מה שצריך לקרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה שצריך לקרות
מכר
מאות
עותקים
מה שצריך לקרות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מה שצריך לקרות

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורלי קראוס-ויינר

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

מסרון ובו מילה אחת - ´הצילו!´ - מטלטל את עולמה של יולי, סופרת מצליחה המתגוררת עם בתה ובן זוגה. האירוע הטראומתי, שמעורבים בו בתה ואחד מחבריה הוותיקים, סוחף את יולי בחזרה אל עברה, אל אהבה גדולה שהוחמצה, וגם אל עולמות אחרים, שאליהם היא מגיעה באמצעות תקשור.
האם ישכיל המדריך הרוחני שלה, הנגלה אליה בחלומותיה, להוביל אותה לקראת תיקון שבסופו תזכה מחדש באהבת נעוריה? האם חייה הם אכן השתקפות של חיי מהפכנית רוסייה שנרדפה על ידי סטלין ונמלטה לפריז? האומנם יקרה מה שעל פי הכתוב במרומים צריך לקרות?
 
מה שצריך לקרות הוא ספר מרתק ויוצא דופן, שאינו מתייחס למסתרי התקשור כאל תופעה על-טבעית אלא רואה בהם חלק מן החיים ממש. בסגנונה הקולח מצליחה אורלי קראוס- ויינר להוליך את קוראיה על הגבול הדק שבין המציאות לחלום, בין האפשרי להזוי, בין החיים ומה שהיו צריכים להיות.
 
מה שצריך לקרות הוא ספרה התשיעי של אורלי קראוס-ויינר, מחברת רבי המכר "דיוקן הונגרי", "מחול הפלמינגו", "המערבולת", "אהבה לפי הספר", "מלכת הלבבות", התרוממות", נחיתת חרום" ו"זאבים בשלג".

פרק ראשון

פרולוג



תזמון הוא מושג מפתח בחיים, במיוחד למשוללי אינטואיציה כמוני. לכן, למשל, אף פעם לא כיביתי את הטלפון הסלולרי. תמיד חששתי שמבשרי בשורות גורליות יתקשרו בדיוק כשאחליט לפנק את עצמי בשינה הגונה או באמבטיית קצף מרגיעה.
אין לי הסבר מדוע דווקא באותו יום שבו התהפכו חיי שכחתי לקחת את הטלפון אתי למקלחת. אולי בגלל השיחה המרגיעה עם נתי, בן הזוג שלי, שקדמה לכך והרדימה את חושי כליל. בדיוק באותו יום הוא צלצל מהמילואים וסיפר לי שמצא עבודה אצל אחד מהחברים שלו בפלוגה. הרגשתי הקלה גדולה וחשבתי שחיינו שוב מתייצבים.
גם לטל, בתי בת השש עשרה, לא דאגתי במיוחד באותו ערב - בניגוד למנהגי, כאמא פולנייה סדרתית. היא הודיעה לי כבר בערב הקודם שלמחרת אחרי הלימודים תלך לידיד שלה, שכטר, כדי שיעזור לה להתכונן למבחן במתמטיקה. וכשמדובר בשכטר ידעתי היטב, על סמך ניסיון קודם רב שנים, שההגדרה של שיעור מתמטיקה לא טומנת בחובה פירושים רבי משמעות.
לכן גם כשיצאתי מהאמבטיה לא טרחתי לבדוק מיד אם מישהו התקשר, אלא הלכתי לחדרי נוטפת מים ועטופה במגבת. כשהייתי לבדי בבית, מה שלא קרה הרבה, אהבתי להתנגב ולהתמרח בכל הקרמים מול המראה הארוכה שהיתה קבועה על דלת הארון. כך יכולתי להגיע לכל קפל נסתר בגופי, ואלוהים יודע שבמשך השנים הוא צבר הרבה קפלים כאלה. כשבחנתי את גופי בקפדנות והחלטתי בפעם המיליון לפצוח בדיאטה, צלצל הטלפון הסלולרי שלי.
על הצג התנוסס שמה של חברת הילדות שלי, גבי. לכן עניתי בשמחה. היא היתה אישה עסוקה וגם אם לחמישה, לפיכך היו שיחות החולין שלנו נדירות מאוד והתקיימו בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה.
"היי," אמרתי, "משהו דחוף? בדיוק יצאתי מהאמבטיה. אפשר לחזור אלייך תכף אחרי שאתלבש?"
"כן," היא ענתה בקול מתוח במקצת, "אבל שיהיה תכף. חלמתי אתמול חלום רע, ורציתי לספר לך עליו לפני שכל הבלגנים שלי פה יגרמו לי לשכוח ממנו."
"חלום רע? עלי?" נדרכתי. הכרתי את גבי מגיל ארבע עשרה, וידעתי היטב שלחלומות שלה יש נטייה להתגשם.
"לא ממש עלייך, אלא על טל," היא ענתה בהיסוס. "אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל... איפה היא עכשיו?"
"אצל ידיד שלה, לומדת..." הרגשתי שהמתח זוחל לאיברי. במיוחד כשגיליתי לפתע, על צג הטלפון, שקיבלתי מסרון ממנה. "שנייה, גבי," אמרתי בחדות ולחצתי על אייקון ההודעות. המילה שהיתה כתובה על המסך הקפיאה את דמי. "הצילו!" כתבה בתי, שמעולם לא נטתה למעשי שטות מהסוג הזה. ידי רעדו כשלפתתי את הטלפון ובדקתי באיזו שעה נשלחה ההודעה. שש ועשרה, אלוהים! לפני כמעט שעה!
"גבי, אני תכף אחזור אלייך!" מלמלתי בקול רועד, "תהיי צמודה לטלפון, אני רק מתקשרת לטל!"
"בסדר," הספקתי לשמוע את תשובתה לפני שניתקתי ומיהרתי ללחוץ על הספרה אחת, החיוג המקוצר לטל. הטלפון אפילו לא השמיע את הנעימוֹן "מעלות לרקיע", השיר החביב עליה, ומיד קיבלתי את הודעת המשיבון. 'אלוהים אדירים!' נתקפתי אימה ומיהרתי לחייג בידיים רועדות לשכטר, אבל גם אצלו ענה המשיבון מיד. אין לי מושג מהיכן גייסתי כוחות נפש לחפש את מספר הטלפון של הבית שלו, אך גם שם נאלצתי להקשיב לקולה המתכתי של המזכירה האלקטרונית.
"גבי!" חזרתי אליה, מתקשה לנשום, "טל שלחה לי לפני שעה הודעה עם מילה אחת, 'הצילו', ואני לא מצליחה להשיג אותה בנייד! תגידי לי מהר, מה ראית בחלום?"
"ראיתי אותה ועוד מישהו, אני מניחה שזה הידיד הזה, מתחבאים באיזה מסגד..."
"מסגד?! איפה?! איך הם הגיעו למסגד?" ניסיתי לאמץ את מוחי כדי לזכור היכן ממוקם המסגד הקרוב ביותר לבית שלנו ברמת גן.
"אז זהו, שזה היה איפשהו בדרום, את יודעת... האזור שראיתי הזכיר לי את הסביבה של קיבוץ רגבי הנגב, שהיינו בו בשל"ת... אני חושבת שהמסגד נמצא ביישוב הבדואי הזה שקרוב אליו... רוחי א... שרקיה."
"אלוהים! איך הם הגיעו לשם? מה אני עושה עכשיו?" פכרתי את אצבעותי בייאוש.
"הכי טוב שתתקשרי למשטרת באר שבע," ענתה גבי, "ראיתי בחלום שחיכו להם בחוץ... כנופיה של בריונים בדואים... יולי, את בסדר? רוצה שאני אתקשר למשטרה אולי?"
"לא, אני בסדר..." מלמלתי, ומוחי עבד בקדחתנות, "ואני חושבת שעדיף שאתקשר ליפתח לפני המשטרה... גבי, אני תכף חוזרת אלייך!"
"יפתח בארץ?" שמעתי אותה שואלת, אבל ניתקתי וחייגתי אליו מיד. חשבתי עד כמה אני בת מזל שהחלטתי לפני שנה לנסוע להלוויה של אבא שלו, שכן בעקבות זאת חוּדש לפחות הקשר הטלפוני בינינו.
"הלו," שמעתי את קולו, ורווחה חלקית פשטה באיברי. יפתח, בן קיבוץ רגבי הנגב, היה חבר שלי לפני עשרים וחמש שנה. מאז ידע הקשר שלנו עליות ומורדות. אבל גם במורדות התלולים ביותר, כשדיברנו אולי פעם בשנתיים בטלפון, סמכתי עליו יותר מאשר על כל אדם אחר ביקום. ידעתי שאם אקלע לצרה רצינית, הוא יהפוך עולמות כדי לעזור לי.
"יפתח, זאת יולי, אני צריכה את עזרתך, דחוף!" אמרתי בקול רועד.
"מה קרה?!" שמעתי את הבהלה בקולו.
"טל הסתבכה באיזו צרה ברוחי א־שרקיה... היא מתחבאת שם באיזה מסגד... אל תשאל אותי איך היא הגיעה לשם, הסברים אחר כך... אתה מוכרח לטוס לשם ולחלץ אותה..."
"אני בדרך. רק תגידי לי באיזה מסגד היא... יש שם כמה."
"אין לי מושג," נלחצתי, "אבל אני אנסה לברר... בינתיים כדאי שתצא לדרך, שלא נאבד זמן... ויפתח, כדאי שתיקח אתך כמה גברים, כי הבנתי שרודפים אחריהם כמה ערסים מהכפר."
"טוב," הוא נשמע דרוך ומוכן לקרב. "אל תדאגי, יולי, אני אמצא אותה, אבל תעדכני אותי אם תדעי באיזה מסגד היא בדיוק."
"בסדר," אמרתי חסרת נשימה וניתקתי את השיחה. כשהייתי כבר במכונית שלי, בדרכי לדרום, התקשרתי לגבי.
"גבי, ראית איפה בדיוק נמצא המסגד הזה? יפתח אומר שיש שם כמה מסגדים."
"לא ממש... אבל תני לי רגע להתרכז." קולה דעך, והנחתי שהיא מנסה לתקשר עם המדריכים הרוחניים שלה כדי שישלחו לה מסרים בקשר למיקומו המדויק של המסגד הזה.
"כן... אני רואה עכשיו משהו..." התגבר קולה שוב, "זה המסגד הראשון, ממש בכניסה לכפר, רואים אותו מהכביש אם את זוכרת."
"תודה," אמרתי והתקשרתי שוב ליפתח למסור לו את המידע.
"אני כבר בדרך לכפר," הוא בישר לי, "ונמצא אתי גם השיח' של החמולה הכי גדולה שם, הוא בא אלינו הביתה אחרי האזכרה. אז אל תדאגי, יולי, תכף נמצא את טל והכול יהיה בסדר, אוקיי?"
"אוקיי, גם אני בדרך," עניתי, ודמעות נקוו בעיני. התפללתי בלבי שטל תימצא, שלמה ובריאה. אמנם גבי לא ציינה שום דבר בנוגע לפציעה או משהו חמור יותר, אבל פחדתי שהיא לא סיפרה את כל מה שראתה בחלום מחשש שתגרום לי להתמוטטות עצבים.
"אני כבר ליד המסגד," דיווח יפתח, "אז אל תדאגי וסעי בזהירות."
"בסדר," מלמלתי, והוא ניתק את השיחה. הכביש היה עמוס מכוניות, ולא היתה לי ברירה אלא לנהוג בזהירות כפי שהתבקשתי. אבל התפללתי בלבי שכשאעלה על כביש שש הוא יהיה פנוי יותר. כל מה שרציתי היה להגיע לטל, לחבק אותה בזרועותי ולחוש את חום גופה ואת לבה הולם בקצב רגיל. ידעתי שלפני כן לא אצליח להירגע.
הטלפון צלצל. שוב גבי. "נו, מה קורה?" היא שאלה.
"יפתח כבר ליד המסגד," דיווחתי לה, "עם השיח' של הכפר... אני מקווה שזה יספיק כדי להתגבר על הבריונים האלה. כמה הם היו?"
"ארבעה־חמישה," היא ענתה, "אבל אל תדאגי, ראיתי שהם חששו להיכנס למסגד, זה סימן שיש להם כבוד לדת... אני מניחה שגם את השיח' הם יכבדו."
"נקווה," מלמלתי במתח, ולחצתי על דוושת הגז כשגיליתי שאני כבר בכניסה לכביש שש. "תגידי, מה היה מצבה של טל... היא... לא היתה פצועה או משהו..."
"לא... היא נראתה בסדר, רק מבוהלת נורא... אבל החבר שלה היה קצת פצוע. ביד, אני חושבת... כן, כן, נזכרתי, היד שלו דיממה."
"אז יש לבריונים האלה סכינים?!" נבהלתי.
"נדמה לי... אבל אל תדאגי, אמרתי לך שהם לא העזו להיכנס למסגד, יולי. אני מבינה שאת כבר בדרך לשם." דאגה נשמעה בקולה של גבי.
"מה נראה לך?! שיש לי עצבים לחכות בבית במצב כזה?"
"תעשי לי טובה, סעי בזהירות," היא אמרה בנימה של תחינה, "יש לי הרגשה לא טובה גם בקשר אלייך..."
"גבי, אני נוסעת בשיא הזהירות," הבטחתי לה, "ברור לי שאני לא אהיה בכוח החילוץ של הילדים, אבל... אני רוצה לראות אותה..." פרצתי בבכי, שעד אותו רגע השתדלתי לכבוש, "לראות שהיא בריאה ושלמה... שלא קרה לה שום דבר..."
"אני מבינה, אני מבינה," היא אמרה ואז שתקה רגע. "מזל שיפתח בארץ בדיוק."
"כן, הוא הגיע אתמול לאזכרה של אבא שלו," אמרתי והתמלאתי בושה כשנזכרתי שוב איך לפני שנה התעקשתי יום שלם שלא אסע להלוויה. עד שאחותי גייסה את כל כושר השכנוע שלה ואת זה של יפתח עצמו כדי לגרור אותי לשם.
לא רציתי לחשוב מה היה קורה אילו במקום זה הייתי צריכה לבזבז שעות ארוכות, בערב גורלי כזה, בשכנוע שוטרי משטרת באר שבע שירוצו למסגד ברוחי א־שרקיה מכיוון שחברה שלי ראתה בחלום את בתי מתחבאת שם מכנופיית בריונים בדואים.
"והוא הודיע לך שהוא מגיע, יפה מצדו," אמרה גבי. לא רק ממנה הסתרתי את חידוש הקשר עם יפתח. בעצם לא סיפרתי לאף אחד על שיחות הטלפון שהתחדשו בינינו, מכיוון שחששתי שהסיפור יגיע איכשהו לאשתו.
"כן," עניתי, וראיתי שיש לי שיחה ממתינה מיפתח. מיד לחצתי, בלב הולם, על הכפתור שהעביר את השיחה אליו.
"יולי, הכול בסדר," בקע קולו מהמכשיר, יציב ובטוח, "חילצנו אותם משם, הערסים האלה ברחו ברגע שראו אותי מגיע עם השיח'. ביקשתי ממנו שיברר אם הם גנבו מהילדים משהו, ושידאג להחזיר לי את הכול."
"מה שלום הילדים?" שאלתי בקול רועד.
"קצת מעולפים אבל בסדר, אני בטוח שזה רק מההלם. בכל אופן, אני לוקח אותם לסורוקה, שיבדקו אותם. תגיעי כבר ישר לשם, אוקיי?"
"בסדר, אני בדרך," אמרתי וניתקתי את השיחה. התכוונתי לחזור לגבי, אבל לפתע חשתי מחנק עצום בחזה. נאבקתי עם עצמי כדי להמשיך לנשום ולהחזיק את ההגה ישר, אבל הוא הסתובב ימינה כאילו כוח גדול ממני משך אותו לשם. פתאום הוטחתי אל השמשה וכאב נורא פילח את ראשי, ואז חשך העולם ולא הרגשתי עוד שום דבר.

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה שצריך לקרות אורלי קראוס-ויינר

פרולוג



תזמון הוא מושג מפתח בחיים, במיוחד למשוללי אינטואיציה כמוני. לכן, למשל, אף פעם לא כיביתי את הטלפון הסלולרי. תמיד חששתי שמבשרי בשורות גורליות יתקשרו בדיוק כשאחליט לפנק את עצמי בשינה הגונה או באמבטיית קצף מרגיעה.
אין לי הסבר מדוע דווקא באותו יום שבו התהפכו חיי שכחתי לקחת את הטלפון אתי למקלחת. אולי בגלל השיחה המרגיעה עם נתי, בן הזוג שלי, שקדמה לכך והרדימה את חושי כליל. בדיוק באותו יום הוא צלצל מהמילואים וסיפר לי שמצא עבודה אצל אחד מהחברים שלו בפלוגה. הרגשתי הקלה גדולה וחשבתי שחיינו שוב מתייצבים.
גם לטל, בתי בת השש עשרה, לא דאגתי במיוחד באותו ערב - בניגוד למנהגי, כאמא פולנייה סדרתית. היא הודיעה לי כבר בערב הקודם שלמחרת אחרי הלימודים תלך לידיד שלה, שכטר, כדי שיעזור לה להתכונן למבחן במתמטיקה. וכשמדובר בשכטר ידעתי היטב, על סמך ניסיון קודם רב שנים, שההגדרה של שיעור מתמטיקה לא טומנת בחובה פירושים רבי משמעות.
לכן גם כשיצאתי מהאמבטיה לא טרחתי לבדוק מיד אם מישהו התקשר, אלא הלכתי לחדרי נוטפת מים ועטופה במגבת. כשהייתי לבדי בבית, מה שלא קרה הרבה, אהבתי להתנגב ולהתמרח בכל הקרמים מול המראה הארוכה שהיתה קבועה על דלת הארון. כך יכולתי להגיע לכל קפל נסתר בגופי, ואלוהים יודע שבמשך השנים הוא צבר הרבה קפלים כאלה. כשבחנתי את גופי בקפדנות והחלטתי בפעם המיליון לפצוח בדיאטה, צלצל הטלפון הסלולרי שלי.
על הצג התנוסס שמה של חברת הילדות שלי, גבי. לכן עניתי בשמחה. היא היתה אישה עסוקה וגם אם לחמישה, לפיכך היו שיחות החולין שלנו נדירות מאוד והתקיימו בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה.
"היי," אמרתי, "משהו דחוף? בדיוק יצאתי מהאמבטיה. אפשר לחזור אלייך תכף אחרי שאתלבש?"
"כן," היא ענתה בקול מתוח במקצת, "אבל שיהיה תכף. חלמתי אתמול חלום רע, ורציתי לספר לך עליו לפני שכל הבלגנים שלי פה יגרמו לי לשכוח ממנו."
"חלום רע? עלי?" נדרכתי. הכרתי את גבי מגיל ארבע עשרה, וידעתי היטב שלחלומות שלה יש נטייה להתגשם.
"לא ממש עלייך, אלא על טל," היא ענתה בהיסוס. "אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל... איפה היא עכשיו?"
"אצל ידיד שלה, לומדת..." הרגשתי שהמתח זוחל לאיברי. במיוחד כשגיליתי לפתע, על צג הטלפון, שקיבלתי מסרון ממנה. "שנייה, גבי," אמרתי בחדות ולחצתי על אייקון ההודעות. המילה שהיתה כתובה על המסך הקפיאה את דמי. "הצילו!" כתבה בתי, שמעולם לא נטתה למעשי שטות מהסוג הזה. ידי רעדו כשלפתתי את הטלפון ובדקתי באיזו שעה נשלחה ההודעה. שש ועשרה, אלוהים! לפני כמעט שעה!
"גבי, אני תכף אחזור אלייך!" מלמלתי בקול רועד, "תהיי צמודה לטלפון, אני רק מתקשרת לטל!"
"בסדר," הספקתי לשמוע את תשובתה לפני שניתקתי ומיהרתי ללחוץ על הספרה אחת, החיוג המקוצר לטל. הטלפון אפילו לא השמיע את הנעימוֹן "מעלות לרקיע", השיר החביב עליה, ומיד קיבלתי את הודעת המשיבון. 'אלוהים אדירים!' נתקפתי אימה ומיהרתי לחייג בידיים רועדות לשכטר, אבל גם אצלו ענה המשיבון מיד. אין לי מושג מהיכן גייסתי כוחות נפש לחפש את מספר הטלפון של הבית שלו, אך גם שם נאלצתי להקשיב לקולה המתכתי של המזכירה האלקטרונית.
"גבי!" חזרתי אליה, מתקשה לנשום, "טל שלחה לי לפני שעה הודעה עם מילה אחת, 'הצילו', ואני לא מצליחה להשיג אותה בנייד! תגידי לי מהר, מה ראית בחלום?"
"ראיתי אותה ועוד מישהו, אני מניחה שזה הידיד הזה, מתחבאים באיזה מסגד..."
"מסגד?! איפה?! איך הם הגיעו למסגד?" ניסיתי לאמץ את מוחי כדי לזכור היכן ממוקם המסגד הקרוב ביותר לבית שלנו ברמת גן.
"אז זהו, שזה היה איפשהו בדרום, את יודעת... האזור שראיתי הזכיר לי את הסביבה של קיבוץ רגבי הנגב, שהיינו בו בשל"ת... אני חושבת שהמסגד נמצא ביישוב הבדואי הזה שקרוב אליו... רוחי א... שרקיה."
"אלוהים! איך הם הגיעו לשם? מה אני עושה עכשיו?" פכרתי את אצבעותי בייאוש.
"הכי טוב שתתקשרי למשטרת באר שבע," ענתה גבי, "ראיתי בחלום שחיכו להם בחוץ... כנופיה של בריונים בדואים... יולי, את בסדר? רוצה שאני אתקשר למשטרה אולי?"
"לא, אני בסדר..." מלמלתי, ומוחי עבד בקדחתנות, "ואני חושבת שעדיף שאתקשר ליפתח לפני המשטרה... גבי, אני תכף חוזרת אלייך!"
"יפתח בארץ?" שמעתי אותה שואלת, אבל ניתקתי וחייגתי אליו מיד. חשבתי עד כמה אני בת מזל שהחלטתי לפני שנה לנסוע להלוויה של אבא שלו, שכן בעקבות זאת חוּדש לפחות הקשר הטלפוני בינינו.
"הלו," שמעתי את קולו, ורווחה חלקית פשטה באיברי. יפתח, בן קיבוץ רגבי הנגב, היה חבר שלי לפני עשרים וחמש שנה. מאז ידע הקשר שלנו עליות ומורדות. אבל גם במורדות התלולים ביותר, כשדיברנו אולי פעם בשנתיים בטלפון, סמכתי עליו יותר מאשר על כל אדם אחר ביקום. ידעתי שאם אקלע לצרה רצינית, הוא יהפוך עולמות כדי לעזור לי.
"יפתח, זאת יולי, אני צריכה את עזרתך, דחוף!" אמרתי בקול רועד.
"מה קרה?!" שמעתי את הבהלה בקולו.
"טל הסתבכה באיזו צרה ברוחי א־שרקיה... היא מתחבאת שם באיזה מסגד... אל תשאל אותי איך היא הגיעה לשם, הסברים אחר כך... אתה מוכרח לטוס לשם ולחלץ אותה..."
"אני בדרך. רק תגידי לי באיזה מסגד היא... יש שם כמה."
"אין לי מושג," נלחצתי, "אבל אני אנסה לברר... בינתיים כדאי שתצא לדרך, שלא נאבד זמן... ויפתח, כדאי שתיקח אתך כמה גברים, כי הבנתי שרודפים אחריהם כמה ערסים מהכפר."
"טוב," הוא נשמע דרוך ומוכן לקרב. "אל תדאגי, יולי, אני אמצא אותה, אבל תעדכני אותי אם תדעי באיזה מסגד היא בדיוק."
"בסדר," אמרתי חסרת נשימה וניתקתי את השיחה. כשהייתי כבר במכונית שלי, בדרכי לדרום, התקשרתי לגבי.
"גבי, ראית איפה בדיוק נמצא המסגד הזה? יפתח אומר שיש שם כמה מסגדים."
"לא ממש... אבל תני לי רגע להתרכז." קולה דעך, והנחתי שהיא מנסה לתקשר עם המדריכים הרוחניים שלה כדי שישלחו לה מסרים בקשר למיקומו המדויק של המסגד הזה.
"כן... אני רואה עכשיו משהו..." התגבר קולה שוב, "זה המסגד הראשון, ממש בכניסה לכפר, רואים אותו מהכביש אם את זוכרת."
"תודה," אמרתי והתקשרתי שוב ליפתח למסור לו את המידע.
"אני כבר בדרך לכפר," הוא בישר לי, "ונמצא אתי גם השיח' של החמולה הכי גדולה שם, הוא בא אלינו הביתה אחרי האזכרה. אז אל תדאגי, יולי, תכף נמצא את טל והכול יהיה בסדר, אוקיי?"
"אוקיי, גם אני בדרך," עניתי, ודמעות נקוו בעיני. התפללתי בלבי שטל תימצא, שלמה ובריאה. אמנם גבי לא ציינה שום דבר בנוגע לפציעה או משהו חמור יותר, אבל פחדתי שהיא לא סיפרה את כל מה שראתה בחלום מחשש שתגרום לי להתמוטטות עצבים.
"אני כבר ליד המסגד," דיווח יפתח, "אז אל תדאגי וסעי בזהירות."
"בסדר," מלמלתי, והוא ניתק את השיחה. הכביש היה עמוס מכוניות, ולא היתה לי ברירה אלא לנהוג בזהירות כפי שהתבקשתי. אבל התפללתי בלבי שכשאעלה על כביש שש הוא יהיה פנוי יותר. כל מה שרציתי היה להגיע לטל, לחבק אותה בזרועותי ולחוש את חום גופה ואת לבה הולם בקצב רגיל. ידעתי שלפני כן לא אצליח להירגע.
הטלפון צלצל. שוב גבי. "נו, מה קורה?" היא שאלה.
"יפתח כבר ליד המסגד," דיווחתי לה, "עם השיח' של הכפר... אני מקווה שזה יספיק כדי להתגבר על הבריונים האלה. כמה הם היו?"
"ארבעה־חמישה," היא ענתה, "אבל אל תדאגי, ראיתי שהם חששו להיכנס למסגד, זה סימן שיש להם כבוד לדת... אני מניחה שגם את השיח' הם יכבדו."
"נקווה," מלמלתי במתח, ולחצתי על דוושת הגז כשגיליתי שאני כבר בכניסה לכביש שש. "תגידי, מה היה מצבה של טל... היא... לא היתה פצועה או משהו..."
"לא... היא נראתה בסדר, רק מבוהלת נורא... אבל החבר שלה היה קצת פצוע. ביד, אני חושבת... כן, כן, נזכרתי, היד שלו דיממה."
"אז יש לבריונים האלה סכינים?!" נבהלתי.
"נדמה לי... אבל אל תדאגי, אמרתי לך שהם לא העזו להיכנס למסגד, יולי. אני מבינה שאת כבר בדרך לשם." דאגה נשמעה בקולה של גבי.
"מה נראה לך?! שיש לי עצבים לחכות בבית במצב כזה?"
"תעשי לי טובה, סעי בזהירות," היא אמרה בנימה של תחינה, "יש לי הרגשה לא טובה גם בקשר אלייך..."
"גבי, אני נוסעת בשיא הזהירות," הבטחתי לה, "ברור לי שאני לא אהיה בכוח החילוץ של הילדים, אבל... אני רוצה לראות אותה..." פרצתי בבכי, שעד אותו רגע השתדלתי לכבוש, "לראות שהיא בריאה ושלמה... שלא קרה לה שום דבר..."
"אני מבינה, אני מבינה," היא אמרה ואז שתקה רגע. "מזל שיפתח בארץ בדיוק."
"כן, הוא הגיע אתמול לאזכרה של אבא שלו," אמרתי והתמלאתי בושה כשנזכרתי שוב איך לפני שנה התעקשתי יום שלם שלא אסע להלוויה. עד שאחותי גייסה את כל כושר השכנוע שלה ואת זה של יפתח עצמו כדי לגרור אותי לשם.
לא רציתי לחשוב מה היה קורה אילו במקום זה הייתי צריכה לבזבז שעות ארוכות, בערב גורלי כזה, בשכנוע שוטרי משטרת באר שבע שירוצו למסגד ברוחי א־שרקיה מכיוון שחברה שלי ראתה בחלום את בתי מתחבאת שם מכנופיית בריונים בדואים.
"והוא הודיע לך שהוא מגיע, יפה מצדו," אמרה גבי. לא רק ממנה הסתרתי את חידוש הקשר עם יפתח. בעצם לא סיפרתי לאף אחד על שיחות הטלפון שהתחדשו בינינו, מכיוון שחששתי שהסיפור יגיע איכשהו לאשתו.
"כן," עניתי, וראיתי שיש לי שיחה ממתינה מיפתח. מיד לחצתי, בלב הולם, על הכפתור שהעביר את השיחה אליו.
"יולי, הכול בסדר," בקע קולו מהמכשיר, יציב ובטוח, "חילצנו אותם משם, הערסים האלה ברחו ברגע שראו אותי מגיע עם השיח'. ביקשתי ממנו שיברר אם הם גנבו מהילדים משהו, ושידאג להחזיר לי את הכול."
"מה שלום הילדים?" שאלתי בקול רועד.
"קצת מעולפים אבל בסדר, אני בטוח שזה רק מההלם. בכל אופן, אני לוקח אותם לסורוקה, שיבדקו אותם. תגיעי כבר ישר לשם, אוקיי?"
"בסדר, אני בדרך," אמרתי וניתקתי את השיחה. התכוונתי לחזור לגבי, אבל לפתע חשתי מחנק עצום בחזה. נאבקתי עם עצמי כדי להמשיך לנשום ולהחזיק את ההגה ישר, אבל הוא הסתובב ימינה כאילו כוח גדול ממני משך אותו לשם. פתאום הוטחתי אל השמשה וכאב נורא פילח את ראשי, ואז חשך העולם ולא הרגשתי עוד שום דבר.