פרק 1
דייוויד בירקמן ישב בסלון ובידו פחית בירה ריקה והביט בעצב בטלוויזיית הרווקים הגדולה מדי שלו, שהייתה כבויה. רוח חורף קלה העיפה שלג רך ונעים לעבר חלונות הסערה. הוא היה צריך לצאת בבוקר כדי לפנות את השלג משביל הגישה אל הבית. אבל הוא לא חשב על זה, או על חורף, או על הסוּפה.
הוא יצא מזה בלי עונש, הוא חשב. המחשבה לא גרמה לו אושר.
דייוויד — הוא חשב על עצמו כעל 'דייוויד', ולא דייב הגדול, דייבארינו, דייוויסימו, די־מאן, צ'יפס או ילד־חרקים — לא ראה בעצמו רוצח. לא רוצח אמיתי.
הוא היה פשוט מוּעד לתאונות. מאז ומעולם.
תאונות היו אחת הסיבות שבגללן הוא נבחר למצחיקן של מחזור 92', כמו אותה פעם לגמרי לא מצחיקה שבה הוא קנה חבילת צ'יפס תירס מהמכונה האוטומטית בפינת הג'אנק פוד של בית הספר. הוא ניסה לשלוף את השקית והמכונה נפלה עליו, משאירה אותו בלי יכולת לזוז, על אריחי הקרמיקה הקרים של תיכון טריפטון.
כל מי שראה את זה צחק עוד לפני שטרח לברר אם הוא נפצע — הילד השמן שוכב חסר אונים כמו עכביש מתחת לקופסת שימורים.
אפילו ג'ורג' מרקס, סגן המנהל הממונה על המשמעת, צחק. ולמרות זאת הוא נתן לדייוויד חמישה עשר ימי ריתוק לאחר שעות הלימודים, וגם את הכינוי הנוראי צ'יפס, כינוי שנשרך אחריו כמו ריח רע במשך עשרים וחמש שנה.
אבא שלו צחק, כשהתברר לו שהתיכון אינו מתכוון לתבוע ממנו לשלם עבור הנזק למכונת החטיפים.
דייב הגדול, דייבארינו, דייוויסימו, די־מאן... ילד־חרקים... מחוץ כמו חרק.
התאונה האחרונה התרחשה באותו לילה. דייוויד חשב שאפשר להסביר בקלות את כל מה שקרה, אם מבינים את ההיסטוריה ואת המצב בכללותו. אבל הוא ידע שהשוטרים לא יאמינו לזה.
ההיסטוריה:
ראשית, אבא שלו היה איש החרקים של טריפטון, משמיד החרקים המוביל במחוז ביוקנן. במשך תשעה חודשים בכל שנה, המכוניות הצבעוניות של "איש החרקים" נראו בכל מקום שבו היו חרקים. בשלושת החודשים הנותרים, בלב החורף, אפילו החרקים יצאו להפוגה.
דייוויד מעולם לא היה הילד המקובל ביותר בבית הספר, ובגלל המוניטין של אבא שלו, בכל פעם שהוא ניסה להתקרב לילדים המקובלים, אפילו בבית הספר היסודי, הם אמרו לו "להתחרק מהמקום" או "לעוף משם כמו ג'וק". אלה הפכו לבדיחות משומשות במיוחד במשך שלוש עשרה שנה, בין גן הילדים לכיתה י"ב. הוא נהג לצחוק מזה, בניסיון להשתלב בין המקובלים.
עכשיו הוא כבר לא צחק.
שנית, במהלך הקיץ שאחרי כיתה ו', כשהוכה בפרץ ראשון ורענן של טסטוסטרון, בירקמן התאהב בג'ינה המינג. הוא אהב אותה במשך כל שנות הלימודים — ובעצם, כל חייו. איך זה יכול להיות, הוא שאל את עצמו, שהאהבה הזו הביאה אותו לכאן, עם פחית בירה ריקה ביד וחור בלב?
המינג הייתה אחת מהמקובלים — חכמה מדי וגאוותנית מכדי להיות הכי מקובלת, אבל היא התקרבה לשם, עם תליון הזהב שלה, הסוודרים מקשמיר, והג'ינסים האופנתיים כל כך. היה לה חישוק כסף עם פנינה בטבור. אבא שלה היה בעליו של הבנק הגדול בטריפטון, וזה הבטיח לה מקום באצולה המקומית.
היא הייתה יפה, אם לא היפה מכולן. היה לה גוף נהדר, אם לא הנהדר מכולן. והיא הייתה אחת משתי זוכות המלגה הלאומית למצטיינות בכיתתה, ונבחרה ל"בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להצליח" במחזור 92'. אנשים ציפו ממנה לגדולות, אבל כדרכן של נערות רבות מעיירות קטנות, זה לא מה שקרה.
אחרי הקולג', בסנט קת'רין אשר בסנט פול, היא הלכה לעבוד בוושינגטון, כעוזרת פרלמנטרית של חבר קונגרס ממינסוטה. שם היא למדה שהעובדה שהיא היורשת של הבנקאי העשיר ביותר בטריפטון לא ממש מרשימה מישהו בבירה. בנוסף, בוושינגטון, היא כבר לא הייתה היפה ביותר אולי בעשרים אחוז הגבוהים של היפות — אולי־אולי בעשרים וחמישה אחוזים העליונים של אלה שיש להן גוף טוב. העוזרות האישיות האלה, שהסתובבו תמיד עם לוח רשימות ביד, בילו בחדר הכושר, וכשזה לא עבד, עלו על שולחן הניתוחים, לשיפוצים.
אחרי שנתיים בוושינגטון היא עברה לניו יורק כעורכת משנה בהוצאת הרפר קולינס, והיא נזקקה לתזרים קבוע מכספו של אבאל'ה, כדי לשכור דירה שבקושי אפשר לחיות בה באפר ווסט סייד. יום אחד היא הותקפה ברכבת התחתית, בדרך לעבודה, או לפחות ככה היא ראתה את זה, אם כי הבחור רק דחף אותה, וקרוב לוודאי שלא בכוונה.
חמש שנים לאחר סיום הקולג' היא חזרה לטריפטון ולעבודה בבנק של אבאל'ה. שנתיים מאוחר יותר היא התחתנה עם נצר לשושלת הנדל"ן של טריפטון, כמתבקש, בטקס יפה עם שמונה שושבינות, שנערך במועדון גולף "הנשיונל" בעיר. דייוויד לא הוזמן.
בזכות הנישואים הטובים שלה, תמיכתו של אביה, כל בלבולי המוח שתרגלה בוושינגטון והתספורת הניו יורקית, היא התקדמה במהירות מממונה על הלוואות לסגנית הנשיא, ולאחר מכן לתפקיד נשיאת הבנק. כשאבאל'ה נחנק למוות מנתח בשר צלוי מדי, היא קיבלה לידיה, בגיל שלושים ושבע, את האימפריה כולה.
בגיל ארבעים ושתיים היא הגישה תביעת גירושים, מסיבות שלא פורטו בעיתון המקומי ה"רפבליקן סטאר". השמועות אומרות כי איש הנדל"ן, ג'סטין רודס, החל פתאום ללבוש בגדי נשים ולקרוא לעצמו ג'סטינה. זה יכול היה לעבור בשתיקה בוושינגטון, בניו יורק או בלוס אנג'לס, אבל בטריפטון — פחות. לא היו להם ילדים.
אז זו הייתה האהבה הראשונה והגדולה באמת של דייוויד.
פנויה.
מה הוא אהב בה? הכול. הוא אהב להתבונן בה צועדת. הוא אהב לשמוע אותה מדברת, הוא אהב לשמוע אותה צוחקת. הוא אהב את החוכמה ואת הביטחון העצמי... את החבילה כולה.
הגירושים של דייוויד התרחשו פחות משנתיים קודם לכן. האקסית שלו עברה מיד לדאלאס — או אולי לסן אנטוניו, הוא תמיד מבלבל ביניהן — עם המאהב שלה, כדי לפתוח דף חדש וכדי לפתוח סניף של דאנקין דונטס. היא לא ביקשה מזונות, רק שדייוויד ירכוש מהמאהב הנואף שלה את הזיכיון המקומי של דאנקין דונטס. דייוויד מכר את האדמה שסביב החווה המשפחתית הישנה, שגם ככה הוא נהג להשכיר, כדי להשיג את מאתיים וחמישים אלף הדולר שנדרשו.
האקסית שלו לקחה את הצ'ק הבנקאי בפגישה שבה נכחו גם עורכי הדין, תחבה אותו לארנק וסיננה בבוז, "בחיים לא חיבבתי אותך, ילד־חרקים". לאחר מכן היא בחנה את חיפוי הקיר דמוי עץ אגוז בחדר הישיבות של משרד עורכי הדין ושאלה, "איך בכלל קרה שנתקעתי בחור הקפוא והדפוק הזה? בטח יצאתי מדעתי".
בזמן שכל זה התרחש, דייוויד ירש מאביו, שמת כתוצאה מכמה סוגי סרטן, את עסקי איש החרקים. במהלך מרבית הקריירה שלו, הזקן היה משוכנע שכלורדן, שהיה לו אפילו ריח די נעים, הוא התשובה לכל תפילותיו של המדביר. מתברר שזה לא כך. מתברר שמדובר בחומר מסרטן להפליא.
אחרי מות אביו דייוויד קנה עסק מתחרה שהעובדים שלו התמחו בהדברת מזיקים — בעיקר חולדות, בואשים וסנאים ופה ושם גם דביבון — ושינה את שם החברה ל"לכו מכאן!"
בגיל ארבעים ושתיים, הוא היה המלך הלא מעורער של הדברת המזיקים בטריפטון, וגם בעליו של סניף דאנקין דונטס היחיד בעיר. היו בעיר מי שחשבו שהשילוב הזה יפה לבריאות. אחרים לא היו משוכנעים — או שלפחות קיוו שהוא שוטף ידיים לעיתים קרובות.
והוא עדיין היה ילד־חרקים.
כל זה הוביל לכך שדייוויד ישב מול מסך טלוויזיה כבוי ובכה.
ג'ינה המינג, יושבת הראש העשירה, היהירה והגרושה של מועצת המנהלים, נשיאת הבנק הלאומי השני והבחורה בעלת מרב הסיכויים להצלחה של מחזור 92', ודייוויד בירקמן, הגרוש הבסדר־כלכלית ובעליו של "לכו מכאן!" ושל חנות הדונטס המרכזית, והבחור המצחיק ביותר של מחזור 92'.
בלילה קר של יום חמישי בינואר הם נפגשו בביתה של ג'ינה עם קבוצה של מקובלים מהמחזור של 92', כולל נשיא הכיתה, מלך ומלכת נשף הסיום, הבחור והבחורה בעלי הסיכויים הגדולים ביותר להצלחה, הספורטאי והספורטאית המצטיינים והבחור והבחורה המצחיקים ביותר. אחדים מהילדים המקובלים ביותר עזבו את טריפטון ומעולם לא חזרו. הם הוזמנו למפגש, אבל סירבו פה אחד.
הקבוצה שנפגשה בחמישי בלילה הייתה אמורה להתחיל לתכנן את פגישת המחזור המתקרבת לקראת שנת העשרים וחמש של מחזור 92' של תיכון טריפטון ("קדימה, לוּטרות!").
אחד מחברי הוועדה, ריאן הרני, רופא, הביט בפני המתכנסים בסלון של המינג ואמר, "אלוהים — הדברים משתנים, אבל שום דבר לא משתנה, הא?" לא היה ברור לגמרי למה הוא התכוון, אבל הוא המשיך, "זה לא משונה שכולנו עדיין כאן אחרי עשרים וחמש שנה?"
לאיש לא היה מושג למה הוא מתכוון גם במשפט הזה. איפה הם אמורים היו להיות?
הוועדה הקדישה זמן לשטויות הרגילות וחילקה משימות: לוסי צ'יבר, מלכת הנשף, וכעת בעלת סוכנות שברולט, הסכימה שאיש המחשבים שלה יאתר את בני המחזור כדי לאסוף כתובות, מיילים ומספרי ניידים; ג'ינה תארגן את האוהל במגרש הגולף של טריפטון, שבו יתקיימו החגיגות של ערב המפגש השני; ג'ורג' בראון, הספורטאי המצטיין, וכעת בעל מועדון הבאולינג, יספק את המקום לריקודים ולבירה בערב המפגש־הכיפי הראשון; בירקמן היה מיודד עם מנהיג להקת הריקודים 'ישבן של כלב', שכמו להקת 'ג'ון מון' ניגנה מוזיקה רכה ורומנטית יותר, והוא הסכים לשלם עבור הופעות הלהקה בשני הלילות. מישהו אחר הסכים לאסוף סרטי וידיאו ביתיים ולהכין אותם להקרנה במפגש הכיפי. וכן הלאה.
בסביבות שמונה וחצי החלו חברי הוועדה להתפזר. בעשר כולם הלכו לישון בטריפטון, כדי לקום למחרת בבוקר רעננים. אבל לבירקמן היו תוכניות אחרות.
הוא התכונן ללילה. הוא לבש בגדים יומיומיים, אבל בחר אותם בקפידה: מכנסי דוקרס בצבע בז', מוקסינים מצוחצחים מעור איטלקי, חולצת משבצות מכופתרת וסוודר ירוק עם צווארון רחב. שני האחרונים נרכשו ב'נורדסטרום ראק' ב'מול אוף אמריקה'.
כשעמד לצאת מהבית, הוא לקח את הכובע האדום הקבוע שלו, עם סמל החברה, אבל שם לב שהוא התחכך במשהו שחור ודביק. לא משנה, יש לו קופסה שלמה שלהם במגוון צבעים. הוא בחר כובע בייסבול של 'לכו מכאן!', צהוב עם נקודות שחורות, שאם מביטים מקרוב רואים שהן פרעושים. לא כולם אהבו את הכובעים האלה, אבל דייוויד חשב שהם אופנתיים. והצהוב התאים מאוד לסוודר הירוק ולמכנסיים בצבע בז'.
בכל מקרה, הוא נראה טוב: קז'ואל, אבל מכובד. כשכל חברי הוועדה, מלבד שלושה, הלכו, דייוויד לקח את המעיל שלו, חמק אל המטבח של המינג ויצא מהדלת האחורית. המסחרית שלו חנתה ברחוב, ועל החלון הקדמי הייתה שכבת שלג.
הוא החביא בקבוק של שמפנייה 'ברוט קאווה' של 'ברפוט באבלי' במכונית, והבקבוק היה כעת קר כראוי. הוא התבונן בשלושת החברים האחרונים עוזבים, כולם יחד, נעצרים בדלת הכניסה ונפרדים מהמינג לשלום. כשהאחרון שבהם נעלם, הוא מיהר לחזור בשביל הגישה אל הדלת האחורית כשבידו השמפניה.
הוא חשב על משהו אגבי ומתוחכם. אבל הכול השתבש.
קאט אל האקשן:
"עזוב אותי, חתיכת שמן דפוק!" צרחה המינג. היא לבשה ז'קט וחצאית בצבע בורדו, עם חולצה ורודה בהירה ונעלי עקב. "חתיכת ילד־חרקים מגעיל... חתיכת... דפוק!"
המינג לא הסתפקה בלהשפיל אותו, לצרוח עליו ולקרוא לו בכינוי השנוא. היא הייתה חייבת להרחיק לכת. הוא פרש את זרועותיו במבוכה רבה וניסה להשתיק אותה, אבל היא ניגשה אליו וסטרה לו בכוח, תוך שהיא שורטת אותו בציפורניה. היא ממש השקיעה בסטירה הזאת.
הוא התנודד לאחור, המום... ולא ממש חשב.
הוא הסתובב אליה במהירות עם היד שאחזה בבקבוק. בסרטים, כשאתה חובט במישהו בבקבוק יין, הבקבוק נשבר והאשם מתמוטט וכעבור רגע קם, אולי עם זרזיף קטן של דם שנוטף מזווית הפה.
כשהוא היכה את המינג, הבקבוק השמיע 'קלאנק!' כאילו שהוא חבט בה בצינור. הבקבוק לא נשבר. אפילו לא נסדק. המינג צנחה כמו צבי ירוי.
הדקות שלאחר מכן היו מלאות בקריאות שמה, בתחינות ובטלטולים — "ג'ינה, בחייך, לא התכוונתי. קומי. באמת, ג'ינה, קומי" — אבל האמת הייתה שג'ינה המינג הייתה מתה לא פחות מהצבי שהוזכר קודם, והביטה אליו בעיניים אפורות, אטומות ופעורות למחצה. ג'ינה לא תחזור עד שתצעד יד ביד עם ישו ועם הקדושים.
בירקמן לא חשב ממש מה לעשות עכשיו, משום שכל זה לא היה מתוכנן. במשך זמן מה הוא נעץ בה את מבטו. היא שכבה מכורבלת על הרצפה. הוא אמר, "אוי, אלוהים אדירים!" הוא חשב להזמין אמבולנס, אבל בכך היה שולח את עצמו לכלא.
הוא כבר ידע שהוא לא רוצה ללכת לכלא — שזה לא מגיע לו. היא התחילה את המריבה, היא סטרה לו. הוא אפילו לא הניף את הבקבוק, לא ממש. הוא ניסה להתגונן מפני מכה נוספת, הוא חשב, והבקבוק נתקל בה באופן כלשהו.
אבל בעומק ליבו, הוא ידע שהוא הרג אותה.
הוא עמד שם וחשב על זה, הסתובב, סקר את החדר, ושם לב למעקה העץ הבהיר של גרם המדרגות שירד מן הקומה השנייה.
היא מעדה ונפלה, הוא החליט.
הוא החניק את הבחילה, משך את גופתה אל תחתית המדרגות והקדיש רגע להנחתה בתנוחה המתאימה. כשחבט בה, היא ממש עפה מתוך הנעליים. הוא הרים אותן — נעלי סירה מעוצבות בעלות עקבים גבוהים — נשא אחת מהן מעלה והניח אותה על אחת המדרגות. את השנייה הוא תלה, רופפת, על רגלה.
הוא התקרב מספיק כדי להבחין שעדיין נדף ממנה ריח נעים. הוא התחיל לבכות. דמעות זלגו בחוסר אונים ובחוסר תקווה במורד לחייו. הוא מחה אותן בשרוול הסוודר הירוק שלו, אבל בעודו מתנשם מרוב צער, פחד וגועל, הוא חשב, מה עוד?
שום דבר. אין עוד שום דבר שהוא יכול לעשות. רגע: טביעות אצבעות על הדלת האחורית...
כעבור שתי דקות הוא חזר ויצא מהדלת האחורית, אחרי שהקפיד לנגב את הידית במגבת נייר מהמטבח. הוא יצא אל המסחרית שלו, התיישב בכיסאו והעביר את ידו בשיער... היא יצאה משם דביקה מדם.
היא פצעה אותו כשהכתה אותו, כששרטה אותו בציפורניים. מגבת הנייר הייתה עדיין בידו, והוא השתמש בה כדי לנגב את השיער. עוד דם, אבל מתייבש והולך. הוא חזר והעביר את אצבעותיו בשיער, מצא את החתכים, שניים, רחוקים חצי סנטימטר זה מזה. פתוחים וכעת גם צורבים, אבל לא ממש מדממים.
בגלל העבודה שלו תמיד היה לו בקבוק של נוזל אלכוהולי לחיטוי ידיים בתא שבדלת המכונית. הוא שפך מעט על מגבת הנייר והשתמש בה כדי לנגב את השיער כמיטב יכולתו. כשגמר, הוא נגע בחתכים שוב, והפעם היו על קצות אצבעותיו רק נתזים אדומים זעירים. גמרתי לדמם, הוא חשב.
מכונית חלפה, והוא הפנה את פניו מפנסיה.
כעבור דקה הוא כבר היה בדרכו ברחוב מייפל ומחשבותיו גועשות. דייוויד הכיר היטב את תוכניות CSI: אם השוטרים יביאו מישהו שיבדוק די־אן־איי, הם ימצאו אותו בכל רחבי הבית. ולמה לא? הוא היה בפגישה. הוא חיבק את ג'ינה כשהם הגיעו. טוב, האמת היא שלא, אבל האחרים חיבקו אותה ואיש לא שם לב שהוא לא. הוא היה רגוע בכל הנוגע לדי־אן־איי.
בצומת של מייפל ומיין הוא עצר והתבונן לשני הצדדים. מדרום הוא ראה את האורות הנוצצים של "קלאב גולד". בשלב זה הוא כמעט קפא. כמעט ברח הביתה, כדי לקבור את... את מה? החרדה שלו?
הוא לא עשה זאת. הוא נגע שוב בשערו, והפעם קצות אצבעותיו חזרו משם נקיות. כעבור רגע הוא נע לעבר "קלאב גולד", חנה מאחור וניגש אל הדלת האחורית. הוא פתח אותה ונכנס לשירותי הגברים. הוא הביט בשערו במראה. החתכים היו בלתי נראים. הוא השתין, רכס את מכנסיו, פתח את הברז והמתין.
שום דבר מכל זה לא היה מחושב. הוא פעל מתוך אינסטינקטים בלבד. ומתוך מידע שצבר מצפייה בפרקים של CSI.
הוא חיכה עוד קצת, ואחרי שתיים או שלוש דקות הוא שמע מגפי בוקרים מתקרבים במסדרון. הנה מגיע עד. הוא חבט בקופסת הסבון הנוזלי והחל לשטוף ידיים. כעבור חמש שניות, בחור בשם קארי לואו דחף את הדלת ואמר, "היי, דייב הגדול, מה המצב?" והתרווח מול המשתנה.
"זורם בקלילות", אמר בירקמן, בעודו רוחץ ידיים ומייבש אותן תחת מכונת האוויר החם.
לואו המשיך להשתין ושאל, מעל רעש האוויר החם, "אתה שר הערב?"
"דובים מחרבנים ביער?"
"אז שיהיה בהצלחה", אמר לואו. "יש לך את זה, גבר".
קריוקי ב"קלאב גולד" מדי חמישי ושבת בלילה. קריוקי ואליבי מעולה.
בירקמן סיים לייבש את ידיו, דחף את הדלת, נכנס למסדרון ותלה את המעיל שלו על הקולב. הוא נכנס לאולם הראשי. הוא הזמין בירה ונרשם בתור לשיר. כעבור עשרים דקות בוב הארט אמר, "ראיתם אותו בעבר, שמעתם אותו בעבר, אהבתם אותו בעבר. אתם יודעים מה יקרה עכשיו, חבר'ה. הנה הוא — ביג די — דייבארינו, דיוויסימו, ילד החרקים — עם 'אישה יפה' של רוי אורביסון".
דייוויד ביצע את 'אישה יפה' באופן מוצלח למדי וזכה למחיאות כפיים מכובדות מה... עדים... וכשירד מהבמה שתה עוד בירה או שתיים. ודיבר עם המון אנשים. כי כולם מכירים את ילד החרקים.
הוא נסע הביתה ובדרך בכה על ההגה במסחרית שלו. ובשעה אחת לפנות בוקר, כשהסערה הלכה והתקרבה, הוא התיישב על הכורסה שבסלון ושתה את הבירה האחרונה של הלילה, כשהוא בוהה במסך הטלוויזיה הכבוי.
היישר אל תוך העיניים המתות האפורות האלה.
עיניים. אפורות. מתות.
