מי אני? מה אני?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי אני? מה אני?
הוספה למועדפים

מי אני? מה אני?

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ריכרד דוויד פרכט

ריכרד דויד פּרֶכט, פילוסוף, עיתונאי וסופר, נולד בשנת 1964 בזוֹלינגֶן. את תואר הדוקטור שלו קיבל מאוניברסיטת קלן ועבד מאז כמעט בכל אמצעי התקשורת החשובים בגרמניה. פרכט, שעבד גם בעיתון "שיקגו טריביון", קיבל בשנת 2000 את פרס העיתונות לביו-רפואה.

הוא כתב שני רומנים ושלושה ספרי עיון. על-פי הביוגרפיה של ילדותו "לנין הגיע רק עד לוּדֶנשָייד" הופק סרט קולנוע. ספרו "מי אני? מה אני?" כבש את ראש רשימת רבי-המכר של השבועון "דר שפיגל" והלהיב קוראים ומבקרים. ריכרד דויד פרכט גר בקלן ובלוקסמבורג.

תקציר

מהי אמת? מנין אני יודע מי אני? למה עלי להיות טוב? שאלות אלה ואחרות מעסיקות רבים מאיתנו, ואת התשובות להן אנו נוטים לחפש בספרים על פילוסופיה. יש ספרים רבים כאלה, אבל ספרו של ריכרד דוויד פרכט, מי אני? מה אני? שונה מכולם.
פרכט מצליח לקרב את הקוראים אל השאלות הפילוסופיות הגדולות של החיים באופן ידעני, מוסמך ובה-בעת משעשע ואלגנטי, וסולל לנו, המגששים את דרכנו, נתיב מיוחד במינו בשפע הבלתי נתפס של הידע שלנו על האדם. החל בחקר המוח עבור בפסיכולוגיה וכלה בפילוסופיה, פרכט מעדכן אותנו בגילויים החדשניים ביותר.
כמו בתמונת פאזל נבנית לה תמונת האדם המדהימה שמשרטטים כיום המדעים. מסע גילוי מרגש אל עצמנו: חכם, מלא הומור ומהנה!

''מי שקרא את הספר הזה, כבר עשה את הצעד הראשון בדרך אל האושר."
אלקה היידנרייך, סופרת ואשת תקשורת מהבולטות והאהובות בגרמניה

פרק ראשון

סִילְס מַרִיָה
חיות נבונות בחלל - מה היא אמת?



"באחת הפינות הנידחות ביקום זה, המשופע מערכות שמש מנצנצות לאינספור, היה פעם כוכב שעליו המציאו חיות פקחיות את ההכרה. זו היתה הדקה המתנשאת והכוזבת ביותר של 'תולדות העולם': אך רק דקה אחת בלבד. משנשם הטבע נשימות אחדות קפא הכוכב, והחיות הנבונות מתו בעל־כורחן. - יכול אדם להמציא משל כגון זה ועדיין לא יעלה בידיו להמחיש במידה מספקת מה עלוב, מה אפל וחולף, ועד מה חסר שחר ושרירותי הוא השכל האנושי בתוככי הטבע. נצחים שלמים לא היה בנמצא, וכאשר זמנו יפוג, והנה לא קרה דבר. שהרי לא ניתנה לשכל זה משימה נוספת, החורגת מעבר לחיי אדם. כי על־כן אנושי הוא, ורק בעליו ומחוללו רואה בו בראייה פתטית כל־כך ציר שסביבו סובב, כביכול, עולם ומלואו. אך לוּ יכולנו להידבר עם יתוש, היינו נוכחים לדעת שגם הוא שט לו באוויר באותו פאתוס בהרגישו עצמו המרכז המעופף של עולמנו זה".*
[* פרידריך ניטשה, על אמת ושקר במובן החוץ־מוסרי, בתוך: דיוניסוס ואפולו, בתרגום יעקב גולומב, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, עמ' 53.]
האדם הוא חיה נבונה שבכל זאת מפריזה לגמרי בערך עצמה. כי שִׂכְלה אינו מכֻוון לאמת הגדולה, אלא רק לדברים הקטנים שבחיים. כמעט שום טקסט אחר בתולדות הפילוסופיה לא הציב בפני האדם ראי כה פואטי וחסר רחמים. המילים הללו, שהן אולי הפתיחה היפה ביותר לספר פילוסופיה, נכתבו בשנת 1873 תחת הכותרת: על אמת ושקר במובן החוץ־מוסרי. מחברן היה פרופסור צעיר לפילולוגיה של השפות הקלאסיות באוניברסיטת באזל, ובדיוק מלאו לו עשרים ותשע שנים.
ואולם פרידריך ניטשה לא פרסם את חיבורו על החיות הנבונות והיהירות. באותה העת הוא ליקק פצעים קשים שנגרמו לו עקב ספר שכתב על יסודות התרבות היוונית. מבקריו הוקיעו את הספר כקשקוש ספקולטיבי ובלתי מדעי, מה שבמידה רבה אמנם היה נכון. כולם דיברו על ילד הפלא שנכשל, והמוניטין שלו בתור מומחה לפילולוגיה של שפות קלאסיות די נהרסו.
והרי ההתחלה היתה מבטיחה כל־כך. פריץ הקטן, שנולד בשנת 1844 בכפר רוקֶן שבסקסוניה וגדל בנָאוּמְבּוּרְג שעל נהר הזַאלֶה, נחשב לתלמיד מחונן ולמדני ביותר. אביו היה כומר לותרני וגם האם היתה אדוקה מאוד. כשהיה בן ארבע, נפטר אביו, וזמן קצר לאחר מכן מת גם אחיו הקטן. המשפחה עברה לנָאוּמְבּוּרְג ופריץ גדל בבית נשי לגמרי. בבית הספר לבנים, ולאחר מכן בגימנסיה של הכנסייה (Domgymnasium), בלט כישרונו לעין. ניטשה למד בפנימיית שׁוּלְפְּפורְטָה היוקרתית ובשנת 1864 הוא נרשם ללימודי פילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בּוֹן. את לימודי התאולוגיה, שגם אותם הוא מתחיל באותו הזמן, הוא זנח כבר לאחר הסמסטר הראשון. הוא היה שמח מאוד להנחיל לאמו נחת ולהפוך לכומר אמיתי - אבל חסרה לו האמונה. "רועה הקהילה הקטן", כפי שנהגו בנָאוּמְבּוּרְג לכנות בלעג את בן הכומר האדוק, איבד את אמונתו. האֵם, בית הכומר והאמונה הם בית כלא שממנו הוא פרץ החוצה, ואולם במשך כל חייו המשיך המהפך הזה לכרסם בו. לאחר שנת לימודים אחת עבר ניטשה בעקבות הפרופסור שלו ללייפציג. אביו האקדמי העריך אותו מאוד והמליץ עליו בתור פרופסור לאוניברסיטת באזל. ב־1869 נהפך הבחור בן העשרים וחמש לפרופסור חבר. את התעודות החסרות לו, דוקטורט והביליטציה*, העניקה לו האוניברסיטה בלא דיחוי. בשווייץ ערך ניטשה היכרות עם המלומדים והאמנים של התקופה, בהם ריכרד וָגְנֶר ואשתו קוזימה, שאותם כבר פגש קודם לכן בלייפציג. ניטשה נלהב כל־כך מוָגְנֶר, עד שבשנת 1872 הוא הניח למוזיקה הפתטית שלו להדיחו לכתיבת ספרו הכושל והפתטי לא פחות הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה.
[* הסמכה של בעל תואר דוקטור בגרמניה לשמש כמרצה באוניברסיטה, לרוב על בסיס חיבור נוסף אחרי הדוקטורט.]
ספרו של ניטשה נידון למוות מהיר. ההנגדה בין היסוד ה"דְיוֹנִיסי" של המוזיקה ובין היסוד ה"אָפּוֹלִינִי" של האמנות הפלסטית כבר היתה מוכרת מאז ימי הרומנטיקה המוקדמת, ובהתחשב באמת ההיסטורית היא היתה לא יותר מספקולציה פראית. מעבר לכך, עולם המלומדים באירופה היה עסוק בלידתה של טרגדיה חשובה הרבה יותר. שנה קודם לכן פרסם בוגר לימודי התאולוגיה והבוטנאי האנגלי המפורסם צ'רלס דרווין את ספרו מוצא האדם, בו טען כי מוצאו מממלכת החיות. המחשבה שייתכן כי האדם התפתח מצורות מוקדמות ופרימיטיביות יותר כבר עמדה באוויר לפחות שתים־עשרה שנה. דרווין עצמו כבר הכריז בספרו מוצא המינים שהוא מאפשר לשפוך "אור חשוב" על האדם. כעת היה ספרו על האדם ללהיט. בשנות השישים של המאה התשע־עשרה הסיקו אינספור חוקרים את אותה המסקנה ושיבצו את האדם בממלכת החיות, לא רחוק מהגורילה, שהתגלתה זמן קצר לפני כן. הכנסייה, בעיקר בגרמניה, המשיכה להילחם בדרווין ובחסידיו עד למלחמת העולם הראשונה. ואולם מלכתחילה היה ברור שלא ניתן יותר כך סתם לחזור לאחור לתמונת העולם הקודמת. האֵל, בתור היוצר והמדריך האישי של האדם, מת. ומדעי הטבע חגגו את מסע הניצחון שלהם בתמונה חדשה ומפוכחת מאוד של האדם: העניין בקופים נהיה גדול מהעניין באל. והאמת הַנַעֲלָה על האדם כברוא בִּדמות האל התפרקה לשני חלקים: החלק הַנַעֲלֶה, שנהפך לבלתי אמין, והאמת הפשוטה על האדם בתור חיה אינטליגנטית.
התלהבותו של ניטשה מתמונת העולם החדשה הזו היתה גדולה. "כל מה שאנו זקוקים לו", יכתוב לימים, "הוא כימיה של התפיסות והתחושות המוסריות, הדתיות, האסתטיות, וכן של כל אותם רגשות שאנו חווים בעצמנו, במערכת היחסים הרחבה והצרה בתרבות ובחברה, אפילו בבדידות".* בדיוק על ה"כימיה" הזאת עבדו בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה אינספור מדענים ופילוסופים: הם עבדו על תורת מציאות ביולוגית בלי אלוהים. ואולם ניטשה עצמו אינו משתתף בכך. השאלה המעסיקה אותו היא אחרת לגמרי: מהי משמעותה של ההשקפה המדעית המפוכחת בשביל הבנתו העצמית של האדם? האם היא עושה את האדם גדול יותר או קטן יותר? האם בכך שהוא רואה את עצמו עכשיו ראייה ברורה יותר הוא מפסיד הכול או שמא מרוויח משהו? במצב הדברים הזה הוא כותב את החיבור על אמת ושקר, שהוא אולי חיבורו היפה ביותר.
[* ניטשה, אנושי, אנושי מדי (1878), בתרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, הוצאת מגנס, עמ' 1.]
תשובותיו של ניטשה על השאלה אם האדם נעשה קטן או גדול יותר, השתנו לפי מצב רוחו. כאשר הרגיש רע - וזה קרה לעתים קרובות - הוא חש עצמו במצוקה ובייסורים והטיף אוונגליון של רפש. לעומת זאת, כאשר מצב רוחו היה מרומם, אחז בו פאתוס גאה שגרם לו לחלום על העל־אדם. הפנטזיות מגביהות העוּף שלו והביטחון העצמי שרעם אז בספריו עמדו בניגוד מסמר שיער ממש להופעתו החיצונית: אדם קטן, שמנמן במקצת ועדין. שפם מתריס, מברשת של ממש, היה אמור לקשט את פניו הרכים ולעשותם לגבריים יותר, ואולם המחלות הרבות מאז ימי ילדותו גרמו לו להיראות חלש ולהרגיש חלש. הוא היה קצר רואי עד מאוד וסבל מכאבי בטן ומהתקפות מִגְרֶנָה קשות. בגיל שלושים וחמש כבר הרגיש כמו שבר כלי מבחינה גופנית וחדל מן ההוראה באוניברסיטת באזל. נראה כי זיהום עגבתי, שרבים משערים שלקה בו, הוביל לימים למותו.
בקיץ 1881, שנתיים לאחר שעזב את האוניברסיטה, גילה ניטשה באורח די מקרי את גן העדן האישי שלו: היישוב הקטן סִילְס מַרִיָה בחבל אֶנגָדין עילית אשר בשווייץ. נוף מרהיב, שמיד הלהיב את רוחו ונתן לו השראה. בשנים הבאות הוא שב ונסע לשם, ערך טיולים רגליים ארוכים ובודדים ועיצב מחשבות חדשות ומלאות פאתוס. רבות מהן הוא העלה על הכתב במהלך החורף בְּרָפָּלוֹ ולחופי הים התיכון, בגנואה ובניס. ברובן מתגלה ניטשה כמבקר נבון, תובעני מבחינה ספרותית וחסר רחמים, אשר חשף את נגעיה של הפילוסופיה המערבית. לעומת זאת, בכל הנוגע להצעותיו בדבר תיאוריית הכרה ומוסר חדשים, ניטשה מתלהב מדרוויניזם חברתי בשל למחצה ולפרקים מוצא מקלט בערפילים של קיטש. ככל שכתביו מתנחשלים ברוב־רושם, כך הם מחטיאים ביתר־הדר את מטרתם. "אלוהים מת" - הוא כותב מפעם לפעם, אבל את זה כבר יודעים רוב בני דורו מדרווין ומאחרים.
בשנת 1887 הביט ניטשה בפעם הלפני אחרונה על הפסגה המושלגת של סִילְס מַרִיָה וגילה מחדש את שאלת החיות הנבונות ממאמרו הישן - בעיית ההכרה המוגבלת של כל חיות האדם. ספרו מעורר הפולמוס, לגיניאולוגיה של המוסר, מתחיל במילים: "אנו המכירים, אנו עצמנו איננו מוכרים לעצמנו: וסיבה מספקת לכך. מעולם לא חיפשנו את עצמנו. איך יכולנו אם כן למצוא את עצמנו ביום מן הימים?"* כמו לעתים קרובות כל־כך הוא מדבר על עצמו ברבים, כמו על מין מיוחד מאוד של חיה שהוא הראשון לתארה: "במקום בו עומדות כוורות הכרתנו, שם האוצר שלנו. כחיות מכונפות מבטן וכרודי דבש־ההכרה מלידה, הננו תמיד בדרך אליה, ובמעמקי הלב אין אנו מתעניינים בעצם אלא בדבר אחד בלבד - משהו 'להביא ביתה'"**. לא נותר לו עוד הרבה זמן בשביל זה. כעבור שנתיים פקדה את ניטשה בטוּרִינוֹ התמוטטות עצבים. אמו באה לאיטליה לקחת את בנה בן הארבעים וארבע ואשפזה אותו במרפאה ביֶנָה. לאחר מכן עבר לגור אצלה, אבל שוב לא כתב דבר. כעבור שמונה שנים נפטרה האם, והבן החולה מאוד ברוחו עבר לדירת אחותו, שלא היתה אהובה עליו במיוחד. ב־25 באוגוסט 1900 נפטר ניטשה בוויימאר והוא בן 55.
[* פרידריך ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר, נכלל בספר מעבר לטוב ולרוע, בתרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 221.]
[** שם, שם.]
הביטחון העצמי שניטשה החדיר בעצמו וְליבָּה באמצעות כתביו, היה גדול: "יודע אני מה גורל צפוי לי. יבואו ימים בהם שמי יהא מזכיר משהו מזעזע".* ואולם במה נעוצה נוראיותו של ניטשה, אשר אמנם תהפוך אותו לאחר מותו לפילוסוף המשפיע ביותר של המאה הבאה, המאה העשרים?
[* פרידריך ניטשה, הנה האיש, נכלל בספר שקיעת האלילים, בתרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 239.]
הישגו הגדול של ניטשה נעוץ בביקורתו חסרת הרחמים ורבת העוז. בלהט שאין לו אח ורע אצל הפילוסופים שלפניו, הוא הראה באיזו יהירות וחוסר מודעות שופט האדם את העולם שבו הוא חי, לפי ההיגיון והאמת הטיפוסיים לו, קרי: ההיגיון של המין האנושי. "החיות הנבונות" מאמינות שיש להן מעמד ייחודי. ניטשה, מנגד, טען בתוקף בשם התפיסה, שהאדם הוא בפועל חיה, עובדה שמגדירה גם את מחשבתו: באמצעות יצרים ואינסטינקטים, באמצעות רצונו הפרימיטיבי ובאמצעות יכולות הכרה מוגבלות. רוב הפילוסופים של המערב טעו אפוא כאשר ראו באדם משהו מיוחד מאוד, איזה מחשב־על של הכרה עצמית. שכן, האם האדם באמת יכול להכיר את עצמו ואת המציאות האובייקטיבית? האם הוא בכלל מסוגל לכך? רוב הפילוסופים לא הטילו ספק בכך. חלקם אף לא שאלו כלל את השאלה. הם הניחו כמובן מאליו שהחשיבה האנושית היא גם בבחינת חשיבה אוניברסלית. באדם הם לא ראו בעצם חיה נבונה, אלא ישות מדרגה אחרת לגמרי. הם התכחשו התכחשות שיטתית למורשתה של ממלכת החיות, אשר חייכה אליהם בכל בוקר מן הראי, בשעת הגילוח, וכן מאוחר בערב, בין הסדינים. בזה אחר זה הם חפרו תעלה עמוקה בין האדם ובין החיות. תבונת האדם ושכלו, יכולות החשיבה והשיפוט שלו, היו בעיניהם קנה המידה היחיד להערכת הברכה שבטבע החי. ואת הגופני "גרידא" הם דנו כמשני בחשיבותו בלבד.
כדי להיות בטוחים שהדימויים הנשגבים שלהם על עצמם אמנם נכונים, היו הפילוסופים חייבים להניח שהאל חנן את בני האדם במנגנון הכרה משובח. באמצעותו הם יכולים לקרוא ב"ספר הטבע" את האמת על העולם. ואולם אם נכון הדבר שאלוהים מת, גם הסיפור על המנגנון הזה לא נשמע אמין במיוחד. כי הרי אז מן ההכרח שהמנגנון הזה הוא תוצר של הטבע, וכמו כל דבר בטבע - מן ההכרח שהוא בלתי מושלם במידה כלשהי. בדיוק את התובנה הזו כבר קרא ניטשה אצל שופנהאואר: "הרי אין אנו אלא ישויות זמניות, סופיות, חולפות, נחלמות, העוברות כצל". ועל שום מה יהא לישויות כאלו "אינטלקט שתופס יחסים אינסופיים, נצחיים, מוחלטים?" כושר ההכרה של הרוח האנושית, כפי שניחשו שופנהאואר וניטשה, תלוי במישרין בדרישות ההסתגלות האבולוציונית. האדם מסוגל להכיר רק לפי מידת יכולת ההכרה המקנה לו מנגנון ההכרה שנוצר בתחרות האבולוציה. כמו כל חיה אחרת, גם האדם מעצב לעצמו את העולם בהתאם לתובנות שחושיו ותודעתו מאפשרים לו. כי דבר אחד ברור: ההכרה שלנו בכללותה תלויה בראש ובראשונה בחושינו. את מה שאיננו יכולים לשמוע, לראות, לחוש, להריח ולמשש - אין אנו קולטים, והוא אינו מופיע בעולמנו. גם את הדברים המופשטים ביותר אנו מוכרחים להיות מסוגלים לקרוא או לראות בתור סימנים כדי שנוכל לדמותם לעצמנו. לצורך ראיית עולם אובייקטיבית לגמרי, היה נדרש אפוא לאדם מנגנון חושי על־אנושי של ממש, אשר היה ממצה את מלוא קשת הקליטות החושיות האפשריות: עיני־העל של הנץ, חוש הריח של הדובים לקילומטרים רבים, החיישנים בצדי גופם של הדגים, היכולות הסיסמוגרפיות של הנחש וכיו"ב. ואולם בני האדם אינם מסוגלים לכך, ולכן לא יכולה להתקיים ראייה מקיפה אובייקטיבית של הדברים. עולמנו הוא אף פעם לא העולם כפי שהוא "כשלעצמו", בדיוק כמו שהכלב והחתול, הציפור או החיפושית אינם תופסים אותו כך. "העולם, בני," מסביר באקווריום אבא־דג לבנו, "הוא מכל גדול מלא במים!"
מבטו חסר הרחמים של ניטשה על הפילוסופיה והדת הראה עד כמה מאולצות רוב ההגדרות העצמיות של האדם (העובדה שהוא עצמו יצר בעולם חיבורים מאולצים וכפויים, היא עניין אחר לגמרי). את התודעה האנושית לא עיצבה השאלה הנוקבת: "מה היא אמת?" חשובה מכך היתה בוודאי השאלה: מה יועיל ביותר להישרדותי ולהתקדמותי? מה שלא תרם לכך, היו לו כנראה סיכויים נמוכים למלא תפקיד משמעותי באבולוציה של האדם. ניטשה טיפח אמנם את התקווה העמומה, שדווקא ההכרה העצמית הזו תוכל להפוך את האדם לנבון יותר ואולי אף ל"על־אדם", שבאמת יכול להגדיל את חוש ההכרה שלו. אך גם כאן הזהירות עדיפה ככל הנראה על הפאתוס. כי כל יכולתנו להביט אל תוך התודעה האנושית וה"כימיה" שלה - יכולת אשר, כפי שנראה בהמשך, התקדמה באופן עצום מאז ימיו של ניטשה - ואפילו מכשירי המדידה המתוחכמים ביותר והתצפיות הרגישות ביותר לא ישנו את העובדה שלאדם אין הכרה אובייקטיבית מלאה.
אבל האם זה בעצם נורא כל־כך? אולי היה מצבו הרבה יותר גרוע, לו ידע האדם הכול על עצמו? האם דרושה לנו בכלל אמת שתרחף חופשייה ובלתי תלויה מעל לראשינו? לפעמים גם הדרך היא יעד נאה, בעיקר כשמדובר בשביל כה מרתק כמו הדרכים הפתלתלות המובילות אלינו עצמנו. "מעולם לא חיפשנו את עצמנו. איך יכולנו אם כן למצוא את עצמנו ביום מן הימים?" שאל ניטשה בלגיניאולוגיה של המוסר. הבה ננסה אפוא למצוא את עצמנו במידה שהדבר אפשרי לנו כיום. באיזו דרך עלינו ללכת? באילו שיטות להשתמש? וכיצד אפשר שייראה מה שנמצא בסוף? אם כל הכרתנו תלויה ומתרחשת במוח בעלי החוליות שלנו, מוטב שנתחיל במוח הזה. והשאלה הראשונה: מאין הוא בא? ומדוע הוא בנוי כפי שהוא בנוי?

ריכרד דוויד פרכט

ריכרד דויד פּרֶכט, פילוסוף, עיתונאי וסופר, נולד בשנת 1964 בזוֹלינגֶן. את תואר הדוקטור שלו קיבל מאוניברסיטת קלן ועבד מאז כמעט בכל אמצעי התקשורת החשובים בגרמניה. פרכט, שעבד גם בעיתון "שיקגו טריביון", קיבל בשנת 2000 את פרס העיתונות לביו-רפואה.

הוא כתב שני רומנים ושלושה ספרי עיון. על-פי הביוגרפיה של ילדותו "לנין הגיע רק עד לוּדֶנשָייד" הופק סרט קולנוע. ספרו "מי אני? מה אני?" כבש את ראש רשימת רבי-המכר של השבועון "דר שפיגל" והלהיב קוראים ומבקרים. ריכרד דויד פרכט גר בקלן ובלוקסמבורג.

עוד על הספר

מי אני? מה אני? ריכרד דוויד פרכט

סִילְס מַרִיָה
חיות נבונות בחלל - מה היא אמת?



"באחת הפינות הנידחות ביקום זה, המשופע מערכות שמש מנצנצות לאינספור, היה פעם כוכב שעליו המציאו חיות פקחיות את ההכרה. זו היתה הדקה המתנשאת והכוזבת ביותר של 'תולדות העולם': אך רק דקה אחת בלבד. משנשם הטבע נשימות אחדות קפא הכוכב, והחיות הנבונות מתו בעל־כורחן. - יכול אדם להמציא משל כגון זה ועדיין לא יעלה בידיו להמחיש במידה מספקת מה עלוב, מה אפל וחולף, ועד מה חסר שחר ושרירותי הוא השכל האנושי בתוככי הטבע. נצחים שלמים לא היה בנמצא, וכאשר זמנו יפוג, והנה לא קרה דבר. שהרי לא ניתנה לשכל זה משימה נוספת, החורגת מעבר לחיי אדם. כי על־כן אנושי הוא, ורק בעליו ומחוללו רואה בו בראייה פתטית כל־כך ציר שסביבו סובב, כביכול, עולם ומלואו. אך לוּ יכולנו להידבר עם יתוש, היינו נוכחים לדעת שגם הוא שט לו באוויר באותו פאתוס בהרגישו עצמו המרכז המעופף של עולמנו זה".*
[* פרידריך ניטשה, על אמת ושקר במובן החוץ־מוסרי, בתוך: דיוניסוס ואפולו, בתרגום יעקב גולומב, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, עמ' 53.]
האדם הוא חיה נבונה שבכל זאת מפריזה לגמרי בערך עצמה. כי שִׂכְלה אינו מכֻוון לאמת הגדולה, אלא רק לדברים הקטנים שבחיים. כמעט שום טקסט אחר בתולדות הפילוסופיה לא הציב בפני האדם ראי כה פואטי וחסר רחמים. המילים הללו, שהן אולי הפתיחה היפה ביותר לספר פילוסופיה, נכתבו בשנת 1873 תחת הכותרת: על אמת ושקר במובן החוץ־מוסרי. מחברן היה פרופסור צעיר לפילולוגיה של השפות הקלאסיות באוניברסיטת באזל, ובדיוק מלאו לו עשרים ותשע שנים.
ואולם פרידריך ניטשה לא פרסם את חיבורו על החיות הנבונות והיהירות. באותה העת הוא ליקק פצעים קשים שנגרמו לו עקב ספר שכתב על יסודות התרבות היוונית. מבקריו הוקיעו את הספר כקשקוש ספקולטיבי ובלתי מדעי, מה שבמידה רבה אמנם היה נכון. כולם דיברו על ילד הפלא שנכשל, והמוניטין שלו בתור מומחה לפילולוגיה של שפות קלאסיות די נהרסו.
והרי ההתחלה היתה מבטיחה כל־כך. פריץ הקטן, שנולד בשנת 1844 בכפר רוקֶן שבסקסוניה וגדל בנָאוּמְבּוּרְג שעל נהר הזַאלֶה, נחשב לתלמיד מחונן ולמדני ביותר. אביו היה כומר לותרני וגם האם היתה אדוקה מאוד. כשהיה בן ארבע, נפטר אביו, וזמן קצר לאחר מכן מת גם אחיו הקטן. המשפחה עברה לנָאוּמְבּוּרְג ופריץ גדל בבית נשי לגמרי. בבית הספר לבנים, ולאחר מכן בגימנסיה של הכנסייה (Domgymnasium), בלט כישרונו לעין. ניטשה למד בפנימיית שׁוּלְפְּפורְטָה היוקרתית ובשנת 1864 הוא נרשם ללימודי פילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בּוֹן. את לימודי התאולוגיה, שגם אותם הוא מתחיל באותו הזמן, הוא זנח כבר לאחר הסמסטר הראשון. הוא היה שמח מאוד להנחיל לאמו נחת ולהפוך לכומר אמיתי - אבל חסרה לו האמונה. "רועה הקהילה הקטן", כפי שנהגו בנָאוּמְבּוּרְג לכנות בלעג את בן הכומר האדוק, איבד את אמונתו. האֵם, בית הכומר והאמונה הם בית כלא שממנו הוא פרץ החוצה, ואולם במשך כל חייו המשיך המהפך הזה לכרסם בו. לאחר שנת לימודים אחת עבר ניטשה בעקבות הפרופסור שלו ללייפציג. אביו האקדמי העריך אותו מאוד והמליץ עליו בתור פרופסור לאוניברסיטת באזל. ב־1869 נהפך הבחור בן העשרים וחמש לפרופסור חבר. את התעודות החסרות לו, דוקטורט והביליטציה*, העניקה לו האוניברסיטה בלא דיחוי. בשווייץ ערך ניטשה היכרות עם המלומדים והאמנים של התקופה, בהם ריכרד וָגְנֶר ואשתו קוזימה, שאותם כבר פגש קודם לכן בלייפציג. ניטשה נלהב כל־כך מוָגְנֶר, עד שבשנת 1872 הוא הניח למוזיקה הפתטית שלו להדיחו לכתיבת ספרו הכושל והפתטי לא פחות הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה.
[* הסמכה של בעל תואר דוקטור בגרמניה לשמש כמרצה באוניברסיטה, לרוב על בסיס חיבור נוסף אחרי הדוקטורט.]
ספרו של ניטשה נידון למוות מהיר. ההנגדה בין היסוד ה"דְיוֹנִיסי" של המוזיקה ובין היסוד ה"אָפּוֹלִינִי" של האמנות הפלסטית כבר היתה מוכרת מאז ימי הרומנטיקה המוקדמת, ובהתחשב באמת ההיסטורית היא היתה לא יותר מספקולציה פראית. מעבר לכך, עולם המלומדים באירופה היה עסוק בלידתה של טרגדיה חשובה הרבה יותר. שנה קודם לכן פרסם בוגר לימודי התאולוגיה והבוטנאי האנגלי המפורסם צ'רלס דרווין את ספרו מוצא האדם, בו טען כי מוצאו מממלכת החיות. המחשבה שייתכן כי האדם התפתח מצורות מוקדמות ופרימיטיביות יותר כבר עמדה באוויר לפחות שתים־עשרה שנה. דרווין עצמו כבר הכריז בספרו מוצא המינים שהוא מאפשר לשפוך "אור חשוב" על האדם. כעת היה ספרו על האדם ללהיט. בשנות השישים של המאה התשע־עשרה הסיקו אינספור חוקרים את אותה המסקנה ושיבצו את האדם בממלכת החיות, לא רחוק מהגורילה, שהתגלתה זמן קצר לפני כן. הכנסייה, בעיקר בגרמניה, המשיכה להילחם בדרווין ובחסידיו עד למלחמת העולם הראשונה. ואולם מלכתחילה היה ברור שלא ניתן יותר כך סתם לחזור לאחור לתמונת העולם הקודמת. האֵל, בתור היוצר והמדריך האישי של האדם, מת. ומדעי הטבע חגגו את מסע הניצחון שלהם בתמונה חדשה ומפוכחת מאוד של האדם: העניין בקופים נהיה גדול מהעניין באל. והאמת הַנַעֲלָה על האדם כברוא בִּדמות האל התפרקה לשני חלקים: החלק הַנַעֲלֶה, שנהפך לבלתי אמין, והאמת הפשוטה על האדם בתור חיה אינטליגנטית.
התלהבותו של ניטשה מתמונת העולם החדשה הזו היתה גדולה. "כל מה שאנו זקוקים לו", יכתוב לימים, "הוא כימיה של התפיסות והתחושות המוסריות, הדתיות, האסתטיות, וכן של כל אותם רגשות שאנו חווים בעצמנו, במערכת היחסים הרחבה והצרה בתרבות ובחברה, אפילו בבדידות".* בדיוק על ה"כימיה" הזאת עבדו בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה אינספור מדענים ופילוסופים: הם עבדו על תורת מציאות ביולוגית בלי אלוהים. ואולם ניטשה עצמו אינו משתתף בכך. השאלה המעסיקה אותו היא אחרת לגמרי: מהי משמעותה של ההשקפה המדעית המפוכחת בשביל הבנתו העצמית של האדם? האם היא עושה את האדם גדול יותר או קטן יותר? האם בכך שהוא רואה את עצמו עכשיו ראייה ברורה יותר הוא מפסיד הכול או שמא מרוויח משהו? במצב הדברים הזה הוא כותב את החיבור על אמת ושקר, שהוא אולי חיבורו היפה ביותר.
[* ניטשה, אנושי, אנושי מדי (1878), בתרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, הוצאת מגנס, עמ' 1.]
תשובותיו של ניטשה על השאלה אם האדם נעשה קטן או גדול יותר, השתנו לפי מצב רוחו. כאשר הרגיש רע - וזה קרה לעתים קרובות - הוא חש עצמו במצוקה ובייסורים והטיף אוונגליון של רפש. לעומת זאת, כאשר מצב רוחו היה מרומם, אחז בו פאתוס גאה שגרם לו לחלום על העל־אדם. הפנטזיות מגביהות העוּף שלו והביטחון העצמי שרעם אז בספריו עמדו בניגוד מסמר שיער ממש להופעתו החיצונית: אדם קטן, שמנמן במקצת ועדין. שפם מתריס, מברשת של ממש, היה אמור לקשט את פניו הרכים ולעשותם לגבריים יותר, ואולם המחלות הרבות מאז ימי ילדותו גרמו לו להיראות חלש ולהרגיש חלש. הוא היה קצר רואי עד מאוד וסבל מכאבי בטן ומהתקפות מִגְרֶנָה קשות. בגיל שלושים וחמש כבר הרגיש כמו שבר כלי מבחינה גופנית וחדל מן ההוראה באוניברסיטת באזל. נראה כי זיהום עגבתי, שרבים משערים שלקה בו, הוביל לימים למותו.
בקיץ 1881, שנתיים לאחר שעזב את האוניברסיטה, גילה ניטשה באורח די מקרי את גן העדן האישי שלו: היישוב הקטן סִילְס מַרִיָה בחבל אֶנגָדין עילית אשר בשווייץ. נוף מרהיב, שמיד הלהיב את רוחו ונתן לו השראה. בשנים הבאות הוא שב ונסע לשם, ערך טיולים רגליים ארוכים ובודדים ועיצב מחשבות חדשות ומלאות פאתוס. רבות מהן הוא העלה על הכתב במהלך החורף בְּרָפָּלוֹ ולחופי הים התיכון, בגנואה ובניס. ברובן מתגלה ניטשה כמבקר נבון, תובעני מבחינה ספרותית וחסר רחמים, אשר חשף את נגעיה של הפילוסופיה המערבית. לעומת זאת, בכל הנוגע להצעותיו בדבר תיאוריית הכרה ומוסר חדשים, ניטשה מתלהב מדרוויניזם חברתי בשל למחצה ולפרקים מוצא מקלט בערפילים של קיטש. ככל שכתביו מתנחשלים ברוב־רושם, כך הם מחטיאים ביתר־הדר את מטרתם. "אלוהים מת" - הוא כותב מפעם לפעם, אבל את זה כבר יודעים רוב בני דורו מדרווין ומאחרים.
בשנת 1887 הביט ניטשה בפעם הלפני אחרונה על הפסגה המושלגת של סִילְס מַרִיָה וגילה מחדש את שאלת החיות הנבונות ממאמרו הישן - בעיית ההכרה המוגבלת של כל חיות האדם. ספרו מעורר הפולמוס, לגיניאולוגיה של המוסר, מתחיל במילים: "אנו המכירים, אנו עצמנו איננו מוכרים לעצמנו: וסיבה מספקת לכך. מעולם לא חיפשנו את עצמנו. איך יכולנו אם כן למצוא את עצמנו ביום מן הימים?"* כמו לעתים קרובות כל־כך הוא מדבר על עצמו ברבים, כמו על מין מיוחד מאוד של חיה שהוא הראשון לתארה: "במקום בו עומדות כוורות הכרתנו, שם האוצר שלנו. כחיות מכונפות מבטן וכרודי דבש־ההכרה מלידה, הננו תמיד בדרך אליה, ובמעמקי הלב אין אנו מתעניינים בעצם אלא בדבר אחד בלבד - משהו 'להביא ביתה'"**. לא נותר לו עוד הרבה זמן בשביל זה. כעבור שנתיים פקדה את ניטשה בטוּרִינוֹ התמוטטות עצבים. אמו באה לאיטליה לקחת את בנה בן הארבעים וארבע ואשפזה אותו במרפאה ביֶנָה. לאחר מכן עבר לגור אצלה, אבל שוב לא כתב דבר. כעבור שמונה שנים נפטרה האם, והבן החולה מאוד ברוחו עבר לדירת אחותו, שלא היתה אהובה עליו במיוחד. ב־25 באוגוסט 1900 נפטר ניטשה בוויימאר והוא בן 55.
[* פרידריך ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר, נכלל בספר מעבר לטוב ולרוע, בתרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 221.]
[** שם, שם.]
הביטחון העצמי שניטשה החדיר בעצמו וְליבָּה באמצעות כתביו, היה גדול: "יודע אני מה גורל צפוי לי. יבואו ימים בהם שמי יהא מזכיר משהו מזעזע".* ואולם במה נעוצה נוראיותו של ניטשה, אשר אמנם תהפוך אותו לאחר מותו לפילוסוף המשפיע ביותר של המאה הבאה, המאה העשרים?
[* פרידריך ניטשה, הנה האיש, נכלל בספר שקיעת האלילים, בתרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 239.]
הישגו הגדול של ניטשה נעוץ בביקורתו חסרת הרחמים ורבת העוז. בלהט שאין לו אח ורע אצל הפילוסופים שלפניו, הוא הראה באיזו יהירות וחוסר מודעות שופט האדם את העולם שבו הוא חי, לפי ההיגיון והאמת הטיפוסיים לו, קרי: ההיגיון של המין האנושי. "החיות הנבונות" מאמינות שיש להן מעמד ייחודי. ניטשה, מנגד, טען בתוקף בשם התפיסה, שהאדם הוא בפועל חיה, עובדה שמגדירה גם את מחשבתו: באמצעות יצרים ואינסטינקטים, באמצעות רצונו הפרימיטיבי ובאמצעות יכולות הכרה מוגבלות. רוב הפילוסופים של המערב טעו אפוא כאשר ראו באדם משהו מיוחד מאוד, איזה מחשב־על של הכרה עצמית. שכן, האם האדם באמת יכול להכיר את עצמו ואת המציאות האובייקטיבית? האם הוא בכלל מסוגל לכך? רוב הפילוסופים לא הטילו ספק בכך. חלקם אף לא שאלו כלל את השאלה. הם הניחו כמובן מאליו שהחשיבה האנושית היא גם בבחינת חשיבה אוניברסלית. באדם הם לא ראו בעצם חיה נבונה, אלא ישות מדרגה אחרת לגמרי. הם התכחשו התכחשות שיטתית למורשתה של ממלכת החיות, אשר חייכה אליהם בכל בוקר מן הראי, בשעת הגילוח, וכן מאוחר בערב, בין הסדינים. בזה אחר זה הם חפרו תעלה עמוקה בין האדם ובין החיות. תבונת האדם ושכלו, יכולות החשיבה והשיפוט שלו, היו בעיניהם קנה המידה היחיד להערכת הברכה שבטבע החי. ואת הגופני "גרידא" הם דנו כמשני בחשיבותו בלבד.
כדי להיות בטוחים שהדימויים הנשגבים שלהם על עצמם אמנם נכונים, היו הפילוסופים חייבים להניח שהאל חנן את בני האדם במנגנון הכרה משובח. באמצעותו הם יכולים לקרוא ב"ספר הטבע" את האמת על העולם. ואולם אם נכון הדבר שאלוהים מת, גם הסיפור על המנגנון הזה לא נשמע אמין במיוחד. כי הרי אז מן ההכרח שהמנגנון הזה הוא תוצר של הטבע, וכמו כל דבר בטבע - מן ההכרח שהוא בלתי מושלם במידה כלשהי. בדיוק את התובנה הזו כבר קרא ניטשה אצל שופנהאואר: "הרי אין אנו אלא ישויות זמניות, סופיות, חולפות, נחלמות, העוברות כצל". ועל שום מה יהא לישויות כאלו "אינטלקט שתופס יחסים אינסופיים, נצחיים, מוחלטים?" כושר ההכרה של הרוח האנושית, כפי שניחשו שופנהאואר וניטשה, תלוי במישרין בדרישות ההסתגלות האבולוציונית. האדם מסוגל להכיר רק לפי מידת יכולת ההכרה המקנה לו מנגנון ההכרה שנוצר בתחרות האבולוציה. כמו כל חיה אחרת, גם האדם מעצב לעצמו את העולם בהתאם לתובנות שחושיו ותודעתו מאפשרים לו. כי דבר אחד ברור: ההכרה שלנו בכללותה תלויה בראש ובראשונה בחושינו. את מה שאיננו יכולים לשמוע, לראות, לחוש, להריח ולמשש - אין אנו קולטים, והוא אינו מופיע בעולמנו. גם את הדברים המופשטים ביותר אנו מוכרחים להיות מסוגלים לקרוא או לראות בתור סימנים כדי שנוכל לדמותם לעצמנו. לצורך ראיית עולם אובייקטיבית לגמרי, היה נדרש אפוא לאדם מנגנון חושי על־אנושי של ממש, אשר היה ממצה את מלוא קשת הקליטות החושיות האפשריות: עיני־העל של הנץ, חוש הריח של הדובים לקילומטרים רבים, החיישנים בצדי גופם של הדגים, היכולות הסיסמוגרפיות של הנחש וכיו"ב. ואולם בני האדם אינם מסוגלים לכך, ולכן לא יכולה להתקיים ראייה מקיפה אובייקטיבית של הדברים. עולמנו הוא אף פעם לא העולם כפי שהוא "כשלעצמו", בדיוק כמו שהכלב והחתול, הציפור או החיפושית אינם תופסים אותו כך. "העולם, בני," מסביר באקווריום אבא־דג לבנו, "הוא מכל גדול מלא במים!"
מבטו חסר הרחמים של ניטשה על הפילוסופיה והדת הראה עד כמה מאולצות רוב ההגדרות העצמיות של האדם (העובדה שהוא עצמו יצר בעולם חיבורים מאולצים וכפויים, היא עניין אחר לגמרי). את התודעה האנושית לא עיצבה השאלה הנוקבת: "מה היא אמת?" חשובה מכך היתה בוודאי השאלה: מה יועיל ביותר להישרדותי ולהתקדמותי? מה שלא תרם לכך, היו לו כנראה סיכויים נמוכים למלא תפקיד משמעותי באבולוציה של האדם. ניטשה טיפח אמנם את התקווה העמומה, שדווקא ההכרה העצמית הזו תוכל להפוך את האדם לנבון יותר ואולי אף ל"על־אדם", שבאמת יכול להגדיל את חוש ההכרה שלו. אך גם כאן הזהירות עדיפה ככל הנראה על הפאתוס. כי כל יכולתנו להביט אל תוך התודעה האנושית וה"כימיה" שלה - יכולת אשר, כפי שנראה בהמשך, התקדמה באופן עצום מאז ימיו של ניטשה - ואפילו מכשירי המדידה המתוחכמים ביותר והתצפיות הרגישות ביותר לא ישנו את העובדה שלאדם אין הכרה אובייקטיבית מלאה.
אבל האם זה בעצם נורא כל־כך? אולי היה מצבו הרבה יותר גרוע, לו ידע האדם הכול על עצמו? האם דרושה לנו בכלל אמת שתרחף חופשייה ובלתי תלויה מעל לראשינו? לפעמים גם הדרך היא יעד נאה, בעיקר כשמדובר בשביל כה מרתק כמו הדרכים הפתלתלות המובילות אלינו עצמנו. "מעולם לא חיפשנו את עצמנו. איך יכולנו אם כן למצוא את עצמנו ביום מן הימים?" שאל ניטשה בלגיניאולוגיה של המוסר. הבה ננסה אפוא למצוא את עצמנו במידה שהדבר אפשרי לנו כיום. באיזו דרך עלינו ללכת? באילו שיטות להשתמש? וכיצד אפשר שייראה מה שנמצא בסוף? אם כל הכרתנו תלויה ומתרחשת במוח בעלי החוליות שלנו, מוטב שנתחיל במוח הזה. והשאלה הראשונה: מאין הוא בא? ומדוע הוא בנוי כפי שהוא בנוי?