שריקה באפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שריקה באפלה
מכר
מאות
עותקים
שריקה באפלה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שריקה באפלה

כוכב אחד (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אמה הילי

אמה הילי (1985) כתבה את הסיפור הראשון שלה בגיל ארבע וכבר בגיל שמונה הודיעה למורים שלה שהיא עתידה להיות סופרת. היא גדלה בלונדון וסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה.

ספרה "אליזבת איננה" זכה פרס הקוסטה היוקרתי לרומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2014 ונמנה ברשימת הספרים הטובים ביותר לשנת 2014 של הוול סטריט ג'ורנל, האינדיפנדנט והגרדיאן.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
גֶ'ן ויוּ מדוקס שרדו את הסיוט הכי גרוע של כל הורה. לאנה בתם בת החמש-עשרה נעלמה במהלך חופשה כפרית עם אמה ונמצאה לאחר ארבעה ימים מדממת, חבולה ומבולבלת. בשבתם ליד מיטתה בבית החולים הם חשים הקלה, אבל גם חרדה עצומה, שכן לאנה לא יכולה, ואולי לא רוצה, לספר מה קרה לה בימים שבהם נעדרה.
 
איפה היתה לאנה? איך היא נפצעה? האם הנער שהתיידד איתה מעורב במעשה? איך שרדה לאורך כל הימים הללו? גם כשהיא חוזרת הביתה ואל שגרת הלימודים, לאנה מספקת את אותה תשובה מתסכלת שוב ושוב: "אני לא זוכרת."
 
במשך שנים ניסתה ג'ן להרגיע את השדים שרודפים את בתה הצעירה ותמיד פחדה מהגרוע מכול. עכשיו אמנם הגיהינום שעברו הסתיים בשלום, אבל ג'ן לא יכולה להרפות מהצורך לגלות את האמת. בלי לספר ליו או לבתה הבכורה מג, יוצאת ג'ן למסע בעקבות לאנה, מסע שיוביל אותה להבנה עמוקה יותר של בתה הצעירה, של משפחתה ושל עצמה.
 
שריקה באפלה עוסק בקשרים ובקשיים בחיי משפחה ועל החיבור השברירי אך התמידי בין אימהות ובנות. זהו סיפור על אשמה, פחד, תקווה ואהבה, ועל תחושה של אובדן זהות והיכולת למצוא את עצמנו אצל אהובי לבנו.
 
***
 
שריקה באפלה הוא ספרה השני של הסופרת אמה הילי. רומן הביכורים שלה, אליזבת איננה, זכה בפרס קוסטה, נהנה משבחי הביקורת והיה רב-מכר בארץ ובעולם.
כמו בספרה הקודם, גם ברומן החדש רומזת הילי לביוגרפיה שלה - בצעירותה היא התמודדה עם דיכאון ונשרה מהלימודים. הילי עושה בחירה אמיצה ונכנסת לנעליה של אם המתמודדת עם אתגריה של בִּתה המתבגרת, וזאת למרות שהיא עצמה בסך הכול בת 33 ואם לפעוטה.
אמה הילי גדלה כבת יחידה בלונדון וסיימה תואר ראשון בכריכת ספרים ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה. היא עבדה בספריות, חנויות ספרים וגלריות לאמנות. כיום היא גרה בנוריץ' עם בעלה, בתה וחתול.

פרק ראשון

הסוף
 
"זה היה השבוע הכי גרוע בחיים שלי," אמרה ג'ן. אלה לא היו המילים שתכננה לומר לבתה בת החמש־עשרה, אחרי סיוט שנמשך למעשה ארבעה ימים.
"היי, אמא," קולה של לאנה בקע מבין שפתיים כחלחלות.
ג'ן הצליחה רק לחטוף חיבוק, להצמיד את לחייה אל לחייה של לאנה — רכה וחיוורת כפטרייה — והפרמדיקים טרקו את דלתות האמבולנס וגלגלו את לאנה אל תוך בית החולים. חתך עמוק נראה על הראש החיוור, שריטה על הלסת הרכה, היא הייתה רזה וקפואה ועטופה ביריעת אלומיניום, הדיפה ריח רטוב ואדמתי ומלוכלך, אבל הכול היה כשורה: היא כאן, היא בטוחה, היא בחיים. כל השאר לא חשוב.
עשן סיגריות ריחף מכיוון אוסף העדים לבושי הכותנות והמחוברים לאינפוזיות שהתקבץ מתחת לכניסה המחופה, ויחד איתו עלה קול של גבר.
"מה קורה? זו הבחורה מלונדון?"
"אז מצאו אותה, מה?" השיב קול אחר. "שמעתי בחדשות."
אם כך כבר הודיעו לתקשורת. ג'ן הניחה שמדובר בצעד חיובי: אפשר לבטל את החיפוש, להפסיק לבקש מהציבור לפקוח עיניים, לדווח אם ראו משהו, ליצור קשר עם המשטרה אם יש להם מידע. סוף טוב לסיפור. לא הסוף שמישהו ציפה לו.
השיחה הגיעה לפני פחות משעה. יו, עטוף במגבת של בית מלון, בדיוק יצא מהמקלחת (כי חשוב להמשיך כרגיל), ג'ן לא הייתה לבושה או מקולחת (כי הטיעון של יו לא שכנע אותה). הם לא איבדו תקווה לרגע, כך תאמר בשבועות הבאים כשתדבר עם חברים ומכרים, אבל האמת היא שהתקווה שלה, קונסטרוקציית הלגו הרעועה הזאת, התפרקה מכל חלקיה וקרסה תוך דקות מהרגע שבו גילתה שלאנה נעדרת.
גם בנסיעה לבית החולים הייתה ג'ן חדורת ספקות והניחה שחלה טעות, תיארה לעצמה שנערה אחרת תפגוש אותם שם, או גופה נטולת חיים. קצין הקישור ניסה להרגיע אותה בעזרת פרטים: איכר הבחין בנערה מתבגרת על אדמת מרעה, הוא זיהה אותה מהחדשות והתקשר למשטרה, היא לבשה את הבגדים שג'ן שיערה שתלבש, היא הרגישה טוב במידה שאפשרה לה לשתות כוס תה חם ומתוק, במידה שאפשרה לה לדבר, והיא ללא ספק ענתה לשם לאנה.
והנה היא, מוכרת אך בכל זאת זרה, רישום של עצמה שנצבע על ידי בית החולים: כיסא הגלגלים השחור מתגלגל אל דלפק הקבלה, שולי השמיכה האדומה של לאנה מתנופפים, אחות לבושה כחול חולפת על פניהם לצד רופא מכוסה בלבן, והפרמדיקים ירוקי המדים פונים לצאת שוב החוצה ומנופפים לשלום. ג'ן הרגישה עגולה מדי, קווי גופה עבים ואטיים מדי ביחס לקצב המהיר של בית החולים, והיא השתהתה מאחור לרגע והרגישה את ידיו של יו על כתפיה.
הוא דחף אותה קדימה בעדינות. כיסא הגלגלים של לאנה היה בתנועה וג'ן הרגישה מסוחררת, ריח החומר המחטא נישב דרכה ככל שנכנסו לעומק בית החולים. היא לא ציפתה לכך, היא לא התכוננה לרופאים ולשיקום, היא ראתה בעיני רוחה רק מסיבות עיתונאים של המשטרה ולוויה, או המתנה מייסרת ואינסופית. ההקלה הייתה נפלאה, ההקלה הייתה התעלות, ההקלה עוררה בה תחושת דגדוג, היא פעמה בעורקיה. ההקלה התישה אותה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה את יו וקיוותה שהתשובה תנחה אותה כיצד להגיב, כיצד להתנהג.
"אני לא יודע," אמר יו. "אני עדיין לא יודע."
הם שהו כמה שעות בחדר המיון בזמן ששלחו את לאנה לצילומי רנטגן ולבדיקות שתן, ניקו ותפרו את ראשה וגזרו חלק משערה. החליפו את בגדיה לכותונת, וכפות רגליה החיוורות והיבשות בלטו במערומיהן מהשוליים. ג'ן רצתה להצמיד את כפות הרגליים לחזה, לנשק אותן כפי שעשתה כשלאנה הייתה תינוקת, אבל ממש מעל כל קרסול היה קו סגלגל, כמו שקע שנשאר מגרביים, רק דק יותר, כהה יותר. סימן שחבל דק עשוי להותיר. הסימנים גרמו לג'ן לעצור, הם היו רמז, איוּם, והם אותתו על התחלה — התחלה של ספק חדש, פחד חדש, בור חדש שנפער בינה ובין בתה.
גם השוטרים הבחינו בסימנים וצילמו אותם כשבאו לקחת את מעיל הפליז הלבן של לאנה, שעכשיו היה חום ונוקשה מדם. כל כך הרבה דם, שג'ן שאלה את עצמה שוב ושוב אם בתה עדיין בחיים.
"פציעות בראש, אפילו קלות יחסית, מדממות הרבה," אמר רופא שראה את המבט על פניה של ג'ן.
טפיחה על הכתף ועוד הצעה לכוס קפה. ולאחריהן המתנה ארוכה־ארוכה, ואז הליכה, וג'ן הרגישה שנעליה מציקות לה, אף שהיו נוחות לחלוטין בחציית שדות ובאיתור שבילים ביערות לפני שבוע. ולבסוף הם הגיעו למחלקה, לאנה במיטה, העירוי תלוי מעל ושקיות החימום חודשו. היא ישנה, או שלא ממש ישנה והייתה שרויה בתוך ערפל משלה.
היום היה כחול ובהיר אבל כעת השמש נמוכה והאוויר קר. פרת משה רבנו נכנסה פנימה ולא הפסיקה להטיח את עצמה בחלון בצליל ייחודי לחיפושיות, נקישה מרשרשת, מעין קול גירוד. כבר יותר מחודש פרות משה רבנו מתעוררות, יוצאות מתרדמת החורף בגלל מזג האוויר החמים. הם מצאו שלוש בחדר האמבטיה בבית וג'ן התלבטה אם להרוג אותן או לא, כי כולן היו ללא ספק מהזן האסייתי, ולפיכך היו פולשות, מתחזות, פושעות שאיימו על הצמחייה המקומית.
היא לא היססה עכשיו אלא חצתה את החדר ומחצה את החיפושית בתוך ממחטת נייר.
"אומרים שזה מזל רע להרוג פרת משה רבנו," אמרה אישה אחת. היא הייתה על סף הזקנה, שערה האפור־לבן קצוץ, כמה שכבות של בגדים נמתחו צמוד לגבה, והיא ישבה ליד מיטתו של ילד קטן וסרגה.
צבע הקרדיגן שלבשה (ירוק־כחול) וצבע הצמר שסרגה (טורקיז כהה) היו דומים כל כך, שדומה היה שהיא מוסיפה על בגדיה שלה ככל שהתקדמה. היה במחזה משהו מיתי, כאילו נלקח מסיפור אגדה, מה שמנע מג'ן לומר לה ללכת לעזאזל. היא השליכה את הנייר לפח הפסולת הרפואית המסוכנת ושוב התיישבה.
היא ציירה פרת משה רבנו בתחילת השבוע, ערבבה ארגמן וחום־אדמדם בשביל הכנפיים ומרחה את הצבע על הנייר בנגיעות מכחול עדינות. היה נדמה לה שזה קרה לפני עידן ועידנים או — ליתר דיוק — שמדובר ברגע שדמיינה, חלום שטוף שמש בהקיץ. גם לאנה ציירה את החיפושית, מעורסלת בתוך פרח בכור אביב, אבל הצבע האדום דימם אל הצהוב הבהיר של הפרח והיא התרגזה וקרעה את הנייר.
לאנה הרסה רבות מיצירותיה לאורך החופשה, אף שג'ן הפצירה בה שלא לעשות זאת. במחברת שלה היו תריסר קצוות משוננים, שרידי תמונות שהשתבשו.
"שלום." בירך אותם איש לבוש בחלוק רופא מעל חולצה משובצת ומופשלת שרוולים, תחובה בתוך מכנסי כותנה, ויוּ קם על רגליו. חולצתו הלא־משובצת, הלא־מופשלת והלא־תחובה במכנסיים מעט מקומטת יותר, מעט צמודה יותר על הבטן.
"אני ד"ר קיימל. תוכלי לפקוח את העיניים בשבילי, לאנה?" הוא דיבר בקול עשיר ועמוק והִטה את ראשו בזמן שהאיר בפנס אל תוך עיניה של לאנה.
יו צעד קדימה וג'ן ידעה שהוא רוצה לחסוך ממנה את שאריות אי־הנוחות. לאנה מצמצה וגנחה, ראשה נסוג בחזרה אל תוך הכרית, תנועותיה נעשו פראיות כשהרופא ביקש ממנה לקפוץ את אצבעותיה ולהגיש את ידה לעוד בדיקת לחץ דם. נדמה היה שכל פעולה היא כמעט מעבר לכוחותיה וראשה של לאנה נשמט קדימה כשסיים.
"הכול נראה לא רע," אמר הרופא והכניס לכיסו את הפנס הקטן. "העלינו לה את החום וזה סימן טוב. היא מיובשת ולא מתמצאת במרחב, כמובן, ויש שריטות מזוהמות, אבל החתך בראש לא גרוע כמו שהוא נראה. היינו רוצים להשאיר אותה כאן בלילה להשגחה ולתת לה נוזלים ואנטיביוטיקה. בסדר?"
"מה קרה? אתה מבין?" שאלה ג'ן.
הוא קימט מעט את מצחו. "אולי היא נפלה, אבל חוץ מהחבלות אין פציעות נוספות. היא הייתה רטובה מאוד לא מעט זמן והעור שלה מגורה, ואנחנו יודעים שהיה לה קר. היא תוכל ודאי להסביר לכם כשתתחזק מעט." הוא השתהה. "השוטרים כבר דיברו איתה, נכון?"
"היא אמרה להם שהיא הלכה לאיבוד," אמרה ג'ן. "הם רוצים לדבר איתה שוב כשהיא תרגיש טוב יותר."
"הבנתי. בסדר." הרופא הנהן אל שניהם וחילק ביניהם את ההנהונים שווה בשווה. "מישהו יבוא לבדוק אותה שוב בעוד שעה."
השמש שקעה מאחורי אחד הבניינים והשוליים שהיו זהובים קודם האפירו. ההקלה שחשה ג'ן כשראתה שוב את לאנה הפכה למשהו אחר, ואף שבעיקר רצתה לאסוף אותה בזרועותיה, לערסל אותה ולהרגיש את כובד משקלה ולעשות כל שביכולתה כדי להשתכנע שבתה באמת בסדר, נמתח בתוכה גם חוט דק של אימה. היא חששה למשוך אותו אבל ידעה שלא תצליח להתאפק לאורך זמן.
"איך הלכת לאיבוד?" שאלה את לאנה, שפקחה את עיניה ועצמה אותן.
יו התיישב לאטו, האזין, התרכז.
"זו הייתה תאונה?"
לאנה הניעה את ראשה באופן שאפשר היה לפרש כהנהון.
"לא ברחת בכוונה, נכון?" שאלה ג'ן, ותשובת בתה הייתה יכולה להיות כן או לא. "לא ניסית לפגוע בעצמך?"
"בבקשה," אמרה לאנה. המילה הכאיבה.
"בסדר." ג'ן ליטפה בידה את שולי שערה המוכתם בדם של לאנה. "בסדר, תישני."
והיא סתמה את הפה למרות השאלות שהמשיכו לטרטר בתוך ראשה, והיא הקפידה לייצב את ידיה אף שרצתה לטלטל את בתה כדי להעיר אותה ולדרוש ממנה הסבר. זעם נואש נמתח לאורכה כמו פתיל. הוא הפחיד אותה, הכעס הזה, גופני וחסר מיקוד, והיא לא הייתה בטוחה שתוכל לסמוך על עצמה.
"היא באמת כאן, יו?" שאלה ג'ן. "היא באמת בסדר?"
הוא הנהן. ידיו היו צמודות כמו בתפילה, אצבעותיו שלובות אלה באלה והוא הניע אותן כגוש אחד, הניח אותן על ברכיו, על ירכיו, על בטנו.
"ומה שלא יקרה, היא תחלים?"
"כן." הוא הרים את ידיו השלובות ואז נמתח והעביר אותן אל עורפו.
"היא תהיה בסדר?"
"כן."
"ולא נאשים אותה?"
"לא," אמר יו והניח לידיו להיפרד. "לא, ברור שלא."
"לא, ברור שלא," חזרה ג'ן. היא נשענה לאחור.
שמה של לאנה נכתב על לוח מעל המיטה ומישהו צייר לידו פרח עם פרצוף מחייך. הדיו נעשה אבקתי סביב העיניים העגולות ונראה כאילו המסקרה של הפרח נמרחה. ג'ן קמה למחות באצבעה את הסימנים אבל היא לא הצליחה לגרום להם להיראות שווים והמשיכה לסדר וליישר עד שמחקה את העיניים לחלוטין. הפנים נראו שמחות יותר בלעדיהן, חשבה, והיא התרגזה כשגילתה שהטוש הכחול נכנס אל מתחת לציפורניה.

אמה הילי

אמה הילי (1985) כתבה את הסיפור הראשון שלה בגיל ארבע וכבר בגיל שמונה הודיעה למורים שלה שהיא עתידה להיות סופרת. היא גדלה בלונדון וסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה.

ספרה "אליזבת איננה" זכה פרס הקוסטה היוקרתי לרומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2014 ונמנה ברשימת הספרים הטובים ביותר לשנת 2014 של הוול סטריט ג'ורנל, האינדיפנדנט והגרדיאן.

עוד על הספר

שריקה באפלה אמה הילי
הסוף
 
"זה היה השבוע הכי גרוע בחיים שלי," אמרה ג'ן. אלה לא היו המילים שתכננה לומר לבתה בת החמש־עשרה, אחרי סיוט שנמשך למעשה ארבעה ימים.
"היי, אמא," קולה של לאנה בקע מבין שפתיים כחלחלות.
ג'ן הצליחה רק לחטוף חיבוק, להצמיד את לחייה אל לחייה של לאנה — רכה וחיוורת כפטרייה — והפרמדיקים טרקו את דלתות האמבולנס וגלגלו את לאנה אל תוך בית החולים. חתך עמוק נראה על הראש החיוור, שריטה על הלסת הרכה, היא הייתה רזה וקפואה ועטופה ביריעת אלומיניום, הדיפה ריח רטוב ואדמתי ומלוכלך, אבל הכול היה כשורה: היא כאן, היא בטוחה, היא בחיים. כל השאר לא חשוב.
עשן סיגריות ריחף מכיוון אוסף העדים לבושי הכותנות והמחוברים לאינפוזיות שהתקבץ מתחת לכניסה המחופה, ויחד איתו עלה קול של גבר.
"מה קורה? זו הבחורה מלונדון?"
"אז מצאו אותה, מה?" השיב קול אחר. "שמעתי בחדשות."
אם כך כבר הודיעו לתקשורת. ג'ן הניחה שמדובר בצעד חיובי: אפשר לבטל את החיפוש, להפסיק לבקש מהציבור לפקוח עיניים, לדווח אם ראו משהו, ליצור קשר עם המשטרה אם יש להם מידע. סוף טוב לסיפור. לא הסוף שמישהו ציפה לו.
השיחה הגיעה לפני פחות משעה. יו, עטוף במגבת של בית מלון, בדיוק יצא מהמקלחת (כי חשוב להמשיך כרגיל), ג'ן לא הייתה לבושה או מקולחת (כי הטיעון של יו לא שכנע אותה). הם לא איבדו תקווה לרגע, כך תאמר בשבועות הבאים כשתדבר עם חברים ומכרים, אבל האמת היא שהתקווה שלה, קונסטרוקציית הלגו הרעועה הזאת, התפרקה מכל חלקיה וקרסה תוך דקות מהרגע שבו גילתה שלאנה נעדרת.
גם בנסיעה לבית החולים הייתה ג'ן חדורת ספקות והניחה שחלה טעות, תיארה לעצמה שנערה אחרת תפגוש אותם שם, או גופה נטולת חיים. קצין הקישור ניסה להרגיע אותה בעזרת פרטים: איכר הבחין בנערה מתבגרת על אדמת מרעה, הוא זיהה אותה מהחדשות והתקשר למשטרה, היא לבשה את הבגדים שג'ן שיערה שתלבש, היא הרגישה טוב במידה שאפשרה לה לשתות כוס תה חם ומתוק, במידה שאפשרה לה לדבר, והיא ללא ספק ענתה לשם לאנה.
והנה היא, מוכרת אך בכל זאת זרה, רישום של עצמה שנצבע על ידי בית החולים: כיסא הגלגלים השחור מתגלגל אל דלפק הקבלה, שולי השמיכה האדומה של לאנה מתנופפים, אחות לבושה כחול חולפת על פניהם לצד רופא מכוסה בלבן, והפרמדיקים ירוקי המדים פונים לצאת שוב החוצה ומנופפים לשלום. ג'ן הרגישה עגולה מדי, קווי גופה עבים ואטיים מדי ביחס לקצב המהיר של בית החולים, והיא השתהתה מאחור לרגע והרגישה את ידיו של יו על כתפיה.
הוא דחף אותה קדימה בעדינות. כיסא הגלגלים של לאנה היה בתנועה וג'ן הרגישה מסוחררת, ריח החומר המחטא נישב דרכה ככל שנכנסו לעומק בית החולים. היא לא ציפתה לכך, היא לא התכוננה לרופאים ולשיקום, היא ראתה בעיני רוחה רק מסיבות עיתונאים של המשטרה ולוויה, או המתנה מייסרת ואינסופית. ההקלה הייתה נפלאה, ההקלה הייתה התעלות, ההקלה עוררה בה תחושת דגדוג, היא פעמה בעורקיה. ההקלה התישה אותה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה את יו וקיוותה שהתשובה תנחה אותה כיצד להגיב, כיצד להתנהג.
"אני לא יודע," אמר יו. "אני עדיין לא יודע."
הם שהו כמה שעות בחדר המיון בזמן ששלחו את לאנה לצילומי רנטגן ולבדיקות שתן, ניקו ותפרו את ראשה וגזרו חלק משערה. החליפו את בגדיה לכותונת, וכפות רגליה החיוורות והיבשות בלטו במערומיהן מהשוליים. ג'ן רצתה להצמיד את כפות הרגליים לחזה, לנשק אותן כפי שעשתה כשלאנה הייתה תינוקת, אבל ממש מעל כל קרסול היה קו סגלגל, כמו שקע שנשאר מגרביים, רק דק יותר, כהה יותר. סימן שחבל דק עשוי להותיר. הסימנים גרמו לג'ן לעצור, הם היו רמז, איוּם, והם אותתו על התחלה — התחלה של ספק חדש, פחד חדש, בור חדש שנפער בינה ובין בתה.
גם השוטרים הבחינו בסימנים וצילמו אותם כשבאו לקחת את מעיל הפליז הלבן של לאנה, שעכשיו היה חום ונוקשה מדם. כל כך הרבה דם, שג'ן שאלה את עצמה שוב ושוב אם בתה עדיין בחיים.
"פציעות בראש, אפילו קלות יחסית, מדממות הרבה," אמר רופא שראה את המבט על פניה של ג'ן.
טפיחה על הכתף ועוד הצעה לכוס קפה. ולאחריהן המתנה ארוכה־ארוכה, ואז הליכה, וג'ן הרגישה שנעליה מציקות לה, אף שהיו נוחות לחלוטין בחציית שדות ובאיתור שבילים ביערות לפני שבוע. ולבסוף הם הגיעו למחלקה, לאנה במיטה, העירוי תלוי מעל ושקיות החימום חודשו. היא ישנה, או שלא ממש ישנה והייתה שרויה בתוך ערפל משלה.
היום היה כחול ובהיר אבל כעת השמש נמוכה והאוויר קר. פרת משה רבנו נכנסה פנימה ולא הפסיקה להטיח את עצמה בחלון בצליל ייחודי לחיפושיות, נקישה מרשרשת, מעין קול גירוד. כבר יותר מחודש פרות משה רבנו מתעוררות, יוצאות מתרדמת החורף בגלל מזג האוויר החמים. הם מצאו שלוש בחדר האמבטיה בבית וג'ן התלבטה אם להרוג אותן או לא, כי כולן היו ללא ספק מהזן האסייתי, ולפיכך היו פולשות, מתחזות, פושעות שאיימו על הצמחייה המקומית.
היא לא היססה עכשיו אלא חצתה את החדר ומחצה את החיפושית בתוך ממחטת נייר.
"אומרים שזה מזל רע להרוג פרת משה רבנו," אמרה אישה אחת. היא הייתה על סף הזקנה, שערה האפור־לבן קצוץ, כמה שכבות של בגדים נמתחו צמוד לגבה, והיא ישבה ליד מיטתו של ילד קטן וסרגה.
צבע הקרדיגן שלבשה (ירוק־כחול) וצבע הצמר שסרגה (טורקיז כהה) היו דומים כל כך, שדומה היה שהיא מוסיפה על בגדיה שלה ככל שהתקדמה. היה במחזה משהו מיתי, כאילו נלקח מסיפור אגדה, מה שמנע מג'ן לומר לה ללכת לעזאזל. היא השליכה את הנייר לפח הפסולת הרפואית המסוכנת ושוב התיישבה.
היא ציירה פרת משה רבנו בתחילת השבוע, ערבבה ארגמן וחום־אדמדם בשביל הכנפיים ומרחה את הצבע על הנייר בנגיעות מכחול עדינות. היה נדמה לה שזה קרה לפני עידן ועידנים או — ליתר דיוק — שמדובר ברגע שדמיינה, חלום שטוף שמש בהקיץ. גם לאנה ציירה את החיפושית, מעורסלת בתוך פרח בכור אביב, אבל הצבע האדום דימם אל הצהוב הבהיר של הפרח והיא התרגזה וקרעה את הנייר.
לאנה הרסה רבות מיצירותיה לאורך החופשה, אף שג'ן הפצירה בה שלא לעשות זאת. במחברת שלה היו תריסר קצוות משוננים, שרידי תמונות שהשתבשו.
"שלום." בירך אותם איש לבוש בחלוק רופא מעל חולצה משובצת ומופשלת שרוולים, תחובה בתוך מכנסי כותנה, ויוּ קם על רגליו. חולצתו הלא־משובצת, הלא־מופשלת והלא־תחובה במכנסיים מעט מקומטת יותר, מעט צמודה יותר על הבטן.
"אני ד"ר קיימל. תוכלי לפקוח את העיניים בשבילי, לאנה?" הוא דיבר בקול עשיר ועמוק והִטה את ראשו בזמן שהאיר בפנס אל תוך עיניה של לאנה.
יו צעד קדימה וג'ן ידעה שהוא רוצה לחסוך ממנה את שאריות אי־הנוחות. לאנה מצמצה וגנחה, ראשה נסוג בחזרה אל תוך הכרית, תנועותיה נעשו פראיות כשהרופא ביקש ממנה לקפוץ את אצבעותיה ולהגיש את ידה לעוד בדיקת לחץ דם. נדמה היה שכל פעולה היא כמעט מעבר לכוחותיה וראשה של לאנה נשמט קדימה כשסיים.
"הכול נראה לא רע," אמר הרופא והכניס לכיסו את הפנס הקטן. "העלינו לה את החום וזה סימן טוב. היא מיובשת ולא מתמצאת במרחב, כמובן, ויש שריטות מזוהמות, אבל החתך בראש לא גרוע כמו שהוא נראה. היינו רוצים להשאיר אותה כאן בלילה להשגחה ולתת לה נוזלים ואנטיביוטיקה. בסדר?"
"מה קרה? אתה מבין?" שאלה ג'ן.
הוא קימט מעט את מצחו. "אולי היא נפלה, אבל חוץ מהחבלות אין פציעות נוספות. היא הייתה רטובה מאוד לא מעט זמן והעור שלה מגורה, ואנחנו יודעים שהיה לה קר. היא תוכל ודאי להסביר לכם כשתתחזק מעט." הוא השתהה. "השוטרים כבר דיברו איתה, נכון?"
"היא אמרה להם שהיא הלכה לאיבוד," אמרה ג'ן. "הם רוצים לדבר איתה שוב כשהיא תרגיש טוב יותר."
"הבנתי. בסדר." הרופא הנהן אל שניהם וחילק ביניהם את ההנהונים שווה בשווה. "מישהו יבוא לבדוק אותה שוב בעוד שעה."
השמש שקעה מאחורי אחד הבניינים והשוליים שהיו זהובים קודם האפירו. ההקלה שחשה ג'ן כשראתה שוב את לאנה הפכה למשהו אחר, ואף שבעיקר רצתה לאסוף אותה בזרועותיה, לערסל אותה ולהרגיש את כובד משקלה ולעשות כל שביכולתה כדי להשתכנע שבתה באמת בסדר, נמתח בתוכה גם חוט דק של אימה. היא חששה למשוך אותו אבל ידעה שלא תצליח להתאפק לאורך זמן.
"איך הלכת לאיבוד?" שאלה את לאנה, שפקחה את עיניה ועצמה אותן.
יו התיישב לאטו, האזין, התרכז.
"זו הייתה תאונה?"
לאנה הניעה את ראשה באופן שאפשר היה לפרש כהנהון.
"לא ברחת בכוונה, נכון?" שאלה ג'ן, ותשובת בתה הייתה יכולה להיות כן או לא. "לא ניסית לפגוע בעצמך?"
"בבקשה," אמרה לאנה. המילה הכאיבה.
"בסדר." ג'ן ליטפה בידה את שולי שערה המוכתם בדם של לאנה. "בסדר, תישני."
והיא סתמה את הפה למרות השאלות שהמשיכו לטרטר בתוך ראשה, והיא הקפידה לייצב את ידיה אף שרצתה לטלטל את בתה כדי להעיר אותה ולדרוש ממנה הסבר. זעם נואש נמתח לאורכה כמו פתיל. הוא הפחיד אותה, הכעס הזה, גופני וחסר מיקוד, והיא לא הייתה בטוחה שתוכל לסמוך על עצמה.
"היא באמת כאן, יו?" שאלה ג'ן. "היא באמת בסדר?"
הוא הנהן. ידיו היו צמודות כמו בתפילה, אצבעותיו שלובות אלה באלה והוא הניע אותן כגוש אחד, הניח אותן על ברכיו, על ירכיו, על בטנו.
"ומה שלא יקרה, היא תחלים?"
"כן." הוא הרים את ידיו השלובות ואז נמתח והעביר אותן אל עורפו.
"היא תהיה בסדר?"
"כן."
"ולא נאשים אותה?"
"לא," אמר יו והניח לידיו להיפרד. "לא, ברור שלא."
"לא, ברור שלא," חזרה ג'ן. היא נשענה לאחור.
שמה של לאנה נכתב על לוח מעל המיטה ומישהו צייר לידו פרח עם פרצוף מחייך. הדיו נעשה אבקתי סביב העיניים העגולות ונראה כאילו המסקרה של הפרח נמרחה. ג'ן קמה למחות באצבעה את הסימנים אבל היא לא הצליחה לגרום להם להיראות שווים והמשיכה לסדר וליישר עד שמחקה את העיניים לחלוטין. הפנים נראו שמחות יותר בלעדיהן, חשבה, והיא התרגזה כשגילתה שהטוש הכחול נכנס אל מתחת לציפורניה.