבים מהם זכרתי בעל פה. דמי תסס בעורקיי ובלבי שכנה מועקה, מתוקה כל כך ומגוחכת: כל הזמן חיכיתי למשהו, נבוך מדבר־מה, הכול עורר בי פליאה והייתי דרוך כל כולי. דמיוני השתולל וחג במהירות סביב אותם מראות, כמו סיסים החגים סביב מגדל פעמונים עם שחר. הייתי מהורהר, התעצבתי ואפילו בכיתי, אך גם מבעד לדמעות ומבעד לעצב שהשרו עלי מנגינת השיר או יפי הערב, בצבצה ועלתה כעשב אביבי צהלת החיים הצעירים שזה עתה החלו לבעבע.
 
היה לי סוס רכיבה שהייתי מאכף במו ידיי, ורוכב עליו לבדי הרחק־הרחק. לפעמים הייתי פותח בדהרה ומדמיין שאני אביר בתחרות אבירים (באיזו שמחה שרקה הרוח באוזניי!), או נושא את פניי אל השמים וממלא את נפשי הפעורה בזוהרם התכול.
 
זכור לי שבאותם ימים דמותה של אישה וחזיון התעתועים של אהבת אישה כמעט מעולם לא לבשו צורה ברורה בתודעתי, אך בכל מחשבותי ובכל רגשותי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר־מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי...
 
חישת לב זו, ציפייה זו, חלחלו אל קרבי ומילאו את כל ישותי: נשמתי אותן, הן התגלגלו בכל טיפת דם שבעורקי... ואמנם עתידות היו להתממש במהרה.
 
בית הקיץ שלנו היה מורכב מבית אדונים עשוי עץ ומעוטר בעמודים ומשני אגפים נמוכים. באגף השמאלי היה ממוקם מפעל זעיר לייצור טפטים זולים; לא פעם הצצתי פנימה כדי להתבונן בעשרה ילדים רזים ופרועי שיער בחלוקים מרובבים, שפניהם פני שיכורים סחופות, אשר קפצו שוב ושוב על ידיות העץ שהידקו את גדמיו המרובעים של המכבש וכך, באמצעות משקל גופם הכחוש, הטביעו בטפטים דוגמאות ססגוניות. האגף הימני היה ריק ונועד להשכרה. יום אחד — כשלושה שבועות אחרי תשעה במאי — נפתחו תריסי העץ באגף ההוא ופני נשים הופיעו בחלונותיו: משפחה כלשהי עברה לגור שם. זכור לי שבאותו היום, בזמן ארוחת הצהריים, חקרה אמי את רב־המשרתים על שכנינו החדשים, וכששמעה את שמה של הנסיכה זָסֵקִינָה, אמרה ובקולה נימת הערכה: "נסיכה, אם כן!" ומיד הוסיפה: "ענייה, מן הסתם."
 
"בשלוש עגלות שכורות באו," העיר רב־המשרתים, ובמחווה של כבוד מודגש הגיש את המנה לשולחן, "כרכרה משלהם אין להם והרהיטים דלים ביותר."
 
"ואף על פי כן," חלקה עליו אמי, "מוטב כך."
 
אבי נתן בה מבט צונן. היא השתתקה.
 
ואמנם לא ייתכן שהנסיכה זסקינה הייתה אישה עשירה. האגף ששכרה היה רעוע, קטן ונמוך כל כך, עד שאנשים בעלי אמצעים כלשהם לא היו מסכימים להתאכסן בו. אך בשעתו לא ייחסתי חשיבות לנאמר. תואר הנסיכות לא הותיר עלי רושם רב: קראתי לא מזמן את "השודדים" של שילר.