קדר המילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קדר המילים

קדר המילים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 205 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 25 דק'

תקציר

כתב ישראלי נרצח בגרמניה.
 
בירושלים, צמד עיתונאים מתנצחים ביניהם בלהט סביב השאלה, האם לפרסם ידיעה מרעישה למרות סכנה שהשידור יגרום למותם של חפים מפשע?
 
באתיופיה, אם צעירה ושתי בנותיה הקטנות יוצאות למסע ברגל לסודן, במטרה להגיע לירושלים.
 
מרצה לתקשורת באוניברסיטה העברית מתאהב בסטודנטית נשואה ומאמין כי הגורל מוכתב לו על ידי רמזורים וכרטיסי אוטובוס.
 
החוט המקשר בין ההתרחשויות הללו הוא שידור רדיו...
 
זירת העלילה היא מערכת החדשות התוססת של "קול ישראל" בירושלים של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אהבה אובססיבית, קנאה תהומית, חברות שהתרסקה, שאפתנות ללא גבולות של מוסר ואתיקה עיתונאית- סוחפים שני עיתונאים, חברי ילדות, למערבולת של קנוניות ומזימות. אל הסכסוך הזה נקלעת בעל כורחה צעירה אתיופית שבחרה לעזוב את בעלה ואת בנה הבכור כדי לצאת למסע מפרך ומסוכן אל ירושלים ¬- עיר כיסופיה. שידור הרדיו, מילים שיצאו מירושלים לחללו של עולם, כרכו את גורלה בגורלם של שני החברים וחרצו אותו.
"קדר המילים" הוא סיפור על מילים ועל כוחן לבנות ולהשמיד בהבל פה, בשרבוט של עט, במקלדת.

פרק ראשון

פרולוג בשני קולות

 

1 / הר הצופים, ירושלים, אוגוסט 1984
 
עמי דותן ישב על ספסל במצפור המזרחי של הר הצופים, עוקב אחר שמיכת האור הכתומה־לבנה בקצה הרקיע, שכיסתה על המקום שבו אמורה להיות עמאן. ההילה של אורות העיר דעכה ופינתה מקום להרי מואב שבקעו מהחשֵכה. אלף פעמים הבטיח לעצמו לבקר בבירת ירדן. הרבה דברים שלא עשה כבר לא יעשה. היה לו כמעט כל הלילה כדי להבין שאיבד הכול. הכול נגמר.
באחת ושתים־עשרה דקות אחר חצות פלט הטלקס של סוכנות רויטרס את הידיעה הראשונה: אלמוני ירה שלושה כדורים בכַתב רשות השידור במערב גרמניה, בעת שישב בגינת ביתו שבבון. מצבו אנוש. עורכת המִשנה פרצה בבכי. מגי, הכתבנית הוותיקה, חשקה שפתיים. רק עמי, שהיה באמצע משמרת העריכה שלו בחדר החדשות ברדיו, המשיך לתפקד. אחרי שעדכן את מנהל קול ישראל ואת מנהל חטיבת החדשות, טלפן לשגרירות ישראל בבון. הקב"ט התורן אישר את הידיעה: חוקרי המשטרה בזירת האירוע. הרקע לירי אינו ברור, ככל הנראה מדובר בפיגוע.
בתוך דקות הוצפה המערכת בטלפונים של סוכנויות הידיעות הזרות ומערכות עיתוני הבוקר בישראל. בשתיים אחר חצות שודרה הידיעה לראשונה בחדשות קול ישראל, וזרם הטלפונים הפך למבול. עמי עקב אחר דיווחי הטלקס על מצבו של העיתונאי שנאבק על חייו. סמוך לשלוש בבוקר פרסמה סוכנות הידיעות הגרמנית שהיורה הוא כהה עור, גבוה, עוטה כפפות, לבוש מקטורן שחור. האקדח טרם זוהה. המשטרה חושדת שמדובר באיש אש"ף. עמי קרא את התיאור, והדם אזל מפניו. הוא התחיל להכתיב את הידיעה וקולו נסדק באמצע המשפט. "וואי וואי וואי, אתה כל כך לבן שזה ממש סדין אדום לקרדיולוג", אמרה מגי. "זה לא רק כתב שלנו שנפגע. הוא הרי כמו אח שלך. אתה מנהל חדר החדשות, לא? תגמור לערוך את מהדורת ארבע, תזעיק מישהו שיחליף אותך ותלך לנוח".
רגע לפני שיצא הגיעה ידיעה חדשה: המומחה שטיפל בעיתונאי הפצוע פתח את הבטן - וסגר. אחד הכדורים ריסק את הכבד, אמר הרופא, ואין מה לעשות, רק להתפלל. עמי נסע אל הספסל שלו בהר הצופים. הרמזורים עדיין לא פעלו. קרן ראשונה של שמש חרצה על פניו תלם של אור. בנשמה שרר חושך גדול. הוא הושיט את ידו אל האקדח שהיה מונח לצידו על הספסל. מעל ראשו נשמעה צווחת קעק. האם כך נשמעת קבלת הפנים בגיהנום? כשכיוון את האקדח לרקתו, לכדה המתכת הממורטת את השמש. אור נגוהות התנפץ כאש לכל עבר.
 
2 / נָנִית. צפון אתיופיה, אפריל 1979
 
מבעד לסוליות הדקות של סנדליה הרגישה נָנִית את צריבת האדמה ששילחה גלי לבה רותחת אל כפות רגליה. חומה, שחורה, אדומה, פוערת סדקים של צמא אל שמיים חסרי רחמים, האדמה בערה. גם הסלעים האפורים שחתרו מתוכה, צומחים מתוך האבק, בולטים כשיניים בודדות בחניכיים ריקות, ההבילו מלהט השמש, משגרים עמודים שקופים של חום כלפי מעלה. אפילו בשעת בין ערביים זו, מיאנה השמש מלהרפות והצליפה בלא רחם בקרניה האלכסוניות בכל יצור חי שהעז להיראות לפניה. טור הולכי הרגל השתרך בעצלתיים. נשים, ילדים, זקנים וכמה גברים צעירים, בראש ובמאסף. מעט מדי גברים, חשבה, רק אלוהים יהיה בעזרנו אם ניתקל בשודדים.
היא המשיכה ללכת נושאת בזרוע אחת את מֶהֶרֶטָה התינוקת, ובשנייה אוחזת בידה של בּוּרְטִיקַן בת החמש, שהלכה לצידה בדממה, מנסה שלא לפגר אחרי אמהּ. היא הביטה בה בחמלה, בוחנת את שֹערה המקורזל, את פניה היפות, את הילוכה הדק, העייף. רגלה ניגפה בסלע. זה כאב, והיא נשכה שפתיים. אסור לה להישבר. אסור שהילדים יבחינו בחולשה, בחשש ובייאוש שהחלו לקנן בה בימים האחרונים.
כבר שבועיים וחצי הם כך. חוצים את הרמה האתיופית מדרום, חותכים כל הזמן לכיוון צפון־מערב, אל גבול סודן. משם, כך הבטיחו להם, יגיעו אל הים, אל הספינה שתיקח אותם לארץ־ישראל. לירושלים. כבר שבועיים וחצי ולא רואים את הסוף. צריך ללכת עוד הרבה. היא הייתה מותשת. כל כך רצתה לנוח. לשים את הראש על דרגש שינה ולישון. יום ולילה ויום. רק לישון. "ארץ־ישראל נקנית בייסורים", אמר להם שלמה, השליח, שבא לכפר כדי לגייס אותם למסע הרגלי לירושלים. היא תהתה אם בתום שליחותו, כשעלה על הג'יפ שהוביל אותו בחזרה לאדיס אבבה, ידע באמת איזו דרך חתחתים עליהם לעבור במסע הרגלי הארוך, מהכפר שלהם שבמחוז גונדר אל הבירה החלומית של ארץ האבות.
השמש נטתה לשקוע. האדמה נפרדה מן היום, חובקת בסלעיה את הקרניים האחרונות כאילו לא יחזרו לעולם. נָנִית התבוננה במשחק האורות והצללים המתארכים. האם גם האדמה, כמוה, פוחדת מהלילה? צללי הערב היורד לא הביאו עימם כל הקלה. היה חם. כל כך חם שהגוף סירב לזוז. רק הרגליים שלה, כך הרגישה, מוסיפות לנוע מעצמן, מקרטעות על האדמה הלוהטת, מייחלות לרגע של מנוחה.
מורה הדרך הסודני לא עצר. הקבוצה הייתה איטית מדי. על פי התוכנית המקורית, היה עליהם לחצות עוד לפני כמה לילות את הגבול אל תוך סודן. אך הגבול עדיין רחוק. הוא היה מודאג. מחר בלילה עומד הירח לעלות, לראשונה החודש, ולהסיר מעל המדבר וההולכים בו את חסותה של העלטה. אם לא ימהרו עכשיו, ייתכן שגם בלילה הבא לא יגיעו לגבול. ובלילה שאחריו שוב ימתין להם הירח, אכזר, בלתי מתפשר, גדול יותר, מאיר יותר, חושף יותר, דווקא בעת המעבר המסוכן. לכן גם הסתכן היום המדריך והחליט לצאת לדרך מוקדם מן הרגיל, ולהמשיך בלא הפסקה גם בשעות שהשמש מכה במלוא עוזה במדבר ובהולכים בו.
הוא רצה להגיע כבר לגֵּדָארִיף שבסודן. שם תסתיים המשימה שלו. האיש הלבן ששכר את שירותיו לפני חודשיים הבטיח כי יחכה לו שם עם חבילת שטרות. עוביָהּ, כך אמר, יהיה גדול יותר, ככל שמספר האנשים שיביא עימו יהיה רב יותר. אבל סעיד לא היה בטוח כמה מחבורת ההולכים יצליחו להגיע. גֵדָארִיף עדיין רחוקה וכוחם של רבים מחברי הקבוצה כבר תש. חלק מהם לא יגיעו. הוא היה בטוח בכך. השאלה הייתה רק מתי תתחיל הנשירה.
נָנִית, גוררת את גופה בליאות, התבוננה בשמיים המתכהים, מונבטי הכוכבים, תרה אחר הכוכב שלה. הוא היה שם. גדול, בוהק, משרה ניחומים, נוסך ביטחון. הוא קרץ לה, כפי שעשה מאז גילתה אותו בילדותה, מבטיח לה כי הוא, כמו תמיד, תולה עכשיו, ממש עכשיו, גם מעל ירושלים, מתבונן אל רחובותיה המופזים אור, אל תושביה העוטים כולם לבן, מוסר את אהבתה ואת הערצתה.
ירושלים. כל כך הרבה פעמים שמעה מפי הוריה את שמה של העיר הקסומה הזאת. כל כך הרבה פעמים התפללה אליה, עם הקייס הזקן, אבא יצחק, ועם צאן מרעיתו, הגברים, הנשים והילדים של הכפר שלה, צִ'ילְגָה. בחגים, כל בני הקהילה, עטויים בלבן, היו מגיעים אל המַסְגִיד לתפילה, ושם, בבית הכנסת, שרים בדבקות, את מילותיו המצמררות של שיר הכיסופים והערגה לירושלים: "יִרוּסַלֵים ווֹדֶקַה בִּנָסַה אֲקַלֶה הוּלוּ ווֹרְק יִזוֹ תָנָסַה" - "בנפול גופי על אדמת ירושלים יתרומם לפתע עטור זהב". ונָנִית הייתה שומעת והייתה יודעת, כבר אז, שהיא מוכרחה, ממש מוכרחה, להגיע אל המקום הזה, שנועד להיות בשבילה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 205 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 25 דק'
קדר המילים צבי לי-דר

פרולוג בשני קולות

 

1 / הר הצופים, ירושלים, אוגוסט 1984
 
עמי דותן ישב על ספסל במצפור המזרחי של הר הצופים, עוקב אחר שמיכת האור הכתומה־לבנה בקצה הרקיע, שכיסתה על המקום שבו אמורה להיות עמאן. ההילה של אורות העיר דעכה ופינתה מקום להרי מואב שבקעו מהחשֵכה. אלף פעמים הבטיח לעצמו לבקר בבירת ירדן. הרבה דברים שלא עשה כבר לא יעשה. היה לו כמעט כל הלילה כדי להבין שאיבד הכול. הכול נגמר.
באחת ושתים־עשרה דקות אחר חצות פלט הטלקס של סוכנות רויטרס את הידיעה הראשונה: אלמוני ירה שלושה כדורים בכַתב רשות השידור במערב גרמניה, בעת שישב בגינת ביתו שבבון. מצבו אנוש. עורכת המִשנה פרצה בבכי. מגי, הכתבנית הוותיקה, חשקה שפתיים. רק עמי, שהיה באמצע משמרת העריכה שלו בחדר החדשות ברדיו, המשיך לתפקד. אחרי שעדכן את מנהל קול ישראל ואת מנהל חטיבת החדשות, טלפן לשגרירות ישראל בבון. הקב"ט התורן אישר את הידיעה: חוקרי המשטרה בזירת האירוע. הרקע לירי אינו ברור, ככל הנראה מדובר בפיגוע.
בתוך דקות הוצפה המערכת בטלפונים של סוכנויות הידיעות הזרות ומערכות עיתוני הבוקר בישראל. בשתיים אחר חצות שודרה הידיעה לראשונה בחדשות קול ישראל, וזרם הטלפונים הפך למבול. עמי עקב אחר דיווחי הטלקס על מצבו של העיתונאי שנאבק על חייו. סמוך לשלוש בבוקר פרסמה סוכנות הידיעות הגרמנית שהיורה הוא כהה עור, גבוה, עוטה כפפות, לבוש מקטורן שחור. האקדח טרם זוהה. המשטרה חושדת שמדובר באיש אש"ף. עמי קרא את התיאור, והדם אזל מפניו. הוא התחיל להכתיב את הידיעה וקולו נסדק באמצע המשפט. "וואי וואי וואי, אתה כל כך לבן שזה ממש סדין אדום לקרדיולוג", אמרה מגי. "זה לא רק כתב שלנו שנפגע. הוא הרי כמו אח שלך. אתה מנהל חדר החדשות, לא? תגמור לערוך את מהדורת ארבע, תזעיק מישהו שיחליף אותך ותלך לנוח".
רגע לפני שיצא הגיעה ידיעה חדשה: המומחה שטיפל בעיתונאי הפצוע פתח את הבטן - וסגר. אחד הכדורים ריסק את הכבד, אמר הרופא, ואין מה לעשות, רק להתפלל. עמי נסע אל הספסל שלו בהר הצופים. הרמזורים עדיין לא פעלו. קרן ראשונה של שמש חרצה על פניו תלם של אור. בנשמה שרר חושך גדול. הוא הושיט את ידו אל האקדח שהיה מונח לצידו על הספסל. מעל ראשו נשמעה צווחת קעק. האם כך נשמעת קבלת הפנים בגיהנום? כשכיוון את האקדח לרקתו, לכדה המתכת הממורטת את השמש. אור נגוהות התנפץ כאש לכל עבר.
 
2 / נָנִית. צפון אתיופיה, אפריל 1979
 
מבעד לסוליות הדקות של סנדליה הרגישה נָנִית את צריבת האדמה ששילחה גלי לבה רותחת אל כפות רגליה. חומה, שחורה, אדומה, פוערת סדקים של צמא אל שמיים חסרי רחמים, האדמה בערה. גם הסלעים האפורים שחתרו מתוכה, צומחים מתוך האבק, בולטים כשיניים בודדות בחניכיים ריקות, ההבילו מלהט השמש, משגרים עמודים שקופים של חום כלפי מעלה. אפילו בשעת בין ערביים זו, מיאנה השמש מלהרפות והצליפה בלא רחם בקרניה האלכסוניות בכל יצור חי שהעז להיראות לפניה. טור הולכי הרגל השתרך בעצלתיים. נשים, ילדים, זקנים וכמה גברים צעירים, בראש ובמאסף. מעט מדי גברים, חשבה, רק אלוהים יהיה בעזרנו אם ניתקל בשודדים.
היא המשיכה ללכת נושאת בזרוע אחת את מֶהֶרֶטָה התינוקת, ובשנייה אוחזת בידה של בּוּרְטִיקַן בת החמש, שהלכה לצידה בדממה, מנסה שלא לפגר אחרי אמהּ. היא הביטה בה בחמלה, בוחנת את שֹערה המקורזל, את פניה היפות, את הילוכה הדק, העייף. רגלה ניגפה בסלע. זה כאב, והיא נשכה שפתיים. אסור לה להישבר. אסור שהילדים יבחינו בחולשה, בחשש ובייאוש שהחלו לקנן בה בימים האחרונים.
כבר שבועיים וחצי הם כך. חוצים את הרמה האתיופית מדרום, חותכים כל הזמן לכיוון צפון־מערב, אל גבול סודן. משם, כך הבטיחו להם, יגיעו אל הים, אל הספינה שתיקח אותם לארץ־ישראל. לירושלים. כבר שבועיים וחצי ולא רואים את הסוף. צריך ללכת עוד הרבה. היא הייתה מותשת. כל כך רצתה לנוח. לשים את הראש על דרגש שינה ולישון. יום ולילה ויום. רק לישון. "ארץ־ישראל נקנית בייסורים", אמר להם שלמה, השליח, שבא לכפר כדי לגייס אותם למסע הרגלי לירושלים. היא תהתה אם בתום שליחותו, כשעלה על הג'יפ שהוביל אותו בחזרה לאדיס אבבה, ידע באמת איזו דרך חתחתים עליהם לעבור במסע הרגלי הארוך, מהכפר שלהם שבמחוז גונדר אל הבירה החלומית של ארץ האבות.
השמש נטתה לשקוע. האדמה נפרדה מן היום, חובקת בסלעיה את הקרניים האחרונות כאילו לא יחזרו לעולם. נָנִית התבוננה במשחק האורות והצללים המתארכים. האם גם האדמה, כמוה, פוחדת מהלילה? צללי הערב היורד לא הביאו עימם כל הקלה. היה חם. כל כך חם שהגוף סירב לזוז. רק הרגליים שלה, כך הרגישה, מוסיפות לנוע מעצמן, מקרטעות על האדמה הלוהטת, מייחלות לרגע של מנוחה.
מורה הדרך הסודני לא עצר. הקבוצה הייתה איטית מדי. על פי התוכנית המקורית, היה עליהם לחצות עוד לפני כמה לילות את הגבול אל תוך סודן. אך הגבול עדיין רחוק. הוא היה מודאג. מחר בלילה עומד הירח לעלות, לראשונה החודש, ולהסיר מעל המדבר וההולכים בו את חסותה של העלטה. אם לא ימהרו עכשיו, ייתכן שגם בלילה הבא לא יגיעו לגבול. ובלילה שאחריו שוב ימתין להם הירח, אכזר, בלתי מתפשר, גדול יותר, מאיר יותר, חושף יותר, דווקא בעת המעבר המסוכן. לכן גם הסתכן היום המדריך והחליט לצאת לדרך מוקדם מן הרגיל, ולהמשיך בלא הפסקה גם בשעות שהשמש מכה במלוא עוזה במדבר ובהולכים בו.
הוא רצה להגיע כבר לגֵּדָארִיף שבסודן. שם תסתיים המשימה שלו. האיש הלבן ששכר את שירותיו לפני חודשיים הבטיח כי יחכה לו שם עם חבילת שטרות. עוביָהּ, כך אמר, יהיה גדול יותר, ככל שמספר האנשים שיביא עימו יהיה רב יותר. אבל סעיד לא היה בטוח כמה מחבורת ההולכים יצליחו להגיע. גֵדָארִיף עדיין רחוקה וכוחם של רבים מחברי הקבוצה כבר תש. חלק מהם לא יגיעו. הוא היה בטוח בכך. השאלה הייתה רק מתי תתחיל הנשירה.
נָנִית, גוררת את גופה בליאות, התבוננה בשמיים המתכהים, מונבטי הכוכבים, תרה אחר הכוכב שלה. הוא היה שם. גדול, בוהק, משרה ניחומים, נוסך ביטחון. הוא קרץ לה, כפי שעשה מאז גילתה אותו בילדותה, מבטיח לה כי הוא, כמו תמיד, תולה עכשיו, ממש עכשיו, גם מעל ירושלים, מתבונן אל רחובותיה המופזים אור, אל תושביה העוטים כולם לבן, מוסר את אהבתה ואת הערצתה.
ירושלים. כל כך הרבה פעמים שמעה מפי הוריה את שמה של העיר הקסומה הזאת. כל כך הרבה פעמים התפללה אליה, עם הקייס הזקן, אבא יצחק, ועם צאן מרעיתו, הגברים, הנשים והילדים של הכפר שלה, צִ'ילְגָה. בחגים, כל בני הקהילה, עטויים בלבן, היו מגיעים אל המַסְגִיד לתפילה, ושם, בבית הכנסת, שרים בדבקות, את מילותיו המצמררות של שיר הכיסופים והערגה לירושלים: "יִרוּסַלֵים ווֹדֶקַה בִּנָסַה אֲקַלֶה הוּלוּ ווֹרְק יִזוֹ תָנָסַה" - "בנפול גופי על אדמת ירושלים יתרומם לפתע עטור זהב". ונָנִית הייתה שומעת והייתה יודעת, כבר אז, שהיא מוכרחה, ממש מוכרחה, להגיע אל המקום הזה, שנועד להיות בשבילה.