תוך כדי קריאה בספר זה יש סיכוי גבוה שייפתחו לכם העיניים ותתעוררו לעולם מעט מבלבל מזה שאתם מכירים, שהמציאות היומיומית שהכרתם תהיה סתמית משהייתה, שהדברים שרטנתם עליהם ייראו שוליים, שהדברים שלא רטנתם עליהם ייראו חשובים. יש סיכוי שגם האנשים סביבכם ייראו בעיניכם, ברגעים מסוימים, פחות חכמים ושנורמות חברתיות שהתנהלתם על פיהן עד היום תעלינה בכם גיחוך.
יש סיכוי שגם תתחילו להבחין בדברים שמעולם לא הבחנתם בהם, אף שהיו קיימים בחייכם מאז ומעולם. שתטילו ספק במה שהייתה עד כה האמת לאמיתה עבורכם, באלו שנתתם בהם אמון. אפילו בעצמכם – בדרך שבה התייחסתם לעצמכם עד כה ובכוח שנתתם לגורמים חיצוניים להשפיע עליכם.
יהיה זה כמעט בלתי נמנע שהצדקנות תקפוץ לביקור ותעשה הכול כדי לגונן עליכם מפני פריצה של אמיתות חדשות לתודעתכם. הרי לכולנו ניסיון חיים, תובנות, אמונות והבנות שאספנו, דעות ועמדות שגיבשנו, ועובדות, לכאורה, שהן הנחות יסוד לקיומנו. כולנו, הרי, תמיד צודקים. ככל שאנו בוחנים את התיאוריות שלנו ומתאמצים למצוא להן צידוקים ואישוש, כך אנו חוסמים את עצמנו בפני מידע המטיל בהן ספק. אז אם אתם חושבים שאתם כבר יודעים הכול, הספר הזה לגמרי לא נועד לכם.
מדוע חשוב להעז לדעת?
בתחילת שירותי הצבאי הזדמן לי להשתתף בקורס בן מספר חודשים לצידו של אמיר לוסטיג, אומן החושים שלימים קצר תשואות בתוכנית הטלוויזיה "בלתי נתפס" בערוץ 10, אלוף היכולות הבלתי נתפסות בתוכנית הטלוויזיה "פסיכו" עם נמרוד הראל, זוכה המקום השני המכובד בתוכנית "היורש" עם אורי גלר. בזמנו היה אמיר אומן חושים בראשית דרכו, ומן הרגע שבו נפגשנו, נקשרו נפשותינו. לאורך תקופת הקורס בילינו יחד רבות בשמירות ובמשמרות משותפות. השהות עימו הייתה מרתקת, משעשעת ומעוררת קנאה. אם במשמרות הש"ג בנות ארבע השעות שבהן היה לוחץ את ידיהם של כל הנכנסים לבסיס ומסיים אותן עם 20 שעונים בכיס (שכמובן הוחזרו לבעליהם), אם בתרגילי טלפתיה שערך מדי פעם ובהשתעשעויות מבדחות על חשבונם של חברינו לקורס. כמו כל צופה נלהב במופע, גם אני שאלתי את עצמי איך לעזאזל הוא עושה את זה.
פעם אחר פעם התבוננתי בפועלו. למדתי את הרגע הסמוי שבו הקשב מוכוון למקום מסוים ומול עיניי ראיתי איך כולנו עיוורים לכל דבר אחר חדש. כלומר, אם כך באמת פועל מוחנו, הרי כולנו מודעים לפיסה זעומה ממה שבאמת קורה סביבנו בכל רגע נתון. אם כך, מה אנחנו מפספסים?
חיפשתי חומרים בנושא ומהר מאוד נחשפתי לניסוי שנערך בשנת 1999 ומודגם בסרטון הבא.
למי מכם שקורא ספר זה בגרסתו המודפסת – אתם מוזמנים לחפש ברשת את הסרטון: "Selective attention test".
בסרטון מופיעות שתי קבוצות של אנשים. באחת הם לבושים בלבן ובשנייה בשחור. לכל אחת מהן כדור משלה. הצופים בסרטון מתבקשים לספור את מסירות הכדור שמבצעים חברי הקבוצה הלבנה ביניהם ולבסוף מוצגת התשובה הנכונה, וגם שאלה: האם הבחנתם בגורילה?
בצפייה חוזרת בסרטון מגלה הרוב המוחלט של הצופים שתוך כדי התמקדות במניית המסירות, כפי שהתבקשו, טיילה להנאתה בין השחקנים גורילה שחורה.
התובנות מן הניסוי הקטן הזה פשוטות, אך הן חידדו את תפישת עולמי ותמכו במה שכבר הבנתי:
אם אנו שחקנים באחת הקבוצות ועוסקים במסירת הכדור – יש סיכוי נמוך שנבחין בגורילה.
אם אנו עומדים מן הצד וצופים, כל עוד אנו נאמנים לחוקים כלשהם, ובמקרה זה לדרישה לספור את המסירות של הקבוצה הלבנה, יש סיכוי נמוך שנבחין בגורילה.
אחרי שמוכיחים לנו שהייתה גורילה, לרוב נתכחש לעובדה שהיא הייתה שם מלכתחילה.
פרופסור כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי וחתן פרס נובל לכלכלה, סיכם את מסקנותיו של ניסוי זה: רוב הזמן אנו עיוורים למובן מאליו. יותר מכך, אנו עיוורים לעובדה שאנו עיוורים (Kahneman, 2013).
אם נשליך מכך על חיינו, מן היום שבו הגחנו לעולם אנו נתונים במסגרת כלשהי – משפחתית, מדינית, תרבותית – ולכולן חוקים, עקרונות וערכים. אנו מאמצים אותם וחיים על פיהם. מהיותנו פעוטות ועד בגרותנו אנו נשלחים למסגרות חינוכיות שונות, צבאיות, אקדמיות או מקצועיות, ואז למסגרות עבודה, נלחמים באופן יומיומי במסגרת חשבון הבנק, מקימים מסגרת משפחתית משלנו, מפתחים מסגרת חברים, בילויים, הרגלים יומיומיים, מסגרת מחשבתית שבתוכה ממוסגרים חוקים שאימצנו, שעל פיהם אנו תופשים את העולם ואת עצמנו. אנחנו שחקנים במשחק ושבויים בחוקיו.
המסגרת סוגרת עלינו. רוב הזמן החשיבה שלנו אוטומטית ומושקעת בה אך מעט אנרגיה, אם בכלל. קחו, לדוגמה, את התמונה שעולה במוחכם ברגע זה כשאתם קוראים את המילה "שוודית" או את המילה "ערבי". היא מלאה בפרשנויות, בסטריאוטיפים ובדעות קדומות שעולים בראשנו בקלות נטולת מאמץ. איתה עולים אף תחושות ורגשות דומים לאלו שיעלו בכם כהבזק בעת שתקראו את המילה "מסיבה" או את המילה "שואה".
הקלות שבה אנו תופשים ומפרשים כל מצב או עניין בחיינו היא תוצר של המסגרות המחשבתיות שפיתחנו לאורך חיינו. אך בחיים של כולנו, בלי יוצא מן הכלל, קיימות גורילות. הן מקיפות אותנו מכל עבר ואיננו מבחינים בהן או מודעים להן כי אנו שחקנים במשחק או נאמנים לחוקיו. איננו מטילים ספק.
"כל מי שתר אחר האמת חייב מוסרית להטיל לפחות פעם אחת בחיים ספק בכל דבר."
רנה דקארט
אם איננו מטילים ספק, אנו פועלים על פי מה שאנו חושבים שאנו רואים ועל פי מה שאחרים טורחים למקד אותנו בו. אנו מאמצים עמדה לא מודעת של "ככה זה", שואלים פחות שאלות ובעיקר מצייתים. אנו סופרים את מסירות הכדור של הקבוצה הלבנה, כפי שהתבקשנו. אנו כלואים במשחק, בטווח החשיבה שלנו, במסגרת תודעתית צרה.
דמיינו בלון גומי המחובר למכל לחץ אוויר שנועד לנפחו. את האוויר שבתוך הבלון נוכל לדמות לכל הדברים שאנו יודעים שאנו יודעים. לדוגמה, אם בחרתם לקרוא ספר זה, אתם ודאי יודעים שאתם יודעים מה זה ספר, שאתם בקיאים בשפה העברית, שאתם יכולים לקרוא. את האוויר שבמכל הלחץ, לעומת זאת, נוכל לדמות לדברים שאנו יודעים שאנו לא יודעים. אם כך – אתם יודעים שאינכם יודעים מה כתוב בהמשכו של הספר, עדיין. הבלון ומכל לחץ האוויר הם המסגרת התודעתית שלנו בכללותה. מרגע היוולדנו ולאורך חיינו אנו עסוקים בלמידת מידע ובאיסופו, ברכישת מיומנויות, ובעצם – בהעברת אוויר ממכל הלחץ אל הבלון ובניפוחו. אם נתבונן על התמונה בכללותה, נבין שמחוץ למסגרת שאנו מכירים – מחוץ לבלון ולמכל לחץ האוויר – קיים חלל אינסופי של כל אשר אנו לא יודעים שאנו לא יודעים. כשאנו מבקשים להרחיב את התודעה שלנו, עלינו לפוצץ את הבלון ואת מכל לחץ האוויר. לפוגג את הגבולות התוחמים את התודעה שלנו ומייצרים לה מקורות השראה מובנים. להיפתח לאיסוף תגליות חדשות מחלל אי־הידיעה.
אם כך, מדוע אנו חושבים ומתנהגים כפי שאנו נוהגים? מה הקשר בין דרך חשיבתנו והתנהגותנו לגורלנו? כיצד עלינו לפעול כדי לפוגג את גבולות התודעה, להשפיע על המציאות שלנו ולשפר את חיינו?
מטרתי בספר זה היא לערער, ולו במעט, את יסודות היכרותנו את המציאות ולעורר מוטיבציה להטיל ספק, לחקור, להבין, להיות מודעים לשאלות שיאירו את עינינו. אפשר לצאת יחדיו, ולו לרגע, מדעתנו וממשחק החיים ולהיישיר מבט אל הגורילות, לחבר את הנקודות ולצעוד יחד אל תובנות משמעותיות. אני רוצה להאמין שבסיום קריאתו נכיר שלל אשליות העוטפות אותנו מכל עבר, נבין מעט יותר את מגרש המשחקים הזה המכונה מציאות, כי נוכל לתהות על החוקים המתקיימים בו, להביט בו בעיניים חדשות, רעננות ונשחק מחדש, והפעם כשידנו על העליונה.
