מי באש ומי במים

במקום הקדמה

מאז שנות ילדותי, בהיותי עוד בבית הספר היסודי, הייתי רושם ומנהל מדי פעם יומן, שבו כתבתי כל מה שעלה במוחי וכל מה שהיה על לבי.
מובן שהיומן מהשנים ההן התאים לחוויותי אז, בדומה לכל יומן אחר שנוהל על ידי נער בגילי. את היומן כתבתי בשפה הפולנית, שפת לימודי בבית הספר, על אף שבביתי שלטו גם השפות הגרמנית והיידיש.
היומן התחיל להיות עשיר יותר לאחר שהצטרפתי לתנועת נוער ציונית בעירי קאטוביץ (Katowice), ובמיוחד בהיותי במחנה הקיץ של התנועה בתחילת קיץ 1939, בהרי הקרפָּטים המערביים, בגבולה הדרום־מערבי של פולין. במחנה הקיץ הזה, שבו לראשונה למדתי, בין היתר, גם צורות הגנה עצמית ואימוני כושר, שהיתי כחודש ימים.
זמן קצר לאחר שובי הביתה, בהיותי בן ארבע־עשרה, פרצה מלחמת העולם השנייה, ב־1 בספטמבר 1939, והיה על משפחתנו - אבי, אמי, אחי הבוגר, אחותי בת השבע ואני - לברוח מזרחה, כדי לא ליפול בידי הנאצים, היות שגרנו סמוך לגבול הגרמני. הגענו אז למרכז פולין, לקרובי משפחה שחיו בשתי עיירות, בירצ'ה (Bircza) וניז'נקוביצה (Nizankowice), בקרבת העיר פשמישל (Przemysl). בבירצ'ה חיו אז סבי יצחק זצ"ל, אביו של אבי, דודה ליבה, אחות אבי עם בעלה ושלושת ילדיהם ודודה הניה, אחותו השנייה של אבי עם בעלה. בניז'נקוביצה חיו שתי דודות, אחיותיהן של אִמי: דינה שגורשה על ידי הנאצים מגרמניה, מהעיר דרזדן ב־1938, ומינה עם בעלה מנדל ובנם יעקב (שהיה איתי מאוחר יותר במחנה עבודות כפייה בגטו פשמישל ומת ממחלת טיפוס, בשוכבו בדרגש לידי, בחודש מאי 1942), וכן דודי משה, אחיה של אִמי. כולם נִספו בשואה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הפסקתי את כתיבת היומן למשך כשלוש שנים, ורק בחודש מאי 1942, בהיותי במחנה עבודה בגטו פשמישל, חידשתי את רישומַי האקראיים על כל נייר שמצאתי שיכולתי להניח עליו את ידי. כתיבה זו נמשכה בהפסקות עד ספטמבר 1943, כשהגטו הוקף בידי אנשי אס־אס גרמנים ואוקראינים והובלתי עם היתר למחנה הריכוז שבּניה (Szebnie) ומשם, בתחילת נובמבר 1943, לאושוויץ־בירקנאו.
הכתובים נשארו בחדרון שבו התגוררתי, כי פעילות הרוצחים היתה כה פתאומית שלא הספקתי ליטול עִמי דבר. באושוויץ־בירקנאו לא כתבתי, לא היה נייר, לא היה במה לכתוב וגם לא היתה אפשרות, לא פיזית ולא נפשית, להתרכז לרגע ולחשוב בצורה רציונלית. בשהות במחנה ה"קרנטין" של בירקנאו לאחר הסלקציה ב"רמפה", בהיותנו בצריף שנועד ל־55 סוסים גרמניים, ואנו האסירים הצטופפנו מעל ל־900 נפש בכל אחד מ־16 הצריפים שבמחנה הנורא הזה - תוך מכות, הרעבה, ריצות, נשיאת אבנים כבדות מקצה אחד של המחנה לקצה השני - היו כל חושינו מופנים אך ורק ליצר ההישרדות.

את טלטלותינו ממחנה הריכוז שבניה והבאתנו לאושוויץ־בירקנאו, התחלתי להעלות על הנייר עוד ב־24 באפריל 1945, בשוכבי בבית חולים סובייטי, בעיר טרוֹפּאו (Troppau), כפצוע בקרבות על שחרור פראג, בירת צ'כוסלובקיה, כחייל מתנדב בשורות הצבא האדום.

למעשה היה אז בכוונתי לכתוב מכתב לאישה אוקראינית אצילת נפש, בילובה, שבהיותי בגטו בפשמישל היתה מביאה לי מדי פעם כיכר לחם מביתה מעיירת ניז'נקוביצה הסמוכה, ואף מוסרת לי מכתבים מדודי משה שהיה שם במסתור עד שהתגלה על ידי שוטר אוקראיני, חברו משכבר מבית הספר. האחרון לא היסס ומסר אותו מיד לגרמנים, שהוציאו את דודי להורג.
המכתב לבסוף לא נשלח, משתי סיבות: ראשית לא היה לי כוח נפשי כדי לגולל בו את כל מה שעבר עלי, ושנית, מנימוק פרוזאי לגמרי, לא ידעתי את כתובתה המדויקת של מצילתי.
יחד עם זאת החלטתי, שעם שחרורי מבית החולים אבקש ימי חופשה אחדים כדי להגיע לעירי קאטוביץ וכן לעיירות בירצ'ה וניז'נקוביצה שבהן חיו המשפחות של אבי ואִמי, ובאותה ההזדמנות לפגוש את בילובה כדי להודות לה על עזרתה בהיותי בגטו פשמישל.
ואמנם עלה בידי לבקר רק בקאטוביץ. ליתר המקומות לא ניתנה לי הרשות לנסוע מפני שבאזור פשמישל התנהלו באותו הזמן פעולות טרור, הן מצד המחתרת הפולנית הימנית A.K. (Armia Krajowa) והן מצד כנופיות אוקראיניות נציונליסטיות של סטפן בנדרה (Stepan Bandera), נגד חיילים סובייטים.
"המכתב" מאפריל 1945, שנועד לאישה האוקראינית, שמור אצלי עד היום הזה במקורו בפולנית. הוא משתרע על פני 32 (!) עמודים ומכיל למעשה את כל קורותי מאז חיסול גטו פשמישל, בספטמבר 1943, ועד לימי הראשונים במחנה הקרנטין, בגיהינום של אושוויץ־בירקנאו. הוא מהווה סיפור בלתי־גמור מאז. לא המשכתי בכתיבתו ולא סיימתיו מאז ועד היום הזה; כעין סימפוניה טרגית בלתי־גמורה שלא היו לי מספיק כוחות לסיימה.
בשנת 1963, שמונה־עשרה שנים לאחר מכן ושש־עשרה שנים לאחר עלייתי ארצה כמעפיל, ניסיתי להמשיך ולסיים את כתיבת קורותי, הפעם בשפה העברית. הצלחתי לכתוב ארבעה עמודים וחצי ושוב הפסקתי, בלי להמשיך בכך עד היום, וכל כך הרבה היה לי לספר.
ובכל זאת לא הזנחתי את כתיבת יומני, כשרק נוצרה האפשרות לכך. היה זה בתחילת ינואר 1945, כעשרה ימים לפני פינוי המחנה אושוויץ־בונה (Auschwitz-Buna), שאליו, למזלי, הועברתי מבירקנאו בסוף דצמבר 1943. אושוויץ־בונה, או "אושוויץ 3" כפי שהוא נקרא גם, היה במרחק של כ־7 ק"מ מבירקנאו. נמצאו בו בדרך כלל בין 14 ל־15 אלף אסירים, שהועסקו בעבודות בבתי החרושת לגומי ודלק סינתטיים שהשתייכו לקונצרן I.G.FARBEN, עם הנהלה משותפת של האס־אס ומיניסטריון התעשייה המלחמתית הנאצית.
באותם ימי דצמבר האחרונים של שנת 1944, נהרס מבנה בית החרושת שבו עבדתי על ידי פגיעה ישירה של פצצה במשקל טונה שהופלה ממטוסי בנות הברית, שמאז חודשי הקיץ של אותה השנה המשיכו כמעט מדי יום להוריד אלפי טונות של פצצות על בתי החרושת שמסביב למחנה.
עם השמעת האזעקה פינינו את המבנה וראינו את נפילת הפצצה כששכבנו בשוחה לידו, כי נאסר עלינו להיכנס למקלטים של הגרמנים.
באותה ההפצצה שנמשכה שעות, גל אחרי גל, נהרגו ונפצעו עשרות אסירים. למזלי יצאתי שלם ממנה, כפי ששיחק לי המזל בהפצצות אחרות, אבל בפינוי הריסות הבניין נפצעתי בידי השמאלית בהתמוטטות אחד הקירות. עקב הפציעה הותר לי לא לעבוד במשך כשבוע, אבל חייב הייתי לצאת לעבודה יחד עם יתר חברי לקבוצה.
ביושבי בצריפון של המפעל שהועמד לקאפו שלנו, גרמני בשם פריץ, אסיר פוליטי שהתנהג כלפינו בחמלה רבה, התחלתי לרשום פרטים על פיסות נייר שהיו בצריף, שאחדות מהן שמורות אצלי עד היום הזה.

שבועות ספורים לאחר מכן, ב־17 בינואר 1945, התחיל פינוי אסירי כל המחנות של אושוויץ ובתוכם גם המחנה שלנו, בונה, והחלה "צעדת המוות" הידועה של עשרות אלפי האסירים אל תוך גרמניה, ברגל, בקור העז של החורף הפולני, מלווים ומזורזים על ידי אנשי האס־אס וחיילי הוורמאכט, שירו למוות בכל מי שכשל בדרך. קורותי באותה הצעדה לאורך עשרות רבות של קילומטרים בשארית כוחותי, בריחתי ממנה, שהותי במסתור ברפת אחד מאיכרי הכפר וויאלופולה (Wielopole) שדרכו עברנו, שחרורי על ידי חיילים סובייטים ב־26.1.45, התנדבותי לאחר מכן לצבא האדום ופציעתי בקרבות נגד הגרמנים - מהווים פרק מיוחד של זיכרונותי, שאולי אצליח בהמשך להעלותו על הנייר. בתחילת חודש מאי 1945, בשוכבי בבית החולים הצבאי, חידשתי את כתיבת היומן, שאותה המשכתי לסירוגין לאחר החלמתי ושובי ליחידה, במשך שנת 1945 וגם בשנים לאחר מכן, עם עוזבי את הצבא, עם עוזבי את פולין, בעת שהותי בגרמניה ובאיטליה, וכן במחנות העקורים, בהמתיני לעלות ארצה באוניית מעפילים.
כתבתי בדרך כלל בשפה הפולנית, אבל גם ברוסית ובגרמנית, וסיפורים קצרים גם ביידיש.
בחודש מאי 1947 עליתי סוף־סוף על אוניית המעפילים "התקווה" מאיטליה, ולאחר שהצי הבריטי השתלט על האונייה בלב ים וגורשנו מחיפה למחנות ההסגר בקפריסין, המשכתי גם שם לכתוב, לסירוגין גם בעברית, בשגיאות כתיב שהלכו ופחתו עם הזמן.
כל החומר הזה נשמר אצלי עד היום במקורו זה קרוב לשישים שנה; רישומים בשפות שרובן לא מוכרות לרעייתי אוה ולחמשת ילדי, ושרק אני מסוגל להבין את תוכנם.
לא פעם הרהרתי בכך: מה יקרה לרישומים האלה כשכבר לא אהיה כאן? האם זיכרונותי יהפכו ל"כלי אין חפץ בו" או אף ייזרקו חלילה לפח השִׁכחה?...
משום כך, והיות שאני מתקרב אט־אט לגיל הגבורות, נראה לי שאין אני רשאי להשאיר את הכתובים כפי שהם ובשפות שבהן נכתבו, אלא לגרום לכך שקרובי לִבי - רעייתי, ילדַי, נכדַי וכל מי שיתעניין בגורלי מהזמנים ההם - יוכלו להכירו ואולי אף יראו לנכון לפרסמו, כולו או מקצתו.
בכל זאת, הרישומים משתרעים על פני תקופה סוערת למדי בתולדות עמנו, במשך עשרות שנים שבחלקן היוו שנים של סבל ושכול שעברו עלי ועל העם היהודי כולו, ואולי יוכלו אלה לשמש כמין ראי של אותם הימים, כפי שהשתקפו בעיני נער יוצא שואה כמוני, שסבל, נאבק, לחם וחתר להגיע לארץ ישראל כדי להשתחרר ממועקות הגלוּת האירופית, שבה כל שַׁעל אדמה ספוג בדם יהודי.
את עול התרגום של אותם היומנים והרשימות שנותרו בידי - מלבד אלה שהוחרמו בידי הבריטים עם הבאתי למחנה ההסגר בקפריסין ושלא הוחזרו לי עם צאתי משם - לקחתי לאחרונה על עצמי.
למזלי ובעצת חבר באיטליה שעמד לקבל "סרטיפיקט" (אישור עלייה לֶגלי) לארץ ישראל, העברתי אליו את יומנַי ואת תעודותי מהצבא האדום בטרם עליתי על אוניית המעפילים, וכך הצלחתי להצילם מההַחְרמה.
עלי לציין שכשחידשתי את כתיבת יומני, בתחילת 1945, הייתי חייל מתנדב, צעיר יהודי ערירי בן תשע־עשרה, שזה עתה יצא מתופת השואה, וששאיפתו היחידה והמיידית היתה להילחם בנאצים ולהחיש את מפלתם.
הייתי ללא משפחה, ללא מישהו קרוב אלי שיבין את מצבי, חייִתי במחיצת חיילים סובייטים, שאמנם העריכו את העזתי אבל סברו שכנראה אינני יהודי, על אף שהבלטתי דווקא את השתייכותי לעם היהודי, בטענם, חצי בצחוק וחצי ברצינות, שאני פולני כי "אין יהודים בחזית". הייתי שונה מהם. לא השתתפתי ב"ציִד" של בנות, לא שפכתי לתוכי גלונים של וודקה. "אינטליגנט" הם קראו לי, אבל באופן אישי חיבבו אותי, מלבד יחידים שלא יכלו להסתיר את איבתם ליהודים, בעיקר האוקראינים שבהם.
אין פלא אפוא שבדידותי גרמה לכך שראיתי ביומני משהו אינטימי, שיכולתי "לשוחח" איתו פנים אל פנים, ללא חשש שילעג לי.
לאחר שחרורי מבית החולים המשכתי לשרת בצבא. במחצית יוני 1945 נפצעתי שנית, בפעולה צבאית מיוחדת, ואושפזתי שוב בבית חולים צבאי והפעם בהיותנו כבר בפולין, סמוך לעיר לודז' (Lodz), שבה פגשתי סוף־סוף כמה יהודים, שרידי שואה כמוני.
לאחר שהחלמתי הועברתי לגדוד אחר, ליחידה שלא הכירה אותי מתקופת הקרבות, ובדידותי שם גברה עוד יותר. התחלתי לחוש באווירת חשדנות ומעקב באשר ל"נאמנותי" למשטר הקומוניסטי, בהיותי אזרח פולני, לא "משלנו", ובנוסף לכך יהודי.
חשדנות זו, שהורגשה היטב על ידי, השפיעה כמובן על צורת כתיבתי ועל זהירות היתר שנקטתי כשנגעתי בנושאים רגישים כמו שאיפתי לחיות מתישהו במדינה יהודית, מחוץ לגבולות ברית המועצות.
באחד הימים, בשעות המנוחה, נדמה לי שהיה זה יום ראשון חגיגי, "פרזדניק" (יום חג), בהיותי רכון על יומני, נעמד מולי פתאום הסרן דיכטרוב, ה"פוליטרוק" (קצין חינוך והסברה) של הגדוד, ושאל מה אני כותב. כשהסברתי לו לתוּמי, שאל אותי אם ידוע לי שבצבא הסובייטי אסור לכתוב יומנים. עניתי לו שלא היה לי מושג. הוא נטל ממני את היומן, התחיל לדפדף בו ונעצר על הדף האחרון, שלמזלי כתבתי ברוסית. לאחר שלא מצא בחומר שום דבר שנראה בעיניו חשוד, החזיר לי את היומן והזהירני שלא אכתוב בו סודות צבאיים. לא היה לי ספק שמישהו מהחיילים הלשין עלי.
דיכטרוב ידע מי אני. הרגשתי את יחסו האוהד כלפי. הוא זה שהכניס אותי שלא בידיעתי ל"קומסומול" (השכבה הצעירה של המפלגה הקומוניסטית) לאחר שהוענקה לי מדליית העוז, שהגיעה לידי באיחור מסוים, ואף עזר לי לאחר מכן לעבור מהצבא האדום לצבא הפולני בהתאם להסכם שבין פולין לבית המועצות, דבר שזירז את שחרורי מהשירות הצבאי.
המשכתי לכתוב, אך ביתר זהירות. נהגתי בתמימות שגבלה בנאיביות, כי אז עוד לא הכרתי את עומק הזוועה של המשטר הבולשביקי שבקרבו נמצאתי.
בקוראי היום קטעים מסוימים שכתבתי ביומני בהיותי חייל סובייטי, אני מזדעזע מחוסר התחכום התמים שגיליתי אז, בכותבי למשל על שאיפתי לעלות לפלשתינה, כדי להילחם על הקמת מדינה יהודית, על אף שליד המילה "יהודית" הוספתי למען ה"כשרוּת" את המילה "קומוניסטית"...
אני מסיים בזה את דברי המבוא וניגש לעבודת התרגום, תוך תקווה שיעלה בידי לסיימה ואולי אף לזכות להביאה באחד הימים לדפוס.
התרגום יכלול גם מכתבים אחדים שכתבתי בשנים 1945-1947 לחברים, לידידים ולקרובי משפחה שאותם מצאתי לאחר המלחמה. המכתבים נשלחו מגרמניה, מאיטליה ומגירוש קפריסין.
כל מה שנכתב ביומנים שלי יש לראות בראי אותם הזמנים ודרך עיני צעיר יהודי, שריד שואה, שזכה בחופש מבלי לדעת לנצלו למען עצמו, נזרק לים הסוער של החיים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הצליח לא לטבוע, להגיע לחוף ולהתחיל מחדש.

מ.ג.
יוני 2002

הערה: את המכתב הבא כתבתי בסוף פברואר 45', במעצר ב"פרסילני פונקט" ("יחידת העברה" סובייטית, למעשה יחידת חקירות של הריגול הנגדי הסובייטי לחקירת חיילים רוסים שהיו בשבי הגרמני). הוא נועד למשפחת זימון (Zimon) שבביתם הסתתרנו הנס אנסבכר, אלי היימן ואני, לאחר בריחתנו מ"צעדת המוות" מאושוויץ, בתאריכים 19.1.45-26.1.45, עת שוחררנו על ידי חיילים סובייטים שכבשו את הכפר וויאלופולה ליד ריבניק (Rybnik), בשלזיה עילית, שם התגוררו מצילינו. נעצרתי לחקירה כשהגעתי למִפקדת הצבא הסובייטי להתנדב לצבא. המכתב נשלח רק לאחר ששוחררתי ונשלחתי לחזית. לבסוף התברר שאת המכתב הם לא קיבלו מעולם. כנראה הוחרם על ידי הצנזורה הצבאית.

(נשלח במארס 1945)
משפחת זימון האהובה,
אתם בוודאי שכחתם כבר את שלושת הנערים שהצלתם את חייהם. אנחנו לא שכחנו.
אני כותב מכתבי זה ב-Gross Raudeu, היכן זה בדיוק נמצא, אינני יודע. בכל אופן אין זה רחוק מ-Rybnik אבל מצד Ratibor. אתם בוודאי סקרנים לדעת מה קרה לנו מאז. ב-27 בינואר, כשעזבנו את וויאלופולה, הגענו לא רחוק מכם, לכפר Ochojec. שם היינו אצל אחד בשם Wilhelm Smyczek. משם שלחתי לכם מכתבים, לכם ולסטפה. אינני יודע אם קיבלתם את המכתבים, כי שלחתי אותם עם מישהו שעמד לצאת לריבניק ולמסור לכם אותם בדרך. אני סקרן לדעת אם אכן קיבלתם אותם.
ב-Ochojec היינו כשבוע ימים. באותו הזמן הכרתי קצין רוסי אחד, פצוע שעמד להגיע לבית החולים בקראקוב. החלטתי להציע לו שניסע איתו והוא הסכים לכך. "ארגנתי" זוג סוסים ועגלה ויצאנו לדרך. בכל כפר עצרנו ליד איזשהו בית, לארוחת בוקר או צהריים, וכשהגיע הערב נשארנו ללון היכן שיכולנו. הקצין, כמובן, חיפש מקומות שאפשר לאכול ולשתות טוב ולכן אין פלא שב-Tychy (מקום ידוע של ייצור בירה) נשארנו ארבעה ימים ואת הבירה מהמפעל היינו מוציאים בדליים...
לאחר הרבה הרפתקאות הגענו סוף-סוף לקראקוב, שם הוברר לנו, שבית החולים שהקצין חיפש עבר כבר למקום אחר, והוא התכונן להמשיך מערבה.
בקראקוב הוקם בינתיים וַעד עזרה לאסירי אושוויץ. שם גם נודע לנו כי מ-16,000 אסירי אושוויץ שהוצאו מהמחנה, נורו רבים ביער ליד וויאלופולה, והיתר הובלו הלאה. את שני החברים שלי השארתי בקראקוב. הבאתי אותם לוועד היהודי, ואני - לבקשתו של הקצין - הסכמתי להמשיך איתו. הוא פשוט לא היה מוכן לעזוב אותי, כי ביודעי את השפות פולנית, רוסית וגרמנית הייתי לו לעזר רב בדרך.
לי אישית לא היה אכפת לאן לנסוע, עם מי לנסוע, לשם מה לנסוע. בהיותי ללא בית וללא משפחה, לא משך אותי שום מקום במיוחד. במחנה התרגלתי לכך. לאדם לא היה חשוב היכן הוא נמצא, מלבד הדאגה שיהיה לו קצת אוכל ומקום לשים את ראשו. בתוכי חשבתי שמי יודע מה עוד ממתין לי בחיים. ידעתי שעתידי לא יהיה דרך סוגה בשושנים. תיארתי לעצמי שעד שאגיע לקיום סביר כלשהו, לא מעט זיעה תזרום ממצחי. לכן כשיש לי כעת הזדמנות לבלות כמה ימים ללא דאגות לאוכל וללינה, מדוע הייתי צריך לדחות זאת? חשבתי, אחזיר לעצמי לפחות משהו בעבור שנות הסבל. עוד באותו היום עזבנו את קראקוב. הגענו לכפר מסוים לא רחוק מקראקוב, שם נשארנו ללון ולנוח למשך יומיים. ביום השלישי אומר לי הקצין שעלינו להמשיך לנסוע כי בית החולים שעליו להגיע לשם נמצא כבר ביישוב בשם Zawady. היות שמצאתי במפה שני מקומות בעלי אותו השם, אחד ליד Frysztak והשני ליד Mikolow, החלטנו לנסוע לראשון שבדרך. אם לא נמצא את בית החולים שם, ניסע ל-Zawady מס' 2. לא אספר לכם את קורות הנסיעה כדי לא לשעמם אתכם, למרות שהיא כלל וכלל לא היתה משעממת. כשהגענו למקום הוברר לנו שבית החולים נמצא במקום השני. שוב נחנו יומיים והמשכנו לנוע לכיוון Zawady מס' 2. בהגיענו לקאטוביץ השארנו את הסוסים והעגלה בקצה העיר אצל אחד האיכרים ויצאנו ברגל העירה...

(בהמשך המכתב פירטתי את ביקורי בדירתנו שבה גרנו בקאטוביץ עד לפרוץ המלחמה. מצאתי בה אישה גרמנייה, אלמנה עם שני ילדים קטנים, שבעלה נהרג כחייל גרמני במלחמה. לא מצאתי שם שום ריהוט או חפץ שהיה לנו כשעזבנו. הרגעתי את האישה, שרעדה מפחד, באומרי שאינני מעוניין בדירה.)

...בקאטוביץ נשארנו יום אחד ויצאנו לכיוון Mikolow, שם נשארנו ללון. מרחוק נשמעו כבר רעמי תותחים, סימן שהחזית היתה מאוד קרובה. למחרת הגענו ל-Zawady ושם נמצא אמנם בית החולים שהקצין חיפש. הגענו לבית החולים. הקצין מתחיל להיפרד ממני ושואל אותי מה תוכניותי להבא. אני שואל אותו מה המרחק מכאן לוויאלופולה. הוא מוציא את המפה, מביט בה ואומר: 27 ק"מ. השעה היתה 12 בצהריים. אמרתי שאנסה להגיע לוויאלופולה. על כך עונה לי הקצין: "תשמע, הסוסים והעגלה אינם דרושים לי יותר. קח אותם וסע לאן שתרצה." נפרדתי ממנו, עליתי לעגלה ונסעתי. היות שריבניק היתה עדיין בידי הגרמנים היה עלי לנסוע מסביב, בדרך אחרת. בהגיעי ליד Egersfeldl עצרו אותי חיילים סובייטים: "לאן? מהיכן? ולשם מה?" אמרתי להם שברצוני להגיע לוויאלופולה, הוֹבלתי פצוע וכו' וכו'. עונים לי שלוויאלופולה אי-אפשר, כי הדרך נמצאת תחת אש, שם החזית. במקום שבו נעצרתי שרקו כבר כדורים. בלית ברירה חזרתי ל-Zawady. פגשתי את הקצין שלי וסיפרתי לו מה קרה. בינתיים החשיך והייתי צריך למצוא מקום לינה. לנתי אצל משפחת Dziewior בכפר אוזשה (Orzesze) ליד Zawady. שם החזיקו אותי שבוע ימים, ביקשו להישאר, לא נתנו לי ללכת, כי ביודעי רוסית, ממש הייתי מציל אותם. לבסוף החלטתי לפנות למפקדה הסובייטית במקום כדי לקבל אישור לנסוע חזרה לקראקוב. היה בדעתי להתנדב שם לצבא. לצערי עצרו אותי, היות שלא היו בידי שום מסמכים אישיים, כחשוד בהיותי גרמני מסווה. אני יושב כאן זמן ממושך (בחקירה). מסדרים לי ניירות ומכאן אלך לצבא. את מכתבי זה אני כותב בסוף פברואר. אינני יודע מתי אוכל לשגרו, כי מכאן אסור לכתוב.
מה נשמע אצלכם, האם כולכם בריאים? מה שלום הילדים? האם אדון זימון עובד כבר שוב ברכבת? איך עברתם את הפינוי? האם הבית לא נפגע? כִּתבו לי הכול. מה שלום סטפה? בזה אני מסיים. אני מברך את כולכם, מאחל לכם כל טוב כי זה בהחלט מגיע לכם. מה שאתם עשיתם בשבילי ובשביל חברַי מהווה שיא ההסתכנות שבן אדם מסוגל לו בחייו: להציל שלושה אנשים תוך כדי סיכון חייכם וחיי ילדיכם. עד ליום מותי אזכור את הימים שהייתי אצלכם. לא אשכח עד ליום מותי גם את בתכם סטפה שסיכנה את עצמה והיתה מביאה אוכל אלינו לעליית הגג. אני מתפלל לאלוהים שאוכל אי פעם לגמול על כך. עוד פעם איחולים לכולכם.
שלכם, עד מותי מחויב אני לכם על שהצלתם את חיי,
ברוניסלב*
[* השם שבו השתמשתי במסתור.]
("פרסילני פונקט", מארס 1945)