אהבה ראשונה

בתמונה: מתוך עיבוד קולנועי ל'אהבה ראשונה', ‭ 1970 ‬

אף שהנובלה הזו אינה נחשבת לפסגת יצירתו של איוון טורגנייב, עליו עצמו הייתה החביבה מבין כתביו, כפי שמלמדת אחרית הדבר מאת המתרגמת יעל טומשוב. "זאת היצירה היחידה שעדיין מסיבה לי עונג", מצוטט שם המחבר, "מתוארים בה החיים עצמם, לא המצאתי דבר". ואכן, ישירותה של הנובלה - שכבר תורגמה לעברית בעבר וזכתה השנה לתרגום חדש - היא סוד כוחה.

טורגנייב, מראשוני הרוסים להתחבר ולהתחבב על המערב, מתגלה גם כאן במלוא נגישותו ואנושיותו (לא נפקד גם הטאץ' האנטישמי שלו). יכולתו של המספר הדגול, או ליתר דיוק יכולתנו שלנו כקוראים, בזכותו, להתענג שוב על רגשות ראשוניים, אינה עניין של מה בכך. נדמה שהיצירה הקטנה הזאת, שפורסמה במקור ב־‭ ,1860‬מקפלת בתוכה את ההגדרה לקלאסיקה, כזאת שמאפשרת לקרוא שוב על אדום, לראות שוב אדום, משל לא פסענו, לאים, דרך כל המודרניזם והפוסט־מודרניזם וההוא שבא אחר כך.

בניגוד למשתמע אולי משמו הנוסטלגי, 'אהבה ראשונה' אינו סיפור אהבה. במקרה הטוב הוא סיפור התאהבות. ולדימיר בן ה־‭ 16‬ עובר לבית הקיץ של המשפחה עם הוריו: אם קנאית ומודאגת ואב נוקשה, נאה וצעיר מהאם בעשר שנים. הוא מעביר את ימיו בלימודים לבחינות, בטיולים בטבע וברכיבה אפופת דמיון. מכיוון שברוסיה של המאה ה־‭19‬ לא היה פורנו בכיתה ב', ולדימיר הוא עדיין ילד בנפשו, אך "בכל מחשבותיי ובכל רגשותיי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי..."

לאחר מספר שבועות מגיעה לגור באגף העלוב של הבית נסיכה שירדה מנכסיה, שבבתה היפה זינאידה עתיד ולדימיר להתאהב ולהצטרף בכך לשורה של מחזרים עיקשים הסרים למרותה. הסצנה הראשונה שבה נגלית לעיניו הצעירה שעתידה לקרקס את ליבו ממחישה את האריגה המחוכמת בנובלה של תום ואופל ושל איפוק טעון: "בינות לשיחי הפטל הירוק, עמדה נערה גבוהה וזקופת קומה בשמלת פסים ורודה, מטפחת לבנה לראשה. ארבעה אדונים צעירים התגודדו סביבה, והיא טפחה על מצחיהם לפי התור באותם פרחים אפורים קטנים ששמם אינו ידוע לי".

בניגוד לרבים מעמיתיו הרוסים, טורגנייב אינו תובע מאיתנו - או מדמויותיו - כל תביעה מוסרית. "אותיר לפסיכולוגים ליישב את הסתירה הזאת ככל יכולתם", הוא כותב על רגש מורכב ולא פתור. טורגנייב מבקש - בקשה רעננה בימינו - שנחזור להביט בחיים כפי שהם, ומזכיר ששיפוט אינו מעיד בהכרח על תחכום או על התבוננות עמוקה יותר; אולי אפילו להפך.