זייתון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זייתון
הוספה למועדפים

זייתון

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים

תקציר

כשסופת ההוריקן "קתרינה" פגעה בניו אורלינס, החליט עבּדוּל-רחמן זייתוּן - אמריקני ממוצא סורי, בעל עסק משגשג ואב לארבעה ילדים - להישאר בביתו ולהגן על רכושו. בימים שלאחר הסופה הוא שייט בסירת קנו ברחובות העיר המוצפים מים והגיש עזרה לכל מי שיכול. שבוע לאחר מכן, ב-6 בספטמבר 2005, נעלם זייתון לפתע בלי להותיר זכר.
ספר העיון הכובש של דייב אגרס, שכתיבתו ארכה שלוש שנים, מתאר את עברו של זייתון בסוריה, את נישואיו לקאתי - אמריקנית שהתאסלמה - ואת ילדיהם, וכן את האווירה הסוריאליסטית בניו אורלינס ובארצות הברית כולה שעשתה את סיפורו הלא-ייאמן של עבדול-רחמן זייתון לאפשרי. כמו ספרו הקודם של אגרס, מהו המה, גם ספר זה נכתב בשיתוף פעולה עם גיבוריו והיה כרוך במחקר נרחב - בארצות הברית, בספרד ובסוריה.

סקירות וביקורות

ראו כיצד ויתרתי כליל על עצמי, עאלק קשה לגנות את דייב אגרס על ספר כל כך אנושי וחשוב, אבל מוכרחים דייב אגרס הוא מעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא מייסד ועורך כתב העת 'מקסוויני'ז‭,'‬ בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, כותב תסריטים ומצוי ברשימת הקריאה של אובמה. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד ‭ ,1970‬ מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמיתיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.

יצירת הביכורים של אגרס, 'יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה‭,'‬ הייתה רומן נרקיסיסטי המבוסס ישירות על חייו של הסופר. אגרס, תמיד מודע לעצמו, מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית‭."‬ הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר, ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי, כדי לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים‭."‬

שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן 'מהו המה‭,'‬ מ‭,2006-‬ שמספר על פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן; ו'זייתון' (במקור ‭ ,(2009‬ שתורגם כעת לעברית ומגולל את קורותיו של אמריקאי ממוצא סורי בזמן ההוריקן קתרינה. שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים. אבל כשם שחסידות יתרה ופריצות אינן בהכרח הפכים ונובעות ממקור אחד, כך קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות. ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שלמרבה האירוניה יוצרת בעצמה סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז‭":‬ראו כיצד ויתרתי כליל על עצמי! ועוד אני‭"!‬ חשוב מכך, כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי, גם יצירת הביכורים הייתה אסונית וסוחטת דמעות, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד את שני הוריו באותה שנה בהיותו בן ‭ .21‬

קשה לגנות את אגרס על 'זייתון‭.'‬ זו הרי יצירה כל כך הומנית, חברתית, "חשובה‭."‬ מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת על קבלן שיפוצים מניו-אורלינס שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר עודף של חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית, שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון, מה עוד שהכל מגובה בתחקיר מקיף ובכתיבה רהוטה ומותחת למדי? טוב שרואים אור ספרים כמו 'זייתון' ו'מהו המה‭,'‬ אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל את הסתירות של חיינו, אם אנו מבקשים מספרות לחדור לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים, אם בספרות אנו מחפשים רגשות מביכים ויופי לשמו. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ורחוקים מלספק את התשוקה לספרות טובה.

רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. קחו למשל את 'להרוג בעלי חיים' של ספרן-פויר, או את ההתמקדות בעשוקים, ניצולי שואה וילדים. ראו גם את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס על "הנרקיסיסטים הגדולים" רות, מיילר ואפדייק. ואמנם כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוותם לאגרס. 'בדם קר' של קפוטה ו'שירת התליין' של מיילר הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. פרט לכך שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, ניצבות במרכזן דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא בלתי ניתן להשוואה לאגרס.

מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם? השערה כללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות השישים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהליזם, חש השמאל, שאליו שייכים רוב הסופרים, צורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים ונגד אנרכיית הסיקסטיז. השערה ספציפית: המוסרנות הספרותית הושפעה מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים‭,"‬ והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה ספציפית: היחלשות השפעת הספרות על התרבות. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי בזמנם הייתה גלימת הסופר רחבה ונוצצת. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעת הסופרים על התרבות בכללותה, כך הסתלק הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין ופינה מקום לכתיבה מוסרית, נאורה וצודקת. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

עוד 3 ספרים על ניו אורלינס:
היקיצה > קייט שופן
פשעי אקורדיון > אני פרו
מוות על גדת הנהר > ג'יין מ' רדמן

בתמונה: דייב אגרס
אריק גלסנר 7 לילות 31/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

ראו כיצד ויתרתי כליל על עצמי, עאלק קשה לגנות את דייב אגרס על ספר כל כך אנושי וחשוב, אבל מוכרחים דייב אגרס הוא מעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא מייסד ועורך כתב העת 'מקסוויני'ז‭,'‬ בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, כותב תסריטים ומצוי ברשימת הקריאה של אובמה. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד ‭ ,1970‬ מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמיתיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.

יצירת הביכורים של אגרס, 'יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה‭,'‬ הייתה רומן נרקיסיסטי המבוסס ישירות על חייו של הסופר. אגרס, תמיד מודע לעצמו, מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית‭."‬ הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר, ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי, כדי לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים‭."‬

שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן 'מהו המה‭,'‬ מ‭,2006-‬ שמספר על פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן; ו'זייתון' (במקור ‭ ,(2009‬ שתורגם כעת לעברית ומגולל את קורותיו של אמריקאי ממוצא סורי בזמן ההוריקן קתרינה. שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים. אבל כשם שחסידות יתרה ופריצות אינן בהכרח הפכים ונובעות ממקור אחד, כך קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות. ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שלמרבה האירוניה יוצרת בעצמה סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז‭":‬ראו כיצד ויתרתי כליל על עצמי! ועוד אני‭"!‬ חשוב מכך, כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי, גם יצירת הביכורים הייתה אסונית וסוחטת דמעות, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד את שני הוריו באותה שנה בהיותו בן ‭ .21‬

קשה לגנות את אגרס על 'זייתון‭.'‬ זו הרי יצירה כל כך הומנית, חברתית, "חשובה‭."‬ מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת על קבלן שיפוצים מניו-אורלינס שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר עודף של חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית, שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון, מה עוד שהכל מגובה בתחקיר מקיף ובכתיבה רהוטה ומותחת למדי? טוב שרואים אור ספרים כמו 'זייתון' ו'מהו המה‭,'‬ אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל את הסתירות של חיינו, אם אנו מבקשים מספרות לחדור לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים, אם בספרות אנו מחפשים רגשות מביכים ויופי לשמו. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ורחוקים מלספק את התשוקה לספרות טובה.

רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. קחו למשל את 'להרוג בעלי חיים' של ספרן-פויר, או את ההתמקדות בעשוקים, ניצולי שואה וילדים. ראו גם את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס על "הנרקיסיסטים הגדולים" רות, מיילר ואפדייק. ואמנם כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוותם לאגרס. 'בדם קר' של קפוטה ו'שירת התליין' של מיילר הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. פרט לכך שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, ניצבות במרכזן דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא בלתי ניתן להשוואה לאגרס.

מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם? השערה כללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות השישים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהליזם, חש השמאל, שאליו שייכים רוב הסופרים, צורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים ונגד אנרכיית הסיקסטיז. השערה ספציפית: המוסרנות הספרותית הושפעה מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים‭,"‬ והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה ספציפית: היחלשות השפעת הספרות על התרבות. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי בזמנם הייתה גלימת הסופר רחבה ונוצצת. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעת הסופרים על התרבות בכללותה, כך הסתלק הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין ופינה מקום לכתיבה מוסרית, נאורה וצודקת. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

עוד 3 ספרים על ניו אורלינס:
היקיצה > קייט שופן
פשעי אקורדיון > אני פרו
מוות על גדת הנהר > ג'יין מ' רדמן

בתמונה: דייב אגרס
אריק גלסנר 7 לילות 31/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
זייתון דייב אגרס

טעימה מהספר תעלה בקרוב...