תקווה 9
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תקווה 9
הוספה למועדפים

תקווה 9

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עדי לויתן

עדי לויתן נולד וגדל בבת ים ובחולון. 
במשך השנים עבד כפועל בניין, מסגר, שחקן ומורה לתאטרון. בוגר בית צבי, סמינר הקיבוצים והמחלקה לספרות עברית שבאוניברסיטת בן גוריון. סיפוריו ושיריו ראו אור בכתבי עת שונים ביניהם: ״מאזניים״, ״מעיין״ ו״שבו״. כמה מן הסיפורים המופיעים בספר זה זכו בפרסים מטעם מפעל הפיס, ידיעות אחרונות ועוד. מזה שנים רבות מתגורר במצפה רמון שבהר הנגב.
 

תקציר

פֶּסֶל אבן שנוסע מן העיירה הדרומית לעיר ליידן שבהולנד וחוזר על עקבותיו, נגר הטס בחלומותיו לאמריקה, בדואי הרואה במפעל הציוני את הזדמנות חייו ותקווה המשוטטת ברחובות ומצפה לאהובה החייל בעל העיניים הסגולות הן חלק מן הדמויות המאכלסות את המעשייה המדברית "תקווה 9״. 
גיבורי העלילה חיים אי-שם בעיירה מדברית רחוקה שבה דומה כי המרחב הגאוגרפי המקיף אותה והאווירה השוררת בה מעוררים שאלות של מרחב וזמן: “תראה יש כאלה שיגידו לך שהמקום הזה הוא בועה, פיקציה, המצאה של איזה משרד ממשלתי, אני לא נכנס לעניינים של מקום, יותר מדי מסובך היחסים בין אדם למקום, אני יותר מתמקד בעניין של הזמן, יש כאלה שיגידו לך שבמקום הזה הזמן לא זז, אני חושב אחרת, אני חושב שהזמן זז אבל אחורה, אני לא צוחק איתך! יש לי הוכחות...”
(מתוך הסיפור – ‘גבר גבר ואיש שטח’)
 
״פרודיה מבריקה ומטורפת, הכתובה בשפה טבעית ומרהיבה...״
(מנימוקי השופטים לזכייתו של הסיפור - ״גברגבר ואיש שטח״ בפרס מטעם ׳ידיעות אחרונות׳)
 
״יש בסיפורים אלה ניחוח ואווירה של מקום אחר, מקום שהספרות הישראלית לא מכירה״
(מתוך דבריו של פרופסור יצחק בן מרדכי מן המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון)  

פרק ראשון

פתיחה
 
לו הייתם ציפור שמתעופפת במרחבים המדבריים הדרומיים, ייתכן שהייתם מבחינים בעיירתנו. תלוי כמובן בכיוון התעופה ובמשטר הרוחות באותו היום. בתחילה הייתם אולי מבחינים בכיפות הרדאר הלבנות במרכזו של המחנה הצבאי הסמוך. לאחר שהייתם חולפים על פני כרמי גפנים ומטעי זיתים, הייתם מבחינים במגדל המים הניצב כשומר מעל טורי השיכונים הנושנים.
כעת, לאחר שנחתתם על שולי המגדל ושאפתם נשימה עמוקה מן האוויר הנקי, אתם מתפנים למבט מדוקדק יותר.
היום יום שני. יום השוק. לימינכם לכיוון דרום־מזרח, הסככות שמתחתיהן ניצבות כבר הבסטות העמוסות בירקות ובפירות. ליד הבסטה של רפאל עומדת רגינה סבֵרדלוֹב ופורשת על אבני המרצפת מעילים ישנים, סירי אמייל פצועים וצעצועים שידעו ימים טובים יותר. ברחבה שמעל השוק, סמוך לטמבורייה/שכפול מפתחות/עבודות חשמל של אדון ועקנין, ניצב בית הקפה שלנו. ״פְּטיט פלֵר״ שמו. ליד שולחן צדדי בבית הקפה יושב המשורר, מעשן סיגריה ובוחן את השיר שכתב:
 
העין השלישית
 
בַּזְמָן האחרון הייתי עייף
ועצמתי את העין השלישית.
חשבתי על ענייני כסף ופרנסה, אבל מה,
כשהלכתי לקנות ירקות בשוק
אצל רפאל (חצילים, שומר, בצל)
היא ריחפה מעל ראשו וקרצה לי.
קרצתי לה בחזרה
ורפאל אמר, יפה זאתי, אה?
כן, אמרתי, ועוד איך.
עזוב אותך משטויות, חייך רפאל,
אני מכיר אותה טוב. כל יום שני
היא באה אצלי לקנות עגבניות,
ותאמין לי, כולה רוח.
 
המשורר מרוצה מהשיר אבל לא מרוצה בכלל מהעובדה שהחברה שלו עזבה אותו אתמול. הוא מועך את שארית הסיגריה במאפרה, מסיים לשתות את האספרסו והולך הביתה להתנחם בשנת בוקר מאוחרת. עוד הוא הולך ואל השוק מגיעה פורטונה, אשתו של יום־טוב הנגר. הדיאטה החדשה של יום־טוב מחייבת אותה לקנות כוסמת וקינואה והרבה ירקות. רפאל מחייך אליה חיוך בלי שיניים וממליץ על תפוחי האדמה האדומים, דֶזירֶה.
״זה לא תפוח אדמה, גברת פורטונה, זה תפוח עץ בתחפושת, יותר מתוק מסופגנייה.״
״תפוחי אדמה אני לא רוצה, אבל תביא לי קישואים ושומר וחצילים. ושיהיו יפים, החצילים.״
״אַיי, גברת פורטונה, לי את צריכה להגיד? אצלי כל חציל מלך! כל חציל דוקטור! האוכל חציל, את נפשו מציל!״
פורטונה מחייכת אל רפאל שכבר מחייך אל קדוש שהגיע לקנות עגבניות ובצל ל״מקדש השווארמה״. קדוש ממהר כי בשווארמה נמצא עכשיו רק הילד. נמרוד. אמנם בן שבע־עשרה, אבל הראש שלו במקום אחר.
״יאללה תיק תק, רפאל, אין לי זמן. שים לי חמש קילו עגבניות, קילו פלפל ירוק חריף וחמש קילו בצל.״
״אַיי, קדוש, איזה עגבניות יש לי היום... כל עגבנייה, גיברת יפהפייה! כל בצל, זוכה פרס נובל!״
 
מאחורי הדלפק ב״מקדש השווארמה״ עומד נמרוד וחולם. על מה חולם נמרוד? על אמריקה, אלא מה! ניו יורק! ניו יורק! טיימס סקוור, ברודוויי, סנטרל פארק, סאבוויי, צ'יינהטאון. שמות השכונות הניו יורקיות מתגלגלות במחשבות — קוני איילנד, אפֶּר וסט סייד, הרלם, ריברדֵייל, יוֹנקֵרס.
קדוש חוזר. נמרוד מתנער.
 
ח' מחנה את הג'יפ הירוק בחניה הסמוכה לבית הקפה. מתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ ומותח את רגליו הארוכות. אספרסו קטן לפני שהוא יורד אל השטח יעשה לו רק טוב. בינו לבינו הוא מתלבט בין שלוש אפשרויות: אפשרות א', להתעכב בעבודה ולנצל ללא שיהוי את הזמן שהתפנה כדי להתעסק עם עלמה; אפשרות ב', להתעכב בעבודה ולקדם את העניינים עם ענבר המדריכה החדשה בבית ספר שדה; אפשרות שלישית, לחזור הביתה בשעה סבירה ולהעביר ערב שקט עם חדווה ויובלי. מזל שגבר־גבר ואיש־שטח הגיעו לקפה ואפשר לדחות את ההתלבטות לאחרי שיחת הרעים.
בינתיים ב״מקדש השווארמה״, גם מנהל מחלקת הרווחה נכנס לאכול משהו. הוא מזהה בזווית עינו את חזקיהו המסב אל השולחן בחברת אלדורדו והבטלנים א', ב', ג' וד'. מנהל המחלקה מעמיד פנים שאינו מבחין בהם אך אינו יכול להתחמק מאצבעו של בטלן ד' המופנית אליו ומקולות הצחוק הרמים הבוקעים מכיוון השולחן. אין לו ספק שהצחוק על חשבונו והוא שוב ממשש את הצלקת שעל מצחו. למרבה המזל מגיע אל ה״מקדש״ גם גנרל פוסטה ומספר לו בהתרגשות שהצליח לצרף בול נדיר מאינדונזיה לאוסף הפרטי שלו. הגנרל ומנהל המחלקה שוקעים בשיחה ערה על מעטפות יום ראשון, עד שקדוש פונה אליהם ושואל, ״מה לשים לכם בפיתה?״
חזקיהו מתרומם מן השולחן ונפרד לשלום מאלדורדו ומהבטלנים א', ב', ג' וד'. ״טוב, אין לי זמן להתקשקש איתכם כל היום, יש מישהי שמחכה לי.״
בטלן א': יאללה יאללה, לך לך לוונוס שלך.
בטלן ב': הלוואי שמישהי היתה מחכה לי.
בטלן ד': מה עם אשתך?
בטלן ב': תעשה לי טובה.
בטלן ג': היא כבר מזמן לא מחכה לו.
אלדורדו: אשתי דווקא כן מחכה לי.
בטלן א': מי מהן, מוחמד? אישה א', ב' או ג'?
אלדורדו: שלושתן!
בטלן ד': צרות של עשירים.
אלדורדו והבטלנים נאלמים דום כאשר הם מבחינים באביגיל הפוסעת לכיוון סניף הסופרמרקט. היא מפנה את ראשה אליהם. מבטה הזהיר וצופן הסוד שוטף לרגע אחד באלומה כחולה וצלולה את הבטלנים, את ״מקדש השווארמה״ ואת יושביו. מיד אחר כך ממשיכה אביגיל בדרכה.
בטלן ג': ואללה זאת... יש לבעלה מזל גדול... איזה עיניים...
בטלן ב': איזה פיגורה...
בטלן ג': איזה שַ...
בטלן א': שתוק!
בטלן ד': מה עם אשתך?
בטלן ג': תעשה לי טובה!
כעת, אם תתעופפו מעל המרכז המסחרי, תבחינו במכוניתו של השריף המתקדמת אל עבר תחנת המשטרה ובמכוניתה הקטנה של אביגיל הממהרת אל בית הספר, לישיבה הפדגוגית. בדרכו אל תחנת המשטרה מבחין השריף בתקווה המנופפת לו בידה. השריף לא ממש יודע מה לעשות עם תקווה אבל עוצר בכל זאת.
״מה קורה, תקווה?״
״לא בסדר, שריף.״
״לא לקחת תרופות היום?״
״דווקא לקחתי.״
״אז מה הבעיה?״
״אני לא מוצאת את האהבה שלי.״
״אף אחד לא מוצא, תקווה.״
״למה אתה מדבר ככה?! אני אמצא!״
״בסדר גמור, אבל לא היום. בואי, אני אקפיץ אותך הביתה.״
״יש לך סיגריה, שריף?״
״יש. אבל תעשני אותה רק כשתגיעי הביתה, מבטיחה?״
״מבטיחה.״
השריף עושה סיבוב פרסה ונוסע לכיוון הבלוקים הישנים. הוא מוודא שתקווה נכנסת הביתה ואחר כך, מתוך הרגל, עושה סיבוב מסביב לבלוק. תמיד יש הפתעות בחצרות האחוריות.

עדי לויתן

עדי לויתן נולד וגדל בבת ים ובחולון. 
במשך השנים עבד כפועל בניין, מסגר, שחקן ומורה לתאטרון. בוגר בית צבי, סמינר הקיבוצים והמחלקה לספרות עברית שבאוניברסיטת בן גוריון. סיפוריו ושיריו ראו אור בכתבי עת שונים ביניהם: ״מאזניים״, ״מעיין״ ו״שבו״. כמה מן הסיפורים המופיעים בספר זה זכו בפרסים מטעם מפעל הפיס, ידיעות אחרונות ועוד. מזה שנים רבות מתגורר במצפה רמון שבהר הנגב.
 

סקירות וביקורות

עוד לא אבדה רן בן נון ביקורת העורך 04/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור קצר מתוך "תקווה 9" עדי לויתן הארץ 16/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד לא אבדה רן בן-נון ביקורת העורך 17/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

עוד לא אבדה רן בן נון ביקורת העורך 04/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור קצר מתוך "תקווה 9" עדי לויתן הארץ 16/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד לא אבדה רן בן-נון ביקורת העורך 17/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
תקווה 9 עדי לויתן
פתיחה
 
לו הייתם ציפור שמתעופפת במרחבים המדבריים הדרומיים, ייתכן שהייתם מבחינים בעיירתנו. תלוי כמובן בכיוון התעופה ובמשטר הרוחות באותו היום. בתחילה הייתם אולי מבחינים בכיפות הרדאר הלבנות במרכזו של המחנה הצבאי הסמוך. לאחר שהייתם חולפים על פני כרמי גפנים ומטעי זיתים, הייתם מבחינים במגדל המים הניצב כשומר מעל טורי השיכונים הנושנים.
כעת, לאחר שנחתתם על שולי המגדל ושאפתם נשימה עמוקה מן האוויר הנקי, אתם מתפנים למבט מדוקדק יותר.
היום יום שני. יום השוק. לימינכם לכיוון דרום־מזרח, הסככות שמתחתיהן ניצבות כבר הבסטות העמוסות בירקות ובפירות. ליד הבסטה של רפאל עומדת רגינה סבֵרדלוֹב ופורשת על אבני המרצפת מעילים ישנים, סירי אמייל פצועים וצעצועים שידעו ימים טובים יותר. ברחבה שמעל השוק, סמוך לטמבורייה/שכפול מפתחות/עבודות חשמל של אדון ועקנין, ניצב בית הקפה שלנו. ״פְּטיט פלֵר״ שמו. ליד שולחן צדדי בבית הקפה יושב המשורר, מעשן סיגריה ובוחן את השיר שכתב:
 
העין השלישית
 
בַּזְמָן האחרון הייתי עייף
ועצמתי את העין השלישית.
חשבתי על ענייני כסף ופרנסה, אבל מה,
כשהלכתי לקנות ירקות בשוק
אצל רפאל (חצילים, שומר, בצל)
היא ריחפה מעל ראשו וקרצה לי.
קרצתי לה בחזרה
ורפאל אמר, יפה זאתי, אה?
כן, אמרתי, ועוד איך.
עזוב אותך משטויות, חייך רפאל,
אני מכיר אותה טוב. כל יום שני
היא באה אצלי לקנות עגבניות,
ותאמין לי, כולה רוח.
 
המשורר מרוצה מהשיר אבל לא מרוצה בכלל מהעובדה שהחברה שלו עזבה אותו אתמול. הוא מועך את שארית הסיגריה במאפרה, מסיים לשתות את האספרסו והולך הביתה להתנחם בשנת בוקר מאוחרת. עוד הוא הולך ואל השוק מגיעה פורטונה, אשתו של יום־טוב הנגר. הדיאטה החדשה של יום־טוב מחייבת אותה לקנות כוסמת וקינואה והרבה ירקות. רפאל מחייך אליה חיוך בלי שיניים וממליץ על תפוחי האדמה האדומים, דֶזירֶה.
״זה לא תפוח אדמה, גברת פורטונה, זה תפוח עץ בתחפושת, יותר מתוק מסופגנייה.״
״תפוחי אדמה אני לא רוצה, אבל תביא לי קישואים ושומר וחצילים. ושיהיו יפים, החצילים.״
״אַיי, גברת פורטונה, לי את צריכה להגיד? אצלי כל חציל מלך! כל חציל דוקטור! האוכל חציל, את נפשו מציל!״
פורטונה מחייכת אל רפאל שכבר מחייך אל קדוש שהגיע לקנות עגבניות ובצל ל״מקדש השווארמה״. קדוש ממהר כי בשווארמה נמצא עכשיו רק הילד. נמרוד. אמנם בן שבע־עשרה, אבל הראש שלו במקום אחר.
״יאללה תיק תק, רפאל, אין לי זמן. שים לי חמש קילו עגבניות, קילו פלפל ירוק חריף וחמש קילו בצל.״
״אַיי, קדוש, איזה עגבניות יש לי היום... כל עגבנייה, גיברת יפהפייה! כל בצל, זוכה פרס נובל!״
 
מאחורי הדלפק ב״מקדש השווארמה״ עומד נמרוד וחולם. על מה חולם נמרוד? על אמריקה, אלא מה! ניו יורק! ניו יורק! טיימס סקוור, ברודוויי, סנטרל פארק, סאבוויי, צ'יינהטאון. שמות השכונות הניו יורקיות מתגלגלות במחשבות — קוני איילנד, אפֶּר וסט סייד, הרלם, ריברדֵייל, יוֹנקֵרס.
קדוש חוזר. נמרוד מתנער.
 
ח' מחנה את הג'יפ הירוק בחניה הסמוכה לבית הקפה. מתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ ומותח את רגליו הארוכות. אספרסו קטן לפני שהוא יורד אל השטח יעשה לו רק טוב. בינו לבינו הוא מתלבט בין שלוש אפשרויות: אפשרות א', להתעכב בעבודה ולנצל ללא שיהוי את הזמן שהתפנה כדי להתעסק עם עלמה; אפשרות ב', להתעכב בעבודה ולקדם את העניינים עם ענבר המדריכה החדשה בבית ספר שדה; אפשרות שלישית, לחזור הביתה בשעה סבירה ולהעביר ערב שקט עם חדווה ויובלי. מזל שגבר־גבר ואיש־שטח הגיעו לקפה ואפשר לדחות את ההתלבטות לאחרי שיחת הרעים.
בינתיים ב״מקדש השווארמה״, גם מנהל מחלקת הרווחה נכנס לאכול משהו. הוא מזהה בזווית עינו את חזקיהו המסב אל השולחן בחברת אלדורדו והבטלנים א', ב', ג' וד'. מנהל המחלקה מעמיד פנים שאינו מבחין בהם אך אינו יכול להתחמק מאצבעו של בטלן ד' המופנית אליו ומקולות הצחוק הרמים הבוקעים מכיוון השולחן. אין לו ספק שהצחוק על חשבונו והוא שוב ממשש את הצלקת שעל מצחו. למרבה המזל מגיע אל ה״מקדש״ גם גנרל פוסטה ומספר לו בהתרגשות שהצליח לצרף בול נדיר מאינדונזיה לאוסף הפרטי שלו. הגנרל ומנהל המחלקה שוקעים בשיחה ערה על מעטפות יום ראשון, עד שקדוש פונה אליהם ושואל, ״מה לשים לכם בפיתה?״
חזקיהו מתרומם מן השולחן ונפרד לשלום מאלדורדו ומהבטלנים א', ב', ג' וד'. ״טוב, אין לי זמן להתקשקש איתכם כל היום, יש מישהי שמחכה לי.״
בטלן א': יאללה יאללה, לך לך לוונוס שלך.
בטלן ב': הלוואי שמישהי היתה מחכה לי.
בטלן ד': מה עם אשתך?
בטלן ב': תעשה לי טובה.
בטלן ג': היא כבר מזמן לא מחכה לו.
אלדורדו: אשתי דווקא כן מחכה לי.
בטלן א': מי מהן, מוחמד? אישה א', ב' או ג'?
אלדורדו: שלושתן!
בטלן ד': צרות של עשירים.
אלדורדו והבטלנים נאלמים דום כאשר הם מבחינים באביגיל הפוסעת לכיוון סניף הסופרמרקט. היא מפנה את ראשה אליהם. מבטה הזהיר וצופן הסוד שוטף לרגע אחד באלומה כחולה וצלולה את הבטלנים, את ״מקדש השווארמה״ ואת יושביו. מיד אחר כך ממשיכה אביגיל בדרכה.
בטלן ג': ואללה זאת... יש לבעלה מזל גדול... איזה עיניים...
בטלן ב': איזה פיגורה...
בטלן ג': איזה שַ...
בטלן א': שתוק!
בטלן ד': מה עם אשתך?
בטלן ג': תעשה לי טובה!
כעת, אם תתעופפו מעל המרכז המסחרי, תבחינו במכוניתו של השריף המתקדמת אל עבר תחנת המשטרה ובמכוניתה הקטנה של אביגיל הממהרת אל בית הספר, לישיבה הפדגוגית. בדרכו אל תחנת המשטרה מבחין השריף בתקווה המנופפת לו בידה. השריף לא ממש יודע מה לעשות עם תקווה אבל עוצר בכל זאת.
״מה קורה, תקווה?״
״לא בסדר, שריף.״
״לא לקחת תרופות היום?״
״דווקא לקחתי.״
״אז מה הבעיה?״
״אני לא מוצאת את האהבה שלי.״
״אף אחד לא מוצא, תקווה.״
״למה אתה מדבר ככה?! אני אמצא!״
״בסדר גמור, אבל לא היום. בואי, אני אקפיץ אותך הביתה.״
״יש לך סיגריה, שריף?״
״יש. אבל תעשני אותה רק כשתגיעי הביתה, מבטיחה?״
״מבטיחה.״
השריף עושה סיבוב פרסה ונוסע לכיוון הבלוקים הישנים. הוא מוודא שתקווה נכנסת הביתה ואחר כך, מתוך הרגל, עושה סיבוב מסביב לבלוק. תמיד יש הפתעות בחצרות האחוריות.