חג, 1861
אבא החזיק את הנוצה בידו האחת ואת הנר בידו האחרת. לאור השלהבת הזעירה הלכו הנרייטה ואווה בעקבותיו ברחבי הבית, בסופו של היום. הם חיפשו לחם, או כל דבר דומה: עוגיות, עוגות, ביסקוויטים, אטריות - הדברים האהובים על אווה. אבא ניקה בנוצה את האבק מן הפינות, והאיר את המקומות החשוכים ביותר כדי לוודא שכל הפירורים נלכדו והוכנסו לשקית. בזמן שאספו את הפירורים ניגנה אמא בפסנתר.
במרוצת חודשי החורף נשארה אמא בבית, אבל רוב הזמן ניגנה, או שפרשה לחדריה. כשנפתחה העונה בקרלסבַּד (שם טבלה אמא אינספור פעמים במים שהיו, על פי האמונה, בעלי סגולות מַרפא), השתפר מצב רוחה לזמן קצר, ואז היא ארזה את חפציה ונסעה. ובשעה שיציאת מצרים של אמא הלכה וקרבה, נתקף אבא - שזעם בעליל על הסתלקותה הראוותנית - להט דתי שתמיד, ולא חשוב באיזו תכיפות הוכרז עליו, נראה פתאומי. בשבועות שקדמו לחג הפסח הוא שוטט במסדרונות בתום יום העבודה, והעלה במרץ את זכר הוריו היקרים והמנוחים, במסירות ובצדקנות גוברים והולכים. אבא בא ממשפחה אדוקה, בניגוד לאמא, ופסח היה תמיד נקודת המפנה השנתית, תקופה שבה אבא ואמא נהגו ממש כפי שהם נוהגים עכשיו: אבא מתמקד בדקדוקי הטקס ואילו אמא מנגנת סונטה מאת מוצרט. המוזיקה שטה ברחבי הבית בנעימות (גם אם באי־יציבות מסוימת). אמא כבר שיתפה את בנותיה באהבתה למי המרפא - הקוּר, בית ההבראה - ואף שנהנתה מאמבטיות של מחטי אורן וממסעות טיפוס הרים (שהסתיימו בפאי דובדבנים נפלא), לא הצליחה אווה לדמיין מה יש בה בקרלסבַּד שכה מעודד את רוחה של אמא.
גם אבא תהה, בוודאי. אווה ידעה שיותר מכול הוא נכסף לבית מסודר יותר. התוהו ובוהו במטבח העלה בדרך כלל את חמתו (היה זה עניין שבשגרה לאבא לסרוק את המטבח ולמצוא משהו שאינו כשורה - צלחת חלבית בין הצלחות הבשריות, תיבת שוקולדים שאמא, לטענתה, לא ידעה על קיומה). אבל אווה העדיפה את חמת הזעם על מה שנראה יותר ויותר כחוסר תקווה. זה היה למעלה מכוחותיה, לראות את ראשו הקירח של אבא נתון בכפות ידיו הרחבות; אבא שואל את אמא - בתחילה בעדינות ואז לא כל כך בעדינות - מדוע קשה לה כל כך להנחות את העוזרות - שהועסקו כאן, למען השם, בשל היותן יהודיות גליציאניות והאם הן לא אמורות לדעת משהו על דיני כשרות?
אווה ראתה בדמיונה את אגף המשרתים, שם, כך ידעה, הם אוכלים עכשיו את ארוחת הערב, מן הסתם עייפים מכדי לשוחח. באותו בוקר סייעה אווה לרחל ולאחרות לתלות את מפות הפסח לייבוש באמצעות אטבי עץ שנשמרו במיוחד ליום הזה. כעת היא חשבה עליהם, בתום ארוחתם, ולא הצליחה שלא לתהות מה הם היו אומרים - אלמלא היו עייפים מדי. כמה שנים לפני כן התעקש אבא לגייס משרתים נוספים לפסח, אבל אמא סירבה, בטענה שהיא יכולה לסמוך רק על רחל. אבל כשאבא התעקש ואמא התרצתה (והסכימה לגייס משרתים נוספים אבל רק קרובי משפחה של רחל), מצאה לה רחל השלֵווה והשקולה - שכבר אמרה לאווה שיש לה רק אחים - כמה אחיות, בזו אחר זו, שאף אחת מהן לא דמתה לה. אמא, כך נדמה, לא אהבה את רחל במיוחד, אבל תמיד רצתה אותה בקרבתה, תמיד קראה לה ממעמקי חדר השינה שלה, שם היו הווילונות סגורים תמיד.
ועכשיו - אחרי שנים של סירוב לאכול בבית משפחת פרנק בשל פקפוקיהם בכשרות המטבח - עמדו קרובי המשפחה האדוקים של אבא לבוא לכאן לליל הסדר. אין ספק שכדי לשכנעם אמר להם אבא משהו מופלא במיוחד. "תבטיחו לי, בנות, שהשנה תמלאו את חובתכן," הוא הפציר בהן בסבר פנים חמורות לפני יותר מחודש. "אמא שלכן..." הוא אמר ונענע בראשו, ובשעה שאווה פשוט בהתה בו, שכּן לא מצאה שום דבר מועיל לומר, נטלה הנרייטה את ידו ואמרה, "בוודאי, אבא יקר." הנרייטה היתה מבוגרת בארבע שנים מאווה, ולעתים לימדה את אווה לרקום, כשהיא דנה באריכות בצבעים האהובים עליה, שהיו נתונים לשינויים יומיים, וכשאווה לא העניקה לה את תשומת הלב הראויה, היתה הנרייטה דוקרת את אווה, בטעות, במחט.
אבא לא הפריע לאמא בהכנותיה לקרלסבּד, ואמא לא התווכחה בעניין המטבח. היא אמרה לאבא, "מצטערת, יקירי," באותה נימה שבה השיבה לאווה ולהנרייטה כששאלו אותה אם אינה מעדיפה להישאר בבית. אמא שלחה לבנותיה נשיקות יבשות - נשיקות שנחתו באוויר יותר מאשר על לחייהן הנכספות - והנרייטה התמסרה למלאכות הבית כאילו חיכתה כל השנים שיבקשו זאת ממנה. המלאכות הללו לא הרתיעו את הנרייטה כהוא זה, והדבר הדהים את אווה. אחותה הבכורה, כמדומה, נטלה את הפיקוד בטבעיות רבה מכפי שעשתה אמא אי פעם - היא דנה בסדר היום עם רחל ו"האחיות", ובחרה מראש לא רק את החליפה ההולמת שתלבש לפסח, אלא גם את בגדיה החדשים של אווה. לאמא, כך נדמה, לא הפריעה הנגיסה בסמכותה; מצב רוחה אף השתפר כשהנרייטה הזמינה את הארגזים הנכונים מן המחסן ושיגרה משרתים שירכשו מצות מהמאפייה המיוחדת, בשר מהקצב המיוחד, את משחת ההגעלה לסירים ולמחבתות, וזרדים - למכביר - להבערת האח ולטקס הצפוי הלילה: שרפת החמץ.
הלמות פסיעותיו של אבא על מדרגות האבן, על רצפת העץ, היתה מהפנטת. אווה אהבה את טקס ביעור החמץ מאז ומתמיד - החיפוש, הדממה, הפירורים - אבל השנה היא שמה לב שמחשבותיה נודדות, נודדות משעמום. אחותה לבשה מחוך, ולחייה היו סמוקות; היא נראתה נמרצת כפי שנראתה בחודש שעבר, כאשר בא לכאן המחזר הראשון שלה. אווה לא ידעה בדיוק מדוע, אבל חשה שהיא ניצבת על פי התהום של צחוק אבסורדי )הצחוק האהוב עליה(, והוקל לה כשגילתה שחיוכה עדיין מידבק; אווה ראתה שהנרייטה, אפילו ממרום סמכותה, מחייכת גם היא.
"אֶווי!" לחשה אחותה. "למה את מחייכת?"
"למה את מחייכת?"
"כי את מחייכת!"
"אז אני אפסיק," הבטיחה אווה. אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
"בבקשה," הפצירה הנרייטה, אבל אווה כבר ידעה שגם היא עומדת לפרוץ בצחוק, וצחוקה של הנרייטה היה הנפלא בעולם; בן־ רגע המירה אחותה את רצינותה המוחלטת בנחרות צחוק של ממש. "בבקשה, בבקשה, בבקשה," לחשה הנרייטה כשאבא הפך את פניו, והיא צבטה את אווה בזרועה.
"בנות," אמר אבא, ואז פנה לעבר אגף האורחים, להמשך ביעור החמץ.
"אֶוִוי," סיננה הנרייטה.
כשראתה שהנרייטה כעוסה באמת ובתמים, היא נשבעה להתמסר למשימות ביתר רצינות; היא הבטיחה לעצמה שכאשר יתמלא השק הקטן בכל שרידי החמץ שהתגלו ברחבי הבית, היא תמהר להתנדב להביא את הגפרורים ואת אמא. "אבוא לעזרתך מחר," הבטיחה אווה. היא נטלה את ידה של אחותה.
"אני יודעת."
"אתה בוטח בי כל כך, מיסייה." אווה עפעפה. אחותה נשבעה לה - בספר התורה - שלאווה עיניים יפות.
"מדמואזל," אמרה אחותה. "אין לי ברירה."
בני המשפחה עמדו בחוץ, בגן. שולחן הסדר כבר נערך לקראת ערב המחרת, ואווה התגעגעה למפות התלויות על חבל הכביסה כמו מִפרשים מול השמים. אבא הצית גפרור, הזרדים התלקחו, והוא שפך עליהם את שק החמץ. שברי עוגיות, שלל הפירורים הקשים - הכול נשרף, ועד מהרה ניצבה משפחת פרנק אל מול להבה ראוותנית.
כשמצאה הנרייטה את אווה באמצע הלילה, יושבת מאחורי הפסנתר בחדר הנגינה, היא פלטה אנחה מופרזת ואז התיישבה לידה.
"אני לא מצליחה להירדם," אמרה אווה.
הנרייטה הנהנה וליטפה את גבה של אווה. "גם אני."
לפתע הבינה אווה כמה בדידות היא חשה בשבתה בגפה באפלה.
זה קרה לה לעתים תכופות: הבדידות באה רק אחרי שהיא הסתגלה היטב לנוכחותו של אדם אחֵר.
אחותה המשיכה לפטפט, ומקצב דיבורה היה מוּכר כמו הרוח מבעד לעצים. "...חשבתי שזה בגלל החג, את יודעת. אני רוצה שהכול יהיה מושלם."
"זה לא יהיה מושלם," אמרה אווה, והנרייטה לא טרחה להגיב.
"שום דבר אף פעם לא מושלם," אמרה אווה בעליצות מסוימת. "את בחורה מצחיקה," אמרה אחותה.
"כך אמרתָ, מיסייה, פעמים כה רבות."
בלי לחייך הושיטה לה הנרייטה את ידה. "מה את מסתירה?" "מה אני...? כלום," אמרה אווה. "כלום."
"מה יש לך בפה?"
אווה נענעה בראשה. היא בלעה את רוקה.
"תראי לי."
אווה שלפה מכיסה עוגייה אכולה למחצה. היא הסתירה אותה, לפני יותר משבוע, בקופסת תווי נגינה, והוציאה אותה משם לפני דקות ספורות. היא תאכל אותה לאט, כך תכננה.
"למה?" שאלה הנרייטה, ואווה לא ידעה אם אחותה שואלת את השאלה מתוך סקרנות או מתוך פליאה.
"אני לא יודעת בדיוק," אמרה אווה, וזו היתה האמת. כשהסתירה את העוגייה הציפה אותה שמחה מסוימת, כאילו ניתוצם בחשאי של אותם חוקים מקודשים מאפשר לה הילולה משלה. היא הופתעה לגלות שטעמה של העוגייה האסורה בפיה אינו לח מסוכר חום וממרח שקדים כפי שציפתה בהתלהבות, אלא מר וגירי.
"בואי," אמרה הנרייטה. "בואי נצא לגינה ונזרוק אותה לאש." "מאוחר מדי," אמרה אווה, אבל הנרייטה הנידה את ראשה.
"תקשיבי לי," היא אמרה, ואווה יכלה לדמיין את הנרייטה בעתיד, עומדת בראש משק בית הומה. לאחותה יהיו בקרוב מפלצות קטנות משלה - חבורה של בנות ובנים שובבים, ולכולם שמות רומנטיים. "הגחלים האלה עדיין דולקות בחוץ," הסבירה הנרייטה. "את לא רואה? יש לנו זמן." והן צעדו החוצה והביטו בעוגייה של אווה הבוערת וכלה לכדי טעות בלתי מזיקה.
