הקשה של הלחם

א

הילה

 

לפני כל פרֵדה היא היתה מלווה אותנו לאוטו, נעמדת בקצה רצפת הבטון החשופה ומבקשת בקצב מהיר: "לא לרוץ. לא לקוף." כשהייתי ילדה הבטתי בפרחים הכתומים של החלוק הדקיק שעזר לה לעבור את החמסינים שמעולם לא התרגלה אליהם, בזמן שהתחננה בפני אבא שלא ירוץ ולא יקוף. כשקיבלתי את רישיון הנהיגה צללתי אל תוך עיניה הכחולות בזמן שנימקה את תחנוניה ב"וילדחייס שאורבים לך בכביש."

 

ועכשיו, אין מי שיזהיר אותי, ובכל זאת אני לא רצה בכביש. ונותנת לכל הווילדחייס לעקוף אותי. אבל הנהיגה הממושמעת שלי אינה מעניקה לי נקודות זכות. אני מקיפה את הבניין האפור בפעם השלישית ולא מוצאת את הכניסה לחנייה.

 

מרגישה קטנה ועלובה בכבישי הבטון המהירים המכתרים אותו ושולחים אותי לאיבוד. אני עוצרת בצד, ליד הקיוסק של שָׁלום, הקיוסק שסבא היה עוצר לידו את הפז'ו סטיישן שלו בדרך חזרה מהשוק. סבתא היתה קונה סוכריות בטעם חמאה בשבילי וסיגריות בשבילה.

 

תריס הקיוסק מוגף. אף פעם לא שאלתי אם קוראים לאיש בקיוסק שלום או שזה כינוי שהודבק לו משום שהוא חלם על שלום, כמו כולנו אז. אבל, בעצם, מעולם לא התעניינתי בו. הייתי בטוחה שהוא נמצא שם כדי לספק לי את הסוכריות שאני אוהבת. אני מחפשת שאריות שיעידו שבבוקר היו כאן חיים. שאישה אחת, שתסרוקתה עשויה בקפידה, קנתה לנכדה שלה סוכריות ולעצמה מרלבורו לייט. אבל חוץ מגושי מסטיק שחור, שאין לי יכולת להעריך את גילם, הדבוקים על הרצפה ומסביב לפח, אני לא רואה כלום. מאחורי, במקום שפעם היתה המעברה, דולקים גדודי אורות, הנדלקים ונכבים במפגן נטול חן. הכעס משתלט עלי. אני לא מצליחה לנווט שום רגש אחר מול מערכת הכבישים המסועפת שמולי, שאורה הקר מזכיר לי שאני כבר מיותרת כאן.

 

אני מנסה להדוף את המחשבה שעוקצת אותי. אולי גם עכשיו אני חושבת רק על עצמי. אולי סבתא בכלל לא רוצה שאראה אותה ככה. עם הפריצוסקה האדמדמה מדי. ובמצב הזה. ורק אני, שחונכתי להיות ילדה טובה, אומרת לעצמי שאני כאן בשבילה. ובעצם אני הנזקקת. אני צריכה עוד קצת את סבתא שלי. צריכה שתיכנס למחסן שבו היו בארון הלבן תמיד חמישים קילו של סוכר ושישים קילו קמח. וקצת קונסרבים למקרה שינסו שוב להשמיד אותנו. רק ליתר ביטחון, שיהיה קצת אוכל. אולי ייכנס מישהו. וכשהיא תצא מהמחסן למטבח בפנים חיוורות ותגיד שאין אוכל בבית כי היא גילתה שיש ארבעים ותשעה קילו סוכר ולא חמישים, אני אוכל להרגיע אותה, כי בדיוק הייתי בסופר והבאתי קילו סוכר. וגם ריבת תותים. ולחם.

 

אני צריכה אותה בשביל הילדות שלי. רוצה להישאר עוד קצת ילדה של סבתא. איך אהיה ילדה בלי סבתא? אני מתייחסת לסבתא שלי כאל אותו קילו סוכר שאסור לו להיות חסר.

 

אני טורקת את דלת האוטו, נשבעת לעצמי שזה הניסיון האחרון למצוא את הכניסה לחנייה של בית האבות, אם גם הפעם לא אצליח — אבין את הרמז. כשסבא, או יותר נכון, האיש שסבתא נישאה לו כשנגמרה המלחמה, מת, היא מכרה את הפז'ו סטיישן הענקית בה הוביל ביצים במשך שנים. "אני לא רוצה לשמוע יותר את הרעש של האוטו המתקרב לבית," אמרה כשנתנה לי את ארבעת אלפים השקלים שקיבלה תמורתו, "תקני לך אוטו אחר, מיידלה." "תודה," אמרתי. בכסף קניתי פז'ו 205, קטנה וחבוטה, שהשמיעה צרצור דומה לרעש שהשמיעה הפז'ו הישנה. לא סיפרתי לה שדווקא אהבתי את הצליל של הפז'ו הגדולה. שעד לפני שנים לא רבות הוא נשמע באוזני כמשק דהרת סוסים שהובילו את סבתא שלי, בכרכרה מוזהבת שהדגישה את יופייה הבלתי ניתן לערעור. סבתא, המלכה, שיער זהוב גלש לה עד מותניה, את עיניה התכולות עיטרו זוג גבות מעודנות. מהכרכרה שלה היא שלטה בממלכת גן אדירה, וכשבאתי לבקר אותה אכלתי מפירות הגן וטבלתי באמבט שמנים. בלילה ישנתי במיטת מלכות גבוהה, ובבוקר, כשהמשרתות סירקו את שערהּ והלבישו אותה בגלימה שזורה זהב, החליק שדון חמוד מעליית הגג על קרן אור וחטף אותי למסע הרפתקאות ברכבת שדים סודית.

 

בחופשים אהבתי לבקר את סבתא. לאסוף ביצים בלול התרנגולות ההומה שעמד מאחורי הצריף. חמש־עשרה שורות של מקרקרות בירכו אותי לשלום. עברתי שורה־שורה ואספתי את הביצים החמימות לתוך תבנית קרטון, תוך התנצלות על כך שאני גוזלת את רכושן. המקרקרות לא התרשמו מהגזל שלי ולא מההתנצלות. הן פשוט המשיכו לקרקר ואני, כשסיימתי את האיסוף בשורה האחרונה, חזרתי שוב להתחלה, שם חיכו לי ביצים חמות וטריות.

 

כשהתעייפתי יצאתי למחסן הביצים הצמוד למטבח, הטלתי משקולות ברזל על המאזניים וחישבתי את מחיר הביצים לקליינטים בעיפרון אדום. כשמחסן הביצים התרוקן, ניגבה סבתא את ידיה בסינר הקשור למותניה והכניסה אותי למטבח, שם אכלנו "לחם עם משהו". אני שאלתי שאלות וסבתא סיפרה סיפורים, אותם בלעתי בתיאבון תוך בהייה בנוף הנשקף מחלון המטבח: מגדל מים שלמרגלותיו שדה חרציות ענקי באביב, שהפך בקיץ לשדה קוצים רוחש נחשים.

 

בערבים החליפה סבתא את שמלתה וסידרה את תסרוקתה בקפידה. עמדתי מאחורי המראה כשהיא הניפה את שערותיה הזהובות וקשרה אותן בדייקנות בסיכות קטנות.

 

כך היא קיבלה, במטבח הצריף שלה, את הגברים והנשים שאותם כינתה "שרידים מעירנו" — ביאלה פודלסקה, עיירת הולדתה ששכנה באזור הלבן והגדול המקדים את היערות העצומים של בלרוס, שלפני המלחמה שקקה חיים יהודיים.

 

אחד־אחד הם צלעו למטבח של סבתא. מעשנים בכבדות. מדברים ביידיש עם הידיים. משחקים קלפים ומהמרים בצוותא על משחקי הטוטו בכדורגל. סבתא שלי לא הבינה כלום בכדורגל אבל נהגה להמר בקביעות עם כמה גברים שהעריצו אותה למרות שמעולם לא זכו. לא בה ולא בטוטו.

 

כשהמטבח התמלא בעשן וביידיש יצאתי אל האזור האסור, חציו של הצריף שנשרף עוד לפני שנולדתי ונותר מפויח ועצוב. שם שאפתי מלוא ריאותי ריח סכנה וניסיתי לצוד באומץ את דמותו של שדון אפוף סודות. בערבים מוצלחים במיוחד, כשמשחק הקלפים התארך, יכולתי להישבע שראיתי את צלו של השד חומק לעליית הגג.

 

אני מתקרבת שוב לבניין המכוער שהיה עבור סבתא הגיהינום. המקום בו שמים אנשים מבוגרים שכבר לא שולטים בגופם. זה שהבטחתי לה שהיא לא תגיע אליו. אני מסובבת את הגב למחשבות. לא מוכנה להתעמת עם הפרת האמונים שלי. לא מסכימה להיות אורחת לא רצויה אצל סבתא. אני רוצה לשוב לצלול לתכול עיניה. לשמוע את סיפוריה. אורות המכונית מאירים על שלט מתקלף המכוון לחניון.

 

המסדרון ארוך והדלתות פעורות. קולות נחירות עולים מהחדרים. מחדר האוכל עולה ריח חמצמץ. אני שונאת ריחות של מטבחים תעשייתיים. ליד חלון פתוח אני נושמת עמוקות. מחליפה את האוויר החמוץ באוויר ספוג פיח כבישים. מהחלון אני מריחה את מטבחה של סבתא, שאף פעם לא היה נקי ומצוחצח. בישלו כשהיה צריך לאכול וניקו כשהיו ממש חייבים.

 

סבתא לא שמעה על פמיניזם. היא אהבה את החזיות שלה שנשאו בכבוד חזה אדיר ואת הבעל הראשון שלה. כל מה שעשתה — היה כדי להבטיח את העתיד. את הצריף שבו גרו קיבלה לאחר שנשכה קצין משטרה שבא לפנות אותם מהמעברה, והלול שהקימה בחצר פירנס את המשפחה. זו היתה מלחמה קיומית. הדברים שבאמת היה שווה להילחם עבורם אבדו לבלי שוב. זיכרון האהבה שבגללה עזבה את הבית בעיר הלבנה, ושבזכותה היא בכלל חיה, הלך ודהה מיום ליום.

 

במטבח, כשהיתה פורסת לי לחם, הבטיחה: "את תיכנסי ליער, תביטי בכל העצים ותדעי איזה עץ הוא שלך, אל תדאגי." ואני דאגתי. כי ההבדל ביני לבין סבתא לא הסתכם רק בעיני התכלת האריות שלה מול העיניים החומות עם הקצת ירוק שלי שיוצא בשמש. כשסבתא דיברה על יער, היא התכוונה למקום עם המון עצים ענקיים ודובים וכל מה שיער טוב יכול לטמון בחובו. יער כזה שזהבה יכולה ללכת בו לאיבוד וזאב יכול לטרוף כיפות אדומות, וגם אהבה יכולה להיעלם בתוכו בלי להשאיר כתובת. ואילו אני ידעתי רק את החורשות של קרן קיימת לישראל, עם ספסלים וזבובים ופקק של מכוניות. איך במקום כזה אני אמורה למצוא אהבה, לא הבנתי. וזה לא היה הדבר היחיד שלא הבנתי. אבל הכי לא הבנתי למה מכל הדברים שבעולם היא לקחה איתה כשברחה משם דווקא את נעלי הבית.

 

סבתא רק נאנחת ביידיש, "זיי געזונט," וממשיכה לספר את סיפוריה תוך שהיא מורחת על פרוסת לחם שחור שכבה עבה של גבינה לבנה. מעל הגבינה היא מורחת שכבה עוד יותר עבה של ריבה ומגישה לי את הקומבינציה הדוחה הזו כהישג קולינרי אדיר. במלחמה היא היתה בטוחה שלא יספיק לה כל הזמן שבעולם לספר מה שקרה. כשהסתיימה המלחמה היה לה כל הזמן שבעולם אבל לא היה למי לספר.

 

אני שוב מבקשת לדעת על האהוב שלמענו עזבה את בית הוריה בסתר ובזכותו ניצלו חייה. אני רוצה לדעת על הנסיעה הארוכה ברכבת. על החיים ברוסיה. אני שואלת על הפגישה האחרונה עם אהובה. על לידתו של אבא שלי בקור של מינוס עשרים וחמש מעלות.

 

לסיפורים של סבתא יש מסלול קבוע. היא כמו אוטוסטרדה מהירה. בלי פניות ועיקולים. רק חניית פתע לצורך אנחה קצרה. הסיפורים מסתיימים תמיד בנקודה שמאחוריה נפערת תהום. במקום בו הציבה סבתא נקודה, לי היה סימן שאלה גדול. הרבה סימני שאלה. כאשר הייתי שואלת, היתה סבתא עוצרת, כעומדת על פי תהום וחושבת אם לקפוץ. המבט שלה קפא ואני ידעתי שהיא ברכבת שדים דוהרת. השדים ברכבת שלה לא היו עשויים מפלסטיק כמו בלונה פארק. הם גם לא באו והלכו מאחורי דלת עץ חורקת. אלו היו שדים אמיתיים שבאו ולא הסתלקו, שדים שעשו דברים שהשתיקה יפה להם.

 

אני יושבת מול מיטתה בבית האבות. הסנדוויץ' שהוצאתי מהתיק אינו מעורר בה תיאבון. הנקודות וסימני השאלה במוחה הפכו לרבים מהמילים שהיא יכולה לבטא. אני יושבת מול האישה שאני כל כך אוהבת. "מיידלה," היא אומרת בחיוך מבויש שרוצה להגיד אל תשאלי, בבקשה, כי אני לא זוכרת. לא את הרכבת. ולא את השדים. וגם השם שלך, מיידלה, מתערבב לי עם השמות של האחיות שלי שאף פעם לא ידעתי איפה מתו. ואני לא שואלת. והיא לא עונה.

 

אני מלטפת את הידיים הקמוטות שלה בעדינות, מרגישה איך העור מתחיל להתרכך. נרגע. הופך לספוגי. מהחלון צופה בנו השד מעליית הגג. פניו מתבהרות לכדי פנים של עלם צעיר עם מבט מבטיח. סבתא משילה את עורה, ועמו את משא הסיפורים שישב על כתפיה. הסיפורים עוברים אלי ומתמקמים בין השכמות שלי. סבתא נחה.

 

המקום של החמאה הוא בארון, במדף הגבוה מצד שמאל. כך, כשמוציאים את קופסת הפורצלן הפרחונית ומניחים אותה על השולחן, החמאה במצב רך ומדויק למריחה.

 

קולות דלת ארון המטבח שנטרקה ומגירת הלחם שנפתחה בחריקה העירו אותי. מיד אחריהם מגיע צליל קופסת החמאה המונחת על השולחן. אחרון מגיח קולו של מסור הלחם האדום שחותך את הלחם לפרוסות דקיקות ואחידות. נדמה לי שרק לפני רגע אבא נכנס לחדר ושאל אם אני בטוחה שאני רוצה להישאר, ואחר כך שמעתי את מפתח הדלת שננעלה מאחוריו ונשארתי לבד במיטה הגבוהה.

 

סבא וסבתא התלחשו ביידיש. וצעקו ביידיש. ופתחו את הדלת לוודא שאני ישנה. ואז שקט השתרר בבית. שקט ביידיש. שקט ביידיש צועק לכל המקקים לצאת החוצה. ומוציא את הלכלוך מהפינות. שקט ביידיש מדגיש איפה שיש חור. ואת כל מה שאין. הוא אוסף את כל המילים שנאמרו כל היום והופך אותן לצעקה מטלטלת. כדי להבין שקט ביידיש לא צריך להבין יידיש. הוא מתיישב בגרון ודורש שיצעקו אותו. אחר כך הגיע חושך. חושך שאי אפשר לראות בעדו כלום. האוויר בחדר נע מצד לצד כמחווה לשעון המטוטלת שבסלון הקטן. את הדממה ניסרו הנחירות של סבא. ואז דלת החדר נפתחה בזהירות. האור שנכנס מהסלון האיר דמות של גבר צעיר. הוא התקרב לעברי, פניו חיוורות ועיניו נוצצות. עצרתי את נשימתי. מביטה חזק בעיניים החומות הבורקות עד שללא כל התרעה הן הפכו לעיניים הכחולות המוכרות של סבתא, ששקיות תלויות מתחתן. היא קירבה את פניה לפני ולחשה, "אין כאן צעצועים לילדים וגם לא ספרים של ילדים, כמו אצל סבתא בובע. גורנישט מיט גורנישט. חבל. הייתי מספרת לך סיפור." "אבל אני לא אוהבת סיפורים מִסְפרים. אני אוהבת סיפורים מהחיים, את הסיפורים שלך." סבתא נאנחה, "סיפורים מהחיים בבוקר. עכשיו תישני מיידלה."

 

סבתא יצאה מהחדר והצעקה ביידיש בקעה מגרוני לעולם בדממה, הגיעה עד השמים וירדה בחזרה עם אבקה של כוכבים בוהקים שהתאחדו לשמיכה, שכיסתה אותי עד הבוקר. לרגע היה נדמה לי שראיתי בשמים את העיניים החומות שחמקו ממיטתי, אבל אולי זה בכלל היה חלום. הבוקר מביא עמו אתגר חדש ומשכיח את אירועי הלילה.

 

אני מנסה לתכנן את הירידה מהמיטה הגבוהה. על קפיצי הברזל של מיטת הסוכנות ערמו את כל המזרנים שנזרקו באזור. בכל פעם שמישהו בשכונה רכש את אחד ממזרני הנוחות החדשים, ונטש את הישן ברחוב, הוא נאסף ונערם על המיטה, שנעשתה גבוהה מדי לרגליים הקצרות שלי. בדרך למטה, רגל אחת שלי נבלעת בין המזרנים והשנייה בקפיצים. עוד מאמץ קטן ואני דורכת על המזוודה האדומה שאבא השאיר אתמול ומשם לרצפה החשופה שבה מחכות לי נעלי הבית האפורות המשובצות של סבא.

 

מבעד לדלת המטבח הפתוחה אני רואה את סבא אוחז את סכין המריחה המעוגלת ומורח על פרוסה שכבה דקה ואחידה של חמאה. אגודלו מתעגל פנימה מרוב שנים בהן הוא מחליק באגודל על העצים שבנגרייה כדי לבדוק את מידת ההחלקה של העץ. הוא היה רוצה להחליק גם על החמאה באגודל, אך במקום זאת הוא אוחז את הפרוסה באגודל ובזרת, מקרב אל עינו, בוחן אותה מקרוב, וכשהוא מרוצה מהמרקם האחיד הוא מניח אותה על הצלחת של סבתא. אחר כך הוא מכין פרוסה נוספת באותה דרך בדיוק ומניח אותה על הצלחת שלידה. את הפרוסה השלישית הוא מכין לעצמו. מורח במהירות, אוכל אותה בעמידה ויוצא בלי להגיד שלום.

 

סבתא מחכה שהדלת תיסגר ורק אז מרימה את הפרוסה שלה. היא לועסת לאט, מתענגת על כל ביס, נזכרת בימים בהם היתה מוכנה לתת הכול תמורת כמה גרם מהממרח השומני נטול הטעם ההוא. אני מדמה את הלעיסות שלה למילים ללא צליל שהיא שולחת אל המקום הריק בשולחן.

 

אני נכנסת למטבח, סבתא בולעת בבת אחת את הביס האחרון. "עם מי דיברת?" אני שואלת.

 

סבתא אוספת את הפירורים מהשולחן לכף ידה ובולעת גם אותם, מנסה להרוויח זמן כדי למצוא את התשובה המתאימה. לבסוף היא פוקדת, "תאכלי, שלא תפסידי במשקל."