מרדכי שלו (2014-1926) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי, מי שבמשך כ-60 שנה - לא ברציפות אלא פעם בכמה שנים - פירסם בבמות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות וגם אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, אולי מתוך ענווה ואולי, כפי שמציעה שירה סתיו באחרית הדבר שלה, מתוך סירוב להיות מושא לסקירה בעצמו. עכשיו, ארבע שנים אחרי מותו, כונסו לראשונה כתביו הספרותיים, כינוס ששלו נתן לו את הסכמתו בימיו האחרונים, באמצעות ילדיו צרויה וענר שלו.
לחלק ניכר מהמסות של שלו יש אופי בלשי מובהק. הוא בוחר יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, חושף את זהותן האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד-צעד בסבך לקראת קרחת היער שבה יזדהר מעלינו הגילוי הגדול. הקריאה בקובץ מענגת כל כך, עד שנהניתי גם מניתוח יצירות שכשלעצמן לא אהבתי או לא מצאתי בהן את ידיי ואת רגליי, כמו 'שמחת עניים' של אלתרמן. כך חושף הבלש שלו את התשתית של קינה מקראית אצל דליה רביקוביץ; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א"ב יהושע; את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב'מחכים לגודו' של בקט; את משמעותו היהודית של 'לפני החוק' מאת קפקא ועוד ועוד.
שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי בזמן הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. ראשית, האם הפרשנויות של שלו נכונות? לשאלה הזו אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. תפיסתו הפרשנית היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא אינה מודעת אפילו ליוצר עצמו. זו תפיסה מעניינת ואף מלהיבה, גם אם מעוררת רתיעה. מצד אחד, היא גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שמבקר מסוג כזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א"ב יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי). מצד שני, תפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט אלא חבויה במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר - מלבד העובדה שהיא נדמית לי פחות חשובה לנוכח ההנאה והעניין שמעוררת הקריאה במסות - קשורה לשאלה השנייה והמרכזית יותר שעולה בקריאה: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?
עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל (שאליו הוא מתייחס בכבוד כמה פעמים לאורך הקובץ), וגם, כפי שמזכירה סתיו באחרית הדבר, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת, והמתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, עתיד להיפתר בסינתזה שתחבר גוף (ציונות) ונפש (יהדות). בהתאם לגישה הזו, מבקר ספרות כמו שלו מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה עתיד שבו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל.
אני מסכים עם שלו ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, שבו השיבה אל הדתלאום ניכרת כל כך, קל לראות את צדקתו. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה ה-20 מעודדות פרשנות כזו. אבל מתחשק לשאול את שלו מה ששואלת ב'שדים' של דוסטויבסקי דמות אחת את רעותה, המאמינה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?" כי אם לא, הרי שכל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב - עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי והחיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו; לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלו.
נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר, ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל כשהוא דן באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בחלקו, בדורות האחרונים, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.
בתמונה: מרדכי שלו, צילום: באדיבות ארכיון מרדכי שלו, מכון הקשרים
אלוהי הדברים הקטנים
למאמרים המזהירים של מרדכי שלו, שכונסו לראשונה בספר, יש אופי בלשי מובהק
מרדכי שלו (2014-1926) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי, מי שבמשך כ-60 שנה - לא ברציפות אלא פעם בכמה שנים - פירסם בבמות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות וגם אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, אולי מתוך ענווה ואולי, כפי שמציעה שירה סתיו באחרית הדבר שלה, מתוך סירוב להיות מושא לסקירה בעצמו. עכשיו, ארבע שנים אחרי מותו, כונסו לראשונה כתביו הספרותיים, כינוס ששלו נתן לו את הסכמתו בימיו האחרונים, באמצעות ילדיו צרויה וענר שלו.
לחלק ניכר מהמסות של שלו יש אופי בלשי מובהק. הוא בוחר יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, חושף את זהותן האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד-צעד בסבך לקראת קרחת היער שבה יזדהר מעלינו הגילוי הגדול. הקריאה בקובץ מענגת כל כך, עד שנהניתי גם מניתוח יצירות שכשלעצמן לא אהבתי או לא מצאתי בהן את ידיי ואת רגליי, כמו 'שמחת עניים' של אלתרמן. כך חושף הבלש שלו את התשתית של קינה מקראית אצל דליה רביקוביץ; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א"ב יהושע; את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב'מחכים לגודו' של בקט; את משמעותו היהודית של 'לפני החוק' מאת קפקא ועוד ועוד.
שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי בזמן הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. ראשית, האם הפרשנויות של שלו נכונות? לשאלה הזו אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. תפיסתו הפרשנית היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא אינה מודעת אפילו ליוצר עצמו. זו תפיסה מעניינת ואף מלהיבה, גם אם מעוררת רתיעה. מצד אחד, היא גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שמבקר מסוג כזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א"ב יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי). מצד שני, תפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט אלא חבויה במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר - מלבד העובדה שהיא נדמית לי פחות חשובה לנוכח ההנאה והעניין שמעוררת הקריאה במסות - קשורה לשאלה השנייה והמרכזית יותר שעולה בקריאה: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?
עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל (שאליו הוא מתייחס בכבוד כמה פעמים לאורך הקובץ), וגם, כפי שמזכירה סתיו באחרית הדבר, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת, והמתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, עתיד להיפתר בסינתזה שתחבר גוף (ציונות) ונפש (יהדות). בהתאם לגישה הזו, מבקר ספרות כמו שלו מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה עתיד שבו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל.
אני מסכים עם שלו ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, שבו השיבה אל הדתלאום ניכרת כל כך, קל לראות את צדקתו. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה ה-20 מעודדות פרשנות כזו. אבל מתחשק לשאול את שלו מה ששואלת ב'שדים' של דוסטויבסקי דמות אחת את רעותה, המאמינה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?" כי אם לא, הרי שכל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב - עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי והחיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו; לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלו.
נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר, ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל כשהוא דן באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בחלקו, בדורות האחרונים, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.
בתמונה: מרדכי שלו, צילום: באדיבות ארכיון מרדכי שלו, מכון הקשרים
אריק גלסנר
7 לילות
16/11/2018
לקריאת הסקירה המלאה >