1 | הילד הנעדר, קלייר, 1960
לו התבקשה קלייר להביט לאחור ולהחליט מדוע בכלל ניהלה את הרומן הזה, היא היתה מציינת את הילד הנעדר. זה היה באמצע יוני, באחד מאותם ימים לחים ראשונים, כשהאוויר בווירג'יניה דחוס ומעיק.
חופשת בית הספר הלכה וקרבה, ומחלון המטבח שלה ראתה קלייר את האוטובוס עוצר בפינה ואת ילדי השכונה, מיוזעים במכנסי חאקי ובחולצות כותנה, בחצאיות ובחולצות מכופתרות ספוגות זיעה, נשפכים ממנו כמו עדת כלבלבים עצלים. ילקוטיהם נגררו אחריהם לאורך המדרכה וכפפות הבייסבול שלהם היטלטלו לצד גופם. מאחורי חבורה קטנה של ילדות נשרכו חבלי קפיצה, כאילו גם להם חם מדי.
קלייר חייכה כשצפתה במחזה הזה. ידיה, בכפפות הגומי הצהובות, טבלו כמו מעצמן בכיור המלא במי סבון. לסבן. לשטוף. להניח במייבש הכלים. ושוב פעם. במטבח עמד ניחוח עוגת השוקולד שהתקררה על אדן החלון מולה, וגם ריח קלוש של עשן הסיגריות שלה ושל הבצלים שטיגנה והוסיפה לקציץ הבשר. למעלה נמנמה קאתי ובידיה לפותה בובת הפרווה האהובה עליה ביותר — מימי, ארנבת מרופטת ובלויה.
זיעה ניגרה מבתי השחי של קלייר. האם חם מכדי לאכול בחוץ? תהתה בפיזור דעת בעודה צופה בילדים. לא ייאמן שבעוד כמה שנים גם קאתי תהיה ביניהם, תעלה במהירות לאוטובוס בשמונה ורבע מדי בוקר בצמות עשויות ובגרביים מקופלים בקפידה ואז, בדיוק כמו הילדים האלו, תשוב ותופיע בשעה שלוש ושלושים, מיוזעת, עייפה וסמוקה מחום.
זה היה באותו יוני שפיטר אמר שהוא מוכן לעוד ילד וקלייר הפסיקה להחדיר את הדיאפרגמה שלה לפני שהם התעלסו. היא רצתה עוד ילדים. לכל המשפחות בשכונת האנִיסָקֵל הילס* היו לפחות שניים, ובדרך כלל שלושה או ארבעה. כמו גירושים, גם ילדים יחידים היו מחזה נדיר ומעורר פליאה. כולם חשדו שאמהות עם ילד אחד בלבד סבלו מבעיות נשיוֹת כאלו או אחרות.
שהרי היתה זאת שנת 1960 . המדינה הותירה מאחוריה את המלחמה. מסביב לערים ארלינגטון ואלכסנדריה צצו במהירות בתים חדשים בשכונות הדומות להאניסקל הילס, שכונות בעלות שמות פסטורליים כמו קוויאל רידג'** וְטֵרְטֵלדַאב אֶסטייטס.*** הרחובות הרחבים התעקלו במתינות, המדשאות היו מכוסחות בקפידה והחצרות מאובזרות בריהוט גינה תואם.
הגברים לבשו חליפות ומעילים ארוכים, חבשו כובעי פדורה ועבדו בוושינגטון הבירה; הנשים שאבו אבק מהשטיחים מקיר לקיר שכיסו את רצפות בתיהן. הן הבריקו את משטחי הרהיטים בחומר הניקוי למון פלדג' והכינו תבשילים ממרקי קמפבל ושימורי ירקות. הן ביקרו במספרה פעם בשבוע, שם ניפחו את שערן וריססו אותו בספרֵי.
בערבי הקיץ הארוכים ישבו המשפחות בחוץ וצפו בילדיהן רוכבים על האופניים לאורך הרחובות או מחליקים על קורקינט או על גלגיליות. הילדות פיזמו שירים והאוויר התמלא בקול טפיחת חבלי קפיצה על המדרכות ובזמזום מכסחות דשא וברעשים עמומים שבקעו ממקלט רדיו כלשהו. בערבי שבת התקבצו המתבגרים, מגבות רחצה בידיהם, ונענעו את גופם הרך עדיין בניסיון ללמוד את ריקוד הטוויסט. הם צעדו על משטח פלסטיק שעליו הוטבעו כפות רגליים ורקדו ריקוד צ'ה־צ'ה גמלוני.
גם כעת שמעה קלייר את ברנדה לי בשיר I'm Sorry , קולה בוקע בתחנונים מאיזה טרנזיסטור. לאחר שגמרה לרחוץ כלים, והילדים שירדו מההסעה התפזרו, הסירה קלייר את כפפות הגומי ונגעה במרכז העוגה כדי לבדוק אם היא כבר מספיק קרה ואפשר לצפות אותה. לא לגמרי.
עוד מעט תתעורר קאתי משנת הצהריים שלה, זעופה במקצת, ותתעקש לשבת בחיקה כך שקלייר לא תוכל לזוז או לבצע כל מטלה שהיא. היא הציצה בשעון הקיר. אם יהיה לה מזל, מצפות לה עכשיו עשרים דקות שלמות שבהן לא תצטרך לעשות כלום. היא חשבה לרגע על סל הכבסים שחיכו לקיפול ועל מצעי הקיץ שעליה לאוורר לפני שתציע בהם את המיטות.
אבל במקום לעשות דבר מכל אלה, מזגה לעצמה קלייר תה קר לכוס גבוהה, הוסיפה כמה קוביות קרח, סוכרזית וגבעול נענע שהחזיקה בצנצנת ליד החלון.
היא לקחה את המהדורה החדשה של מגזין טיים שעל כריכתו נקיית העיצוב וחמורת הסבר נראו פניה של אישה עם הכיתוב הרעיה מהפרוורים. את פינת הדף חצה מלבן צהוב גדול ובו נכתב ששליש מאזרחי האומה מתגוררים כיום בפרוורים.
קלייר התיישבה בכיסא הנוח שבחצר האחורית וקראה בחטף את כתבת השער.
"הטבעת שמקיפה כל מטרופולין אמריקאי היא זר ירוק של שמות, מקומות ואנשים שנקראים בשם הקולקטיבי 'הפרוורים'. היא מתפתלת וחוצה את הגבעות שמאחורי הערים, צועדת לאורך המישורים שהיו פעם חוות ושטחי מרעה, צוללת לתוך ערוצים ויערות..."
באמת, היא חשבה כשדפדפה בין דפי המגזין, בשביל מה היא צריכה לקרוא תיאור של החיים שלה? החיים המאושרים שלה, היא
הוסיפה כשהמשיכה באיסוף פיסות מידע. הזמרת הכושית ארתה קיט התחתנה, וגם בתו של מוסוליני. ג'ודי הולידֵי וג'ימי סטיוארט מככבים בסרטים חדשים. הנשיא אייזנהאואר טס ליפן — נראה שהוא תמיד טס לאנשהו, חשבה לעצמה קלייר — ונסיך קמבודיה צריך לרזות בעשרה קילו.
היא סגרה את המגזין והניחה אותו על הדשא לצד הכיסא שלה. ריח הוורדים שעמד באוויר היה סמיך, מהפנט כמעט. קלייר שמעה זמזום דבורים. מעבר לחצר של משפחת פרקר, שגרו בבית הסמוך, ראתה חבורת ילדים הולכת ברחוב. תספורות הקיץ הקצוצות שלהם הבהיקו בשמש אחר הצהריים.
היא הכירה את כולם והמראה המוכר של סביבתה הסב לה נחת. מכונית לבנה חלפה ליד הנערים ואז פנתה בפינת הרחוב ונעלמה. הם התקרבו, וקולותיהם, מלאי התלהבות השמורה לילדים בלבד, נשמעו רמים יותר. על פי שברי המשפטים ששמעה קלייר הם דיברו על טיסה לירח.
המכונית הלבנה הזאת שוב הופיעה, והפעם נסעה לאט יותר. בטח מישהו שהלך לאיבוד במבוך הרחובות של האניסקל הילס. אנשים המורגלים ברשת רחובות עירונית, המסודרת באופן הגיוני על פי מספרים ואותיות, התבלבלו כשהיה עליהם לנווט בין רחובות הנושאים שמות של פירות, עצים ופרחים.
צעקותיה הרמות של קאתי פילחו את החלל וקטעו את רגעי הפנאי של קלייר. היא שכחה מהתה ומהמגזין ומיהרה להיכנס פנימה ולעלות במדרגות לחדרה של קאתי.
"אמא רעה," אמרה קאתי בפנים כועסות.
קלייר טפחה קלות על ישבנה של בתה כדי לוודא שלא הרטיבה את המיטה. יבש. ניצחון קטן.
"בואי הנה, חתלתולה שלי," מלמלה קלייר והרימה את הילדה נוקשת האיברים. קאתי תמיד התעוררה על צד שמאל.
אחרי ארוחת ארבע של ביסקוויטים וחלב, ומשחק בבובות נייר, הלכה רגזנותה של קאתי ושככה. קלייר הרשתה לה לעזור בעריכת השולחן ונתנה לה להביא את המפיות והסכו"ם למרפסת. היא לימדה אותה לקפל את המפיות למשולשים, ולהניח את המזלגות משמאל ואת הכפות והסכינים מימין.
"מזלג משמאל וזה הכול," הסבירה קלייר. "מצד ימין כף וסכין. יותר קל לזכור בחרוזים."
קאתי הנהנה אף שעוד לא ידעה לחרוז, ועדיין צפתה מדי בוקר בתוכניות הילדים החדר של רומפר וקפטן קנגורו כשקלייר ניקתה את הבית. היא אהבה לשיר עם מיס בוני: להתכופף ואז להתמתח, לשלוח יד אל הירח.
הנה מאדים שם והנה צדק גם. ובכל זאת, קלייר חשבה שזה לא מזיק לאיית עבורה מילים ולהסביר לה דברים מסובכים. אולי זה יעזור לה אחר כך להבין טוב יותר. "ועכשיו הגיע הזמן להכין את המרטיני של אבא," אמרה קלייר.
קאתי דידתה פנימה מאחוריה וטיפסה על השרפרף הקטן שלה כדי להגיע לדלפק. קלייר מדדה בקפידה את הג'ין ואז את הוורמוט, ונתנה לקאתי לשפוך את כוסית המידה אל השייקר.
"לנער, לא לערבב," אמרה קאתי בגאווה.
קלייר צחקה. הבת שלה אולי עוד לא יודעת את האלף־בית, אבל היא כבר יודעת את הסוד להכנת מרטיני טוב.
"בדיוק, קאת," אמרה קלייר.
בתזמון מושלם — כשהמרטיני מקורר, הגבינה בזוקה על הקרקרים, תפוחי האדמה מעוכים והשעועית הירוקה המשומרת כבר חמה — נכנסה מכוניתו של פיטר אל החניה.
כשנזכרה באותו ערב ניסתה קלייר לאתר את תחילתו של הקרע. כמו השבר של סן אנדראס, שאומרים שהיה כבר קיים ועם הזמן זז עוד ועוד עד שלבסוף התבקע. אבל היא לא הצליחה למצוא שום קרע, אפילו לא דק כחוט השערה.
היא זוכרת שחשה מסופקת מהשגרה הצפויה לגמרי של ימיה. אמנם לא עבר בה רעד של התרגשות כששמעה את המפתח של פיטר מסתובב בחור המנעול מדי ערב, אבל היא בהחלט הרגישה תחושת ביטחון באשר לשגרת יומה, ידיעה שזה הדבר הנכון.
פיטר נכנס פנימה, גבר נאה, שפוף במקצת אחרי יום שלם שבו האדמירל גער בו ובכל הסובבים אותו. שניהם התגאו בעובדה שפיטר הוא האזרח היחיד בשירותו של האדמירל רִיקוֹבֵר בפנטגון, כבוד שפיצה על ההתנהגות הבלתי יציבה ועל התקפי הזעם המפורסמים של האדמירל.
פיטר נישק את קלייר ואת קאתי על הלחי בפיזור דעת, שחרר את קשר העניבה שלו, התיישב במקומו על ספת הטורקיז ששנא, והמתין לקלייר שתחזור עם המרטיני שהיה עכשיו קר בדיוק במידה הנכונה. היא תמיד הרטיבה את הכוס והניחה אותה במקפיא כדי שתהיה צוננת ומכוסה בכפור.
לעצמה מזגה כוס דוֹבּוּנה והוסיפה קרח ומעט לימון. בערבים חמימים כמו אלו היא מזגה לקאתי מיץ קוּל־אייד מתוך קנקן עגלגל שעליו מצויר פרצוף מחייך. "חשבתי שנאכל בחוץ," אמרה קלייר כשהתיישבה בכיסא הוורוד שמולו.
"מממ," אמר פיטר. דעתו כבר הוסחה מדבר מה בעיתון שפרש מולו על שולחן הקפה.
"אייזנהאואר נסע ליפן," אמרה קלייר, כי אישה תמיד צריכה להיות מעודכנת בענייני השעה.
פיטר הנהן לעברה בחטף.
"נכון שזה נראה כאילו הוא כל הזמן טס לאיפשהו?" אמרה קלייר. "קראתי באיזה מקום שהוא נסע כבר כמעט מאה שישים אלף קילומטרים בתקופת הנשיאות שלו." היא כמובן ידעה בדיוק איפה קראה את זה. בגיליון טיים החדש לפני כמה שעות.
"נו טוב," אמר פיטר. "הוא הנשיא."
קלייר הושיטה לפיטר קרקר והביטה בהתפעלות בעיטור הגבינה שעליו. לאחרונה היא קונה גבינה צהובה בתרסיס ומאז השתפרה מאוד בשרטוט קווים ישרים או עיגולי קליעה למטרה.
אחר צהריים אחד הזמינה השכנה שלה דוֹט את נשות השכונה אליה לקוקטייל גראסהוֹפֵּר ולימדה אותן כיצד להשתמש בתרסיס הגבינה הארור הזה.
היא בהחלט למדה אז, אם כי היתה מעט שיכורה מהקוקטיילים וכשפיטר חזר הביתה הוא מצא אותה ישנה על הספה בלי שהכינה ארוחת ערב ולידה מגש מלא בעשרות קרקרים מקושטים בגבינה.
היא צפתה בו כשדחף את כל הדבר הזה לפה בלי להביט בו אפילו.
"האם ידעת, יקירי," אמרה קלייר, "ששליש מאזרחי המדינה מתגוררים כיום בפרוורים?"
למשמע דבריה הוא הרים אליה את ראשו, בהתרשמות או בהפתעה, היא לא ידעה לבטח.
"באמת?" הוא אמר.
קלייר הנהנה.
בשבועות הבאים היא תשמע אותו חוזר על הנתונים הללו כאילו הוא מבין בנושא. כאילו הוא גילה את העובדה הזו בעצמו. באותה עת היא כבר לא ממש חיבבה אותו, כך שההתרברבות הזו גרמה לה לשנוא אותו עוד יותר אפילו.
הם בדיוק סיימו לאכול את ארוחת הערב כשג'ו דניאלס הופיע בחצר שלהם, ונראה מודאג וסמוק מחום.
קלייר ופיטר עדיין ישבו ליד השולחן במרפסת ולגמו ברנדי עם ליקר. קלייר כבר השכיבה את קאתי לישון והערב התקרב לקצו בעדינות הזו האופיינית לערבים בחודש יוני. כף רגלו הגרובה של פיטר ליטפה בעדינות את שוקה החשופה של קלייר ואותתה לה שהוא ירצה להתעלס איתה הלילה, למרות החום.
היא חשבה לרגע על המאווררים שהיו עדיין מאוחסנים בעליית הגג. החום הגיע בפתאומיות והיא לא היתה מוכנה. היא תהתה אם תצליח לשכנע את פיטר להוריד אותם, או לפחות להביא אחד מהם לחדר השינה שלהם. המחשבה עליו גוהר מעליה כשהוא נוטף זיעה לא קסמה לה.
כף הרגל שלו נעה מטה ומעלה, מעלה ומטה. הסיגריה שלו כמעט נגמרה. אם תצליח לזרז את העניינים, הם אולי יגמרו עד עשר והיא תספיק לצפות בהוואיאן אַיי, הסדרה הבלשית החביבה עליה. ולכן קלייר קירבה מעט את הכיסא שלה לכיסאו של בעלה והניחה את ידה על ירכו.
"שלום!" קרא ג'ו דניאלס לתוך החצר שלהם. קלייר משכה במהירות את ידה וקמה על רגליה כשפניה סמוקות כאילו נתפסו על חם.
פיטר נעמד והושיט את ידו ללחיצה, אבל ג'ו כנראה לא שם לב. במקום להביט בהם, סרקו עיניו את החצר האחורית שלהם. "ג'ו," אמרה קלייר, "אתה רוצה להצטרף אלינו למשקה?" "לא, לא," הוא אמר. "אני מחפש את הילד שלי. את דָאגִי," הוא הוסיף.
קלייר הבחינה בנימת בהלה בקולו.
"הוא לא חזר הביתה לארוחת ערב," אמר ג'ו. "גְלָדִיס היסטרית לגמרי. היא התקשרה לכולם פחות או יותר, ואף אחד לא ראה אותו." "אני ראיתי אותו," אמרה קלייר. "היום אחר הצהריים." היא הצביעה על הכיסא שבו ישבה וקראה במגזין, שהיה עדיין מונח על הדשא במקום שבו השאירה אותו. קלייר אמרה לעצמה שהיא צריכה לזכור להכניס אותו פנימה אחרת יירטב ופיטר יתלונן שהיא לא אחראית.
"הוא היה עם כמה ילדים והם שוחחו על החלל, על טיסות לירח," אמרה קלייר לג'ו.
לרגע נראה היה שרווח לג'ו. אבל אז פניו שבו והתעננו. "מתי זה היה?" הוא שאל.
"בארבע בערך," אמרה קלייר.
"את בטוחה?"
"זה היה ממש לפני שקאתי התעוררה משנת הצהריים שלה," אמרה קלייר. "יצאתי החוצה לנוח רגע." היא הצביעה על המגזין ועל כוס התה הקר הנטושה.
"אה," אמר ג'ו דניאלס והנהן. "בסדר, הבנתי, אבל איפה הוא יכול להיות בשעה כזאת?"
על כך לא ידעה קלייר להשיב.
"אתה יודע איך זה אצל הבנים," אמר פיטר. הוא נגע בזרועו של השכן. "הוא בטח יצא לרדוף אחרי צפרדעים או גחליליות או משהו כזה."
ג'ו הנהן שוב. "פשוט כל כך מאוחר. כבר כמעט תשע וחצי." "באמת כבר כל כך מאוחר?" אמרה קלייר, ולא חשבה על דאגי דניאלס אלא על התוכנית שבטוח תפספס הערב.
"ומחר בית ספר," אמר ג'ו.
"אני מצטער על השאלה," אמר פיטר בשקט, "אבל התקשרתם כבר למשטרה?"
ג'ו התנשף כאילו הוא טובע.
"כנראה זה הצעד הבא," הוא אמר.
"אני בטוחה שדאגי בסדר גמור," אמרה קלייר בעליצות. "ככה זה עם בנים."
"פשוט כל כך מאוחר," אמר ג'ו שוב.
במשך כל זמן התעלסותם המיוזעת של פיטר וקלייר באותו לילה השמיעה בת השכנים את אותו השיר שוב ושוב. הוא נפתח בשריקת רכבת ולאחריה קול שנשמע קצת מוכר שר על תשעים ותשע נשיקות ותשעים ותשעה חיבוקים.
ברגע שהשיר נגמר, השמיעה אותו הנערה שוב. התקליטון הזה בטח חדש אצלה, חשבה קלייר. היא לא אהבה את השיר ולא את הזיעה של בעלה שטפטפה עליה. לבסוף הואץ קצב החדירות שלו והיא שמעה את הגניחה הארוכה שלה ציפתה. "זה היה נחמד," היא לחשה באוזנו ברגע שהסדיר את קצב נשימתו.
פיטר נישק אותה ממש על השפתיים, כפי שאהבה, כפי שהיתה רוצה שינשק אותה לעתים קרובות יותר. אבל בדרך כלל היא זכתה לקבל את הנשיקות האלו רק אחרי. ובכל זאת היא נישקה אותו.
[....]
