הכאב מלווה את חיינו, דבוק לעקבם למרות הפוגות רגעיות או מתמשכות. הכאב הוא ודאות. גם ברגעי המנוחה ממנו אורב זיכרון נוכחותו האפשרית, מתמשך מן העבר אל העתיד, חוצה את הגבולות בין גוף לנפש. האם אנו מעוניינים ללמוד אודות הכאב דבר מלבד הפרקטיקה של הדרכים להימנע ממנו? האם יש מה לדעת עליו מלבד הפחד? ראשיתו של ספר זה בכנס רב תחומי שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב באביב 2006, לצד התערוכה 'דו"ח מחלה' (אוצרים: פרופ' חיים מאור ותלמידי המחלקה לאמנויות). את המאמרים, שנכתבו בעקבות הכנס ומיד לאחריו, כתבו חוקרים מדיסציפלינות שונות, התרים אחר מסלולי הכאב בהיסטוריה האנושית - בספרות, באמנות ובאמצעי התקשורת, במסדרונות בתי החולים, במרפאות הכאב, במחלקה האונקולוגית, בחדרי ניתוח - ושואלים על אלימות ועל אימה ועל הדרך לייצגן, רוב המאמרים עוסקים במחסום השפה ובקושי לבטא כאב בכלים מילוליים. חלקם מתעניינים במושגי הטראומה ובקטגוריה של העדות. רובם ככולם דנים במיסוד הכאב על ידי מוסדות פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותקשורתיים, מתארים שינויים בתפיסות הכאב לאורך ההיסטוריה ונעים על התפרים, החמקמקים לעתים, שבין תחושות הכאב והעונג.
אחת מן השאלות המרכזיות העולות במאמרים היא בנוגע ליחסנו אל כאבו של הזולת. לכאורה, הכאב כולא את האדם בתוך גופו בבדידות ללא נשוא, שהרי לעולם איננו יכולים לחוש בוודאות את כאבו של האחר. עובדה זו מעמידה בספק את האפשרות להכיר בו. אולם, האם החשדנות חייבת לאפיין את התגובה האנושית במפגש עם כאבם של אחרים? דומה כי קיימת בנו, במקביל, גם תשוקה לחצות את מחסום הספק ולהיוודע למתרחש בגופו ובנפשו של הזולת. תגובות ספונטאניות כגון התכווצות או עווית לא-רצונית של חלחלה נוכח כאבם של אחרים, עשויות לסמן גם אפשרות של שיתוף הפורץ את גבולות הגוף. אם יש לכאב מסר כלשהו, הרי הוא בהכרה שהוא דורש; תובע מאתנו להתגבר על הפקפוק, להכיר בסבלו של האחר ולהתגייס לעזרתו. טמונה בו ציפייה לקשב ולאמפתיה נפשית וגופנית.
לא מלמדים אותנו אמפתיה בבית הספר, ולא בשום מוסד אחר. ההנחה היא שזו תחושה האמורה לצמוח מאליה, באופן טבעי. זאת בתוך מציאות אשר פועלת במלוא עוצמתה כדי להקהות את מנגנוני הקשב וההזדהות שלנו, לעשות אותנו אדישים ככל הניתן כלפי זולתנו. תקוותנו היא כי ספר זה יסייע להבין מקצת מן המנגנונים המבודדים הטמונים בכאב. תקוותנו העמוקה יותר כי המאמרים שנאספו כאן יוכלו, בין השאר, לחדד את מנגנוני הרגישות ולסדוק ככל האפשר את המחסומים בין אדם לייסוריו, בין הכאב למילה, ובעיקר בין אדם לסבלו של האחר.
אורית מיטל ושירה סתיו
