הילדה ברכבת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילדה ברכבת
מכר
מאות
עותקים
הילדה ברכבת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מולי אֵייר לוקחת (טוב, גונבת) מהספרייה הציבורית את הספר "סוד הגן הנעלם" — העותק הכי מרופט ועתיק שיש להם. אבל היא נתפסת ומקבלת עונש: עשרים שעות של עזרה בסידור עליית הגג של גברת ויוויאן דיילי, קשישה בת יותר מתשעים!

מולי אמנם רק בכיתה ו', אבל היא כבר עברה לא מעט בחייה. היא חיה במשפחת אומנה, אצל אישה שברור שאינה מחבבת אותה, ויש לה רק חבר אחד בבית הספר.

מולי מגיעה לרצות את עונשה בביתה הענקי של ויוויאן, ותוך כדי פתיחת הארגזים המאובקים והישנים שבעליית הגג, מגלות הילדה הבודדה והענייה והאישה הזקנה והעשירה שיש ביניהן הרבה יותר מן המשותף ממה שהיה ניתן לשער.

הילדה ברכבת הוא הגרסה לקוראים צעירים של רב־המכר "רכבת היתומים" מאת כריסטינה בייקר קליין, שזכה להצלחה אדירה בישראל וברחבי העולם.

הספר עוסק בפרשה אמיתית מתחילת המאה העשרים, שבמהלכה הועלו יתומים צעירים שהיגרו מאירלנד על רכבת והועמדו לאימוץ על רציפים בערים שונות ברחבי ארצות הברית.

פרק ראשון

1
 
 
מולי
סְפְּרוּס הארבּוֹר, מֵיין, ההווה
 
 
"טוב, הגענו," אמא של ג'ק אומרת ומדוממת את המכונית.
מוֹלי, שיושבת ליד ג'ק במושב האחורי, מסתכלת על המבנה הגדול: שלוש קומות, המון חלונות, פיתוחי עץ מסולסלים, והכול צבוע ומטופח.
כאן גרה הגברת הזקנה והעשירה שאמא של ג'ק עובדת אצלה. ועכשיו גם מולי תעבוד אצלה. תוציא את הנשמה. רק מפני שהיא גנבה ספר.
טוב, היא לא ממש גנבה אותו. אבל היא התכוונה לגנוב אותו, זה נכון.
היא היתה בספרייה הציבורית, ישבה על השטיח באגף הסיפורת, ועל המדף מולה היו שלושה עותקים של "סוד הגן הנעלם". היא הורידה את שלושתם מהמדף. החזירה למקום את העותק בכריכה הקשה. וגם את החדש יותר, בכריכה הרכה. והשאירה אצלה את העותק הכי ישן ומרוט: לדפים היו אוזני חמור, הפינה של הכריכה היתה חסרה, והדפים המצהיבים כבר התחילו להשתחרר מהכריכה. מולי היתה בטוחה שאף אחד לא ירגיש בחסרונו של הספר הישן הזה, והכניסה אותו לתרמיל שלה.
אבל כששמה את התרמיל על הכתפיים וקמה על רגליה, ראתה מולה את הספרנית, גברת לֶבּלאנק, שהסתערה עליה כמו עיט שמישהו ניסה לקחת לו את אחד הגוזלים. הספרנית התקשרה אל ראלף ודינה, הורי האוֹמְנָה של מולי, וברור שדינה נכנסה לקריזה.
"הילדה הזאת רק עושה לי בעיות בחיים," היא אמרה. "בשום אופן לא רציתי להכניס בלגן כזה לבית שלי."
ראלף ניסה להרגיע אותה והתקשר אל לורי, העובדת הסוציאלית.
"למה רצית בכלל לגנוב ספר ישן כזה?" שאלה לורי את מולי.
"לא יודעת," אמרה מולי. אבל זה לא היה נכון לגמרי. "סוד הגן הנעלם" מספר על ילדה שנאלצת לעזוב את הבית שלה ולעבור למקום קר וגשום, שבו אף אחד לא רוצה אותה. היא ילדה קשה, שסובלת ממצבי רוח ואומרת דברים לא נעימים. ובכל זאת, בסופו של דבר, היא מוצאת לעצמה בית — אחוזה שלמה, ליתר דיוק — ומשפחה אוהבת.
במקום לתת למולי עונש חמור על הגניבה הזאת, ואולי אפילו להוציא אותה ממשפחת האומנה, לורי הציעה שמולי תעשה עשרים שעות של עבודות שירות. וככה דינה הסכימה שמולי תישאר, בתנאי שהיא באמת תעשה את עבודות השירות האלה.
ג'ק — שהוא החבר הכי טוב של מולי — שמע שאמא שלו רוטנת בקשר לעליית הגג של גברת דֵיילי, שצריך לנקות אותה וזה המון עבודה. והוא העלה את הרעיון שמולי תעשה את זה במקומה. אם גברת דיילי תסכים. זאת אומרת, אם מולי תמצא חן בעיניה.
לדעתה של מולי, כבר היה פשוט יותר אם דינה היתה זורקת אותה מהבית וזהו.
עכשיו, כשהם יושבים במכונית, ג'ק מנסה לתת לה הוראות אחרונות: "תקשיבי. גברת דיילי היא די בסדר יחסית לגיל שלה, אבל היא קצת... מיושנת."
אמא שלו מסתובבת ומביטה במולי. "ג'ק רוצה להגיד שאת צריכה להיות מנומסת. לעמוד יפה. להגיד תודה ובבקשה."
"אני רוצה להגיד," ג'ק אומר, "שהגברת הזקנה קצת לחוצה, אבל נראה לי שאפשר להסתדר איתה."
"בת כמה היא, אמרתָ?" מולי ממלמלת.
"לא יודע. די זקנה."
"נו, בחייכם," אמא שלו אומרת. "בואו נעשה את זה, ודי."
כשהם יוצאים באי־רצון, אמא של ג'ק נועלת את המכונית ופוסעת לאורך השביל שמוביל אל הבית.
מולי נתקפת עצבנות פתאומית. החולצה הוורודה שהיא לובשת נראית לה פתאום גדולה מדי, והיא מנסה לדחוף אותה לתוך החצאית. דינה שלפה את החולצה הזאת מהארון האישי שלה והתעקשה שמולי תלבש אותה. היא אמרה שמולי לא יכולה לזלזל ככה בגברת דיילי ולבוא אליה בבגדים הרגילים שלה — חולצת טריקו שחורה, ג'ינס שחורים משופשפים ונעלי התעמלות. "כדאי שתיראי קצת יותר מכובדת. ככה יש סיכוי שגברת דיילי לא תשים לב לפס הכחול שעשית לעצמך בשיער," אמרה דינה.
ג'ק מתעכב רגע עם מולי ליד המכונית. "תקשיבי," הוא אומר לה. "אמא לא סיפרה לזקנה שגנבת ספר."
מולי נבהלת. "לא סיפרה לה?"
"לא. היא רק אמרה לה שאת צריכה לעשות עבודה לבית הספר. מעורבות חברתית, או משהו כזה. כמו שכולם עושים. מבינה?" הוא מתחיל ללכת לאט לאורך השביל.
מולי עדיין מתעכבת.
הגברת העשירה הזאת לא יודעת שהיא גנבת? זה דווקא טוב...
ואולי לא? אולי ככה היא תחשוב שמולי היא ילדה רגילה, כמו כולם. וזה ממש לא נכון.
מולי מדשדשת באי־רצון לאורך השביל, בעקבותיו של ג'ק. מזג האביב חמים ואביבי — תופעה די נדירה במדינת מֵיין — אבל אפילו שמש אפריל הקורנת לא משפרת את מצב הרוח של מולי.
"פשוט תחייכי ותעשי 'כן' עם הראש. כמו שאני עושה כשאמא שלי מכריחה אותי לדבר איתה," ג'ק לוחש כשהם עולים במדרגות הכניסה.
מולי צועדת בעקבות אמא של ג'ק לאורך מסדרון ארוך, ומרגישה איך עם כל צעד היא מתכווצת לתוך עצמה ונהיית קטנה יותר ויותר. בתנועה עצבנית היא מושכת בצווארון החולצה הוורודה, המטופשת. היא נזכרת בסצנה ההיא, ב"סוד הגן הנעלם", שבה מרי לנוקס הגיעה אל אחוזת מיסֶלְתְוֵוייט, והדוד שלה פקד עליה להיפטר מכל הבגדים השחורים שלה. "אני לא מוכן שילדה תלבש שחורים ותשוטט באחוזה כמו נשמה אבודה," הוא אמר. מולי מרגישה שהחולצה הוורודה והחצאית הן כמו תחפושת, ועוד תחפושת גרועה! מה פתאום שהיא תלבש בגד ורוד? או חולצה עם צווארון?
בקצה המסדרון הם מגיעים אל דלת סגורה. אמא של ג'ק נעצרת ודופקת בשקט. "ויוויאן?" היא שואלת ופותחת קצת את הדלת. "אנחנו יכולים להיכנס?"
מאחורי הדלת נשמעת תשובה עמומה: "כן, בוודאי."
אמא של ג'ק פותחת את הדלת, ומולי וג'ק נכנסים בעקבותיה אל סלון שטוף שמש. החלונות הגדולים מלאים בים כחול, מנצנץ ורוגש. בכורסה גדולה ואדומה יושבת גברת זקנה, והסוודר הצמרירי הלבנבן שלה נראה כמו פרוות חתלתול רכה. היא קטנה ומצומקת. וכל הבית הענקי הזה שייך לה.
"בוקר טוב," אומרת אמא של ג'ק. "ויוויאן, את מכירה את הבן שלי, ג'ק."
ג'ק מרים יד בנפנוף קטן. "מה שלומך, גברת דיילי."
"וזאת הילדה שסיפרתי לך עליה. מולי אֵייר." בתנועת יד היא מעודדת את מולי להתקדם קצת.
"מולי, זאת גברת דיילי," היא אומרת.
לחייך ולהנהן, מולי חושבת. היא מהנהנת ומחייכת ומושיטה יד כדי ללחוץ את ידה של גברת דיילי. ידה של הגברת הזקנה יבשה וצוננת. "נעים מאוד, מולי," היא אומרת.
"טוב. יש לי עבודה במטבח," אומרת אמא של ג'ק. "ג'ק, אולי תבוא איתי?"
"אולי כדאי שאני אשאר ו..."
"אני צריכה עזרה," אמו עונה לו בתקיפות.
ג'ק פוסע בעקבות אמו ושולח מבט מהיר אל מולי — מבט שמתכוון לעודד אותה, כנראה.
מולי וגברת דיילי נשארות לבדן.
גברת דיילי מחווה בידה, ומולי משערת שהיא מזמינה אותה לשבת. היא בוחרת בכורסה שמול גברת דיילי ומתיישבת על קצה המושב.
מולי נאבקת בדחף מיידי להתחיל לפטפט. היא רוצה להסביר לגברת דיילי שג'ק הוא שהגה את הרעיון הבעייתי הזה וביקש מאמא שלו שתנסה לסדר משהו. מולי לא מכירה מקרוב אמהות מסורות שמטפלות בילדים שלהן בכוחות עצמן, אבל היא מניחה שאמא של ג'ק לא אומרת לו "לא" כשהוא באמת רוצה משהו. ולכן מולי כאן.
ועכשיו, אחרי שגברת דיילי פגשה את מולי וראתה את הפס הכחול בשיער השחור שלה ואת הבעת העוינות שלה (שמולי משתדלת לסלק כרגע מעל פניה, אבל יודעת שהיא לא כל כך מצליחה), אולי הן כבר יכולות להפסיק להעמיד פנים שמולי הגיעה לכאן במסגרת מעורבות חברתית, עזרה לקשישים וכל זה, והיא יכולה פשוט להסתלק מפה. כמו שהיא מסתלקת מכל מקום כמעט.
הקשישה גוחנת קצת בכורסה ומביטה במולי בהתעניינות.
"תגידי," היא שואלת את מולי, "איך את מצליחה לעשות פס כחול כזה?" היא מרימה יד ומסיטה את השיער הלבן שלה אל מאחורי האוזן.
ג'ק אמר לה רק לחייך ולהנהן, אבל גברת דיילי שאלה אותה שאלה. אז היא חייבת לענות, לא? "מממ..." אומרת מולי, "אני מפרידה את קווצת השערות הזאת, מחמצנת אותה, ואז צובעת אותה בכחול."
"איפה למדת לעשות את זה?"
"בסרטון ביוטיוב."
"יוטיוב?"
"באינטרנט."
"אה." גברת דיילי מהנהנת באטיות. "במחשב. טוב, אני זקנה מדי לדברים כאלה."
מולי ממצמצת בפליאה. מה, בבית הזה אין מחשב? גברת דיילי לא יודעת לגלוש ברשת?
גברת דיילי נשענת לאחור בכורסה. "תסלחי לי על השאלה הישירה, אבל בגילי אין טעם ללכת סחור־סחור. אם אני מסתכלת על השיער והציפורניים שלך..." מולי מעיפה מבט בציפורניה; היא השאירה את רוב הטבעות בבית, אבל שכחה להוריד את הלק השחור, שכבר נפגם. "אז די ברור שהחולצה הזאת לא שלך, נכון?"
"אה..."
"לא היית צריכה לטרוח. היא לא מתאימה לך," היא אומרת ומנידה את ראשה. "ודרך אגב, את יכולה לקרוא לי ויוויאן. אני לא אוהבת שקוראים לי גברת דיילי. זה נשמע לי רשמי מדי. אגב, בעלי מת, את יודעת."
"אני מצטערת לשמוע," אומרת מולי. היא מופתעת קצת מסגנון הדיבור הישיר של הזקנה.
"כן, תודה לך. זה היה לפני שמונה שנים. בכל מקרה, מזמן עברתי את גיל תשעים, ובשלב הזה, רוב הקרובים והמכרים כבר אינם בחיים. ככה זה."
מולי לא כל כך יודעת איך להגיב. שוב להגיד "מצטערת"? או רק "אני מבינה"? היא מסתפקת שוב בהנהון, ומזכירה לעצמה לספר לג'ק שגברת דיילי — ויוויאן? — כבר כמעט בת מאה! קשה להאמין כשמסתכלים עליה, אבל טוב, מולי לא מכירה הרבה קשישים, כך שאין לה למי להשוות. הסבתא היחידה שהכירה בחייה מתה מסרטן כשמולי היתה בת חמש.
"טרי סיפרה לי שאת נמצאת במשפחת אומנה," ויוויאן אומרת. "את יתומה?"
מבטה של מולי מחליק מפניה של ויוויאן אל החלון, אל אור השמש הבוהק ואל המים המנצנצים. "אמא שלי עוד חיה. אבל כן, אפשר להגיד שאני יתומה."
"למה?" לא נשמע שוויוויאן מרחמת במיוחד על מולי. או מזועזעת מהמידע. או מלאת סקרנות, כמו רוב האנשים כשהם שומעים על המצב המשפחתי של מולי.
מולי זוכרת רק במעומעם את החיים עם אמא שלה. היא זוכרת את ריח הטחב והסיגריות שעמד בקרוואן שלהן; את הטלוויזיה שדלקה כל הזמן; היא זוכרת איך פתחה את דלת המקרר, שנראתה לה גדולה וכבדה בתקופה ההיא, וניסתה למצוא בו משהו לאכול — נקניקיות קרות או שאריות פיצה — כי אמא שלה היתה בעבודה. אבל לפעמים היא נאלצה לעשות את זה גם כשאמא שלה היתה בבית.
"למה? כי לדעתי, אם אין לך הורים שמטפלים בך כמו שצריך, את יכולה לקרוא לעצמך איך שאת רוצה," מולי אומרת.
שתיקה קלה. "יש בזה משהו," ויוויאן אומרת לבסוף. "תספרי לי קצת על עצמך."
מולי גרה במֵיין כל חייה. מעולם לא יצאה מגבולות המדינה. ילדותה עברה עליה בַּשמורה באינדיאֶן אַיילֶנד — אי האינדיאנים. היא זוכרת את המרכז הקהילתי, עם הטנדרים שחונים מסביב, את היכל הבינגו סוֹקָלֶקסיס, את כנסיית סנט אן. היא זוכרת את הבובה האינדיאנית שחורת השיער, שאבא שלה נתן לה, שעמדה על המדף בחדר שלה והיו לה מוקסינים ותלבושת מסורתית. אם כי מולי תמיד העדיפה את החיקויים של בובות ברבי, שארגוני הצדקה חילקו להם בַּמרכז הקהילתי בחג המולד.
אבל צעצועים בטח לא מעניינים את ויוויאן. אז מה כדאי לספר לה? היא כבר יודעת שאנשים לא רוצים לשמוע הכול. הרבה דברים הם מעדיפים לא לדעת. והרבה דברים היא מעדיפה לא לספר.
"טוב." היא מגרדת קצת לק מעל אחת הציפורניים. "מצד אבא שלי אני אינדיאנית משבט פָּנוֹבּסקוֹט. כשהייתי קטנה, גרנו בשמורה ליד אוֹלְד טָאוּן."
היא מספרת את שאר הסיפור במשפטים קצרים: אמא ואבא שלה לא יכלו לגדל אותה, ולכן, בסופו של דבר, היא הגיעה אל ראלף ודינה. היא לא מזכירה את העובדה שאבא שלה נהרג בתאונת דרכים, ולא מספרת איך אמא שלה הידרדרה אחרי מותו, עד ששירותי הרווחה נאלצו להתערב. בשמורה לא היו משפחות אומנה שיכלו לטפל בה, ולכן עברה ממקום למקום, עד שנחתה אצל ראלף ודינה.
"טֶרי אמרה לי שאת צריכה להשתתף במעורבות חברתית במסגרת בית הספר," ויוויאן אומרת.
טרי? אה! אמא של ג'ק, מולי מבינה.
"והיא חשבה שאולי תסכימי לסדר איתי את עליית הגג. אני לא בטוחה שזאת עסקה מוצלחת מבחינתך. את לא מעדיפה לעשות משהו אחר?"
מולי מושכת בכתפיה. "אני אוהבת לסדר דברים."
"אם ככה, את אפילו יותר מוזרה ממה שאת נראית," ויוויאן אומרת בחיוך. מולי לא נעלבת. אולי כי מנימת הקול של ויוויאן לא משתמע שזה רע להיות "מוזרה". לא כמו הבנות בבית הספר, שמסתכלות על מולי ולוחשות "מוזרה" מאחורי גבה. נראה שוויוויאן פשוט משועשעת מהמחשבה שילדה בכיתה ו' אוהבת לסדר דברים.
ויוויאן גוחנת קדימה בכורסה ואומרת, "אני אספר לך משהו. לפי ההגדרה שלך, גם אני יתומה. אז יש לנו משהו משותף."
מולי לא כל כך יודעת איך להגיב. מעולם לא פגשה אדם מבוגר שמגדיר את עצמו יתום. צריך להיות ילד בשביל להיות יתום, לא? אבל היא נאלצת להודות שזה מסקרן אותה. "ההורים שלך..." היא שואלת בהיסוס, ומביטה בתשומת לב בפניה של ויוויאן כדי לוודא שהיא לא חורגת מהמותר. "הם לא טיפלו בך?"
"הם השתדלו. אבל פרצה שריפה..." ויוויאן מטלטלת את ראשה. "זה היה מזמן־מזמן, אני בקושי זוכרת."
 
 
ניב
ניו יורק, 1929
 
ניב היתה בת שבע כשמשפחתה עלתה על הספינה אגנס פָּאוֹלין כדי להפליג מאירלנד אל אֶליס אַיילנד שליד העיר ניו יורק. היא עמדה על הסיפון התחתון, מחוץ לאולמות השינה החשוכים והצפופים, הביטה במים החלקלקים שהתערבלו מתחת לספינה, ולבה היה מלא תקווה לעתיד טוב יותר.
רבים מבני הכפר שלהם במחוז גוֹלוֵויי ברחו לאמריקה. בתקופה ההיא, באירלנד, יבול תפוחי האדמה נרקב בשדות, וילדים בכו מרוב רעב. צעירים רבים יצאו להילחם בבריטים וחזרו פצועים בגופם או בנפשם, או לא חזרו כלל.
אבל באמריקה, כך סיפרו האנשים, ישנם תפוזים ענקיים ושדות דגן שמתנועעים ברוח מתחת לשמים שטופי שמש, ובבתים ישנם ברזים עם מים זורמים ואפילו נורות חשמל. ניב לא היתה בטוחה שכל זה נכון, אבל היא קיוותה שהיא ובני משפחתה יצליחו לפחות למצוא לעצמם חיים טובים יותר.
בסופו של דבר הם מצאו רק את הרחובות המלוכלכים של דרום מנהטן. אביה התחיל לעבוד כשוטף כלים בפאב, והם שכרו דירה קטנה ברחוב אליזבת תמורת עשרה דולרים בחודש. הדירה כללה חדר שינה קטן לילדים (ניב, שני אחיה ואחותה התינוקת), חדר שינה קטן עוד יותר להוריה, וגם סלון קטן ומטבח. ובאמת היו שם נורת חשמל חלושה, שנדלקה במשיכת שרשרת, וכיור קטן ומוכתם, שמעליו ברז מים קרים. במסדרון שמחוץ לדירה היה בית שימוש, שאותו חלקו עם השכנים — בני הזוג שצמן, שהגיעו מגרמניה.
הכסף שאביה הרוויח בפאב לא הספיק להאכיל את ארבעת הילדים. אמה ניסתה להרוויח עוד קצת מעבודות תפירה, ורוב הזמן נראתה תשושה. ברחובות היו המוני אנשים, שדיברו בכל מיני שפות זרות. ברחוב אליזבת עצמו היו יותר אנשים מאשר בכל הכפר שלהם באירלנד, וחלקם עיקמו את האף ואפילו ירקו בסלידה ברגע שניב פתחה את הפה והמבטא האירי שלה נשמע לאוזן.
ולמרות כל הדברים האלה, היא לא איבדה את התקווה. אמריקה היתה הזדמנות להתחלה חדשה.

עוד על הספר

הילדה ברכבת כריסטינה בייקר קליין
1
 
 
מולי
סְפְּרוּס הארבּוֹר, מֵיין, ההווה
 
 
"טוב, הגענו," אמא של ג'ק אומרת ומדוממת את המכונית.
מוֹלי, שיושבת ליד ג'ק במושב האחורי, מסתכלת על המבנה הגדול: שלוש קומות, המון חלונות, פיתוחי עץ מסולסלים, והכול צבוע ומטופח.
כאן גרה הגברת הזקנה והעשירה שאמא של ג'ק עובדת אצלה. ועכשיו גם מולי תעבוד אצלה. תוציא את הנשמה. רק מפני שהיא גנבה ספר.
טוב, היא לא ממש גנבה אותו. אבל היא התכוונה לגנוב אותו, זה נכון.
היא היתה בספרייה הציבורית, ישבה על השטיח באגף הסיפורת, ועל המדף מולה היו שלושה עותקים של "סוד הגן הנעלם". היא הורידה את שלושתם מהמדף. החזירה למקום את העותק בכריכה הקשה. וגם את החדש יותר, בכריכה הרכה. והשאירה אצלה את העותק הכי ישן ומרוט: לדפים היו אוזני חמור, הפינה של הכריכה היתה חסרה, והדפים המצהיבים כבר התחילו להשתחרר מהכריכה. מולי היתה בטוחה שאף אחד לא ירגיש בחסרונו של הספר הישן הזה, והכניסה אותו לתרמיל שלה.
אבל כששמה את התרמיל על הכתפיים וקמה על רגליה, ראתה מולה את הספרנית, גברת לֶבּלאנק, שהסתערה עליה כמו עיט שמישהו ניסה לקחת לו את אחד הגוזלים. הספרנית התקשרה אל ראלף ודינה, הורי האוֹמְנָה של מולי, וברור שדינה נכנסה לקריזה.
"הילדה הזאת רק עושה לי בעיות בחיים," היא אמרה. "בשום אופן לא רציתי להכניס בלגן כזה לבית שלי."
ראלף ניסה להרגיע אותה והתקשר אל לורי, העובדת הסוציאלית.
"למה רצית בכלל לגנוב ספר ישן כזה?" שאלה לורי את מולי.
"לא יודעת," אמרה מולי. אבל זה לא היה נכון לגמרי. "סוד הגן הנעלם" מספר על ילדה שנאלצת לעזוב את הבית שלה ולעבור למקום קר וגשום, שבו אף אחד לא רוצה אותה. היא ילדה קשה, שסובלת ממצבי רוח ואומרת דברים לא נעימים. ובכל זאת, בסופו של דבר, היא מוצאת לעצמה בית — אחוזה שלמה, ליתר דיוק — ומשפחה אוהבת.
במקום לתת למולי עונש חמור על הגניבה הזאת, ואולי אפילו להוציא אותה ממשפחת האומנה, לורי הציעה שמולי תעשה עשרים שעות של עבודות שירות. וככה דינה הסכימה שמולי תישאר, בתנאי שהיא באמת תעשה את עבודות השירות האלה.
ג'ק — שהוא החבר הכי טוב של מולי — שמע שאמא שלו רוטנת בקשר לעליית הגג של גברת דֵיילי, שצריך לנקות אותה וזה המון עבודה. והוא העלה את הרעיון שמולי תעשה את זה במקומה. אם גברת דיילי תסכים. זאת אומרת, אם מולי תמצא חן בעיניה.
לדעתה של מולי, כבר היה פשוט יותר אם דינה היתה זורקת אותה מהבית וזהו.
עכשיו, כשהם יושבים במכונית, ג'ק מנסה לתת לה הוראות אחרונות: "תקשיבי. גברת דיילי היא די בסדר יחסית לגיל שלה, אבל היא קצת... מיושנת."
אמא שלו מסתובבת ומביטה במולי. "ג'ק רוצה להגיד שאת צריכה להיות מנומסת. לעמוד יפה. להגיד תודה ובבקשה."
"אני רוצה להגיד," ג'ק אומר, "שהגברת הזקנה קצת לחוצה, אבל נראה לי שאפשר להסתדר איתה."
"בת כמה היא, אמרתָ?" מולי ממלמלת.
"לא יודע. די זקנה."
"נו, בחייכם," אמא שלו אומרת. "בואו נעשה את זה, ודי."
כשהם יוצאים באי־רצון, אמא של ג'ק נועלת את המכונית ופוסעת לאורך השביל שמוביל אל הבית.
מולי נתקפת עצבנות פתאומית. החולצה הוורודה שהיא לובשת נראית לה פתאום גדולה מדי, והיא מנסה לדחוף אותה לתוך החצאית. דינה שלפה את החולצה הזאת מהארון האישי שלה והתעקשה שמולי תלבש אותה. היא אמרה שמולי לא יכולה לזלזל ככה בגברת דיילי ולבוא אליה בבגדים הרגילים שלה — חולצת טריקו שחורה, ג'ינס שחורים משופשפים ונעלי התעמלות. "כדאי שתיראי קצת יותר מכובדת. ככה יש סיכוי שגברת דיילי לא תשים לב לפס הכחול שעשית לעצמך בשיער," אמרה דינה.
ג'ק מתעכב רגע עם מולי ליד המכונית. "תקשיבי," הוא אומר לה. "אמא לא סיפרה לזקנה שגנבת ספר."
מולי נבהלת. "לא סיפרה לה?"
"לא. היא רק אמרה לה שאת צריכה לעשות עבודה לבית הספר. מעורבות חברתית, או משהו כזה. כמו שכולם עושים. מבינה?" הוא מתחיל ללכת לאט לאורך השביל.
מולי עדיין מתעכבת.
הגברת העשירה הזאת לא יודעת שהיא גנבת? זה דווקא טוב...
ואולי לא? אולי ככה היא תחשוב שמולי היא ילדה רגילה, כמו כולם. וזה ממש לא נכון.
מולי מדשדשת באי־רצון לאורך השביל, בעקבותיו של ג'ק. מזג האביב חמים ואביבי — תופעה די נדירה במדינת מֵיין — אבל אפילו שמש אפריל הקורנת לא משפרת את מצב הרוח של מולי.
"פשוט תחייכי ותעשי 'כן' עם הראש. כמו שאני עושה כשאמא שלי מכריחה אותי לדבר איתה," ג'ק לוחש כשהם עולים במדרגות הכניסה.
מולי צועדת בעקבות אמא של ג'ק לאורך מסדרון ארוך, ומרגישה איך עם כל צעד היא מתכווצת לתוך עצמה ונהיית קטנה יותר ויותר. בתנועה עצבנית היא מושכת בצווארון החולצה הוורודה, המטופשת. היא נזכרת בסצנה ההיא, ב"סוד הגן הנעלם", שבה מרי לנוקס הגיעה אל אחוזת מיסֶלְתְוֵוייט, והדוד שלה פקד עליה להיפטר מכל הבגדים השחורים שלה. "אני לא מוכן שילדה תלבש שחורים ותשוטט באחוזה כמו נשמה אבודה," הוא אמר. מולי מרגישה שהחולצה הוורודה והחצאית הן כמו תחפושת, ועוד תחפושת גרועה! מה פתאום שהיא תלבש בגד ורוד? או חולצה עם צווארון?
בקצה המסדרון הם מגיעים אל דלת סגורה. אמא של ג'ק נעצרת ודופקת בשקט. "ויוויאן?" היא שואלת ופותחת קצת את הדלת. "אנחנו יכולים להיכנס?"
מאחורי הדלת נשמעת תשובה עמומה: "כן, בוודאי."
אמא של ג'ק פותחת את הדלת, ומולי וג'ק נכנסים בעקבותיה אל סלון שטוף שמש. החלונות הגדולים מלאים בים כחול, מנצנץ ורוגש. בכורסה גדולה ואדומה יושבת גברת זקנה, והסוודר הצמרירי הלבנבן שלה נראה כמו פרוות חתלתול רכה. היא קטנה ומצומקת. וכל הבית הענקי הזה שייך לה.
"בוקר טוב," אומרת אמא של ג'ק. "ויוויאן, את מכירה את הבן שלי, ג'ק."
ג'ק מרים יד בנפנוף קטן. "מה שלומך, גברת דיילי."
"וזאת הילדה שסיפרתי לך עליה. מולי אֵייר." בתנועת יד היא מעודדת את מולי להתקדם קצת.
"מולי, זאת גברת דיילי," היא אומרת.
לחייך ולהנהן, מולי חושבת. היא מהנהנת ומחייכת ומושיטה יד כדי ללחוץ את ידה של גברת דיילי. ידה של הגברת הזקנה יבשה וצוננת. "נעים מאוד, מולי," היא אומרת.
"טוב. יש לי עבודה במטבח," אומרת אמא של ג'ק. "ג'ק, אולי תבוא איתי?"
"אולי כדאי שאני אשאר ו..."
"אני צריכה עזרה," אמו עונה לו בתקיפות.
ג'ק פוסע בעקבות אמו ושולח מבט מהיר אל מולי — מבט שמתכוון לעודד אותה, כנראה.
מולי וגברת דיילי נשארות לבדן.
גברת דיילי מחווה בידה, ומולי משערת שהיא מזמינה אותה לשבת. היא בוחרת בכורסה שמול גברת דיילי ומתיישבת על קצה המושב.
מולי נאבקת בדחף מיידי להתחיל לפטפט. היא רוצה להסביר לגברת דיילי שג'ק הוא שהגה את הרעיון הבעייתי הזה וביקש מאמא שלו שתנסה לסדר משהו. מולי לא מכירה מקרוב אמהות מסורות שמטפלות בילדים שלהן בכוחות עצמן, אבל היא מניחה שאמא של ג'ק לא אומרת לו "לא" כשהוא באמת רוצה משהו. ולכן מולי כאן.
ועכשיו, אחרי שגברת דיילי פגשה את מולי וראתה את הפס הכחול בשיער השחור שלה ואת הבעת העוינות שלה (שמולי משתדלת לסלק כרגע מעל פניה, אבל יודעת שהיא לא כל כך מצליחה), אולי הן כבר יכולות להפסיק להעמיד פנים שמולי הגיעה לכאן במסגרת מעורבות חברתית, עזרה לקשישים וכל זה, והיא יכולה פשוט להסתלק מפה. כמו שהיא מסתלקת מכל מקום כמעט.
הקשישה גוחנת קצת בכורסה ומביטה במולי בהתעניינות.
"תגידי," היא שואלת את מולי, "איך את מצליחה לעשות פס כחול כזה?" היא מרימה יד ומסיטה את השיער הלבן שלה אל מאחורי האוזן.
ג'ק אמר לה רק לחייך ולהנהן, אבל גברת דיילי שאלה אותה שאלה. אז היא חייבת לענות, לא? "מממ..." אומרת מולי, "אני מפרידה את קווצת השערות הזאת, מחמצנת אותה, ואז צובעת אותה בכחול."
"איפה למדת לעשות את זה?"
"בסרטון ביוטיוב."
"יוטיוב?"
"באינטרנט."
"אה." גברת דיילי מהנהנת באטיות. "במחשב. טוב, אני זקנה מדי לדברים כאלה."
מולי ממצמצת בפליאה. מה, בבית הזה אין מחשב? גברת דיילי לא יודעת לגלוש ברשת?
גברת דיילי נשענת לאחור בכורסה. "תסלחי לי על השאלה הישירה, אבל בגילי אין טעם ללכת סחור־סחור. אם אני מסתכלת על השיער והציפורניים שלך..." מולי מעיפה מבט בציפורניה; היא השאירה את רוב הטבעות בבית, אבל שכחה להוריד את הלק השחור, שכבר נפגם. "אז די ברור שהחולצה הזאת לא שלך, נכון?"
"אה..."
"לא היית צריכה לטרוח. היא לא מתאימה לך," היא אומרת ומנידה את ראשה. "ודרך אגב, את יכולה לקרוא לי ויוויאן. אני לא אוהבת שקוראים לי גברת דיילי. זה נשמע לי רשמי מדי. אגב, בעלי מת, את יודעת."
"אני מצטערת לשמוע," אומרת מולי. היא מופתעת קצת מסגנון הדיבור הישיר של הזקנה.
"כן, תודה לך. זה היה לפני שמונה שנים. בכל מקרה, מזמן עברתי את גיל תשעים, ובשלב הזה, רוב הקרובים והמכרים כבר אינם בחיים. ככה זה."
מולי לא כל כך יודעת איך להגיב. שוב להגיד "מצטערת"? או רק "אני מבינה"? היא מסתפקת שוב בהנהון, ומזכירה לעצמה לספר לג'ק שגברת דיילי — ויוויאן? — כבר כמעט בת מאה! קשה להאמין כשמסתכלים עליה, אבל טוב, מולי לא מכירה הרבה קשישים, כך שאין לה למי להשוות. הסבתא היחידה שהכירה בחייה מתה מסרטן כשמולי היתה בת חמש.
"טרי סיפרה לי שאת נמצאת במשפחת אומנה," ויוויאן אומרת. "את יתומה?"
מבטה של מולי מחליק מפניה של ויוויאן אל החלון, אל אור השמש הבוהק ואל המים המנצנצים. "אמא שלי עוד חיה. אבל כן, אפשר להגיד שאני יתומה."
"למה?" לא נשמע שוויוויאן מרחמת במיוחד על מולי. או מזועזעת מהמידע. או מלאת סקרנות, כמו רוב האנשים כשהם שומעים על המצב המשפחתי של מולי.
מולי זוכרת רק במעומעם את החיים עם אמא שלה. היא זוכרת את ריח הטחב והסיגריות שעמד בקרוואן שלהן; את הטלוויזיה שדלקה כל הזמן; היא זוכרת איך פתחה את דלת המקרר, שנראתה לה גדולה וכבדה בתקופה ההיא, וניסתה למצוא בו משהו לאכול — נקניקיות קרות או שאריות פיצה — כי אמא שלה היתה בעבודה. אבל לפעמים היא נאלצה לעשות את זה גם כשאמא שלה היתה בבית.
"למה? כי לדעתי, אם אין לך הורים שמטפלים בך כמו שצריך, את יכולה לקרוא לעצמך איך שאת רוצה," מולי אומרת.
שתיקה קלה. "יש בזה משהו," ויוויאן אומרת לבסוף. "תספרי לי קצת על עצמך."
מולי גרה במֵיין כל חייה. מעולם לא יצאה מגבולות המדינה. ילדותה עברה עליה בַּשמורה באינדיאֶן אַיילֶנד — אי האינדיאנים. היא זוכרת את המרכז הקהילתי, עם הטנדרים שחונים מסביב, את היכל הבינגו סוֹקָלֶקסיס, את כנסיית סנט אן. היא זוכרת את הבובה האינדיאנית שחורת השיער, שאבא שלה נתן לה, שעמדה על המדף בחדר שלה והיו לה מוקסינים ותלבושת מסורתית. אם כי מולי תמיד העדיפה את החיקויים של בובות ברבי, שארגוני הצדקה חילקו להם בַּמרכז הקהילתי בחג המולד.
אבל צעצועים בטח לא מעניינים את ויוויאן. אז מה כדאי לספר לה? היא כבר יודעת שאנשים לא רוצים לשמוע הכול. הרבה דברים הם מעדיפים לא לדעת. והרבה דברים היא מעדיפה לא לספר.
"טוב." היא מגרדת קצת לק מעל אחת הציפורניים. "מצד אבא שלי אני אינדיאנית משבט פָּנוֹבּסקוֹט. כשהייתי קטנה, גרנו בשמורה ליד אוֹלְד טָאוּן."
היא מספרת את שאר הסיפור במשפטים קצרים: אמא ואבא שלה לא יכלו לגדל אותה, ולכן, בסופו של דבר, היא הגיעה אל ראלף ודינה. היא לא מזכירה את העובדה שאבא שלה נהרג בתאונת דרכים, ולא מספרת איך אמא שלה הידרדרה אחרי מותו, עד ששירותי הרווחה נאלצו להתערב. בשמורה לא היו משפחות אומנה שיכלו לטפל בה, ולכן עברה ממקום למקום, עד שנחתה אצל ראלף ודינה.
"טֶרי אמרה לי שאת צריכה להשתתף במעורבות חברתית במסגרת בית הספר," ויוויאן אומרת.
טרי? אה! אמא של ג'ק, מולי מבינה.
"והיא חשבה שאולי תסכימי לסדר איתי את עליית הגג. אני לא בטוחה שזאת עסקה מוצלחת מבחינתך. את לא מעדיפה לעשות משהו אחר?"
מולי מושכת בכתפיה. "אני אוהבת לסדר דברים."
"אם ככה, את אפילו יותר מוזרה ממה שאת נראית," ויוויאן אומרת בחיוך. מולי לא נעלבת. אולי כי מנימת הקול של ויוויאן לא משתמע שזה רע להיות "מוזרה". לא כמו הבנות בבית הספר, שמסתכלות על מולי ולוחשות "מוזרה" מאחורי גבה. נראה שוויוויאן פשוט משועשעת מהמחשבה שילדה בכיתה ו' אוהבת לסדר דברים.
ויוויאן גוחנת קדימה בכורסה ואומרת, "אני אספר לך משהו. לפי ההגדרה שלך, גם אני יתומה. אז יש לנו משהו משותף."
מולי לא כל כך יודעת איך להגיב. מעולם לא פגשה אדם מבוגר שמגדיר את עצמו יתום. צריך להיות ילד בשביל להיות יתום, לא? אבל היא נאלצת להודות שזה מסקרן אותה. "ההורים שלך..." היא שואלת בהיסוס, ומביטה בתשומת לב בפניה של ויוויאן כדי לוודא שהיא לא חורגת מהמותר. "הם לא טיפלו בך?"
"הם השתדלו. אבל פרצה שריפה..." ויוויאן מטלטלת את ראשה. "זה היה מזמן־מזמן, אני בקושי זוכרת."
 
 
ניב
ניו יורק, 1929
 
ניב היתה בת שבע כשמשפחתה עלתה על הספינה אגנס פָּאוֹלין כדי להפליג מאירלנד אל אֶליס אַיילנד שליד העיר ניו יורק. היא עמדה על הסיפון התחתון, מחוץ לאולמות השינה החשוכים והצפופים, הביטה במים החלקלקים שהתערבלו מתחת לספינה, ולבה היה מלא תקווה לעתיד טוב יותר.
רבים מבני הכפר שלהם במחוז גוֹלוֵויי ברחו לאמריקה. בתקופה ההיא, באירלנד, יבול תפוחי האדמה נרקב בשדות, וילדים בכו מרוב רעב. צעירים רבים יצאו להילחם בבריטים וחזרו פצועים בגופם או בנפשם, או לא חזרו כלל.
אבל באמריקה, כך סיפרו האנשים, ישנם תפוזים ענקיים ושדות דגן שמתנועעים ברוח מתחת לשמים שטופי שמש, ובבתים ישנם ברזים עם מים זורמים ואפילו נורות חשמל. ניב לא היתה בטוחה שכל זה נכון, אבל היא קיוותה שהיא ובני משפחתה יצליחו לפחות למצוא לעצמם חיים טובים יותר.
בסופו של דבר הם מצאו רק את הרחובות המלוכלכים של דרום מנהטן. אביה התחיל לעבוד כשוטף כלים בפאב, והם שכרו דירה קטנה ברחוב אליזבת תמורת עשרה דולרים בחודש. הדירה כללה חדר שינה קטן לילדים (ניב, שני אחיה ואחותה התינוקת), חדר שינה קטן עוד יותר להוריה, וגם סלון קטן ומטבח. ובאמת היו שם נורת חשמל חלושה, שנדלקה במשיכת שרשרת, וכיור קטן ומוכתם, שמעליו ברז מים קרים. במסדרון שמחוץ לדירה היה בית שימוש, שאותו חלקו עם השכנים — בני הזוג שצמן, שהגיעו מגרמניה.
הכסף שאביה הרוויח בפאב לא הספיק להאכיל את ארבעת הילדים. אמה ניסתה להרוויח עוד קצת מעבודות תפירה, ורוב הזמן נראתה תשושה. ברחובות היו המוני אנשים, שדיברו בכל מיני שפות זרות. ברחוב אליזבת עצמו היו יותר אנשים מאשר בכל הכפר שלהם באירלנד, וחלקם עיקמו את האף ואפילו ירקו בסלידה ברגע שניב פתחה את הפה והמבטא האירי שלה נשמע לאוזן.
ולמרות כל הדברים האלה, היא לא איבדה את התקווה. אמריקה היתה הזדמנות להתחלה חדשה.