ינקינטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ינקינטון
הוספה למועדפים

ינקינטון

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הנובלות בספרה של רחל שיחור, "יאקוב" ו"ינקינטון", שונות זו מזו – "יאקוב" כמוהו כאגדה ריאליסטית, "ינקינטון" נטוע בעומק עולם ילדותה של המחברת – ועדיין, למרות השוני, שתיהן פרי העט של אותה יד כותבת ושתיהן מתרחשות בעירוניות השוקקת של תל אביב.
ב"ינקינטון" שולחת אותנו רחל שיחור אל תל אביב של שנות החמישים, אל רחובותיה, בתיה, ספריותיה, שטחי הפרא שבשולי העיר ואל המולת החיים, על רגעי האופל והחסד של אנשיה. "יאקוב", לעומת זאת, מתרחש בתל אביב של ימינו – רכבת צפון ובית השאנטי הם חלק טבעי בתפאורה. עם זאת, על הרקע המוחשי והקונקרטי כל כך של העיר בת ימינו, נדמית דמותו של יאקוב מרחפת ומעט תלושה. אדם פשוט ולמוד סבל הוא יאקוב, פועל במפעל בקבוקים, שמוצא אהבה ותועה בסבך המפותל של היחסים. אנו, הקוראים על קורותיו, רוצים בטובתו, רוצים רק לומר לו 'היזהר, יאקוב, היזהר,' כי יאקוב, כמוהו כילד תם והוא מעורר את אהדתנו וחיבתנו ולבנו עליו נכמר. כפי שהוא נכמר לעתים על הילדה שהיתה שיחור, המתבוננת בעולם באופן המיוחד רק לה. זאת אולי יחושו הקוראים והקוראות כשישוטטו בין דפי ספרה של רחל שיחור, שהם דפים מלאי עדנה, חכמה והומור.
 
רחל שיחור היא ד"ר לפילוסופיה, זהו ספרה הרביעי. קדמו לו 'הקיסרות הגדולה', 'התל אביבים' (שניהם בהוצאת כרמל), 'סטלין מת' (מהדורה דו־לשונית אנגלית־עברית, Sylph Editions).

פרק ראשון

"הם אילמים והם המציאו קול."
 
ז'וזה סאראמאגו על הצרצרים
 
 
הרחק. אל תוך המרחבים, אולי בשמיים, נתכנסה ועידה (לימים תכונה "ועידת המבורג", על שם האזימוט שמעליו נערכה). נטלו בה חלק, פרט לשטן ולאל — שניים שבלעדיהם לא ייתכנו חיים — יועצים ואנשי שירות, ביניהם פרסומאים, סוכני שיווק ואנשי אסטרטגיה. לבסוף מגיעים להחלטה: יוציאו להורג משפחה אחת. את הרכוש יחסלו, את הבית יפנו, יישאר הגבר לבדו, הגבר צריך להישאר. נראה איך יגיב. גבר צריך להיות גבר. טוב. ואז מתערבים. לאל לא אכפת. הוא יִצפה שוב במחזה לא מעניין במיוחד. עוד מחזה, לא חשוב. השטן מגלה התלהבות רבה יותר. הוא עוד מתענג על אכזריות שגוררת עמה סבל. מכאן העניינים מתחילים לזוז, זה סיפור המסגרת. האישה תמות, הילדים ימותו, הצאן יישרף. הגבר יישאר, ימצא אישה קצת יותר יפה מהקודמת ולא יותר שמנה. יגיעו ילדים חדשים. מכאן הכול יחזור על עצמו.
 
עכשיו נרד מן השמיים היפים אל חלקת ארץ. שם יש מחילות, דגים מעושנים תלויים על הכתלים מסביב. יש צורך לעשן את הדג מבפנים דרך הנקבים שאִתם נולד, יש להוסיף תבלין מלוח. הרצפה לא חלקה. כאן לא חיים בתנאים נוחים.
אבל בלילה רוקדים. עוברים למחילה אחרת. טַךְ... טַךְ... דופקים, רוקעים ברגליים וקצת בועטים באוויר ושותים. בשביל זה נשאר כסף. מנסים להתקרב לבחורה חדשה, אבל היא לא מבינה. תעזוב, אני עייפה, היא אומרת.
בסך הכול זו עיר. איך אפשר לחיות במחילות? יש אפילו כמה שכונות בעיר והכול מלא בהן חיים, לפעמים הם נראים כמין עליצות לא טבעית.
ועכשיו מה? עכשיו נסתכל בגבר שנשאר. עוברת שנה. עוברות שנתיים. בלילות של ירח הוא בוכה. הוא מביט שוב בתמונות תצלום של שלוש ילדות ומנשק את התמונות. הוא מנסה להיזכר, לאט־לאט הוא זוכר פחות ופחות. נדמה לו שהבת האמצעית, יולי שמה, אמרה לו פעם: לא נורא, אבא, לא נורא...
קוראים לו יאקוב פּוֹדוֹרוֹבִיץ'.
הזמן חולף וחולף. יש לזמן דרכים משלו. אבל מה? יאקוב אומר לעצמו, לא כל אחד מרגיש אותו דבר ביחס לזמן. כלומר, הזמן, יש לו דרכים משלו, ובכל זאת לא כל הדרכים שוות בשביל כולם. והנה אצלו, המכות רדפו זו את זו בזמן קצר, ואז רק הוא נשאר לבדו.
ואחר כך: יאקוב, תעזוב את השטויות האלה עם הזמן. מה נשארת, מה זה נשארת? עכשיו תדאג לעצמך. אישה אתה צריך, ואולי תוליד גם ילדים חדשים, ותמלא את העולם כמו נֹח אחרי זמן התיבה.
 
יאקוב עובד באותו מפעל בקבוקים שבו עבד בעברו. לא פיטרו אותו אחרי האסון, אף־על־פי שמנהל המשמרת אמר לעצמו, וגם לעוזר אחד שעליו סמך, שרשרת צמודה כל כך של אסונות כאלה יכולה להיות מסוכנת גם לסביבה, כלומר... לאחרים, ומי יהיה הבא בתור? מנהל המשמרת, סטופר שמו, פנה בשלב זה לאדון רֹאשָן, מנהל המדור. מנהל המדור שמע ואמר: אהמ... אהמ... צריך לשקול את זה. ניתן לזה כמה זמן... בינתיים לא מפטרים את יאקוב והזמן ממשיך בדרכו. אבל הזמן עלול גם להפתיע, וראינו מה קרה ליאקוב.
האנשים אומרים: תראו מה קרה ליאקוב, נשאר בלי משפחה, בלי כלום.
יאקוב שומע את הדברים האלה וחושב: ידברו להם, ידברו להם... רק שאני עברתי משהו בחיים, אני מכיר את החיים. אחר כך הוא חושב: גם לי תזרח פעם השמש. גם בחצר שלי תזרח השמש. וכך הוא משפר את מחשבותיו. אבל לפעמים הוא אומר: אולי יותר קל להיות חיה, להיוולד חיה. אחר כך הוא מתאושש מחדש.
 
עכשיו הוא הולך ברחוב מקווה ישראל. פעם הייתה כאן רכבת שנסעה עד קהיר ואחר כך קבוצת אנשים חיברה על זה שיר. הוא עוד רואה את סימני הפסים שלא כוסו לגמרי על ידי הכביש ומגרשי החנייה שמסביב וחנות המזוודות והתיקים, והוא מחפש את בית הדואר הקרוב. מנהל המשמרת שלח אותו לדואר. להחתמה, ככה אמר. בלי החתמה לא אוכל להמשיך להעסיק אותך, אמר. מצטער, זהו החוק. ויאקוב הבין שהוא מתכוון לחותמת הדואר ושהוא צריך לשמור על החוק, ולזה הוא לא מתנגד בכלל.
המנהל אמר: תראה יאקוב, אין לי שום דבר נגדך למרות שאתה מתנהג קצת מוזר בזמן האחרון, אבל העניין הוא כזה...
והמנהל הסביר לו די באריכות את העניין ויאקוב כבר חיפש כיסא לשבת עליו בינתיים כי פתאום התעייף. היה לו קשה לעמוד כל כך הרבה זמן במקום אחד. אף שהיה גבר, תמיד היה לו קשה לעמוד הרבה זמן במקום אחד. אבל את ההסבר של המנהל הוא לא הבין טוב. "בלי זה אי אפשר", הוא הבין. את "צריך להחתים" — גם כן הבין, ו"בדואר" — גם. וכל זה היה קשור גם לביטוח לאומי ומס הכנסה, ואלו היו שמות שיאקוב לא אהב לשמוע ולכן דחף אותם דרך קבע אל תחום הדמיון, שיישארו שם תמיד, ולפעמים היה חולם עליהם מתוך שינה ואז נראו כדמויות בעלות זקן ארוך לבן, עטופות בסדינים צחורים ורק הזקנים מזדקרים מתוכם כלפי מעלה ואל השמיים (אפשר לומר, בחוצפה ובעזות פנים).
אבל עכשיו היה הולך ברחוב מקווה ישראל ומבטו מופנה אל שלטי חנויות עד שתצוץ מולו הכתובת "דואר ישראל", והיא כרוכה בציור של צבי בעל קרניים שנתפס באותיות שלה. יאקוב הכיר את הדמות הזאת של הצבי שניצוד כי ראה אותה בעבר הרבה פעמים. קל יהיה לו לזהות אותה. הוא אפילו חיבב במקצת את הצבי הזה וקרא לו בלבו טאנגס. דווקא משום שנכשל וניצוד קרא לו ככה. אשכרה, גם אני כמוהו, יאקוב חשב, והכישלון שלו אפילו גדול משלי. להיות ניצוד, אולי אין רע מזה.

עוד על הספר

ינקינטון רחל שיחור
"הם אילמים והם המציאו קול."
 
ז'וזה סאראמאגו על הצרצרים
 
 
הרחק. אל תוך המרחבים, אולי בשמיים, נתכנסה ועידה (לימים תכונה "ועידת המבורג", על שם האזימוט שמעליו נערכה). נטלו בה חלק, פרט לשטן ולאל — שניים שבלעדיהם לא ייתכנו חיים — יועצים ואנשי שירות, ביניהם פרסומאים, סוכני שיווק ואנשי אסטרטגיה. לבסוף מגיעים להחלטה: יוציאו להורג משפחה אחת. את הרכוש יחסלו, את הבית יפנו, יישאר הגבר לבדו, הגבר צריך להישאר. נראה איך יגיב. גבר צריך להיות גבר. טוב. ואז מתערבים. לאל לא אכפת. הוא יִצפה שוב במחזה לא מעניין במיוחד. עוד מחזה, לא חשוב. השטן מגלה התלהבות רבה יותר. הוא עוד מתענג על אכזריות שגוררת עמה סבל. מכאן העניינים מתחילים לזוז, זה סיפור המסגרת. האישה תמות, הילדים ימותו, הצאן יישרף. הגבר יישאר, ימצא אישה קצת יותר יפה מהקודמת ולא יותר שמנה. יגיעו ילדים חדשים. מכאן הכול יחזור על עצמו.
 
עכשיו נרד מן השמיים היפים אל חלקת ארץ. שם יש מחילות, דגים מעושנים תלויים על הכתלים מסביב. יש צורך לעשן את הדג מבפנים דרך הנקבים שאִתם נולד, יש להוסיף תבלין מלוח. הרצפה לא חלקה. כאן לא חיים בתנאים נוחים.
אבל בלילה רוקדים. עוברים למחילה אחרת. טַךְ... טַךְ... דופקים, רוקעים ברגליים וקצת בועטים באוויר ושותים. בשביל זה נשאר כסף. מנסים להתקרב לבחורה חדשה, אבל היא לא מבינה. תעזוב, אני עייפה, היא אומרת.
בסך הכול זו עיר. איך אפשר לחיות במחילות? יש אפילו כמה שכונות בעיר והכול מלא בהן חיים, לפעמים הם נראים כמין עליצות לא טבעית.
ועכשיו מה? עכשיו נסתכל בגבר שנשאר. עוברת שנה. עוברות שנתיים. בלילות של ירח הוא בוכה. הוא מביט שוב בתמונות תצלום של שלוש ילדות ומנשק את התמונות. הוא מנסה להיזכר, לאט־לאט הוא זוכר פחות ופחות. נדמה לו שהבת האמצעית, יולי שמה, אמרה לו פעם: לא נורא, אבא, לא נורא...
קוראים לו יאקוב פּוֹדוֹרוֹבִיץ'.
הזמן חולף וחולף. יש לזמן דרכים משלו. אבל מה? יאקוב אומר לעצמו, לא כל אחד מרגיש אותו דבר ביחס לזמן. כלומר, הזמן, יש לו דרכים משלו, ובכל זאת לא כל הדרכים שוות בשביל כולם. והנה אצלו, המכות רדפו זו את זו בזמן קצר, ואז רק הוא נשאר לבדו.
ואחר כך: יאקוב, תעזוב את השטויות האלה עם הזמן. מה נשארת, מה זה נשארת? עכשיו תדאג לעצמך. אישה אתה צריך, ואולי תוליד גם ילדים חדשים, ותמלא את העולם כמו נֹח אחרי זמן התיבה.
 
יאקוב עובד באותו מפעל בקבוקים שבו עבד בעברו. לא פיטרו אותו אחרי האסון, אף־על־פי שמנהל המשמרת אמר לעצמו, וגם לעוזר אחד שעליו סמך, שרשרת צמודה כל כך של אסונות כאלה יכולה להיות מסוכנת גם לסביבה, כלומר... לאחרים, ומי יהיה הבא בתור? מנהל המשמרת, סטופר שמו, פנה בשלב זה לאדון רֹאשָן, מנהל המדור. מנהל המדור שמע ואמר: אהמ... אהמ... צריך לשקול את זה. ניתן לזה כמה זמן... בינתיים לא מפטרים את יאקוב והזמן ממשיך בדרכו. אבל הזמן עלול גם להפתיע, וראינו מה קרה ליאקוב.
האנשים אומרים: תראו מה קרה ליאקוב, נשאר בלי משפחה, בלי כלום.
יאקוב שומע את הדברים האלה וחושב: ידברו להם, ידברו להם... רק שאני עברתי משהו בחיים, אני מכיר את החיים. אחר כך הוא חושב: גם לי תזרח פעם השמש. גם בחצר שלי תזרח השמש. וכך הוא משפר את מחשבותיו. אבל לפעמים הוא אומר: אולי יותר קל להיות חיה, להיוולד חיה. אחר כך הוא מתאושש מחדש.
 
עכשיו הוא הולך ברחוב מקווה ישראל. פעם הייתה כאן רכבת שנסעה עד קהיר ואחר כך קבוצת אנשים חיברה על זה שיר. הוא עוד רואה את סימני הפסים שלא כוסו לגמרי על ידי הכביש ומגרשי החנייה שמסביב וחנות המזוודות והתיקים, והוא מחפש את בית הדואר הקרוב. מנהל המשמרת שלח אותו לדואר. להחתמה, ככה אמר. בלי החתמה לא אוכל להמשיך להעסיק אותך, אמר. מצטער, זהו החוק. ויאקוב הבין שהוא מתכוון לחותמת הדואר ושהוא צריך לשמור על החוק, ולזה הוא לא מתנגד בכלל.
המנהל אמר: תראה יאקוב, אין לי שום דבר נגדך למרות שאתה מתנהג קצת מוזר בזמן האחרון, אבל העניין הוא כזה...
והמנהל הסביר לו די באריכות את העניין ויאקוב כבר חיפש כיסא לשבת עליו בינתיים כי פתאום התעייף. היה לו קשה לעמוד כל כך הרבה זמן במקום אחד. אף שהיה גבר, תמיד היה לו קשה לעמוד הרבה זמן במקום אחד. אבל את ההסבר של המנהל הוא לא הבין טוב. "בלי זה אי אפשר", הוא הבין. את "צריך להחתים" — גם כן הבין, ו"בדואר" — גם. וכל זה היה קשור גם לביטוח לאומי ומס הכנסה, ואלו היו שמות שיאקוב לא אהב לשמוע ולכן דחף אותם דרך קבע אל תחום הדמיון, שיישארו שם תמיד, ולפעמים היה חולם עליהם מתוך שינה ואז נראו כדמויות בעלות זקן ארוך לבן, עטופות בסדינים צחורים ורק הזקנים מזדקרים מתוכם כלפי מעלה ואל השמיים (אפשר לומר, בחוצפה ובעזות פנים).
אבל עכשיו היה הולך ברחוב מקווה ישראל ומבטו מופנה אל שלטי חנויות עד שתצוץ מולו הכתובת "דואר ישראל", והיא כרוכה בציור של צבי בעל קרניים שנתפס באותיות שלה. יאקוב הכיר את הדמות הזאת של הצבי שניצוד כי ראה אותה בעבר הרבה פעמים. קל יהיה לו לזהות אותה. הוא אפילו חיבב במקצת את הצבי הזה וקרא לו בלבו טאנגס. דווקא משום שנכשל וניצוד קרא לו ככה. אשכרה, גם אני כמוהו, יאקוב חשב, והכישלון שלו אפילו גדול משלי. להיות ניצוד, אולי אין רע מזה.