זעם

1

"כשאת נולדת אני בדיוק עמדתי לגמור..."
"אני לא מאמינה לך" - צחקה רוסה - "אתה לא יכול לזכור דבר כזה..."
היה ביניהם הפרש של חמש עשרה שנה. רוסה הייתה בת עשרים וחמש וחוסה מריה בן ארבעים. הוא היה מאוהב כל כך שחשב שהוא מסוגל לכול, אפילו לזכור מה עשה כשהיא נולדה: עמד לגמור? בתקופה ההיא הוא היה בקשר עם בחורה גבוהה מאוד ורזה מאוד שהייתה מזדקפת כל אימת שהניח יד על מותניה, ואז נראתה עוד יותר גבוהה וגרמית. היא הייתה גבוהה ממנו בראש, היה לה דיבור שורקני, היא לבשה בגדי סטרץ' והחליקה את השׂער; למרות זאת, הם שכבו. חוסה מריה היה בקשר עם הבחורה הזאת כל השנה: היה סיכוי של אחד לעשרים ושמונה שהם אכן עשו אהבה ביום היוולדה של רוסה (פברואר). הוא חשב על כך בימים, לא בשניות: לא הסתפק בכך שהתעלם מקביעתו של הדוקטור דייר ש"לו הייתה האורגזמה נמשכת שלוש דקות, איש לא היה מאמין באלוהים"; חוץ מזה, דיוק בזיכרון ביחידות זמן קטנות כל כך, כמוהו כהוכחה לקיומו. בכל אופן, זה היה שעשוע, משחק. ורוסה הייתה מוקסמת, לפחות מהכוונה. היא חיבקה אותו.
הוא נתן לה לכסות את פניו בנשיקות. כשאוזנה של רוסה עברה קרוב לפיו, הוא אמר לה:
"תתני לי מאחור?"
רוסה קפאה.
"אוֹ..." אמרה.
"מה קרה"?
"ידעתי שיגיע הרגע ש..."
"את לא רוצה?"
"העניין הוא ש..."
לעתים קרובות מאוד רוסה לא הייתה מסיימת את המשפט. היא התרגשה מאוד, אבל לא לסיים את מה שהחלה לומר זו דרך הדיבור שלה; לא היה לכך קשר להתרגשות: היא חשבה במהירות הבזק, מחשבותיה התרוצצו ונקטעו.
"את תאהבי את זה..."
"אני לא יודעת..."
"אני מבטיח לך."
חוסה מריה הביט בה רגע בשתיקה, וכיוון שרוסה לא אמרה דבר ירד מעליה, נשכב לצדה והעביר יד על מותניה כדי לסובב אותה. אבל רוסה הקשיתה את הגב וזזה ממנו במהירות, כאילו מגע ידו של חוסה מריה העביר לה זרם חשמלי.
"מה יש לך?"
היא הנידה בראשה.
"בואי, רוסה, אני יודע מה שאני אומר..."
רוסה נשענה על מרפקיה, הביטה בו ושאלה:
"אתה אוהב אותי?"
"את יודעת שכן..."
"אז למה אתה רוצה לעשות לי..."
"חמודה, מה הקשר בין אחד לשני? אנחנו יוצאים כבר חודשיים... ואותי את אוהבת?"
"אני מתה עליך."
"טוב, גם אני!"
"ידעתי שיום אחד תבוא לי עם..."
"ידעת כי גם את רוצה. בגלל זה ידעת."
"העניין הוא שאף פעם לא..."
"גם אני לא עשיתי את זה אף פעם!"
"באמת?"
"למה שאני אשקר לך?"
"אף פעם לא עשית אהבה דרך ה... עם אף אחת?"
חוסה מריה הצליב ונישק את אצבעותיו. הם היו שניהם עירומים בחדר במלון קטן בבַּחוֹ, שמדי שבת היו נפגשים בו; כל שלבשו היה השעונים שלהם. שבוע לפני כן קנה חוסה מריה שני שעוני רולקס מזויפים ונתן אחד מהם במתנה לרוסה.
חוסה מריה ראה את השעה בשעון של רוסה: נותרו עוד עשרים דקות עד לשעה שתים עשרה בצהריים, היא השעה שבה עליהם לפנות את החדר.
"אתה לא משקר לי?"
"מה את רוצה, שאני אשבע לך? אני נשבע לך מפה עד סין אם את רוצה. אני נשבע לך באלוהים."
"אני מאמינה לך. איזה טיפשה, אני אומרת לך 'אני מאמינה לך' ואתה תחשוב שאני מתחילה להשתכנע...!"
"חמודה, בואי נפסיק לדבר. נשארו לנו עשרים דקות..."
"ובעשרים דקות אתה רוצה לעשות לי...? עשרים דקות זה כלום בשביל דבר כזה!"
"רוסה, אני אוהב אותך."
"כן, אני יודעת..."
"מה משנה הזמן אם אוהבים!"
"העניין הוא שבשבילי זה מאוד..."
"רק תנסי. תני לי לנסות. בואי ננסה?"
"ואם יכאב לי?"
"מה פתאום שיכאב לך! אם יכאב לך, אני אפסיק."
"אתה תאהב אותי גם אחר כך?"
חוסה מריה חייך.
"בואי, תני לי נשיקה..." אמר לה.
רוסה נשקה לו, אבל לפני כן השתהתה קמעה: היא ידעה שהנשיקה משמעה 'כן'.
בתוך תוכה היא ממש מתה לעשות את זה. הייתה נותנת לו הכול. אם היו לה עוד אחוריים הייתה נותנת לו אותם. היא אהבה אותו. לא פחדה מהכאב, וגם לא מכך שיפסיק לכבד אותה. למעשה לא פחדה מכלום. התשוקה גדשה אותה, כשם שמחשבותיה הקדימו את מילותיה; זה היה הכול. לא, יותר מזה: היא ציפתה נואשות שחוסה מריה יבקש ממנה לעשות אהבה מאחור.
הם הכירו בתור למרכול דיסקו. חוסה מריה היה פועל בניין. מריה הייתה עוזרת בית בחווילה של משפחת בלינדר. הוא יצא מהבניין שבו עבד (עדיין רק שלד, מרחק שני רחובות מהחווילה) כדי לקנות לחם ובשר לאסאדו של הצהריים, ומיקומו בתור היה גרוע, בדיוק אחרי רוסה שערכה קנייה גדולה: עגלת הקניות שלה עלתה על גדותיה. חוסה מריה העריך שייקח לה לפחות חצי שעה בקופה. הוא העיף מבט בקופות האחרות, אבל שם התורים היו ארוכים מדי ונפלט לו צקצוק עצבני. רוסה שמעה אותו; היא הביטה בסל האדום שחוסה מריה החזיק ביד (הייתה בו שקית אחת עם לחם ואחת עם רצועות הבשר) ואמרה לו:
"אתה רוצה לעבור לפניי?"
ההצעה בלבלה את חוסה מריה. הוא הרים את הגבות ובידו החווה תנועה קצרה מאוד שהייתה בו בזמן סירוב וקבלה של המצב.
"לא, זה בסדר, אין בעיה..."
הוא לא היה רגיל לאדיבות מכל סוג שהוא. כך שבעוד רוסה החלה להוציא את המצרכים מהעגלה, הבין שההצעה היא מענה לצקצוק העצבני שהוא פלט דקה לפני כן, כשראה את כמות הדברים שהיא קנתה והעריך את הזמן שייקח לה להעביר את הכול בקופה.
"לא התכוונתי..." אמר.
רוסה הסתובבה והביטה בו. הביטה בו רצינית, שותקת.
"לא התכ..." חזר חוסה מריה על דבריו.
לפעמים התקשה להסביר את עצמו.
רוסה שבה להתכופף אל העגלה והמשיכה לפרוק מצרכים.
"בכל אופן תודה," התעקש חוסה מריה.
"אין על מה."
הקופאית חייכה והשפילה את עיניה אל אריזת החלב שאחזה בידיה והקלידה את הברקוד, חושבת בינה לבינה שבין הברנש הזה והבחורה הזאת יש משהו, או יהיה. והיא לא טעתה.
כשרוסה סיימה את קנייתה (השאירה את הכול למשלוח) ויצאה מהמרכול, היא לא הלכה מיד: היא חצתה את הרחוב ונשארה בשדה הראייה של חוסה מריה, מעמידה פנים שהיא מתבוננת בחלון ראווה. חוסה מריה יצא דקה אחריה ושקית הקניות שלו תלויה לו על אצבע. הוא חצה את הרחוב ישירות אליה.
"אני מפריע לך?" שאל אותה.
רוסה ראתה אותו מתקרב, משתקף בזכוכית, אבל העמידה פני מופתעת ואפילו נרעדה קלות. אפילו נמלט לה:
"אַי...!" והניחה יד על חזהּ. "איך נבהלתי!"
"סליחה."
"זה שום דבר..."
"את מהסביבה?"
"משם," אמרה רוסה, והצביעה על החווילה שבפינה.
"איזה וילה, אה?" העיר חוסה מריה. "אני עובד בפינה ההיא, ממש אחרי הסיבוב..."
"אה, באמת?"
"כן. אני תמיד בא לקנות פה."
"ובאיזה תחום אתה?"
"בנייה."
"אה, איזה יופי..."
"כן, זה התחיל די לזוז עכשיו."
"מה."
"הבנייה. בשנה שעברה לא היה כלום. עכשיו זה התחיל לזוז קצת יותר. ואת?"
"אני עוזרת בית. הכול רגוע."
חוסה מריה חייך כאילו נזכר פתאום במשהו והושיט לה יד.
"חוסה מריה," אמר.
"רוסה," אמרה היא, ולחצה את ידו.
"נעים מאוד."
"גם לי."
"אז רוסה..."
"כן..."
"וגם את באה תמיד לקנות פה?"
"זה היחיד שיש..."
"אבל איזה מגוון יש פה. אפילו דיסקים יש להם. עכשיו ראיתי את של שאקירה במבצע... את אוהבת את שאקירה?"
"כן, איזה קול יש לה..."
"איזו מוזיקה את אוהבת?"
"טוב... כריסטיאן קסטרו... איגלסיאס..."
"האבא או הבן?"
"הבן, בהחלט. הגברת שומעת את האבא כשהיא לבד. אבל לא כשיש אנשים. כשיש אנשים היא שמה את המוזיקה הקלאסית הזאת ש..." הוסיפה וצחקה: "האנשים אומרים לה 'תוציאי את זה, ריטה', "אבל היא כאילו כלום... אני לא מבינה בשביל מה היא שמה אותה, אם אפילו היא בעצמה לא אוהבת אותה!"
"לא אוהבת ושמה אותה? איזה מוזרים האנשים... אז אנריקה איגלסיאס. אנריקה קוראים לו, לא?"
"אנריקה, כן. אבל את כריסטיאן קסטרו אני יותר אוהבת, אני יותר מתחברת אליו..."
"וקומביה את לא אוהבת?"
"קודם. עכשיו קצת התעייפתי ממנה."
"גם אני. אפילו שאני גדלתי על קומביה. אימא שלי הייתה אומרת לי שכשהייתי בבטן שלה הייתה שמה את הרדיו על הטבור שלה ושומעת קומביה, תארי לעצמך. אבל את צודקת, לאורך זמן היא מעייפת."
"בזה אני לא לגמרי מסכימה. אני לא אוהבת אותה כי אף פעם לא אהבתי אותה. אבל אני מכירה אנשים שאוהבים אותה ויאהבו אותה תמיד..."
"אבל הרי לפני רגע אמרת לי שפעם אהבת אותה...!"
"לא, האמת אף פעם לא אהבתי אותה. העניין הוא שלא רציתי לפגוע בך, כי היה נדמה לי שאתה..."
"כן, את צודקת, אני חובב קומביה מכל הלב, למה שאני אשקר לך."
"לא ייאמן, נכון? רק הכרנו וכבר אנחנו משקרים אחד לשני..."
"טוב, זה גם לא נקרא לשקר," אמר חוסה מריה, מוריד מחשיבות העניין: "זה נושא לשיחה כמו כל אחד אחר. אתה מגשש, ומתוך כבוד..."
"זהירות. זה בסדר גמור."
"לגמרי."
"ככה זה צריך להיות. לי הזהירות נראית... אני, כשמישהו אומר לך את האמת בבת אחת..."
"אבל את נראית כנה..."
"תודה."
"לא, לא, אני אומר לך ברצינות! אני מסתכל עלייך ואני מבין שאת כנה. איך אמרת שקוראים לך?"
"רוסה."
"שם יפה רוסה."
"תודה. טוב..."
"את הולכת?"
השיחה התנהלה כך במשך כמה דקות נוספות, כי נדלק ביניהם ניצוץ ולאף אחד מהם לא היה חשק לזוז. הם לא נעו מילימטר מהמקום שעמדו בו, כמו היו תקועים באדמה; אף שהתקדמו ונסוגו כל הזמן, הם עשו זאת מן אותה נקודה ואליה, נעים רק באזור המותניים, כאילו הלם ההתאהבות גרם להם לאיבוד שיווי המשקל.
שוער הבניין שלידם הביט בהם מהצד ובחן אותם בקפידה. אותה הוא כבר ראה מיליון פעם, תמיד לבדה, אבל זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו, ולא מצא חן בעיניו האופן שבו הוא מדבר אִתה. הוא עמד ליד דלת הכניסה לבניין והתאמץ לשמוע את שיחתם; הוא שמע שברי דברים, משפטים בודדים, כגון "למי הצבעת?", "אה, לא, ההצבעה היא סודית," והרגיש שגל של כעס מטפס ועולה בגרונו: היה ברור שהאלמוני מפתה "בכוונה" את העוזרת של הבלינדרים.
בשכונה לא היה קוד התנהגות, אבל הכול התנהל כאילו היה כזה. לא היה, אבל הוא בכל זאת פעל. זה היה קוד טבוע בהם, שהיה מעבר לנראה לעין (טיב הבגדים, צבע העור והשׂער, ההגייה, אופן ההליכה) ושכמובן, כלל את הצוות של משק הבית. בקווים כלליים, הם היו "מסמנים" את הגופים הזרים, במיוחד במבט, ומעבירים להם את התחושה שהם תחת פיקוח: עזות מצח יעילה מאוד, נתמכת ומיושמת בידי כל השכונה, כולל מספר לא מבוטל של חיות מחמד. למעשה, השוער הפסיק מהר מאוד להביט בהם מהצד והחל להביט בהם בגלוי, ואפילו צעד צעד אחד קדימה כדי להיטיב לשמוע את דבריהם.
הוא לא שמע הרבה: באותו רגע חוסה מריה ורוסה נפרדו. הדבר היחיד שהצליח לשמוע בבירור הוא ההבטחה לשוב ולהתראות. רוסה פנתה בריצה קלה אל הבית. חוסה מריה הביט בה רגע ואחר כך הסתובב והלך אל אתר הבנייה.
הוא עבר ליד השוער תוך שהוא שורק ומנענע את השקית עם האסאדו. השוער, מתגרה מתמיד, עכשיו שהוא הולך וחומק ממנו, פסע צעד קדימה כמו בפיזור נפש, כאילו רצה לראות משהו בשפת המדרכה, ונעמד בדרכו של חוסה מריה. הכול היה מהיר ומחושב: הוא רצה לאלץ את חוסה מריה לעבור אותו מאחור, כדי שהוא יוכל להסתובב על עקביו ולעקוב אחריו במבט: מין עלבון. מה שהשוער (שמן חלוש, בעל כתפיים צרות, חסר כושר הבחנה) לא לקח בחשבון הוא, שהאלמוני באמת הרגיש שעלבו בו.
"מה אתה מסתכל, חתיכת מטומטם?" שאל אותו חוסה מריה, בלי לעצור.
השוער נאלם דום, משותק. כשסוף סוף הצליח להגיב, חוסה מריה כבר היה בפינה. "אלוהים, כמה שהוא זריז," חשב. "אני שם את כל מה שיש לי שהטיפוס הזה מסוגל לדלג ממדרכה למדרכה בלי לגעת בכביש."
כמה שעות מאוחר יותר, בערב, ראה אותו שוב. השעה הייתה שש וחצי בערב, למען הדיוק. השוער כבר התרחץ והחליף בגדים ועמד שוב בפתח הבניין, מנסה, כבכל יום, להיראות משועמם. חוסה מריה סיים את יום העבודה שלו; גם הוא התרחץ והחליף בגדים, ועכשיו הלך אל החווילה של הבלינדרים.
זו הייתה הפעם הראשונה שעבר שם בסוף היום; בדרך כלל נהג להמשיך ברחוב של אתר הבנייה בכיוון הבַּחוֹ, ושם עלה לאוטובוס אל ביתו, בקָפּיזָ'ה דל סניור. עצם המחשבה על כך שלפניו שעתיים נסיעה טשטשה אותו. הוא עבר ליד השוער חצי רדום.
"הי, אתה" - אמר לו השוער.
חוסה מריה נעצר. הוא הביט בו. לא הביט בו מלמעלה למטה, הוא הביט ישר בעיניו ושאל אותו:
"מה יש לך?"
"אני עשיתי לך משהו?"
"למה?"
"הבוקר קראת לי 'מטומטם'..."
"תסלח לי. העניין הוא שאני דיברתי פה קרוב עם בחורה ואתה לא הפסקת להסתכל ו...אני יודע? אתה יודע איך זה. אנחנו מכירים?"
"אני לא חושב."
"בגלל זה אני אומר לך. לא יפה להסתכל ככה על בני אדם. ונוסף לזה, אחר כך עשית את עצמך כאילו אתה לא שם לב והפרעת לי לעבור. בגלל זה אמרתי לך מטומטם."
"לא אהבתי את זה."
"טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה."
"שתבקש ממני סליחה לפחות..."
חוסה מריה היה עייף, לא היה לו חשק להתווכח, כך שהוא פלט צחוק קצר והמשיך ללכת. השוער נעמד באמצע המדרכה ובעודו מביט בו מתרחק, חשב אלף פעם לקרוא לו לחזור, אפילו ניסה במוחו גוני קול שונים, אבל לא הצליח אפילו להגיד עוד פעם 'הי'. הוא נכנס לביתו מתוסכל וזועם וטרק את הדלת בכוח כה רב שאשתו שמטה את המלחייה אל תוך הסיר.
"בני זונות השחורים המחורבנים האלה...!" אמר כשהוא מחייג מספר - "הלו, ישראל?" שמע ישראל מעברו השני של הקו, "זה אני, גוּסטַבוֹ," אמר השוער, "אתה עסוק?"
ישראל גלגל עיניים:
"איך שאתה קולע בול, גוסטבו," אמר, "אני בדיוק אוכל..."
"אז אני אצלצל אליך בהזדמנות אחרת..."
"לא, תגיד לי, מה קורה..."
בינתיים, חוסה מריה נעמד בפינת שדרות אַלבֵאַר ורוֹדריגֶס פֶניָה להביט בווילה. החלונות היו חשוכים, חוץ מאלה של המטבח, בקומת הקרקע, ועוד אחד בקומה הראשונה. הבית היה מרשים: אפרפר, על קירותיו נתזי טחב, מקולף פה ושם מהטיח וכמו אפוף בהילת עשן, אבל לא היה צורך בהשכלה מרובה כדי להבחין בפטינה הזוהרת שעטפה אותו; די לומר שמדרגות השיש הלבן שבכניסה הראשית נשפכו אל הגן ברכות כזו, שהן נראו כאילו נעשו בשקיק לזילוף קרם. "איזה יופי," חשב. הוא גירד את בית השחי והחל להגיד בשקט בשקט "רוסה... רוסיטה..." בלי לפתוח כמעט את השפתיים. זו הייתה קריאה... מעולם לא עשה כדבר הזה. הוא כנראה הלך והתאהב. אבל לבו פעם כרגיל, באותו קצב ובאותה עוצמה. ואז החלה לנשוב אחת מאותן רוחות מתערבלות שנוגעות בדברים אחד אחד: הרוח הרימה מהאדמה דף עיתון ועזבה אותו כמה מטרים רחוק יותר, טלטלה צמרת עץ, הרעידה שלט ונעלמה הרחק משם. האנשים זירזו את צעדיהם. חוסה מריה נשא את מבטו אל השמים; היו בהם אזורים רחבים בצבע כחול כהה עמוס כוכבים, אבל הסערה הייתה שם, ספונה בתוך תריסר עננים, מוכנים כולם להתפקע.