המוסד והמיתוס

הקדמה

גויסתי לארגון הביון של ישראל, "המוסד", באמצע שנות ה-70. קורות חיי עד אז כללו לימודי דרום-מזרח אסיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, נישואים טריים, שירות כקצין מילואים ביחידת מודיעין ועבודה ככתב צעיר במחלקת יומני החדשות של "קול ישראל".
ערב אחד נקש י' על דלת דירת הסטודנטים שלי ושל אשתי, במרכז ירושלים. בקושי הכרתי אותו. זכרתי רק שי' נשוי לבת השכונה שבה גדלתי. י' התיישב בסלון, אכל קוביות קרח (מה לעשות, מי שמכיר אותו יודע שי' אוהב לאכול קרח. זה מה שהוא ביקש ככיבוד, ומאוד התלהב מהקוביות הזעירות שרעייתי דאז הוציאה מהמקפיא), והתחיל לראיין אותי על מעשי ועל תוכניותי.
בדיוק אז התלבטתי לגבי המשך הדרך. שקלתי הצטרפות לקורס צוערים של משרד החוץ, ואף עברתי את כל המיונים והבחינות, בכתב ובעל פה. אך לפני שקיבלתי החלטה סופית, התייעצתי עם אחד מבכירי משרד החוץ, שהיה בן כיתתו של אבי בגימנסיה העברית בווינה.
הבכיר שמע את שאלתי, סגר את הדלת ושאג לעברי: "שלא תעז לבוא לכאן. משרד החוץ זה קן נחשים, עם יצורים מגעילים בעלי אגו מנופח. אם אתה רוצה לעשות משהו למען מדינת ישראל, תיכנס לאקדמיה, תחתום קבע בצה"ל, תלך לשב"כ, תתגייס למוסד, אבל בשם החברות שלי עם אביך, שמאוד אהבתי, תעשה לי טובה, אל תבוא למשרד החוץ."
עם המלצה כזאת, מה הפלא שקיבלתי את ההצעה של י', למרות שהייתה מאוד מעורפלת ונעדרת פרטים.
אחרי סדרת מיונים ארוכה ומפרכת, שניפתה מאות מועמדים לקומץ חניכים, "ביליתי" את החודשים הבאים בקורס הקשה ביותר שעברתי בחיי, ושהפך אותי, חנון תל-אביבי ממוצע, למרגל עם דיפלומה. סיום הקורס צוין בארוחה חגיגית, רבת רושם אך דלת משתתפים. מסביב לשולחן ישבו פחות בוגרים ממדריכים, שכן נותרנו רק חמישה גברים ואישה אחת שצלחו את החודשים הקשים האלה בהצלחה. מיד אחר כך שוגרנו לחו"ל, לעבוד במסגרת היחידה המבצעית של המוסד.
השנים הבאות היו מסעירות, ואת הפרטים לא אכתוב, שכן אין סיכוי שהצנזורה תאשר את פרסומם. האמת היא שאת רוב המבצעים אני כבר פשוט לא זוכר. עבדנו בקצב מטורף, בקושי ראינו את המשפחות, והזיכרונות התערבלו למשהו כמו מרק פטריות סמיך, בעל מרקם אחיד וחסר ייחוד. לפחות במקרה שלי, הפעילות האינטנסיבית בתקופה ההיא הרחיקה אותי ממועמדות רצינית לתואר "אב השנה" או "בעל למופת".
אני מעריך שמקצועית הייתי בסדר, אך בדיעבד ברור לי שגרמתי לממונים עלי לא מעט כאבי ראש, ותיקי האישי תפח וגדל במהירות. גם כאן לא אלאה את הקוראים בפרטים, על הצנזורה כבר דיברנו. אבל תקציר האירועים ייראה כך: תקופה אינטנסיבית של פעילות מבצעית מעניינת בחו"ל, שבמהלכה צברתי "מוניטין" של "עובד בעייתי", בין השאר בגלל נטייתי לשאול שאלות מביכות. למשל, ערב מבצע חשוב, אחרי התדרוך, נאמרו שתי המילים השגרתיות "יש שאלות?" בדרך כלל נותרה השאלה תלויה באוויר ללא מענה, אך במקרה הספציפי הזה תהיתי בקול: "מי משלם על המבצע?" כבר בשלב איסוף המל"מ (מודיעין לקראת מבצע) הבנתי שאין כאן אינטרס ישראלי מובהק. אז מי משלם הפעם, האמריקנים, הבריטים, אולי עוד מישהו?... קיבלתי מהבוס תשובה מגומגמת ומבט חודר מהזן שלא מבשר קידום בתפקיד.
בתום תקופת השירות בחו"ל התפטרתי, על רקע סכסוך עם יחידת כוח אדם על תנאי העסקתי. חזרתי ל"קול ישראל", והתמחיתי בשחרור פיהוקים. אחרי שצדים פילים, די משעמם למחוץ ג'וקים בפינות. אי לכך, אשתי ואני החלטנו לצאת לטיול התרעננות. מכרנו את כל הרכוש, מלבד הדירה, ארזנו שני תיקים ועגלה טובה לילד שבינתיים נולד, רכשנו במינכן מרצדס מיושנת וקרוואן ויצאנו לטיול במערב אירופה ובדרומה. אחרי כמה חודשי שוטטות פגשתי במקרה ברחוב בבריסל את האחראי על כוח אדם במוסד.
"שמרון, למה בעצם פרשת," שאל.
אחרי כמה דקות של שיחת רחוב גלויה גובשה עסקת פשרה, על פי העיקרון של הנרי קיסינג'ר - "כששני הצדדים לא ממש מרוצים, זה הסכם טוב". קבענו שב-1 במאי, בתום הטיול, אני חוזר למוסד. עברתי יחידה, שוגרתי לקורס ממושך ללימוד השפה הערבית, ביצעתי משימות שונות בארץ ובחו"ל, חלקן מסעירות, חלקן משעממות על גבול הטירוף.
עברו כמה שנים ושוב נרשמה התפטרות בתיקי האישי, הפעם על רקע מחלוקת עקרונית בנושא הצבתם של גרושים למשימות ארוכות בחו"ל. בדיוק אז התגרשתי, ונאמר לי שבגלל הסתבכות רומנטית של כמה מעמיתי במעמד זה, הוחלט שעד לשינוי מצבי המשפחתי אני לא יוצא מהארץ ונשאר במטה, בעבודת "דסק". למוסד הרי באתי בגלל אהבתי את האקשן (כן, גם קצת ציונות כרוכה בהחלטה, אבל בואו לא נגזים במינון שלה), ולא היה דבר שנוא עלי יותר מעבודת "דסק". אמרתי "תודה" ושוב הלכתי הביתה. אגב, מאז שונתה ההנחיה המטופשת בסוגיית הגירושים וכל מקרה נבדק לגופו.
שלושה חודשים הופיע שמי ברשימת מובטלי ישראל. ניצלתי את הזמן לשפר את כישורי בגלישת רוח, להשתזף ולחשוב על המשך הדרך. אבל גם הפעם חזרתי, במקרה הזה על חוזה אישי מיוחד, וזאת בעקבות התערבותו של דני, מפקד המבצע לחילוץ יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים בסודן (על כך בהרחבה, בהמשך).
אחרי שנה של פעילות יוצאת דופן בסודן שוב נפרדנו, המוסד ואני, הפעם כידידים. חזרתי לעיתונות. ערכתי עיתון מחשבים, בהמשך הצטרפתי ל"מעריב" כעורך חדשות חוץ, ואת שירות המילואים שלי עשיתי ב...מוסד.
כן, קצת קשה להאמין. במוסד, המילה עיתונות היא שם נרדף לכל דבר רע ואסור. על מעמד העיתונות והעוסקים בה בקרב אנשי המוסד מעידה האנקדוטה הבאה: יום אחד הוחלט שהגיע הזמן לכנס את כל יוצאי היחידה המבצעית לערב נוסטלגי בסגנון "לוחמי היחידה לדורותיהם". ממקורבי שמעתי דיווח על דיון סוער בשאלה האם להזמין את גד שמרון, העיתונאי. הרוב התנגד, עד שאחד מדורשי טובתי העלה נימוק מקורי: "לוחמת לשעבר, שפרשה מהמוסד והיום היא זונה פעילה, לא היינו מזמינים אותה? אז למה לא את שמרון?"
ולכן היה זה באמת מוזר ויוצא דופן לגלות שלמרות היותי עיתונאי פעיל נוחתת כל כמה חודשים בתיבת הדואר שלי מעטפה חומה עם זימון למילואים. במקום ללבוש מדים עליתי על מטוס לחו"ל, החלפתי תיעוד, ירדתי לסודן, וחזרתי להיות "ג'יימס בונד ציוני".
באותה תקופה זכיתי, כך נדמה לי, להיות העיתונאי היחיד בארץ, אולי גם בעולם, שלעתים ערך בחדר החדשות של העיתון ידיעות של סוכנויות זרות על מבצעים שבהם השתתף. מאז אני גם יודע ממקור ראשון כמה מעט יודעים העיתונאים, והראשים המדברים בכובד ראש בטלוויזיה, על מה שמתרחש באמת בעולם הצללים.
מובן שכל אותה תקופה שמרתי את פי חתום בכל הקשור לפעילות החשאית. היחידים שידעו משהו על אופי שירות המילואים היו רעייתי (כן, בינתיים נישאתי פעם נוספת). ועורך "מעריב" דאז, עידו דיסנצ'יק. גיליתי לו בקווים כלליים פרטים על שירות המילואים שלי, מכיוון שכחבר ועדת העורכים הוא הרי נחשף לסודות מדינה. ובנוסף לכך, היו אלה ימי פרשת קו 300 של השב"כ, כאשר המילה "אמת" איבדה זמנית את משמעותה בעולם הביון הישראלי.
"נקראתי לשירות מילואים," אמרתי לו, "ואם אני לא חוזר, ואומרים לך שנהרגתי בתאונת דרכים או משהו כזה, אז תדע שזה לא בהכרח הסיפור המלא."
יום אחד, בעודי משוטט בנתיבי סודן, צלצל הטלפון בביתי בתל אביב. "שלום, אפשר לדבר עם גד? אנחנו רוצים לבשר לו שזכה בפרס מכובד באחד מתחומי העיתונות ומבקשים שיבוא לטקס," הודיע קול סמכותי לאשתי.
"מצטערת," היא ענתה, "הוא בשירות מילואים."
"נו, מה הבעיה, הוא הרי קצין, אז בטח ייתנו לו חופשה של כמה שעות, שיעלה על רכב ויגיע לבית סוקולוב."
לזכותה של רעייתי ייאמר שהיא התאוששה במהירות. "מצטערת, לא ילך. הוא סופח להפלגה ארוכה של חיל הים ויחזור רק בעוד שלושה שבועות." את הפרס היא קיבלה, בשמי.
בהמשך גויסתי גם למבצעים אחרים. בין השאר אף התבקשתי לקחת שנת חופשה ללא תשלום מ"מעריב", ולפעול אי שם תחת כיסוי מלא, כלומר זהות זרה.
הסידור המוזר הזה, והמאוד מהנה מבחינתי, נמשך עד תחילת שנות ה-90 והסתיים על דעת שני הצדדים.
יש הרבה מהמשותף בעבודה חשאית ובעבודה עיתונאית. לעתים כל ההבדל הוא במספר קוראי הדוח שכתבת - בודדים בדיווח למוסד, אלפים רבים ברשימה המתפרסמת בעיתון. השילוב של פעילות חשאית עם עבודה עיתונאית הציב אותי בעמדת תצפית ייחודית על קהילת המודיעין הישראלית. במהלך עשרות השנים שעברו מאז שהתחלתי לעבוד בעיתונות ובמוסד ראיתי כיצד משתנה אופי הדיווח בתקשורת הישראלית בכל הקשור לפעילות הזאת. פרטים ואירועים שבעבר נשמרו בעלטה, החלו לדלוף ולהתפרסם בתקשורת. שמותיהם של ראשי המוסד והשב"כ הותרו לפרסום, ועיתונאים התחרו ביניהם מי יביא פרשייה סקסית יותר הקשורה לארגונים החשאיים של מדינת ישראל.
בניגוד לכמה מעמיתי יוצאי קהילת המודיעין שהיו לעיתונאים, שיצרו כל כמה חודשים כותרת מרעישה על מעללי ריגול, הקפדתי על כלל ברזל: למרות שיכולתי לבנות קריירה יפה על גילוי פרשיות סנסציוניות שהכרתי מעברי, לא השתמשתי בידע האישי שצברתי במהלך השירות במוסד ליצירת כותרות.
פרשנויות? כן. סקופים? בשום פנים ואופן לא. למשל, פרשת יהודה גיל - איש המוסד שנעצר בחשד של כתיבת דוחות שקריים על פגישות שקיים (או לא קיים) עם מקור סורי בכיר. זמן קצר מאוד אחרי שגיל נעצר עדכן אותי ידיד משותף על האירוע המסעיר. כמה ימים עברו ובתקשורת החלו להתפרסם ידיעות חלקיות על הפרשה.
"שמעת משהו על בכיר במוסד שנעצר?" שאל אותי יעקב ארז, עורך "מעריב".
"לא," עניתי, "וחוץ מזה, אתה הרי יודע שגם אם הייתי יודע, לא הייתי אומר לך. יותר חשוב לי להמשיך ולהיפגש עם חברים מפעם, עם 'שועלי שלשום', ולנהל אתם שיחה חופשית מחששות הדלפה ופרסום, מאשר לייצר עוד כותרת שבשבוע הבא יעטפו בה דגים בשוק."
"שמרון, אתה דפוק," סיכם ארז את השיחה.
כמה ימים אחר כך נחשפה זהותו המלאה של אותו "בכיר המוסד שנעצר" והעיתונות מלאה בדיווחים על יהודה גיל.
"נו, תגיד כבר," שאל ארז בטון חוקר, "את יהודה גיל אתה מכיר?"
"אם אני מכיר את יהודה גיל? הוא היה מדריך שלי. עבדנו ביחד במבצע גדול ואם זה לא מספיק, אפילו גרנו באותה דירה באירופה. אני מבין שאתה צריך פרשנות וסיפור רקע. כמה מילים?"
באותן שנים, במקביל לעבודתי כעורך חדשות ב"מעריב", ובהמשך גם כשליח "מעריב" בגרמניה, כתבתי מספר ספרים על המוסד. חשוב לי להדגיש שכל הספרים עברו את הנוהל שהתקבע מאז שאישים מרכזיים בממסד הביטחוני הישראלי, כולל איסר הראל, "מר מוסד" בכבודו ובעצמו, התחילו לפרסם את זיכרונותיהם: כולם הוגשו לאישור הצנזורה וועדת שרים, ובמקרה שלי גם הערות והארות של קב"ט המוסד, שאת כולן קיבלתי בלי ויכוח.

***

יצור מהחלל החיצון שיתיישב באין רואים על דוכן עיתונים בבולוואר פריזאי, או יחדור לאתר חדשות באינטרנט, יגלה תוך זמן קצר כי המילה "מוסד" היא מן השכיחות באוצר המילים של עיתונאי העולם. הקשת המילה "מוסד" בגוגל מעלה שני מיליון תוצאות והיא המילה העברית השנייה בשכיחותה אחרי "שלום". לא עובר שבוע מבלי שמישהו כותב משהו על גוף הביון המרכזי של מדינת היהודים, השוכנת לה אי שם בפאתו המזרחית של הים התיכון. "ארגון הביון הטוב בעולם", הוא נוסח כמעט קבוע בדיווחים אלה.
בעשרות סרטי ריגול מכל הסוגים מופיעים על האקרן גבר נאה שחור שיער, או בלונדינית חטובה וקטלנית, בליווי המשפט I am from the Mossad. כיצד קרה שמבין מאות ארגוני ביון הפועלים בעולם, דווקא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים" גורף כל כך הרבה תהילה? בסִי-אַיי-אֵיי (CIA), סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, מוריקים מקנאה; לוותיקי הקָ-גֶ-בֶּ (KGB), המשטרה החשאית הסובייטית, נותרה רק הנוסטלגיה; ואילו המוסד הקטן יחסית משגע את כל העולם.
כאשר ניגרי רוצח מקסיקני בקמצ'טקה, תמיד יימצא כלי תקשורת או אתר אינטרנט שיצטט "מקורות מוסמכים" (אך עלומים) וידביק את האירוע למוסד הישראלי. גם כשמדובר בהקשרים אבסורדיים לכאורה. מי רצח את קנדי? המוסד! כך לפחות נכתב בספר שהתפרסם בארצות הברית וטען כי המניע למבצע החיסול הזה היה חשש בירושלים שהנשיא קנדי יחשוף בפני העולם פרטים על הכור שנבנה בחשאי בדימונה.
בעולם הערבי רווחות תיאוריות קשר על אחריותו של המוסד לאירועי הדמים בניו יורק ובוושינגטון ב-11 בספטמבר 2001. בין השאר נאמר שם שערב הפיגוע התקשר המוסד לכל היהודים שעבדו ב"מגדלי התאומים" והזהיר אותם שלא להגיע למחרת לעבודה. העובדה שבין 3,000 הרוגי הפיגוע היו מאות יהודים, ולפחות ארבעה ישראלים, לא עושה רושם על מפיצי הידיעה. גם ההבנה שמבצע טלפוני רחב ממדים כזה חייב לדלוף לתקשורת לא מאיטה את קצב הדיווחים. וזה עוד לפני שבדיקה הגיונית תעלה את השאלה כיצד החליטו במוסד את מי להזהיר ואת מי לא: האם לצלצל רק לעובדי המגדלים שהם יהודים על פי ההלכה? להרחיב את המסגרת למי שנשוי ליהודייה? או אולי לכלול ברשימת המוזהרים גם כאלה שרשאים לעלות לישראל על פי "חוק השבות"? וכיצד בכלל מגבשים רשימה של "יהודים חייבי אזהרה" מבין 100,000 העובדים במגדלי התאומים?
נשמע כמו קשקוש חסר היגיון, אך כל זה לא מנע מנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד להצהיר, באוגוסט 2010, כי "הציונים" הזהירו את היהודים בניו יורק ערב ה-11 בספטמבר, ולחזור ולהאשים את "הציונים" בנאום שנשא בעצרת האו"ם בניו יורק.
ציניקנים יאמרו שהסיבה הראשונה למוניטין יוצאי הדופן של המוסד קשורה לכלל: "יהודים הם חדשות" (Jews are news). במילים אלה ממש השתמש עורך מכובד של עיתון אמריקני, מכובד גם הוא, בתשובה לשאלה מדוע החליט לפרסם בעמוד הראשון של עיתונו ידיעה ברוחב שלושה טורים, על שלושה נערים פלסטינים שנפצעו בעת פיזור הפגנה בשכם, ואילו פיזור הפגנה באיסלמאבאד, שבמהלכה פתחה משטרת פקיסטאן באש והרגה 50 מפגינים, זכה לאזכור באורך 50 מילה, בתחתית העמוד העשירי. "יהודים הם חדשות", ולכן פלסטיני שנפצע מאש שוטרים יהודים מקבל טור שלם, ואילו הרוג בפקיסטאן הרחוקה "שווה" לעורך מילה אחת בלבד בדיווח קצרצר.
הכלל הזה תופס תאוצה מדהימה כאשר למערכות מגיעה ידיעה על יהודים שהם גם מרגלים. כותרת בסגנון "המוסד פתח במרדף אחרי האלמנה השחורה" היא מרשם בטוח למשיכת עוד כמה אלפי קוראים. הכותרת הזאת נושאת בשורה של מאבק בין טובים לרעים, עם הבטחה לסיפור מתח על יהודים נועזים - אנשי המוסד, השונים כל כך מהדימוי היהודי הקלאסי הטבוע בתודעה האירופית - שיוצאים לצוד טרוריסטית אכזרית וקטלנית.
בחרתי בדוגמת "האלמנה השחורה" מכיוון שכותרת כזאת בדיוק - "המוסד פתח במרדף אחרי האלמנה השחורה" - העניק בזמנו העיתון הגרמני הנפוץ ביותר, "בילד צייטונג", לסיקור המצוד אחרי מניחי מכונית תופת בלונדון. יותר מארבעה מיליון גרמנים רכשו באותו יום את ה"בילד", והם קראו בידיעה כי 20 סוכני מוסד פתחו במרדף אחרי אישה בת 60, החשודה כי נהגה במכונית התופת שהוחנתה בצמוד לבניין שגרירות ישראל בלונדון. כלל לא ברור מהיכן שאבו עורכי ה"בילד" את המידע כי לא פחות ולא יותר מ-20 סוכני מוסד משתתפים במרדף, אבל מה זה משנה? העיקר שהעיתון נמכר.
מאות ספרים נכתבו על המוסד. רובם המכריע גדושים במעשיות פנטסטיות. גם בפרסומים שזכו לביקורות טובות מצד פרשנים, שקבעו כי מדובר בחיבורים רצינים המסתמכים על תחקיר מקיף, אפשר למצוא שפע של סיפורי מעשיות. למשל, תיאורים מפורטים על אנשי מוסד נחושים שצדו נאצים בכל פינה בכדור הארץ. במציאות, המוסד בקושי התעסק בנושא הכאוב הזה, בגלל בעיות כוח אדם, תקציב מוגבל וקדימויות מבצעיות. או הסיפור על הסוכנת הבלונדינית שפיתתה את הטייס העיראקי לערוק לישראל ב-1966 עם מטוס מיג-21. המטוס אכן נחת כאן, אבל בלונדינית זוהרת לא נמנתה עם צוות המבצע. ולא נתחיל להביא דוגמאות נוספות, עקב מספרן הרב שמצדיק אולי הוצאת כרך עבה תחת הכותרת "מעשיות המוסד".
לא צריך להיות מרגל כדי לדעת שהמוסד הוא ארגון קטן, אפילו צנום, בהשוואה לגופי ביון אמריקניים או רוסיים, ולו רק מהטעם הפשוט שהוא משרת מדינה המונה 7.5 מיליון תושבים בלבד. כלומר משהו כמו חצי קהיר. ומחצית קהיר הזאת מחזיקה צבא גדול, ממשלה מנופחת בת יותר מ-30 שרים וסגנים, 120 חברי פרלמנט, כעשר תזמורות פילהרמוניות וסימפונִיות, מנגנון פקידים שמתרבה כמו הידרה, חמש ליגות כדורגל, חברת תעופה לאומית, ועוד לא דיברנו על חקלאים, רופאים, אנשי היי-טק וסתם מובטלים. אז אחרי החשבון הזה, כמה ישראלים נותרו כדי לשרת במוסד? כמה דיוויזיות כבר יכולות להיות למוסד?
"המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים" אינו זקוק לסיפורי סבתות כדי להאדיר את המוניטין שלו. הפנטזיות והסיפורים בסגנון "אלף לילה ולילה", שדבקו בו, גורמים לדעתי עוול לדמותו האמיתית. הרוב המכריע של פעילות המוסד היה ונותר עלום, מכיוון שבעולם הריגול, פעולות מוצלחות הן אלה שנקברות עמוק בתיקים מאובקים בארכיונים. לכן, חלק גדול מהסיפורים על הארגון הזה הגיעו לידיעת הציבור בעקבות מחדלים וכישלונות, וגם אז לא כל מה שפורסם אירע במציאות.
ספר זה אינו מתיימר לתאר את תולדות המוסד. מדובר בניסיון לחקור ולאתר את הסיבות שהביאו להתפתחות המוניטין של המוסד ולעיצוב תדמיתו כ"ארגון הביון הטוב בעולם". מטבע הדברים, ניסיון זה כרוך בהעלאתן על פני השטח של אמיתות, שלעתים אינן נעימות, ובניפוץ מיתוסים מיותרים. ומי שמכיר את מבנה קהילת המודיעין הישראלית יודע שהצלחות רבות שמיוחסות למוסד הן של עובדים מסורים של גופי ביון ישראליים אחרים, כמו אמ"ן והשב"כ. הספר מתבסס על מהדורות קודמות של "המוסד והמיתוס", שראו אור ב-1997 ו-2003, עם תוספות ועדכונים.
כמו כן, שילבתי בין דפי הספר חוויות אישיות מתקופת שירותי במוסד - כאלה שלהערכתי לא יגרמו כאב ראש לצנזור. מובן שהאנקדוטות האלה אינן מייצגות את מה שמתרחש במוסד ובמבצעיו, והקורא מתבקש לקרוא אותן כפי שהן - חוויות אישיות.

* * *

ספר זה מוקדש לאנשי קהילת המודיעין של ישראל בכל הדורות. נדבך על גבי נדבך הם בנו את המנגנון, שבלעדיו ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה להתקיים ולהתפתח כמדינה דמוקרטית בתוך הסביבה העוינת של המזרח התיכון. גדולתם של אנשי הקהילה התבלטה עוד יותר באותם רגעים היסטוריים של מהפך, ושל מעבר ממלחמה לשלום. סיפור תרומת השירותים החשאיים של ישראל לאיתור פרצות בחומות האיבה, שאפשרו את תהליך השלום עם השכנות הערביות, והניסיונות להשיג פשרה עם העם הפלסטיני, מלהיב את התקשורת העולמית הרבה פחות מאשר סיפורי חיסולים בסגנון "ג'יימס בונד". אבל אם מישהו מחפש אישור לקביעה ש"המוסד והביון הישראלי הם הטובים בעולם", הוא ימצא את מבוקשו ביכולת הזאת להבחין בשינוי ולכוון את נושאי התפקידים במדינה לעבר המשא ומתן, שיביא בסופו של דבר את השלום הנכסף למדינה היהודית היחידה בעולם.