פרק 1
עכשיו
הארי לא הצליח לראות דבר כשפנה אל שביל הגישה המכוסה שברי צדפים שמוביל אל הבית בקֶנֶוויק וילג' — קרן שמש מסנוורת של חודש מאי נשברה על שמשת המכונית בדיוק במקום הנכון. הוא החנה את ההונדה סיוויק שלו ליד הוולוו סטיישן הכתומה, המכונית שאביו אהב, כיסה את פניו בכפות ידיו וכמעט פרץ בבכי.
מוקדם בְבוקר אתמול אליס, אשתו השנייה של אביו, טלפנה להארי ובישרה לו שאביו, ביל, מת.
"מה? עכשיו?" הארי שאל. הוא דיבר בטלפון הנייד בזמן שחצה את הרחבה התחומה בעצים בדרכו לחדר המעונות שלו. עד אותו רגע הוא חשב על סיום הלימודים הקרב, בעוד פחות משבוע, והיה מודאג כי לא היה לו מושג מה הוא הולך לעשות בשארית חייו.
"הוא החליק ונפל." אליס השתהתה בין מילה למילה. הארי הבין שהיא בוכה ושהיא מנסה להסתיר את זה, מנסה להישמע רגועה והגיונית.
"איפה?" הארי שאל. הוא חש קור בכל גופו וחולשה ברגליו. הוא הפסיק ללכת ונערה שהלכה מאחוריו, גם היא משוחחת בטלפון הנייד שלה, נתקלה בתיק הגב שלו בעודה עוקפת אותו על הדרך המרוצפת לבנים.
"על הצוק, בשביל שהוא אהב לצעוד בו." עכשיו כבר אפשר היה לשמוע היטב שאליס בוכה, המילים נשמעו כאילו הן בוקעות מבעד למגבת רטובה.
"מי מצא אותו?"
"תיירים. אני לא יודעת. הם לא הכירו אותו, הארי."
רק בשיחה השנייה ביניהם, מאוחר יותר באותו יום, התבררו כל הפרטים. אחרי הצהריים אליס יצאה לסידורים. היא עברה בחנות כדי לומר שלום לביל, והוא אמר לה שהוא מתכנן לצאת להליכה לפני רדת החשיכה ושהוא יגיע הביתה בזמן לארוחת הערב. היא אמרה לו שישמור על עצמו, כפי שאמרה תמיד, ושלארוחת ערב היא מכינה פאי רועים, כמו שהוא אוהב, עם קוביות בשר טלה במקום בשר טחון. האוכל היה מוכן בשש, השעה שבה הם בדרך כלל אכלו את ארוחת הערב, אבל ביל פשוט לא הופיע. והוא גם לא ענה לטלפון. היא טלפנה לג'ון, המוכר היחיד בחנות הספרים מלבד ביל, והוא אמר לאליס שהוא יודע בדיוק את מה שהיא יודעת: ביל עזב מעט לפני חמש ויצא להליכה. בינתיים כבר החשיך, ואליס טלפנה לתחנת המשטרה, שם העבירו את השיחה לשוטר בשם וויטלי. בדיוק כשהוא הסביר לאליס שאין באפשרותם לעשות דבר אם מישהו נעלם רק לפני קצת יותר משעה, היא שמעה ברקע קול נוסף שקטע אותו. השוטר ביקש מאליס להמתין דקה, וזה היה הרגע שבו היא הבינה. כשהוא עלה שוב על הקו, הקול שלו היה שונה, והוא אמר לה שהוא מעביר את השיחה לבלש דיקסון. זה עתה נמצאה גופה ליד המזח של קנוויק, אם אליס יכולה להגיע לצורך זיהוי.
"איך הוא מת?" הארי שאל.
"הם לא שוללים דבר, אבל נראה שהם חושבים שהוא החליק, נפל ונפגע בראשו."
"הוא צעד בכל יום במסלול הזה."
"אני יודעת. אמרתי להם. בטח עוד נגלה פרטים נוספים, הארי."
"אני פשוט לא מבין." הוא הרגיש כאילו המילים האלה עולות בראשו בפעם המאה באותו יום. זה היה יום חמישי וטקס הסיום שלו נקבע ליום ראשון אחרי הצהריים. אביו ואליס תכננו להגיע לניו צ'סטר, קונטיקט, במוצאי שבת ולהישאר עד יום שני כדי לעזור להארי לארוז את חפציו לפני שהוא חוזר למיין באופן זמני.
במקום זאת, הארי ארז הכול בעצמו במשך חצי לילה. בין ספרי הלימוד והמחברות הוא מצא עותק בכריכה רכה של נראתה לאחרונה כשהיא לובשת..., ספר מאת הילארי ווֹ שאביו נתן לו בתחילת שנת הלימודים.
"זה רומן פשע שהעלילה שלו מתרחשת באוניברסיטה," אביו אמר. "אני יודע שאתה אוהב לקרוא את אד מקביין, אז חשבתי שאולי תאהב גם את זה. זאת דוגמה מוקדמת למותחן שכולל הרבה פרטים טכניים. רק אם תמצא זמן לקרוא, כמובן."
הארי לא מצא זמן לפתוח את הספר, עד עכשיו. בתוכו הוא מצא גזיר נייר ועליו כתב ידו של אביו. עריכת רשימות הייתה אחת הפעילויות החביבות על אבא שלו, והן כמעט תמיד היו קשורות לספרים. וזה מה שהיה כתוב ברשימה הזאת:
חמשת רומני הפשע הטובים ביותר שמתרחשים בקמפוסים
ליל גאודי מאת דורותי סיירס
המקרה של הזבוב המוזהב מאת אדמונד קריספין
נראתה לאחרונה כשהיא לובשת... מאת הילארי ווֹ
עולמו השקט של ניקולאס קווין מאת קולין דקסטר
ההיסטוריה הסודית מאת דונה טארט
*
הארי בהה בפתק, מנסה לעכל את משמעות העובדה שאביו — האדם היחיד בחייו שהוא באמת אהב — איננו עוד. בבוקר הוא שלח אימייל לג'יין אוגדן, המנחה של עבודת הגמר שלו, בו כתב שהוא לא יוכל להגיע לארוחה החגיגית של בוגרי החוג להיסטוריה באותו ערב, וגם הסביר מדוע. אחר כך הוא נכנס לאתר האינטרנט של מאדֶר, הקולג' בו למד, ומצא כתובת אימייל אליה אפשר לשלוח הודעה להנהלת בית הספר כדי למסור שהוא לא יתייצב לטקס סיום הלימודים. באתר היה כתוב באותיות מודגשות שלא ניתן לבטל את ההשתתפות בטקס, אלא אם נעשתה פנייה לפחות שבועיים לפני קיומו. אבל מה הם כבר יכולים לעשות לו? אם יקראו בשמו והוא לא יהיה שם, מה זה בכלל משנה?
לא נותר כמעט דבר לעשות. הגשת העבודות והבחינות היו כולן מאחוריו, כל חובותיו מולאו. היו, כמובן, חברים שהוא רצה לפגוש. והייתה גם קים. הוא נתקל בה במקרה בסוף השבוע האחרון במסיבה בסנט דאן. הם התנשקו בחדר הביליארד והבטיחו זה לזה להתראות פעם נוספת לפני טקס הסיום. אבל עכשיו הוא לא כל כך רצה לפגוש את קים. הוא לא רצה לפגוש אף אחד. בסופו של דבר, החברים שלו יֵדעו מה קרה. בדרך זו או אחרת.
הארי שפשף את עיניו בכפות ידיו, דומם את המנוע ויצא אל האוויר הרווי במליחות ים, שהיה קריר בהרבה מהאוויר בקונטיקט. הוא זיהה את דמותה של אליס מבעד לאחד מחלונות הקומה העליונה — חלון חדר השינה של אביו ושלה — וכשהיא ראתה שהארי הבחין בה, נופפה בידה לעברו. היא לבשה חלוק לבן, עורה ושערה חיוורים כזהב. מוקפת במסגרת הקמורה של החלון הוויקטוריאני, היא נראתה כמעט כמו רוח רפאים. אחרי שנופפה, נעלמה. הוא נשם כמה נשימות עמוקות, מכין את עצמו לקראת המפגש עם אליס ולקראת הכניסה לבית שעבורו היה תמיד הבית של אבא, שהיה מלא בחפצים של אביו.
בפתח הבית הארי חיבק את אליס. שערה הדיף ניחוח של שמפו יקר, משהו עם לבנדר.
"תודה שהגעת בהתראה כל כך קצרה," היא אמרה וקולה היה צרוד מהרגיל, צרוד מרוב בכי.
"אין על מה," אמר הארי.
"הכנתי עבורך את החדר הישן שלך. שאעזור לך להכניס את הדברים פנימה?"
"לא, לא," אמר הארי. "אין יותר מדי."
נדרשו רק שלושה סיבובים מהמכונית לחדר השינה שבקומה העליונה. החדר הישן של הארי מעולם לא היה באמת החדר שלו: הוא בכל אופן לא החשיב אותו ככזה. אמו מתה מסרטן הריאות כשהיה בן חמש עשרה. באותה תקופה הם גרו בדירה עם שני חדרי שינה מעל החנות הראשונה של אביו — "אָקרסון ספרים נדירים" — בווסט וילג' בניו יורק. כיוון שהארי רק התחיל את לימודיו בתיכון כשאמו מתה, אביו החליט שעדיף להם להישאר במנהטן עד שהארי יסיים אותם. המגורים עם אביו בדירה החשוכה והצרה, שנעשתה משום מה קטנה יותר לאחר שאיבד את אמו, הייתה חוויה נוראית ומנחמת כאחד. כל עוד המשיכו לגור שם, הם יכלו לחוש את נוכחותה של אמילי אקרסון, וכן את האמת המרה שהיא לעולם לא תשוב.
בימי הקיץ הארי ואביו בילו את רוב זמנם בסנפורד, מיין, ופחות בניו יורק. זאת הייתה עיר הולדתו של ביל. אחותו ומשפחתה, ועוד בן דוד שהיה קרוב אליו, עדיין חיו שם. בנסיעות האלה ביל התחיל בחיפושים אחר מקום נוסף למכירת ספרים נדירים, חנות שנייה סמוך לחוף. הם שכרו קוטג' בקנוויק ביץ' כדי שביל יוכל להשקיע זמן רב יותר בחיפושים אחר מקום מתאים. כך הוא פגש את אליס מוֹס, שעבדה כסוכנת ב"קוֹאסט הוֹם נכסים". הם התארסו במהלך שנתו האחרונה של הארי בתיכון, וכשהארי התחיל את לימודיו בקולג', אביו עבר למיין באופן סופי, התחתן עם אליס וקנה את הבית הוויקטוריאני המט לנפול שאותו כינה "הגבירה האפורה". שותפו לעסקים, רון קרקובסקי, המשיך לעבוד בחנות בניו יורק, וביל ואליס פתחו בקנוויק וילג' חנות נוספת, שהייתה במרחק הליכה מביתם.
הקיץ שאחרי שנתו הראשונה בקולג' היה הקיץ המלא היחידי שהארי שהה במיין עם אביו ואשתו השנייה. אליס, שעד אז לא נישאה ולא היו לה ילדים, שיפצה בהתלהבות את אחד מחדרי האורחים והפכה אותו למה שוודאי היה עבורה התגלמות החדר המושלם לאיש צעיר. היא צבעה את הקירות בארגמן עמוק — היא קראה לגוון הזה "אדום של מעיל ציידים" — וקנתה רהיטים ב-LL Bean שנראו כאילו נלקחו מבקתת דייגים. היא אפילו מסגרה כרזה מקורית של הבריחה הגדולה, כי הארי אמר לה פעם שזה הסרט האהוב עליו. הוא היה אסיר תודה עבור החדר, אבל הרגיש בו מעט לא בנוח. אביו, כמו תמיד, המשיך לנסוע ברחבי ארצות הברית בחיפושיו אחר ספרים ישנים בשוקי פשפשים ובמכירות של תכולת בתים. הארי נשאר לבדו עם אליס, שניסתה ככל יכולתה למלא את מקומה של אמו. היא בישלה עבורו ללא הפסקה, ניקתה את חדרו וקיפלה את בגדיו בקפדנות. היא הייתה צעירה מאביו בשלוש עשרה שנים, מה שהפך אותה למבוגרת מהארי בדיוק בשלוש עשרה שנים, אם כי נראתה צעירה לגילה. למרות שכל חייה עברו עליה לאורך חופי מיין, היא נזהרה שלא להיחשף לאור השמש בשל גון העור החיוור בו ניחנה, והעור שלה היה חלק לגמרי, כמעט כמו ראי. הפעילות הגופנית היחידה שלה הייתה שחייה, בבריכה המקומית או במי האוקיינוס, כשאלה היו חמים מספיק. היא אכלה ברעבתנות, שתתה כוסות חלב כאילו הייתה עדיין נערה מתבגרת, ולא הייתה רזה או שמנה מדי, רק מקומרת במקומות הנכונים, עם ירכיים רחבות ומותניים צרים, ורגליים ארוכות שהסתיימו בקרסוליים שבריריים.
זה היה קיץ חם והביל, ובבית לא הייתה מערכת מיזוג אוויר מרכזית. אליס העבירה את כל יולי ואוגוסט כשהיא במכנסי ג'ינס גזורים וחלק עליון של ביקיני ירוק בהיר, לא מודעת לתחושות שהיא מעוררת בנער המתבגר שהיה לבנהּ החורג. היופי שלה היה מוזר — עיניים שהיו רחוקות מדי זו מזו ועור שהיה חיוור כל כך שאפשר היה להבחין בוורידים הכחולים שמתחתיו. היא הזכירה להארי את אחת מאותן חייזריות מפתות ממסע בין כוכבים, נקבות יפהפיות שרק במקרה העור שלהן, נניח, ירוק, או שיש להן מצח מחורץ. היה בה משהו מעולם אחר. הארי מצא את עצמו במצב מתמשך ומבלבל של ריגוש מיני, וחש אשמה בגלל האובססיה שפיתח כלפי אליס. ומשום שהיא טיפלה בו כאם — דואגת שיאכל היטב, מקפידה שיהיה לו נוח — המשיכה הזאת גרמה לו סבל רב.
אחרי אותו קיץ בקנוויק, שהיה הראשון והאחרון, הארי הקפיד לבלות את חופשותיו מהקולג' בבתים של חברים, או שנשאר בניו צ'סטר ועבד כעוזר מחקר עבור אחד המרצים שלו. הוא התראה עם אביו די הרבה, כי פגישותיו עם רון קרקובסקי לצורכי משא ומתן על רכישות ומכירות חייבו אותו לשהות בניו יורק לעיתים מזומנות. הנסיעה לעיר ברכבת מניו צ'סטר ארכה פחות משעתיים.
"יהיה נחמד אם תבוא למיין לעיתים יותר קרובות," אביו אמר לו לאחרונה, כשהם עברו על הספרים האחרונים שהגיעו לחנות הספרים "האוּסינג ווּרקס", בסוהו. "אליס תשמח מאוד."
ביל כמעט לא הזכיר אותה, נדמה היה שהוא נוהג כך על מנת שלא לפגוע בזכרה של אמו המתה של הארי.
"אני אבוא בקיץ הקרוב," אמר הארי. "מה שלומה?"
"כרגיל," אביו אמר. "צעירה מדי בשבילי, כנראה." הוא השתהה לרגע ואז הוסיף, "היא אישה נאמנה. אין מה לומר, המזל שיחק לי פעמיים."
החדר — חדרו של הארי — כמעט שלא השתנה מאז סיימה אליס לעצב אותו לפני שלוש שנים. השינוי היחיד שניכר לעין היה בכוננית הספרים, שהייתה ריקה כשהיא הציבה אותה — "אתה יכול להשאיר חלק מהספרים שאתה אוהב כאן, הארי" — אך כעת הייתה מלאה בעותקים ממהדורות ראשונות של מותחנים בכריכה רכה שהיו שייכים לאביו. על הכוננית היו מונחים בצפיפות תצלומים ממוסגרים שאליס ככל הנראה בחרה. מרובם ניבטה דמותם של הארי ואביו, אבל אחד מהם היה תמונה משותפת של הוריו שאותה מעולם לא ראה, מהימים בהם רק הכירו, מתישהו בתחילת שנות השמונים. בתמונה הם ישבו ביחד על מרפסת, מחזיקים סיגריות בין אצבעותיהם. הם היו אז פחות או יותר בגילו של הארי כיום, אבל משום מה נראו מבוגרים יותר, מתוחכמים יותר. הארי הרגיש כאילו הוא בקושי נפרד מגיל ההתבגרות, אבל ידע שגם הוא כבר נראה כמו הוריו שבתמונה. הוא היה גבוה ורזה מאוד, עם שיער כהה וסמיך שגלש על מצחו. קים קראה לו בחיבה "מקל של ארטיק". כשהלך למסיבות, היו בנות שאמרו לו לפעמים שהן ממש מקנאות בעצמות הלחיים ובריסים שלו.
"הארי." זאת הייתה אליס, מעבר לדלת. הוא נבהל מעט כששמע אותה לוחשת את שמו. "אני מצטערת. לא ידעתי אם תרצה תה או קפה אז הבאתי גם וגם." היא נכנסה לחדר, אוחזת ספל בכל יד. "שמתי סוכר וחלב בשניהם. אתה שותה ככה, נכון?"
"תודה רבה, אליס. נכון מאוד." הוא לקח את הקפה, ממנו לא התכוון לשתות הרבה, כי מה שהוא באמת רצה זה לישון. הוא היה מותש רק מלהיות בבית הזה. "זה בסדר אם אנמנם קצת? לא ישנתי יותר מדי בלילה."
"בטח שזה בסדר," אמרה אליס והחלה לצאת מהחדר. "תישן כמה שאתה רוצה."
אחרי שסגר את הדלת, הוא לקח לגימה מהקפה. אף שהיה טעים, הוא לא רצה לשתות יותר מדי. חוסר ההכרה הזמני שהשינה מביאה איתה היה הדבר שהוא באמת רצה. הוא הסיר את הנעליים ואת החגורה וזחל אל מתחת לשמיכה המשובצת. למרות שניסה להימנע מכך, דמותו של אביו ברגעיו האחרונים עלתה בראשו. האם מת מיד מבלי להבין מה מתרחש? יכול להיות שקיבל התקף לב או שבץ, וזה מה שגרם לו ליפול?
הארי פקח את עיניו. הוא ויתר על האפשרות לישון. הוא לא יכול היה לשאת יותר את המחשבות על אביו והחליף אותן במחשבות על הקולג', המציאות בה היה שקוע בארבע השנים האחרונות, והפתאומיות שבה מציאות זו הגיעה אל סופה. השתלט עליו רגש סוריאליסטי, מהסוג שחשים לפעמים כשחוזרים הביתה אחרי שבועיים בחו"ל, והטיול פתאום נראה כמו הזיה, כאילו לא התרחש כלל. כך הוא הרגיש עכשיו, כשחשב על ארבע השנים בקולג'. השנים האלה, החבורה הקטנה שאליה השתייך, קים פטרסן, הקשרים שרקם עם המרצים שלו, הכול נפוץ לכל עבר, לתמיד, כמו אגרטל נהדר שמתנפץ לאלפי רסיסים. גם אביו הסתלק והשאיר אותו ללא משפחה מלבד אליס וכמה בני דודים, שאותם אומנם אהב, אך הם היו שונים ממנו מאוד.
הוא עמד ליד מיטתו ולא הצליח לחשוב על הדבר הבא שעליו לעשות. אליס שאבה אבק — הוא שמע את הזמזום המוכר בוקע ממקום כלשהו בבית העצום.
הטלפון שלו צלצל. פול רומאן, החבר הכי טוב שלו מהקולג'. הוא יחזור אליו מאוחר יותר, הדבר האחרון שרצה לעשות עכשיו זה לדבר. במקום זאת, הוא ניגש אל החלון ופתח אותו מעט כדי לאוורר את החדר. הוא הביט החוצה, מעל לצמרותיהם של העצים הירקרקים. הוא ראה את הצריח של הכנסייה הקהילתית, וגם את גג הרעפים של מסעדת הווילג' אין, ובמרחק, פיסה קטנטנה של האוקיינוס האטלנטי, אפור תחת שמיים מעוננים. אישה צעירה בעלת שיער כהה אסוף לאחור בסרט צעדה באיטיות במעלה הרחוב. הארי ראה כיצד היא מאיטה במידה ניכרת את הליכתה בעודה חולפת על פני הבית הוויקטוריאני ומעיפה מבט לעבר החלונות. אינסטינקטיבית, הוא לקח צעד לאחור אל פנים החדר. בקנוויק, הכפר הקטן הגדוש ברכילות, השמועה כנראה עשתה לה כנפיים.
הטלפון שלו שוב צלצל. זאת הייתה ג'יזלה, ידידה נוספת מהקולג'. השמועה התפשטה ללא ספק גם בין חבריו ללימודים. המוות של אביו היה לעובדה מוגמרת. הוא לקח את הטלפון, מודע לכך שהוא צריך לטלפן בחזרה לאחד מחבריו, אבל לא הצליח להזיז את אצבעותיו. הרעש של שואב האבק נשמע עכשיו קרוב יותר. הוא התיישב על רצפת העץ ונשען על הקיר. הוא התנדנד קדימה ואחורה, אך עדיין לא בכה.
.jpg)
