ילדי הגולם

1

בצעירותי הייתי חולם על עיר – זה היה מוזר, מאחר שהחלום התחיל עוד בטרם ידעתי מהי עיר. אך העיר הזו, מקובצת בעיקולו של מפרץ כחול גדול, הופיעה בעיני רוחי. יכולתי לראות את הרחובות, את הבניינים שניצבו לאורכם, את המזח, אפילו סירות בנמל; עם זאת, בהיותי ער, מעודי לא ראיתי את הים, או סירה...
והבניינים לא דמו לאלה המוכרים לי. התנועה ברחובות הייתה משונה, עגלות נוסעות מבלי שסוסים ימשכו אותן; ולפעמים הופיעו דברים בשמיים, דברים נוצצים, דמויי דג, שבהחלט לא היו ציפורים.
רוב הזמן ראיתי את המקום הנפלא הזה באור יום, אך מדי פעם זה היה בלילה, והאורות נראו כגחליליות לאורך החוף, חלקן נסחפות במים או באוויר.
זה היה מקום יפה ומרתק, ופעם אחת, כשהייתי צעיר ונסיוני מועט, שאלתי את אחותי הבכורה, מרי, היכן העיר היפהפייה הזו יכולה להיות.
היא נענעה בראשה ואמרה לי שאין מקום כזה – לא בעת הזו. אך יתכן, הציעה, שאני חולם איכשהו על ימים עברו. חלומות הם דבר מצחיק, נטולי הסבר; אולי מה שראיתי היו חתיכות מן העולם הקדום – העולם הנפלא בו חיו הקדמונים; כמו שהיה לפני שאלוהים שילח פורענות.
אך לאחר מכן היא הזהירה אותי ברצינות רבה לא לספר זאת לאיש; לאנשים אחרים, למיטב ידיעתה, לא היו תמונות כאלו בראשם, לא בעת שהיו ישנים ולא בעת שהיו ערים, כך שזה יהיה בלתי נבון לספר אודותן.
זו הייתה עצה טובה, ולמזלי הייתה בי די בינה לקבל אותה. לאנשים במחוז שלנו הייתה עין מאוד חדה לדברים שונים או יוצאי דופן, אפילו איטרות יד ימיני גרמה למורת-רוח קלה. כך שבאותו זמן, וכמה שנים לאחריו, לא סיפרתי זאת לאיש, וכמעט שכחתי ממנו, מאחר שככל שהתבגרתי הופיע החלום לעתים יותר ויותר רחוקות, עד שהפך נדיר.
אך העצה דבקה. בלעדיה יתכן והייתי מספר על סקרנותי בנוגע ליכולתי להבין את דודניתי רוסלינד – וודאי מביא צרות צרורות על ראשינו, לו מישהו היה מאמין לדבריי. לא היא ולא אני, כמדומני, הענקנו לכך תשומת לב באותו זמן, אך התרגלנו לנקוט משנה זהירות. בהחלט לא חשתי יוצא דופן. הייתי ילד רגיל, שגדל בצורה רגילה, וקיבל את דרכי העולם כמובנות מאליהן. והמשכתי כך עד ליום בו פגשתי את סופי. ואפילו אז, השינוי שחל בי לא היה מידי. רק במבט לאחור אני מסוגל לקבוע כי באותו יום החלו לנבוט בי הספקות.
באותו יום יצאתי לבדי, כפי שנהגתי לעשות לעתים קרובות. הייתי, כמדומני, כמעט בן עשר. האחות הקרובה ביותר אלי בגיל, שרה, הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, והפער בינינו הותיר אותי זמן רב ברשות עצמי. יצאתי בְּשביל העגלות דרומה, לאורך גבולם של כמה שדות, עד שהגעתי לסוללה הגבוהה והמשכתי במרומיה עוד דרך ארוכה.
הסוללה לא היוותה חידה בעיניי באותם ימים; היא הייתה גדולה מכדי שאחשוב שנבנתה בידי אדם, או שתהיה קשורה למעשיהם המופלאים של הקדמונים עליהם שמעתי לעתים. היא הייתה פשוט הסוללה, מתגבשת בעיקול רחב וממשיכה, ישרה כמו סרגל, לעבר הגבעות הרחוקות; חלק פשוט מן העולם, שאין לתהות לגביו יותר מאשר לגבי הנהר, השמיים, או הגבעות עצמן.
לעתים קרובות טיילתי במרומיה, אך נמנעתי לחקור את צדה הרחוק. מסיבה כלשהי שיוויתי אותו לארץ נכרית – לא עוינת, אך מחוץ לתחום. אולם גיליתי כי כשירד הגשם, הוא שחק ערוץ חולי בצדה הרחוק של הסוללה. אם ישבת בתחילתו ודחפת בחוזקה, ניתן היה לגלוש מטה במהירות נאה, ובסופו לעוף כמה רגליים באוויר ולנחות על ערימת חול רכה.
בוודאי ביליתי שם חצי תריסר פעמים, ומעולם לא היה שם איש מלבדי, אך בהזדמנות זו, כשקמתי לאחר גלישה שלישית והתכוננתי לרביעית, שמעתי קול קורא, "שאאלוום!"
הבטתי סביבי. בהתחלה לא הצלחתי להבין מאיפה זה מגיע, עד שניעור הענפים העליונים בקבוצת שיחים צד את עיני. הענפים הוסטו הצידה, ופנים הביטו בי. היו אלה פנים קטנים, צרובי שמש, ועטופים בתלתלים כהים. ההבעה הייתה רצינית במקצת, אך העיניים נצצו. התבוננוּ זה בזו לרגע. "שלום," עניתי.
היא היססה, ולאחר מכן הסיטה את השיחים רחוק יותר זה מזה. ראיתי ילדה מעט נמוכה ממני, ואולי מעט צעירה. היא לבשה סרבל חום-אדמדם וחולצה צהובה. הצלב שנתפר בקדמת הסרבל נארג מבד כהה יותר. שערה היה קשור משני צדי ראשה בסרטים צהובים. היא קפאה על מקומה לכמה שניות כמו אינה בטוחה אם ברצונה לעזוב את מסתור השיחים, ואז גברה סקרנותה על זהירותה והיא פסעה החוצה.
בהיתי בה משום שהייתה זרה לי לחלוטין. מזמן לזמן נערכו מפגשים או מסיבות בהם התאספו כל הילדים שגרו בסביבה, כך שהתפלאתי לפגוש מישהי שמעולם לא ראיתי.
"מה שמך?" שאלתי אותה.
"סופי," ענתה. "ומה שמך?"
"דיוויד," אמרתי. "איפה הבית שלך?"
"שם," אמרה, מנפנפת באופן כללי לעבר הארץ הנכרית מאחורי הסוללה.
עיניה משו ממני ופנו לעבר הערוץ החולי בו גלשתי מטה.
"זה כיף?" שאלה במבט עגמומי. היססתי לרגע בטרם הזמנתי אותה. "כן," אמרתי. "בואי תנסי." היא התמהמהה לשנייה או שתיים, בוחנת אותי בתשומת לב ובמבט רציני, ולפתע גמרה בדעתה להסכים וטיפסה לפניי למרומי הסוללה.
היא נחפזה במורד הערוץ עם תלתלים וסרטים מתנופפים. כשנחתּי אחריה, איבדה את מבטה הרציני ועיניה רקדו בהתרגשות.
"עוד פעם," אמרה, והתנשפה במעלה הסוללה. בגלישתה השלישית אתרע מזלה. היא התיישבה ודחפה כבפעמים הקודמות. צפיתי בה גולשת מטה ונעצרת במתז של חול. איכשהו הצליחה לנחות כמה רגליים שמאלה מהמקום הקבוע. התכוננתי לבוא אחריה, והמתנתי שתפנה את הדרך. היא נותרה במקומה.
"קדימה," אמרתי לה בחוסר-סבלנות. היא ניסתה לזוז. "אני לא יכולה," קראה. "זה כואב." לקחתי סיכון ובכל אופן דחפתי את עצמי ונחתּי לצדה.
"מה קרה?" שאלתי. פניה היו מבוהלים. דמעות עמדו בעיניה.
"הרגל שלי תקועה," אמרה. רגלה השמאלית הייתה קבורה. חפרתי בידיי בחול הרך. הנעל שלה הייתה לכודה בחלל צר בין שתי אבנים חדות. ניסיתי להזיז אותה, אך היא לא משה ממקומה.
"אולי תנסי לסובב אותה?" ייעצתי. היא ניסתה, שפתיה קפוצות באומץ.
"היא לא יוצאת."
"אני אעזור לך למשוך," הצעתי.
"לא, לא! זה כואב," היא התנגדה. לא ידעתי מה עוד לעשות. היה ברור שמצבה מכאיב לה. שקלתי את הבעיה.
"כדאי שנחתוך את השרוכים כדי שתוכלי למשוך את רגלך מהנעל," פסקתי. "אני לא מצליח להגיע לקשר."
"לא!" אמרה בבהלה. "לא, אסור לי." נחרצות דבריה בלבלה אותי. אם היא תשחרר את רגלה מן הנעל, נוכל לשחרר את הנעל בחבטת אבן, אך אם תסרב, לא ידעתי מה עוד ניתן לעשות. היא השתרעה על החול, הברך של הרגל הלכודה מזדקרת באוויר.
"אח, זה נורא כואב," אמרה. היא לא הצליחה יותר לבלום את הדמעות. הן זלגו במורד פניה. אך אפילו אז לא זעקה, רק יבבה בלחש.
"את חייבת להסיר אותה," אמרתי לה.
"לא!" היא התמידה בסירובה. "לא, אסור לי. אף פעם. אסור לי." התיישבתי לצדה בחוסר אונים. שתי ידיה נאחזו באחת מידיי, לופתות אותה בחוזקה בעודה בוכה. הכאב ברגלה ללא ספק התגבר. כמעט בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי אחראי במצב בו היה עלי להגיע להחלטה. ביצעתי אותה.
"זה לא יעבוד, את חייבת להסיר אותה," אמרתי לה. "אם לא, אני מאמין שבוודאי תישארי פה ותמותי."
היא לא נכנעה מיד, אך לבסוף התרצתה. היא צפתה בחשש כשחתכתי את השרוכים, ואז אמרה, "לך מפה! אסור לך לראות."
היססתי, אך מאחר ותקופת הילדות רצופה באי-הבנות של מוסכמות חברתיות, על אף חשיבותן, נסוגתי כמה יארדים והפניתי את גבי. שמעתי אותה מתנשפת בכבדות וממשיכה להתייפח. הסתובבתי לעברה.
"אני לא מצליחה," אמרה, מביטה בי בפחד דרך מסך הדמעות. כרעתי לצדה כדי לראות מה ביכולתי לעשות.
"אסור לך לספר," אמרה. "אף פעם, אף פעם! מבטיח?" הבטחתי. היא הייתה מאוד אמיצה ורק יבבה חלושות. כשהצלחתי בסופו של דבר לשחרר את רגלה, היא נראתה מוזר – כלומר, היא הייתה חבולה ונפוחה, ואפילו לא הבחנתי שהיו בה יותר מהמספר התקני של אצבעות...
הצלחתי להלום בנעל אל מחוץ לחריץ ונתתי לה אותה. אולם היא גילתה שאין ביכולתה לנעול אותה על רגלה הנפוחה. היא גם לא יכלה להניח את הרגל על האדמה. חשבתי לשאת אותה על גבי, אך היא הייתה כבדה משציפיתי, והיה ברור שלא נוכל להרחיק כך.
"אני אהיה חייב ללכת להביא עזרה," אמרתי לה.
"לא. אני אזחל," אמרה. צעדתי לצדה, נושא את נעלה ומרגיש חסר-תועלת. היא המשיכה בעוז למשך זמן ארוך להפתיע, אך נאלצה להפסיק. מכנסיה נשחקו לחלוטין בברכיים, והברכיים עצמן היו פצועות ומדממות. מעולם לא הכרתי איש, בן או בת, שהיה ממשיך עד לנקודה זו; וזה גרם לי לחוש יראת כבוד קלה. סייעתי לה לעמוד על רגלה הבריאה, וייצבתי אותה כשהצביעה היכן נמצא ביתה ותמרות העשן שסימנו אותו. כשהבטתי לאחור היא שבה לכרוע על ארבע ונעלמה לבין השיחים.
מצאתי את הבית ללא קושי רב ודפקתי על הדלת בחשש קל. אישה גבוהה ענתה. היו לה פנים נאים ועיניים חומות גדולות. השמלה שלה נתפרה מאריג גס והייתה קצרה יותר מאלו שנהגו הנשים בבית ללבוש, אך היא נשאה את אותו צלב מוכר, מצוואר למכפלת, ומשד לשד, בירוק שתאם לצעיף שעל ראשה.
"את אמא של סופי?" שאלתי. היא העניקה לי מבט חד, זועף. "מה קרה?" שאלה בחרדה פתאומית.
סיפרתי לה.
"אוי!" זעקה. "הרגל שלה!" הוא המשיכה לרגע לנעוץ בי מבט חמור, ואז השעינה את המטאטא שבידה על הקיר. "איפה היא?" שאלה בתקיפות.
הובלתי אותה בדרך ממנה הגעתי. לשמע קולה סופי זחלה מבין השיחים. אמה הביטה ברגל העקומה והנפוחה ובברכיים המדממות.
"אוי, מסכנה שלי! אמרה, מחבקת ומנשקת אותה. "הוא ראה אותה?" הוסיפה.
"כן," אמרה סופי. "אני מצטערת, אמא, ניסיתי, אבל לא הצלחתי לבד, וזה נורא כאב."
אמה הנהנה באיטיות ונאנחה. "נו, מילא, זה כבר לא משנה עכשיו. קדימה, עלי."
סופי טיפסה על גב אמה, וכולנו שבנו יחדיו לבית.

אדם יכול לשנן בילדותו את הדברות והחוקים, אך אלה חסרי משמעות עד שמוצגת לפניו דוגמה, וגם אז, עליו לזהותה.
לכן, יכולתי לשבת בסבלנות ולצפות ברגל הפצועה מקבלת טיפול, נשטפת ונחבשת, ולא לקשר בינה לבין ההטפות להן האזנתי כמעט בכל יום ראשון במהלך חיי.
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו. ויצווה אלוהים לאדם גוף אחד, ראש אחד, שתי זרועות ושתי רגליים; ובכל זרוע שני מפרקים ובסופה כף יד אחת; ובכל יד ארבע אצבעות ואגודל; ובכל אצבע ציפורן שטוחה..."
וכך זה המשיך עד:
"ויברא אלוהים את האישה; כצלם האדם ברא אותה, אך בשינויים הנובעים מטבעה; קולה יהיה גבוה מקול הגבר; זקן לא תגדל; על חזה תצמח זוג שדיים..."
ושוב זה המשיך עוד ועוד.
אף על פי שידעתי הכל מילה במילה, מראה שש אצבעותיה של סופי לא עורר דבר בזכרוני. ראיתי את הרגל נחה בחיקה של אמה. ראיתי את אמה מביטה בה לרגע, מרימה אותה, רוכנת לנשק לה בעדינות, ומרימה את ראשה עם דמעות בעיניה. חשתי צער על מצוקתה, ועל סופי, ועל
הרגל הפצועה – אך לא יותר מזה.
כשנסתיימה מלאכת החבישה הבטתי סביבי בסקרנות. הבית היה קטן משמעותית מביתי, מעין צריף מגורים, אך חיבבתי אותו יותר. הוא הרגיש ידידותי. ואף על פי שאמה של סופי הייתה עצבנית ומודאגת, היא לא העניקה לי את התחושה שאני מהווה מטרד בשגרת חייה, כמו שרוב האנשים נוהגים בביתם. גם את מראה החדר העדפתי, מאחר שקבוצות מילים לא נתלו על הקירות על מנת שאנשים יצביעו עליהן במורת רוח. תחת זאת, החדר קושט בכמה ציורים של סוסים, שהיו יפים מאוד בעיניי.
סופי, נקייה כעת ודמעותיה יבשות, קפצה לכיסא ליד השולחן. מלבד הרגל, היא שבה לאיתנה, ושאלה אותי בסבר פנים רציני אם אני אוהב ביצים.
לאחר מכן, מרת וונדר ביקשה ממני להמתין במקומי בזמן שהיא נושאת אותה למעלה. היא שבה אחרי כמה דקות והתיישבה לצדי. היא חפנה את ידי בידיה ונעצה בי מבט רציני לכמה דקות. חשתי בעוצמת חרדתה; אף על פי שסיבת היותה כה מודאגת לא הייתה ברורה לי בהתחלה. היא הפתיעה אותי, מאחר שלפני כן לא היה כל סימן שהיא מסוגלת לחשוב בדרך הזו. השבתי לה מחשבה, מנסה להרגיע אותה ולהראות לה שאינה צריכה לפחד בגללי,אבל המחשבה לא הגיעה אליה. היא המשיכה להביט בי בעיניים נוצצות, כמו עיניה של סופי כשניסתה לא לבכות. מחשבותיה היו תלושות וחסרות צורה בעודה ממשיכה להביט בי. ניסיתי בשנית, אך עדיין לא הצלחתי להגיע אליהן.
"אתה ילד טוב, דיוויד," אמרה והנהנה באיטיות. "היית מאוד נחמד לסופי. אני רוצה להודות לך על זה."
הייתי נבוך, והשפלתי מבטי לנעליי. לא הצלחתי להיזכר שמישהו אי פעם קרא לי ילד טוב. לא מצאתי תגובה ראויה למאורע כזה.
"אתה מחבב את סופי, נכון?" היא המשיכה, עדיין מביטה בי.
"כן," אמרתי. "אני גם חושב שהיא מאוד אמיצה. זה בטח נורא כאב."
"אתה תשמור על סוד, על סוד חשוב, בשבילה?" שאלה.
"כן, כמובן," הסכמתי, נימת קולי מעט חסרת-בטחון מאחר שלא הבנתי באיזה סוד מדובר.
"אתה... אתה ראית את הרגל שלה?" אמרה, נועצת מבט בפניי.
"את... האצבעות שלה?"
הנהנתי בראשי. "כן," אמרתי בשנית.
"טוב, זה הסוד, דיוויד. אסור לאיש לדעת על זה. אתה היחיד שיודע מלבד אביה ואני. לאף אחד אחר אסור לדעת. לאף אחד, אף פעם."
"כן," הסכמתי, ושוב הנהנתי ברצינות. הייתה הפסקה – בדבריה, בכל אופן, כי מחשבותיה נותרו פעילות, כאילו 'אף אחד' ו'אף פעם' הדהדו בעצב בישימון. לפתע זה השתנה, וחשתי בתוכה פחד, מתח וחוסר-נעימות. לא היה באפשרותי להשיב לה במחשבות, על כן ניסיתי במגושם להדגיש באמצעות מילים שאני מתכוון בכנות לדבריי.
"אף פעם, לאף אחד," הבטחתי לה במלוא הרצינות.
"זה מאוד, מאוד חשוב," התעקשה. "איך אוכל להסביר לך?" אבל היא לא נאלצה להסביר. חשיבות דבריה הובהרה לי בפרץ רגשותיה. מילותיה נשאו פחות עוצמה.
"אם מישהו יגלה," אמרה, "הם – הם ינהגו בה בצורה רעה מאוד. עלינו לוודא שזה לעולם לא יקרה."
היה זה כאילו חרדתה הפכה למשהו קשיח, כמו מוט ברזל.
"מפני שיש לה שש אצבעות?" שאלתי.
"כן, לכן לאיש אסור לדעת. זה חייב להיות הסוד שלנו," אמרה שוב, דוחקת בי. "אתה מבטיח, דיוויד?"
"אני מבטיח. אני יכול להישבע, אם תרצי," הצעתי.
"די בהבטחה," אמרה. ההבטחה הייתה למעמסה כה כבדה שהייתי נחוש בדעתי לקיים אותה, ולא לספר אפילו לדודניתי רוסלינד. אף על פי כן, ביני לבין עצמי תהיתי על חשיבותה. האצבע נדמתה קטנה מכדי לעורר דאגה כה גדולה. אך לעתים קרובות נהגו המבוגרים לצאת מכליהם מסיבה פעוטה. כך שנצמדתי לסיבה העיקרית – הצורך בסודיות.
אמה של סופי המשיכה לבהות בי בצער עד שהתחלתי לחוש אי- נוחות. היא הבחינה שאני מתנועע בעצבנות וחייכה. זה היה חיוך נעים.
"יופי," אמרה. "נשמור את זה בסוד, ולא נדבר על זה שוב, בסדר?"
"כן," הסכמתי. כשפסעתי במורד שביל הכניסה הסתובבתי לאחור. "אני אוכל בקרוב לבקר שוב את סופי?"
היא היססה, שוקלת את שאלתי. "בסדר," אמרה, "אבל רק אם אתה בטוח שאף אחד לא ידע שאתה בא."

רק כשהגעתי לסוללה וצעדתי במרומיה לעבר ביתי,החלו ההטפות החד- גוניות של ימי ראשון להתנגש במציאות. הן עשו זאת בחבטה שכמעט היה ניתן לשמוע אותה. ההגדרה שניתנה לבן האדם דוקלמה בראשי: "ובכל רגל שני מפרקים ובסופה כף רגל אחת; ובכל רגל חמש אצבעות; ובכל אצבע ציפורן שטוחה..." וכך זה המשיך עד: "וכל יצור שידמה לאדם, אך דמותו אינה זהה, אינו אדם, כי אם תועבה וירע בעיני האלוהים."
להפתעתי הייתי מבולבל, ומוטרד למדי. תועבה, כפי שהדגישו לי שוב ושוב, הייתה דבר מפחיד. אבל לא היה שום דבר מפחיד בסופי. היא הייתה ילדה רגילה, ורק יותר רגישה ואמיצה מרובן. אולם על פי ההגדרה...
ללא ספק איפשהו נפלה טעות. ברור כי אצבע אחת קטנה נוספת – טוב, שתי אצבעות קטנות, מאחר שהנחתי שרגליה זהות – לא די בה כדי לעשות אותה 'רע בעיני האלוהים...'?
דרכי העולם היו מאוד מטרידות...