הערכת מסוכנות; היבטים קליניים, משפטיים וחברתיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הערכת מסוכנות; היבטים קליניים, משפטיים וחברתיים
הוספה למועדפים

הערכת מסוכנות; היבטים קליניים, משפטיים וחברתיים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאיר חובב

מאיר חובב (נולד ב-1934) הוא חוקר, עורך, יוזם ומקים המדור לעבריינות נוער במשטרת ישראל. שימש בעברו במספר תפקידים בכירים בשירותי הרווחה בישראל, ביניהם: מנהל שירות המבחן לנוער (1978-1973), מנהל האגף לשירותי טיפול באדם המפגר (1978 - 1985) ומנהל האגף לקידום נוער, ומבוגרים ושירותי תקון (1986 - 1989). כיום הוא מתנדב בעמותת שק"ל ושותף בוועד המנהל של עמותות רבות אחרות בתחומי הרווחה והצרכים המיוחדים.

תקציר

סוגיית הערכת המסוכנות, שבה מתמקד ספר זה, מתייחסת לתחומים רחבים – טיפוליים, מערכות אכיפת חוק, תיקוף כלים, גורמי סיכון סטטיים ודינמיים באוכלוסיות שונות, כגון עברייני אלימות במשפחה, חולי נפש ועברייני מין. הידע המצטבר והיישומי בנושא מקבל ביטוי אפוא בהיבטים משפטיים, קליניים וחברתיים. בישראל, הערכת מסוכנות בגין עבירות מין מעוגנת בחוק, וכתוצאה מכך השיח המשפטי והציבורי מתמקד, בעיקר, באוכלוסייה זו. כמו כן ניתנת בספר התייחסות להטרוגניוּת של אוכלוסיית עוברי החוק מצד אחד, וקורבנותיהם מצד שני.
 
הספר נכתב על ידי קרימינולוגים קלינים, פסיכיאטרים, עורכי דין, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, חוקרים ומעריכי מסוכנות, מן המובילים בארץ. לחלקם ניסיון קליני רב בביצוע הערכות המסוכנות לצד ניסיון מחקרי אקדמי. בתחום מורכב זה נדרש שילוב בין תחומי ידע רבים – קרימינולוגי, פסיכולוגי, משפטי וסוציולוגי וכן יכולת להשתמש ב"שפות" השונות של כל תחום מחקרי.
 
 זהו ספר ראשון בתחום זה הרואה אור בישראל. הוא נועד להעשיר את הידע וההבנה של העוסקים בתחום, לרבות סטודנטים ואנשי מקצוע, ולשמש בסיס ללמידה ולמחקרים נוספים בתחום. את הספר ערכו ד"ר אבולעפיה יהודית, מרצה במכללה האקדמית אשקלון וקרימינולוגית קלינית בכירה בחטיבה לפסיכיאטריה משפטית (מב"ן), וד"ר מאיר חובב, לשעבר מנהל אגף תקון במשרד הרווחה.
 
הספר יוצא לאור בסיוע עמותת קש"ת, המפעילה שירותים בתחום הרווחה.

פרק ראשון

מקומן של הערכות המסוכנות המשטרתיות בהחלטות שיפוטיות בעבירות אלימות כלפי בנות זוג.[1]
 
אפרת שהם ורינת אשכנזי
 
מבוא
 
אלימות מוגדרת בספרות המקצועית בדרכים שונות ומגוונות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר אלימות בין בני זוג ככל פעולה, המובילה או העלולה להוביל לפגיעה פיזית, מינית או נפשית, ובכלל זה איומים על ביצוע פעולות שכאלה, פעולות של כפייה או שלילה שרירותית של חירות אישית. ההגדרות גם עוסקות במצבים של שליטה ופיקוח על לבוש, בילוי בזמן הפנוי, יציאה ללימודים או לעבודה, בחירת חברים ועוד. כמו כן, הן עוסקות בדרישות בלתי סבירות, כמו חדשנות או קנאה קיצוניות (שהם, 2012).
בלא קשר להגדרה שמְאַמצים ברור כי מדובר בתופעה שבה ישנה פגיעה מהותית בזכויות האדם הבסיסיות, כולל הפגיעה בכבוד האדם ובגופו. בהגדרתה הרחבה, מכוונת האלימות כלפי כל מי שהוא חלק מהתא המשפחתי, קרי כלפי בן הזוג, לרבות ידוע בציבור, הורה או בן זוג של ההורה, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוג, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית, ומי שאחראי על קטין או חסר ישע המתגורר עימו. בהגדרתה המצומצמת, מכוונת האלימות בעיקר כלפי בת הזוג. הגדרה זאת עוסקת באלימות כלפי נשים על ידי בני זוגן, הכוללת שימוש בכוח פיזי, מיני ונפשי (גל, 2003).
 
בעשור האחרון (2016-2007) נרצחו בישראל 126 נשים על ידי בני זוגן. ביותר משליש מכלל המקרים (כ־35%) הנרצחת התלוננה במשטרה טרם הרצח על אלימות במשפחה. כמעט מחצית מן הנשים שנרצחו ב־2016-2015 היו מוכרות למשטרה על רקע תלונות קודמות בגין אלימות במשפחה (בניטה, 2017).
 
עד שנות ה־90 לא הבחין המחוקק בישראל בין אלימות כלפי זר לבין אלימות בתוך המשפחה; העונש שהיה קבוע בחוק לעבירות אלימות היה שווה לכולם. עד היום החוק למניעת אלימות במשפחה אינו מגדיר באופן חד־משמעי את המונח אלימות במשפחה, אלא מתייחס לסעיפים הקיימים בחוק העונשין (התשל"ז 1977), העוסקים בתקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפה בנסיבות מחמירות של בן משפחה, אונס, איומים ובפגיעה ברכוש (שהם ואבולעפיה, 2010).
 
עם זאת, היערכות מערכת אכיפת החוק לטיפול במקרי אלימות במשפחה שונה ממקרי אלימות אחרים. בעקבות פעילות ציבורית ופרלמנטרית, שהובילו בעיקר ארגוני הנשים בישראל, חלו שינויים בחקיקה, המייחסים לאלימות במשפחה יסודות חומרה נוספים (שם). תיקונים אלו נועדו להעביר את הדגש ששמה המערכת הפורמלית על שמירה על התא המשפחתי לכיוון של ענישת העבריין והגנה על הקורבן. בעקבות השינויים בחקיקה, הקימה משטרת ישראל בסוף שנת 1998 מערך חוקרים ייחודי, המכונה "חוקרי אלמ"ב" (אלימות במשפחה). מטרתו העיקרית הייתה מיקוד האחריות בטיפול במקרי אלמ"ב על קבוצת חוקרים שתוכשר לעסוק בכך. הכשרת מערך חוקרים אלו נועדה לצמצם את הקשיים הקיימים במפגש שבין הנשים המוכות לשוטר בתחנה, לצמצם את הדעות הקדומות בקרב השוטרים כלפי אירועים אלו וכלפי האישה המוכה בפרט (שהם, 2004; שהם ורגב, 2000). מנתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת (אלמגור־לוטן, 2015) מסתבר כי נשמרת יציבות יחסית במספר התיקים שנפתחים בגין תלונות נשים על אלימות כלפיהן מצד בני זוגן. במהלך 2014 נפתחו 22,123 תיקים פליליים בגין עבירות אלימות במשפחה, ב־65 אחוז מתוכן התלונה הוגשה על ידי נשים כנגד בני זוגן. במהלך 2015 נפתחו 21,683 תיקים, שני־שליש מתוכם בגין תלונות נשים על אלימות כלפיהן מצד בן הזוג. במהלך 2014 הוגשו 4,115 כתבי אישום בעבירות אלימות במשפחה, 65% מתוכן תלונות של נשים. כ־60 אחוזים מכלל התיקים שנפתחו נסגרו בעילות שונות, כשני־שליש מתוכן עילות של היעדר ראיות מספיקות, חוסר עניין לציבור, או עבריין שלא ניתן למוצאו. בכשליש מן המקרים הועבר התיק לעיונה של הפרקליטות. בין ינואר לאוקטובר 2015 נעצרו 6,378 בני אדם בעבירות אלימות במשפחה, מתוכם 75% החשודים בעבירת אלימות כלפי בת הזוג. מחציתם של תיקים אלו הם בגין עבירות נגד גוף, בכלל זה תקיפה, חבלה גופנית חמורה ועוד (54%).
 
עוד עולה כי בראשית נובמבר 2015 היו במתקנים של שירותי בבתי הסוהר 2,493 כלואים המסווגים כאסירי אלימות במשפחה, 1,777 אסירים ו־716 עצורים. כשני־שלישים מאסירי אלימות במשפחה הם מאסרים חוזרים, 18% מהם במאסר שישי או יותר. כמחצית מאסירי אלימות במשפחה מרצים מאסר של שלוש שנים או פחות.
 
עבירות אלימות בין בני זוג מקיימות בתוכן מאפיינים ייחודיים, המבחינים בינן ובין עבירות אלימות אחרות; העובדה כי התוקף והנתקף ממשיכים בחלק ניכר מן המקרים להתגורר תחת אותה קורת גג, רמת החיכוך הגבוהה בין בני הזוג, התלות הכלכלית, החברתית והאישית של הנתקף בתוקף ועוד, מחייבים את מערכת אכיפת החוק לתת משקל־יתר למידת המסוכנות המיוחסת לבן הזוג התוקף (Aldrich, 2016; Nicholls, Pritchard, Reeves & Hilterman, 2013).
 
הערכות המסוכנות הפכו בשני העשורים לחלק אינטגרלי מהליך הטיפול בעבריינים במסגרות אכיפה ושיקום רבות בארץ ובעולם (דוגמה לכלי להערכת מסוכנות: SARA) במקרים של אלימות במשפחה (Kropp, Hart, Webster, & Eaves, 1995). סוגיית הערכת המסוכנות עברה בעשורים האחרונים מהתמקדות בהיבטים המשפטיים של המסוכנות לתהליך של קבלת החלטה בנוגע לרמת סיכון. תפקידן של הערכות מסוכנות הוא לנבא התרחשות של אירוע מסוים ואת מאפייניו, קרי, תדירות, אופן התרחשות האירוע ומידת עוצמתו הצפויה (Andrews, Bonta & Wormith, 2006; Cohen, Lowenkamp & Van Benschoten, 2016; Williams, 2017). הערכות מסוכנות נתפשות כחיוניות למערכת האכיפה מאחר שהן מסייעות להבחין בין עבריינים שיש סבירות גבוהה שיבצעו עבירות חוזרות, לבין אחרים שרמת הסיכון שלהם למועדוּת נמוכה (ויינשטיין, דיין, מורג, זיו, אגמי ומישקין, 2004). אייזנשטדט (2007) מציינת כי בשנים האחרונות קיים טשטוש וחוסר הבנה בין המונחים "מסוכנות ל"סיכון". המונח "מסוכנות" (dangerousness) קשור למאפיינים האישיים של הפרט, ההערכות מתייחסות לרמת המסוכנות של הפרט כלפי הקורבן וכלפי הסביבה. זאת, לעומת "סיכון" (risk) המתייחס לסיטואציה כוללת, המקיפה מגוון של גורמים הקשורים לא רק ליחיד אלא גם לגורמים חיצוניים. קיימות נקודות משיקות ומשותפות, היוצרות ביחד את השיח על מסוכנות. שיח על מסוכנות כולל בתוכו ניסיון לפיתוח מדדים אובייקטיביים ומדעיים לניבוי ולהערכה הן של מסוכנות והן של גורמי הסיכון. במסגרת ניסיונות אלו נוצרו שאלונים וכלי אבחון נבדלים להערכת מסוכנות. ככלל, ניתן לומר שההערכות המסוכנות מתייחסות לרמת מסוכנותו של הפרט כלפי קורבן פוטנציאלי וכלפי הסביבה. לדעתו של וייס (2008), הכלים המובְנים תורמים להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של הגורמים להתנהגות עבריינית אלימה, הם מספקים שפה אחידה להגדרות ה"אלימות" ועשויים אפוא לתרום להחלטות משפטיות וטיפוליות מדויקות ומקצועיות יותר.
בשנת 2014 פרסמה הוועדה הבין־משרדית את המלצותיה למניעה ולטיפול בתופעת האלימות במשפחה. בין שאר ההמלצות, העוסקות במתן מענים לשעת חירום, הקמת מערך בין־משרדי וגוף נתונים מתואם, הרחבת השירות לאוכלוסיות ייעודיות, הקמת מערכי הסברה ועוד, המליץ צוות ייחודי שעסק בנושא זה, על פיתוח והקמת כלי להערכת מסוכנות המותאם לעבירת האלימות במשפחה (בניטה, 2017). הוועדה ממליצה, בין השאר, על הסְדרה בחקיקה של מעמד מעריכי המסוכנות בעבירות אלמ"ב ובניית תוכנית הכשרה לגורמים השונים במשרדים המבצעים הערכות מסוכנות. עד 2017, טרם התקבלו המקורות התקציביים למימון המלצותיה של התוכנית הבין־משרדית, כאשר המשרד לביטחון פנים מעריך את בנייתו והתאמתו של כלי להערכת מסוכנות חדש בעבירות אלמ"ב (אלימות במשפחה) בכחמישה מיליוני ש"ח, כאשר שאר האמצעים שהוועדה ממליצה עליהם, הכוללים הכנסת אמצעים טכנולוגיים לניטור ולפיקוח על מורחקים בעבירות אלמ"ב, מוערכים בכ־25 מיליון ש"ח.
 
בארצות הברית גבר מאוד השימוש בהערכות מסוכנות במסגרת ההליך הפלילי בשני העשורים האחרונים. השימוש בכלים להערכת מסוכנות הפך לנפוץ לא רק במסגרת השחרור מהמאסר, אלא גם בשלב גזירת דינם של עבריינים מסוימים (בעיקר עברייני מין) ובמסגרת חוקי פיקוח אזרחיים על עברייני מין (סרוגוביץ, 2008). השימוש בהערכת מסוכנות בארץ ובארצות־הברית, הן לצורך קביעת העונש, הן לקביעת משך תקופת המאסר והן למטרות של הגבלה ופיקוח לאחר תום תקופת המאסר, משקף תהליך של מעבר מדוקטרינה של הרתעה לדוקטרינה של שלילית כושר סלקטיבית (שם). דוקטרינה זו, המבוססת על רעיון של מניעת ביצוע של עבירות עתידניות זכתה לביקורת רבה בעיקר עקב העובדה כי תחת תפישה זאת אנו מענישים לא בגין עבירות שבוצעו, אלא בגין השתייכות לקבוצה מסוימת או בגין מאפיינים כאלה או אחרים (Sapir, 2008)
 
בישראל מתמקד השיח המשפטי והציבורי בהערכות מסוכנות בעיקר סביב עבריינים המוגדרים כעברייני מין. החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין התשס"ו-2006 (חוק ששמו שונה במהלך 2011 לחוק להגנה על הציבור מפני עבירות מין) נועד להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי וכן באמצעות תוכניות של מעקב ופיקוח. חוק זה מאפשר לגורמים שונים בהליך הפלילי (בתי משפט, ועדות שחרורים, ועדות פסיכיאטריות ועוד) לקבוע תנאי פיקוח ומעקב אחרי עבריין מין לתקופות המצוינוֹת בו, וזאת לאחר קבלת הערכת מסוכנות. כניסתו לתוקף של חוק זה הופכת את הערכת המסוכנות לכלי מרכזי בהתמודדותה של המערכת המשפטית עם עברייני מין בשלבים שלאחר ההרשעה. לדוגמה, חוק שחרור על תנאי ממאסר 2001 מחייב את ועדת השחרורים לקבל הערכות מסוכנות ולתת לה משקל רב כאשר היא בוחנת את אפשרות שחרורם המוקדם של עברייני מין, עברייני אלימות במשפחה ועבריינים הלוקים בנפשם (שהם, 2008).
 
שלא כמו בתחום הפיקוח על עברייני מין, אין בישראל חקיקה המחייבת הגשת הערכת מסוכנות של עברייני אלימות במשפחה ברוב השלבים השונים של ההליך הפלילי (בר־אלי, בר־מוחא ופרנקל, 2004). בשנת 2005 החלה משטרה ישראל להשתמש בכלי ממוחשב להערכת מסוכנות של עברייני אלימות בין בני זוג. כלי זה, אשר פותח על ידי משטרת ישראל ושמאפייניו ודרך תיקופו יפורטו בהמשך, נועד לכַמת הערכות איכותניות סובייקטיביות של חוקרי משטרה, אשר אינם מעריכי מסוכנות בהכשרתם, לגבי מידת המסוכנות המיוחסת לעברייני אלימות במשפחה.
 
מטרת הפרק היא לבחון את המידה שבה מאמצת המערכת המשפטית את הערכת המסוכנות אשר ניתנת על ידי המשטרה לחשוד בתחילתו של הליך הפלילי, קרי בבקשות להארכת המעצר הראשונה בעבירות אלימות בין בני זוג, ולקראת סיומו של ההליך הפלילי במסגרת שיקולי גזר הדין על הרשעה בעבירת האלימות כלפי בת הזוג.

מאיר חובב

מאיר חובב (נולד ב-1934) הוא חוקר, עורך, יוזם ומקים המדור לעבריינות נוער במשטרת ישראל. שימש בעברו במספר תפקידים בכירים בשירותי הרווחה בישראל, ביניהם: מנהל שירות המבחן לנוער (1978-1973), מנהל האגף לשירותי טיפול באדם המפגר (1978 - 1985) ומנהל האגף לקידום נוער, ומבוגרים ושירותי תקון (1986 - 1989). כיום הוא מתנדב בעמותת שק"ל ושותף בוועד המנהל של עמותות רבות אחרות בתחומי הרווחה והצרכים המיוחדים.

עוד על הספר

הערכת מסוכנות; היבטים קליניים, משפטיים וחברתיים יהודית אבולעפיה, מאיר חובב
מקומן של הערכות המסוכנות המשטרתיות בהחלטות שיפוטיות בעבירות אלימות כלפי בנות זוג.[1]
 
אפרת שהם ורינת אשכנזי
 
מבוא
 
אלימות מוגדרת בספרות המקצועית בדרכים שונות ומגוונות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר אלימות בין בני זוג ככל פעולה, המובילה או העלולה להוביל לפגיעה פיזית, מינית או נפשית, ובכלל זה איומים על ביצוע פעולות שכאלה, פעולות של כפייה או שלילה שרירותית של חירות אישית. ההגדרות גם עוסקות במצבים של שליטה ופיקוח על לבוש, בילוי בזמן הפנוי, יציאה ללימודים או לעבודה, בחירת חברים ועוד. כמו כן, הן עוסקות בדרישות בלתי סבירות, כמו חדשנות או קנאה קיצוניות (שהם, 2012).
בלא קשר להגדרה שמְאַמצים ברור כי מדובר בתופעה שבה ישנה פגיעה מהותית בזכויות האדם הבסיסיות, כולל הפגיעה בכבוד האדם ובגופו. בהגדרתה הרחבה, מכוונת האלימות כלפי כל מי שהוא חלק מהתא המשפחתי, קרי כלפי בן הזוג, לרבות ידוע בציבור, הורה או בן זוג של ההורה, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוג, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית, ומי שאחראי על קטין או חסר ישע המתגורר עימו. בהגדרתה המצומצמת, מכוונת האלימות בעיקר כלפי בת הזוג. הגדרה זאת עוסקת באלימות כלפי נשים על ידי בני זוגן, הכוללת שימוש בכוח פיזי, מיני ונפשי (גל, 2003).
 
בעשור האחרון (2016-2007) נרצחו בישראל 126 נשים על ידי בני זוגן. ביותר משליש מכלל המקרים (כ־35%) הנרצחת התלוננה במשטרה טרם הרצח על אלימות במשפחה. כמעט מחצית מן הנשים שנרצחו ב־2016-2015 היו מוכרות למשטרה על רקע תלונות קודמות בגין אלימות במשפחה (בניטה, 2017).
 
עד שנות ה־90 לא הבחין המחוקק בישראל בין אלימות כלפי זר לבין אלימות בתוך המשפחה; העונש שהיה קבוע בחוק לעבירות אלימות היה שווה לכולם. עד היום החוק למניעת אלימות במשפחה אינו מגדיר באופן חד־משמעי את המונח אלימות במשפחה, אלא מתייחס לסעיפים הקיימים בחוק העונשין (התשל"ז 1977), העוסקים בתקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפה בנסיבות מחמירות של בן משפחה, אונס, איומים ובפגיעה ברכוש (שהם ואבולעפיה, 2010).
 
עם זאת, היערכות מערכת אכיפת החוק לטיפול במקרי אלימות במשפחה שונה ממקרי אלימות אחרים. בעקבות פעילות ציבורית ופרלמנטרית, שהובילו בעיקר ארגוני הנשים בישראל, חלו שינויים בחקיקה, המייחסים לאלימות במשפחה יסודות חומרה נוספים (שם). תיקונים אלו נועדו להעביר את הדגש ששמה המערכת הפורמלית על שמירה על התא המשפחתי לכיוון של ענישת העבריין והגנה על הקורבן. בעקבות השינויים בחקיקה, הקימה משטרת ישראל בסוף שנת 1998 מערך חוקרים ייחודי, המכונה "חוקרי אלמ"ב" (אלימות במשפחה). מטרתו העיקרית הייתה מיקוד האחריות בטיפול במקרי אלמ"ב על קבוצת חוקרים שתוכשר לעסוק בכך. הכשרת מערך חוקרים אלו נועדה לצמצם את הקשיים הקיימים במפגש שבין הנשים המוכות לשוטר בתחנה, לצמצם את הדעות הקדומות בקרב השוטרים כלפי אירועים אלו וכלפי האישה המוכה בפרט (שהם, 2004; שהם ורגב, 2000). מנתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת (אלמגור־לוטן, 2015) מסתבר כי נשמרת יציבות יחסית במספר התיקים שנפתחים בגין תלונות נשים על אלימות כלפיהן מצד בני זוגן. במהלך 2014 נפתחו 22,123 תיקים פליליים בגין עבירות אלימות במשפחה, ב־65 אחוז מתוכן התלונה הוגשה על ידי נשים כנגד בני זוגן. במהלך 2015 נפתחו 21,683 תיקים, שני־שליש מתוכם בגין תלונות נשים על אלימות כלפיהן מצד בן הזוג. במהלך 2014 הוגשו 4,115 כתבי אישום בעבירות אלימות במשפחה, 65% מתוכן תלונות של נשים. כ־60 אחוזים מכלל התיקים שנפתחו נסגרו בעילות שונות, כשני־שליש מתוכן עילות של היעדר ראיות מספיקות, חוסר עניין לציבור, או עבריין שלא ניתן למוצאו. בכשליש מן המקרים הועבר התיק לעיונה של הפרקליטות. בין ינואר לאוקטובר 2015 נעצרו 6,378 בני אדם בעבירות אלימות במשפחה, מתוכם 75% החשודים בעבירת אלימות כלפי בת הזוג. מחציתם של תיקים אלו הם בגין עבירות נגד גוף, בכלל זה תקיפה, חבלה גופנית חמורה ועוד (54%).
 
עוד עולה כי בראשית נובמבר 2015 היו במתקנים של שירותי בבתי הסוהר 2,493 כלואים המסווגים כאסירי אלימות במשפחה, 1,777 אסירים ו־716 עצורים. כשני־שלישים מאסירי אלימות במשפחה הם מאסרים חוזרים, 18% מהם במאסר שישי או יותר. כמחצית מאסירי אלימות במשפחה מרצים מאסר של שלוש שנים או פחות.
 
עבירות אלימות בין בני זוג מקיימות בתוכן מאפיינים ייחודיים, המבחינים בינן ובין עבירות אלימות אחרות; העובדה כי התוקף והנתקף ממשיכים בחלק ניכר מן המקרים להתגורר תחת אותה קורת גג, רמת החיכוך הגבוהה בין בני הזוג, התלות הכלכלית, החברתית והאישית של הנתקף בתוקף ועוד, מחייבים את מערכת אכיפת החוק לתת משקל־יתר למידת המסוכנות המיוחסת לבן הזוג התוקף (Aldrich, 2016; Nicholls, Pritchard, Reeves & Hilterman, 2013).
 
הערכות המסוכנות הפכו בשני העשורים לחלק אינטגרלי מהליך הטיפול בעבריינים במסגרות אכיפה ושיקום רבות בארץ ובעולם (דוגמה לכלי להערכת מסוכנות: SARA) במקרים של אלימות במשפחה (Kropp, Hart, Webster, & Eaves, 1995). סוגיית הערכת המסוכנות עברה בעשורים האחרונים מהתמקדות בהיבטים המשפטיים של המסוכנות לתהליך של קבלת החלטה בנוגע לרמת סיכון. תפקידן של הערכות מסוכנות הוא לנבא התרחשות של אירוע מסוים ואת מאפייניו, קרי, תדירות, אופן התרחשות האירוע ומידת עוצמתו הצפויה (Andrews, Bonta & Wormith, 2006; Cohen, Lowenkamp & Van Benschoten, 2016; Williams, 2017). הערכות מסוכנות נתפשות כחיוניות למערכת האכיפה מאחר שהן מסייעות להבחין בין עבריינים שיש סבירות גבוהה שיבצעו עבירות חוזרות, לבין אחרים שרמת הסיכון שלהם למועדוּת נמוכה (ויינשטיין, דיין, מורג, זיו, אגמי ומישקין, 2004). אייזנשטדט (2007) מציינת כי בשנים האחרונות קיים טשטוש וחוסר הבנה בין המונחים "מסוכנות ל"סיכון". המונח "מסוכנות" (dangerousness) קשור למאפיינים האישיים של הפרט, ההערכות מתייחסות לרמת המסוכנות של הפרט כלפי הקורבן וכלפי הסביבה. זאת, לעומת "סיכון" (risk) המתייחס לסיטואציה כוללת, המקיפה מגוון של גורמים הקשורים לא רק ליחיד אלא גם לגורמים חיצוניים. קיימות נקודות משיקות ומשותפות, היוצרות ביחד את השיח על מסוכנות. שיח על מסוכנות כולל בתוכו ניסיון לפיתוח מדדים אובייקטיביים ומדעיים לניבוי ולהערכה הן של מסוכנות והן של גורמי הסיכון. במסגרת ניסיונות אלו נוצרו שאלונים וכלי אבחון נבדלים להערכת מסוכנות. ככלל, ניתן לומר שההערכות המסוכנות מתייחסות לרמת מסוכנותו של הפרט כלפי קורבן פוטנציאלי וכלפי הסביבה. לדעתו של וייס (2008), הכלים המובְנים תורמים להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של הגורמים להתנהגות עבריינית אלימה, הם מספקים שפה אחידה להגדרות ה"אלימות" ועשויים אפוא לתרום להחלטות משפטיות וטיפוליות מדויקות ומקצועיות יותר.
בשנת 2014 פרסמה הוועדה הבין־משרדית את המלצותיה למניעה ולטיפול בתופעת האלימות במשפחה. בין שאר ההמלצות, העוסקות במתן מענים לשעת חירום, הקמת מערך בין־משרדי וגוף נתונים מתואם, הרחבת השירות לאוכלוסיות ייעודיות, הקמת מערכי הסברה ועוד, המליץ צוות ייחודי שעסק בנושא זה, על פיתוח והקמת כלי להערכת מסוכנות המותאם לעבירת האלימות במשפחה (בניטה, 2017). הוועדה ממליצה, בין השאר, על הסְדרה בחקיקה של מעמד מעריכי המסוכנות בעבירות אלמ"ב ובניית תוכנית הכשרה לגורמים השונים במשרדים המבצעים הערכות מסוכנות. עד 2017, טרם התקבלו המקורות התקציביים למימון המלצותיה של התוכנית הבין־משרדית, כאשר המשרד לביטחון פנים מעריך את בנייתו והתאמתו של כלי להערכת מסוכנות חדש בעבירות אלמ"ב (אלימות במשפחה) בכחמישה מיליוני ש"ח, כאשר שאר האמצעים שהוועדה ממליצה עליהם, הכוללים הכנסת אמצעים טכנולוגיים לניטור ולפיקוח על מורחקים בעבירות אלמ"ב, מוערכים בכ־25 מיליון ש"ח.
 
בארצות הברית גבר מאוד השימוש בהערכות מסוכנות במסגרת ההליך הפלילי בשני העשורים האחרונים. השימוש בכלים להערכת מסוכנות הפך לנפוץ לא רק במסגרת השחרור מהמאסר, אלא גם בשלב גזירת דינם של עבריינים מסוימים (בעיקר עברייני מין) ובמסגרת חוקי פיקוח אזרחיים על עברייני מין (סרוגוביץ, 2008). השימוש בהערכת מסוכנות בארץ ובארצות־הברית, הן לצורך קביעת העונש, הן לקביעת משך תקופת המאסר והן למטרות של הגבלה ופיקוח לאחר תום תקופת המאסר, משקף תהליך של מעבר מדוקטרינה של הרתעה לדוקטרינה של שלילית כושר סלקטיבית (שם). דוקטרינה זו, המבוססת על רעיון של מניעת ביצוע של עבירות עתידניות זכתה לביקורת רבה בעיקר עקב העובדה כי תחת תפישה זאת אנו מענישים לא בגין עבירות שבוצעו, אלא בגין השתייכות לקבוצה מסוימת או בגין מאפיינים כאלה או אחרים (Sapir, 2008)
 
בישראל מתמקד השיח המשפטי והציבורי בהערכות מסוכנות בעיקר סביב עבריינים המוגדרים כעברייני מין. החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין התשס"ו-2006 (חוק ששמו שונה במהלך 2011 לחוק להגנה על הציבור מפני עבירות מין) נועד להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי וכן באמצעות תוכניות של מעקב ופיקוח. חוק זה מאפשר לגורמים שונים בהליך הפלילי (בתי משפט, ועדות שחרורים, ועדות פסיכיאטריות ועוד) לקבוע תנאי פיקוח ומעקב אחרי עבריין מין לתקופות המצוינוֹת בו, וזאת לאחר קבלת הערכת מסוכנות. כניסתו לתוקף של חוק זה הופכת את הערכת המסוכנות לכלי מרכזי בהתמודדותה של המערכת המשפטית עם עברייני מין בשלבים שלאחר ההרשעה. לדוגמה, חוק שחרור על תנאי ממאסר 2001 מחייב את ועדת השחרורים לקבל הערכות מסוכנות ולתת לה משקל רב כאשר היא בוחנת את אפשרות שחרורם המוקדם של עברייני מין, עברייני אלימות במשפחה ועבריינים הלוקים בנפשם (שהם, 2008).
 
שלא כמו בתחום הפיקוח על עברייני מין, אין בישראל חקיקה המחייבת הגשת הערכת מסוכנות של עברייני אלימות במשפחה ברוב השלבים השונים של ההליך הפלילי (בר־אלי, בר־מוחא ופרנקל, 2004). בשנת 2005 החלה משטרה ישראל להשתמש בכלי ממוחשב להערכת מסוכנות של עברייני אלימות בין בני זוג. כלי זה, אשר פותח על ידי משטרת ישראל ושמאפייניו ודרך תיקופו יפורטו בהמשך, נועד לכַמת הערכות איכותניות סובייקטיביות של חוקרי משטרה, אשר אינם מעריכי מסוכנות בהכשרתם, לגבי מידת המסוכנות המיוחסת לעברייני אלימות במשפחה.
 
מטרת הפרק היא לבחון את המידה שבה מאמצת המערכת המשפטית את הערכת המסוכנות אשר ניתנת על ידי המשטרה לחשוד בתחילתו של הליך הפלילי, קרי בבקשות להארכת המעצר הראשונה בעבירות אלימות בין בני זוג, ולקראת סיומו של ההליך הפלילי במסגרת שיקולי גזר הדין על הרשעה בעבירת האלימות כלפי בת הזוג.