ציוני דרך

הערת המסַפֵּר

מעין הגבלת אחריות

בהשראת מתיו ובנט לינדנבאום

יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמִתיים, ויש סיפורים אמתיים שלא קרו באמת.

יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמתיים, כי לא היתה להם משמעות, כי הם לא טבעוּ בנו שום חותם, וכך התכסו בחולות הזמן והיו כלא היו. ויש סיפורים שאולי לא קרו בדיוק כמסופר, אם מפני שהמסַפר החליף שמות אנשים ומקומות כדי לא לחשוף פרטים לא נעימים, ואם מפני שהמספר זוכר שהם התרחשו כך אך באמת הם התרחשו קצת אחרת. אלא שהוא, וגם אחרים, הושפעו עמוקות מהסיפור דווקא כפי שהוא זכר אותו וסיפר אותו.

הזיכרון, ככלות הכול, יוצר לפעמים חיים וסיפורים משלו. הסיפורים בספר הזה הם, אם כן, אמתיים; הם קרו, לאו דווקא בדיוק כמסופר, אבל הם אמתיים באופן שהמספר זוכר אותם.

מבוא

החיים כסדרת מסרים מאלוהים

רבים שואלים: איפה אלוהים? איך אפשר למצוא אותו? לרבי מנחם מנדל מקוצק מיוחסת תשובה מופלאה לשאלה הזו: אלוהים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס.

אני מאמין בכל לבי שתשובתו של הרבי מקוצק נכונה. התורה מלמדת שלפחות ממעמד הר סיני ואילך, הקדוש ברוך הוא ממשיך לתקשר איתנו: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט, ובתרגום אונקלוס שם: "קל רב ולא פסק"). קולו של הקדוש ברוך הוא מוצג בתורה כקול מִדַּבֵּר (במדבר ז, פט), בבניין התפעל - כביכול מדבר מעצמו ואל עצמו, משמיע מסרים אלוהיים בלי לחדול. גם על פי הקבלה, הקדוש ברוך הוא שהוא נצחי ומוחלט, "אין סוף", משפיע קרינה מתמדת של אור יקרות, המאיר לכל מי שמוכן כראוי לקלוט את השפע האלוהי.

מנקודת מבט זו, האתגר החשוב ביותר העומד בפני כל אחד מאיתנו הוא חידוד הרגישות של לבנו, מוחנו ונשמתנו, כך שיוכלו לקלוט את השפע האלוהי - מכל מקום שהוא קורן ממנו. ממשה רבנו למדנו שאלוהים עשוי לפעמים לקרוא לנו משיח קוצני ושפוף, ומבִלעם למדנו שאלוהים עשוי לתקשר איתנו אפילו מפיה של אתון. רבי צדוק הכהן מלובלין סיפר, שאחד הלקחים החשובים שלמד בכל ימי חייו היה זה שלימד אותו איכר פולני גוי. האיכר ביקש ממנו לעזור לו לאסוף את החציר שנפל ארצה כשעגלתו התמוטטה. "אני לא יכול," אמר לו רבי צדוק. "אתה מתכוון ללא רוצה," אמר לו האיכר. "אם היית רוצה, היית יכול." בעיניו של רבי צדוק, הקדוש ברוך הוא לימד אותו כאן שיעור שאין ערוֹך לחשיבותו - דווקא מפי איכר פולני!

אכן, גם בסיפורי התורה, לא פעם ולא פעמיים אנשים משמשים שליחיו של ה' - מלאכי ה', בלשון המקרא - בלי שהם אפילו מעלים על דעתם שזה תפקידם. כשיוסף הולך לחפש את אחיו ואינו מוצא אותם, מכוון אותו "איש" אלמוני למקום שהם הלכו אליו, לדותן. רש"י מפרש שאיש זה היה המלאך גבריאל, והדבר מרומז בשמו: גבר האל, איש האלוהים. רמב"ן, לעומת זאת, גורס שהאיש היה בן-תמותה רגיל, איש בשר ודם. איש זה כיוון שלא מדעת את ראשית ההיסטוריה של עם ישראל: המפגש של יוסף עם אחיו הוביל לבסוף להשתקעותם במצרים ולמימוש הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים: השעבוד, והגאולה שאחריו. העולם מלא במסרים אלוהיים ובשליחים אלוהיים המדריכים אותנו בעזרתם. האתגר הניצב בפנינו הוא לקלוט את המסרים הללו.

אני מסכים עם פרופ' דמבלדור מהארי פוטר, שהמדד האמִתי לערכו של אדם אינו כישוריו השׂכליים אלא ההכרעות שקיבל בחייו. ההכרעות הללו מבטאות צירוף בין שני גורמים: המסרים של הקדוש ברוך הוא, ויכולתו של האדם להבינם נכונה וליישׂמם. מאז ומתמיד האמנתי שהקדוש ברוך הוא שולח לי מסרים דרך אנשים מיוחדים, רגעים מיוחדים, חוויות מיוחדות - ושאם אינני קולט אותם, אין זה מפני שהם אינם בנמצא, אלא מפני שקצרה ידִי. את המסרים שקלטתי - ואת האנשים, הרגעים והחוויות שהעבירו לי אותם - ניסיתי לתעד בספרי זה. אם בהשראת הסיפורים הללו יֵדעו נכדַי, ונכדיהם של אחרים, לראות את אלוהים גם בחייהם שלהם, וחשוב אף יותר, יֵדעו לחפש אותו בכל מקום ובכל פינה - אדע שלא לשווא עמלתי.

שלמה ריסקין

חלק ראשון

מופתים של יַלדוּת

1940-1956

פרק ראשון

סבתי - המלאך הראשון בחיי

היו לי סבים וסבתות מופלאים, משני הצדדים, והם טבעו חותם עמוק בילדותי.

סבתי מצד אמי היתה חיה-ביילה בת ר' שלמה הכהן ומינדל, אבל כולם קראו לה בַּלצ'ה, צורת-הקטנה לשם ביילה. ואכן, היא היתה אישה קטנת קומה ועדינה - אך גם החלטית מאוד. בעלה וכל צאצאיה כיבדו אותה מעומק לבם. היו להם שבעה ילדים, אך באופן טיפוסי לדור ההוא אף לא אחד מהם שמר מצוות.

זו היתה אמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בתי ספר יהודיים כמעט לא היו, ולכן, למרות אדיקותה של סבתי, לא היתה לילדיה הזדמנות ללמוד תורה כראוי. הם זיהו את התורה עם העולם הישן, אותו עולם שהם השליכו מאחורי גוום בהגיעם לאמריקה. סבתי עצמה התפללה שלוש פעמים ביום, והיתה בעלת ידע נרחב במקורות. בילדותי חשבתי שכל הנשים באירופה מלומדות כמוה, וכמוה יודעות אפילו גמרא. קִרבתי אליה היתה מסוג מיוחד.

גרנו בשכונת בֶּדְפורד-סְטַייווֶסַנט בברוקלין, בדירת חדר קטנה. כיום נראה האזור הזה כאזור מוכה מלחמה. השכונה הידרדרה ונעשתה קן צרעות של כנופיות רחוב וקטטות בין-גזעיות. הורַי היו עניים למדי, אך הם שלחו אותי לבית ספר יהודי דתי, מפני שהוא היה טוב לאין שיעור מבתי הספר הציבוריים בסביבה. הייתי בנה הבכור של הצעירה מבין שבעת ילדיה של סבתא.

סבתא גרה במרחק שני גושי בניינים מאיתנו, בבית שקנה בשבילה דוֹדי דֵייב, היחיד בין דודַי שעשה חיל רב בעסקיו. סבתא גרה בבית ההוא מיום שהגיעה לאמריקה בעקבות סבי עד כעשר שנים לפני מותה. כשנפטרה היתה בת תשעים.

סבתא ראתה את תחילת לימודַי בבית הספר כהזדמנות בלתי חוזרת. היא הציעה לאמי לספק למשפחתנו באופן קבוע בשר אם תכשיר את המטבח. כך הפכה אמי ליחידה בין שבעת האחים ששמרה כשרות בביתה. סבתא לקחה אותי לבית הספר בעצמה מדי בוקר, ואספה אותי משם בסופו של כל יום לימודים.

כשהייתי בן שמונה לקה סבי בשבץ חמור, והועבר לבית הבראה. סבתא היתה מדוכדכת וכמעט לא אכלה. משפחתי הבינה שאני, הנכד הדתי, אני עכשיו האור שבחייה של סבתא, ושאם אשהה בחברתה בסעודות ליל שבת אולי אצליח לשפר את מצב רוחה.

וכך, מגיל שמונה עד גיל שש-עשרה ארחתי לה לחברה בכל ליל שבת וחג. הייתי הנכד היחיד שלמד בישיבה, ולמען האמת הצאצא היחיד שלה שהיתה לו זיקה לדת היהודית - ומשום כך הייתי גם מקור הנחת שלה. לילות השבת היו זמן האיכות שלנו. הייתי מגיע חצי שעה לפני הדלקת הנרות, עוזר לה לסלק את עיתוני היידיש מרצפת הלינוליאום המקורצפת, ומתבונן בה מרוכז בְּבָרְכה על הנרות; היא היתה עושה זאת במשך עשרים דקות לפחות. פניה הוארו בשלהבות הקטנות, עיניה היו עצומות בחוזקה, והיא דיברה אל אלוהים. היא סיפרה לו על המוצאות את בני המשפחה. את הצלחותיו של כל אחד פירטה בשמחה, ואילו את צרותיו תיבלה בדמעות. חשבתי פעם לכתוב עליה ספר, ולקרוא לו "אלוהים היה הפסיכולוג שלי". היא דיברה אליו, היא התריסה כלפיו, היא בכתה לו, היא התווכחה איתו, היא הודתה לו. היא נראתה כמי שמדברת אל חבֵרה אהובה מאוד ומוערכת מאוד. כך מדי יום שישי, עשרים דקות, עד לשקיעת החמה.

אז היינו מתיישבים משני עברי הפמוטים ומתפללים יחד. אמרנו את תפילות קבלת שבת ומעריב. לאחר מכן היינו סועדים יחד, ושרים בצוותא זמירות בין מנה למנה. את המנות היא היתה מגישה אל השולחן ברוב טקס, ומכריזה "לכבוד שבת קודש". במהלך הארוחה הטעימה ("שלוימ'לה טייערע, שלוימ'לה יקירי, קח את הקנייד'לה שלי. אני לא צריכה להשמין, אבל אתה צריך כוח ללמוד תורה", היתה אומרת לי ביידיש האישה הצמוקה). היא היתה מספרת זיכרונות מהחיים בעיירה לוביין, ועד מהרה היו שביליה ותושביה נהירים לי יותר משבילי בדפורד-סטייווסנט. אביה, שלמה הכהן, היה דיין בעיירה הקטנה. על פי סיפורי המשפחה הוא חי 115 שנה.

אחרי הסעודה היינו לומדים את פרשת השבוע עם "עברי טייטש" - תרגום-פירוש מקסים ליידיש, גדוש בסיפורי נפלאות ומשלי מוסר מספרות המדרש. הוקרתי את לילות השבת האישיים הללו יותר משהוקרתי את ההתכנסויות המשפחתיות הגדולות, שבהן הייתי אחד מרבים, כמעט כולם מבוגרים ממני.

הגעתי ללוביין שנים אחר כך, ב-1994. מצאתי שם אישה באה בימים, הלן מיכלק, שהכירה את המשפחה כולה מפני שאביה היה ראש העיר. היא לא סיפרה לי שסב-אמי הגיע לגיל 115, אך אמרה "הו, רבינא קובלסקי! רבינא קובלסקי היה איש זקן מאוד מאוד. אפילו הגויים מהסביבה באו אליו שיברך אותם בחיים ארוכים." הוא היה נשוי לשלוש נשים, בזו אחר זו, שכן התאלמן פעמיים. סבתא היתה הבת הבכורה מהאישה הראשונה, ואחריה ילדה אישה זו עוד שלוש בנות. באין לו בנים, סבא-רבא לימד את בלצ'ה. תחילה חומש, אחר כך פירושים על החומש, ואז מִשְׁנָה. כשראה שיש לה ראש על הכתפיים החל ללמד אותה גם גמרא. כשהיתה מספרת לי את הסוד הזה, על הזכות הנדירה שנפלה בחלקה ללמוד איתו, היתה תמיד מחייכת. היא סיפרה זאת בהתלהבות - הִסְלַייבֶס, בהגייתה - שכן למדה מה שרק בנים למדו בימים ההם. מתוך כך, המורה הראשון שלי לגמרא היה מורָה: סבתא בלצ'ה.

אבי-סבתי, שלמה, סחר בשיבולת שועל ובמספוא - הוּבּעֶר והֵעי ביידיש. על עבודתו הקהילתית כדיין לא קיבל שכר. בימים ההם התגוררו בעיירה 300 משפחות, מחציתן יהודיות. היה שם רב, הרב פטרובסקי, ו"הרבינר שמעל הרבינר", כלשונה של הלן מיכלק, שלדבריה היה אבי-סבתי, הדיין.

ככל הנראה, הוא היה תלמיד חכם גדול. תמיד נמצאו ארבעה בחורים מהעיירות הסמוכות שעבדו ולמדו איתו. סבתא סיפרה שהם היו קמים בחצות הלילה ל"תיקון חצות", ואחריו לומדים עד עלות השחר. לפני הזריחה היו הולכים לטבול במקווה, ואז מתפללים שחרית כמנהג ותיקים, כך שתפילת "עמידה" כוּונה בדיוק לרגע הנץ החמה. אחרי התפילה היו פונים למלאכת שיבולת השועל והמספוא, עד הצהריים. הלימוד היה להם בוודאי מעין פיצוי על עמלם. בין הבחורים היה אחד ושמו חיים ואלטר, מהעיר ולוצלאבק, הגדולה בהרבה מלוביין. הוא היה בן למשפחה עשירה ומיוחסת, צאצא ישיר של חתנו של בעל השפת אמת, וחסיד גור נלהב. אחר הצהריים למדו הדיין ותלמידיו שוב, ואז גם סבתא היתה לומדת איתם; אך היא רצתה הרבה יותר. אחרי "תיקון חצות" היתה שוכבת ערה, לא הרחק ממקום שִׁבתם של סבי והבחורים הלומדים, ומאזינה לדברי התורה, מעמידה פני ישנה לבל תתגלה.

בעת הלימוד הלילי נהגו הבחורים לשים את התפילין שלהם על סדין שנפרשׂ על הרצפה. סבתא, שראתה זאת, חשה שיש בכך פחיתות כבוד כלפי תשמיש הקדושה, ולכן מתחה חבלים לאורך הקיר והניחה עליהם את התפילין מדי לילה. חיים ואלטר הבחין כנראה במעשיה, והתאהב. הוא היה מאורס לעלמה עשירה שגרה בעירו, שאותה פגש רק פעם אחת. סבתא, שזה מכבר מלאו לה שמונים, הסמיקה כנערה כשסיפרה לי שמה שגרם לו להתאהב בה היו רגישותה לכבודן של התפילין והעניין שגילתה בלימוד התורה. היא גם היתה, צריך לומר, נערה יפה מאוד. חיים סיפר לאביו שהוא רוצה לשאת לאישה את בתו הבכורה של הרב שלמה קובלסקי, ולמרות ההפסד הכספי שהיה כרוך בכך בוטלו אירוסיו הקודמים. סבתא אמרה לי תכופות שהיא מאמינה מעומק לבה שכל הטוב שזכתה לו בחייה הגיע בשל רגישותה כלפי התפילין ואהבת התורה שלה. ואכן, אהבה עמוקה שררה בינה לבין סבי, והיא לא קהתה כל עשרות שנות חייהם המשותפים.

כשסבי היה בבית ההבראה לאחר השבץ, שמעתי את סבתא אומרת לאמי שהיא רוצה לקנות שמלה. אמי היתה מופתעת מעט; אמה בקושי אוכלת, ופתאום היא רוצה שמלה חדשה? זאת לא היתה האֵם שהיא הכירה. התלוויתי אליהן. סבתא בחרה שמלה באדום לוהט. אמי אמרה לה, "מאמא, עס פאסט נישט" - אמא, זה לא לעניין. איך את יכולה ללבוש דבר כזה? בדמעות על לחייה השיבה סבתא, "מַיין חם" - חם שלי; היא נהגה לקרוא לחיים, בעלה, חם - "מיין חם תמיד אהב אותי באדום. אולי כשהוא יראה אותי בשמלה הזאת הוא יקום מהשינה שנפלה עליו."

מעולם לא שמעתי את סבי או את סבתי מטיחים מילים קשות, לא זה בזה ולא בשום אדם אחר. ועד שסבי נפל למשכב, מעולם לא ראיתי אחד מהם בלי השני. מסבתי למדתי כמה חשוב ללמד נשים תורה. ממנה שאבתי את ההשראה לעסוק בקידום הנושא הזה במוסדות 'אור תורה סטון' - באולפנות, במדרשת לינדנבאום ובמכון להכשרת טוענות בית דין. מסבתי גם למדתי כמה חשוב לאהוב ולכבד את האדם שאתה נשוי לו. עוד דברים רבים למדתי ממנה. אין לי ספק שהיא היתה מקור ההשפעה העיקרי שלי בראשית חיי.

פרק שני

סבתא ו"הגוי"

בחג ההודיה האמריקני הודיעה בתי הבכורה בתיה על תוכניתה לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל. מאחר שלא ידעתי מתי תגיע שוב לאמריקה לביקור ממושך, ובייחוד מאחר שגם אנו, שאר בני המשפחה, התכוונו לעלות ארצה ולגור באפרת, לקחתי את בכורתי לבדפורד-סטייווסנט, השכונה ברובע ברוקלין שאביה נולד בה וגדל בה.

בתיה נקראה על-שם סבתי מצד אמי. רציתי שהיא תראה את ביתה, תספוג את מה שנשאר מהקולות, הריחות, הטעמים והמנגינות שבשנותי המעצבות נָפחו בשבילי רוח חיים ומשמעות במסורת היהודית.

אך הצדק היה עם הסופר תומס וולף: לעולם אי-אפשר לחזור הביתה. השכונה דומה כיום לשדה קרב, וביתה של סבתא שוּטח והפך מגרש משחקים של תלמידי בית ספר ציבורי. לא קולות, אפוא לא ריחות, לא טעמים ולא מנגינות. רק סיפור קטן, אם כן, יד לסבתא ולעולמה, כדברי חז"ל: "עיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים."

ביתה של סבתא היה מבחינתנו בית המשפחה. סבתא גרה בקומה הראשונה, דודתי בשלישית, ואילו בקומה השנייה היתה דירה לבני משפחה או לבני דודים שיצאו זה עתה לחיים ונזקקו למקום לגור בו.

בחדר אחד בדירה זו שבקומה השנייה גר אדם שמעולם לא נודע לי שמו. כולם קראו לו "הגוי". גם סבתא קראה לו "דער גוי". מראהו עומד לנגד עיני: נמוך קומה ובעל אוזניים ארוכות מאוד וחיוך ריק. בילדותי חשבתי תחילה שהוא חירש-אילם, שכן הוא התייצב לכל אירוע משפחתי ודתי חשוב אבל מעולם לא הוציא הגה מפיו. בימי שישי אחר הצהריים, בהגיעי לבית סבתא, הייתי פוגש את "הגוי" נושא את מעטפת שכר הדירה שלו - סכום צנוע ששילם על חדרו האחד שבקומה השנייה ועל זכות השימוש בשירותים (אך לא במטבח). הוא חייך אלי תמיד בחמימות, אך מעולם לא דיבר איתי.

כל שבעת ילדיה של סבתא היו נשואים. לכולם היו ילדים, ולכמה מהם גם נכדים. המשפחה המורחבת כולה היתה נאספת בבית סבתא במועדים קבועים - סעודת פורים, ליל הסדר, ופעם או פעמיים בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות. גם בימי הולדת עגולים היינו נפגשים שם. בכל הכינוסים המשפחתיים הגדולים הללו "הגוי" ישב במקום של כבוד, לשמאלו של סבא (סבתא ישבה תמיד לימינו של בעלה), ולאחר השבץ של סבא - ליד סבתא. ובכל זאת הוא מעולם לא הצטרף לתפילות ואף לא לרכילות המשפחתית. למעשה, גם בכינוסים הללו הוא מעולם לא אמר מילה.

עם השנים גיליתי שהוא אינו אילם, אלא דובר פולנית. שמעתי אותו מדבר עם סבי וסבתי בלשון הזו. הבנתי שהוא פולני שצריך קורת גג. ועדיין, לא ידעתי מדוע דייר-משנה זה מוזמן לכל המסיבות המשפחתיות והדתיות, קל וחומר לא הבנתי מדוע הוא זוכה שם למקום מכובד כל כך. אולי הוא אליהו הנביא בתחפושת? אולי גלגול של בלעם? אני זוכר איך בליל סדר אחד בחנתי אותו בעניין כשפתחנו את הדלת לאליהו.

כשהייתי בן אחת-עשרה וחצי, השכונה כבר היתה מקום מסוכן למדי. יום ראשון אחד אחר הצהריים, כשישבתי עם סבתי בסלון, נכנס דודי דייב ואמר לה שהשכונה בלתי נסבלת, שהיא מוכרחה לעזוב, ושהוא יכול לסדר לה, לדודתי ולדודי מקום טוב הרבה יותר באזור יפה יותר בברוקלין. הוא הציע לה את בנסונהרסט, בביי רידג' פארקוויי; לה תהיה דירה עם מטבחון, שהרי היא לעולם לא תוותר על האפשרות לבשל לעצמה, והדודים ייהנו ממגורים נוחים הרבה יותר מאלו שיש להם עכשיו, בלי שישאירו את סבתא לבד.

סבתא הודתה לו מקרב לבה, אך הוסיפה: "תן לי קצת זמן. אני צריכה לחשוב על זה." הדוד הופתע מעט. "על מה את צריכה לחשוב?" שאל אותה, "השכונה הזו נוראה. אנשים מבוגרים מותקפים על ימין ועל שמאל. על מה את צריכה לחשוב?" והיא אמרה שוב, "אני מעריכה את זה, אבל תן לי קצת זמן."

אחרי שהדוד הלך היא הסבירה לי, "שלוימ'לה, ברור לי שאני צריכה לעבור מכאן. זה יהיה טוב גם לדוד ולדודה שלך. אבל מה יהיה עם הגוי? הוא גר איתנו כבר ארבעים שנה. הוא לא יודע אנגלית. נצטרך למצוא מקום לגוי, ורק אז אוכל לעבור. בוא אלי ביום שישי אחרי הלימודים." בימי שישי הלימודים הסתיימו תמיד בשעה מוקדמת, וביום השישי ההוא הלכתי מבית הספר היישר לבית סבתי.

התחלנו לסרוק את השכונה בחיפוש אחר שלטי "להשכרה". זוג מוזר מאין כמוהו, ישישה בשנות השמונים לחייה ונכד שעוד לא מלאו לו שתים-עשרה, מחפשים חדר ל"גוי". שוב ושוב העפלנו על גרמי מדרגות ארוכים, אל דירות שבעליהן נראו בדרך כלל מפוקפקים. אני הייתי המתורגמן, שכן סבתא לא ידעה אנגלית. "אני צריכה לדאוג לגוי," אמרה לי, משלבת ביידיש שלה מונחים באנגלית משובשת. "אחרי הכול, אני ציטיזן. אני אוהבת את אמריקה; אני אוהבת את הנשיא רוזנפלד... אני יודעת מהן הזכויות שלי, אבל גם מהן החובות. אמריקה היא ארץ חופשית, אבל התורה מלמדת אותנו לדאוג זה לזה. הגוי בודד כל כך. חוץ ממני, אין מי שיעזור לו."

ארבעה ימי שישי סבבנו כך, קשישה יהודייה ונכדה האמריקני הקטן. היה חורף. היה קר, לפעמים קפוא. היה קשה. אבל המשכנו וחיפשנו בית ל"דער גוי". בשבילי, זה היה שיעור על עיקריה האמתיים של היהדות. אני חושב שהחוויה הזו, יותר מכל אחת אחרת, היא שגרמה לי לחשוב שסגנון החיים וערכי החיים של סבתא הם אלה שאני רוצה לאמץ לחיי-שלי.

פרק שלישי

ווסט-פוינט והשרירים הכשרים

כשהייתי בן שמונה נפתחה ליד ביתנו מסעדה סינית "כושר סטייל" ("בסגנון כשר"), כפי שזה נקרא באמריקה - כלומר בלי הכשר, אך גם בלי בשר חיות טמאות ובלי ערבוב בין בשר לחלב. האזור השתנה במהירות, אך עדיין גרו בשכונה יהודים. ובימים ההם, יהודים אהבו אוכל סיני.

הורַי רצו ערב אחד לצאת לאכול, והמסעדה היתה הסיפור החם של השכונה. אני השתוקקתי להצטרף אליהם, אך הרגשתי שמוטב קודם כול להתקשר לסבתא, הסמכות ההלכתית שלי. "מותר לי לאכול במסעדה החדשה?" שאלתי. סבתא ענתה, "מיין קינד, ילדי, אם זה 'כושר סטייל', אסור. מותר רק אם זה כשר באמת, עם השגחה." שאלתי אותה למה חשוב כל כך שיהודים יאכלו מזון כשר. "אתה הרי רוצה להיות גדול וחזק," אמרה לי. "ואם אתה רוצה להיות גדול וחזק, אתה צריך לאכול רק אוכל כשר." הייתי ילד נמוך, עגלגל ומגושם למדי. רציתי, רציתי מאוד להיות גדול וחזק. עשיתי אפילו תרגילי התעמלות שהיא לימדה אותי, למתוח את גפַּי. למיטב ידיעתי, משיחת הטלפון הזו והלאה לא אכלתי אף פעם דבר לא כשר. הפנמתי היטב את המסר: אם אני רוצה להיות חזק, עלי לאכול כשר.

חלף זמן. הייתי סטודנט בישיבה-יוניברסיטי, וחבר נבחרת הדיבֵּייטינג הייצוגית שלה. הקרב הראשון שלנו בלוח הדיבּייטים היה עם האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט. התרגשתי. זו היתה הנסיעה הראשונה בחיי הרחק מהבית. היינו שלושה חברי צוות (שלושתנו, אגב, גרים כיום בישראל), ונסענו יחד.

היה יום ראשון בשבוע, ונועדה לנו תוכנית עמוסה. היא החלה בסיור בקמפוס המפואר, נמשכה בצפייה במשחק פוטבול, ונחתמה בסעודת ערב מיוחדת של סטייק וצ'יפס. מעולם לא ראיתי אומצות דשנות ונדיבות כל כך. ריחו של מאכל התאווה הִכה בנחיריים בלא רחם. כוחות המטבח בווסט-פוינט תודרכו לקראת המבצע, וכך זכו שלושת המתחרים היהודים-אורתודוקסים האורחים במנה חלופית, פיצוי על הבשר האבוד: כל אחד מאיתנו קיבל שני מלפפונים שלמים ושתי עגבניות שלמות על צלחת נייר עם סכו"ם חד-פעמי.

ואז החל הוויכוח הפומבי, לפני האקדמיה הצבאית כולה. כללי הטקס של הדיבֵּייט קובעים שעל האורחים ללחוץ קודם כול את ידיהם של אנשי הנבחרת המארחת, ושלושתנו לחצנו את ידי שלושת יריבינו. האף שלי הגיע אולי לגובה טבורו של המתחרה שלי. עד היום אני יכול להרגיש כיצד התפוקקו עצמות אצבעותי כשהוא נטל את ידי הרועדת, המושטת אליו, ולחץ אותה בחוזקה. עלי להודות שהמחשבה שחלפה באותו רגע במוחי היתה: "סבתא, שיקרת לי! אני אכלתי מלפפונים ועגבניות, הוא אכל את סטייק העצם, והנה הוא גדול וחזק הרבה יותר ממני. מה קרה?" אין ספק: הכשרוּת לא קיימה מה שסבתא הבטיחה.

בסוף ניצחנו בדיבּייט. אבל גם אילו היינו מפסידים, התובנה שהערב ההוא טבע בי היתה אותה תובנה: דיני הכשרות אולי לא עושים אותך לגדול וחזק, אבל הם מלמדים אותך לומר "לא" לדבר שאתה מתאווה לו אך מן הראוי שתימנע ממנו, אם מפני שאינו שלך ואם מפני שאינו טוב לך באמת, מבחינה ערכית, מוסרית או יהודית. ומנקודת המבט הזאת - אכן כן, הכשרות עושה אותך לגדול וחזק. היא נותנת לך נפש גדולה ואופי חזק.

סבתא צדקה, אחרי הכול.