ניצלתי. אחרי שלושה ימים בלי אלי, שנסע למחנה כדורסל, הגיעה לריסה והצילה אותי. היא הזמינה אותי להתארח אצלה בחוף להמשך השבוע. מספיק ודי להאכיל תרנגולות ולאסוף ביצים או לסדר את האסם עם אבא. זה היה נוראי. תפסתי שיזוף של עבודה ורציתי פסי שיזוף של ביקיני.
אלי התקשר אתמול, וסיפרתי לו כמה משעמם פה. הייתי בת חמש־עשרה. הקיץ הזה אמור היה להיות כיפי. לא כמו כל הקיצים האחרים. לעזור לאבא בחווה כבר לא ריגש אותי יותר. סיפרתי את זה לאלי ולפני שהבנתי מה קורה, דודה שלו לריסה, שמבוגרת מאיתנו בשלוש שנים, התקשרה אליי. ידעתי שאני חייבת לו בגדול.
לריסה אמורה להתחיל קולג' בסתיו, אבל בינתיים עדיין גרה בבית של ההורים, כלומר סבא וסבתא של אלי. הייתה להם אחוזה מפוארת על שפת הים עם בריכה הורסת. כבר לא יכולתי לחכות. אימא הסכימה לתת לי לנסוע. העברתי לה את הטלפון, כורעת ברך בתחינה כשלריסה התקשרה להזמין. היא כמובן הייתה חייבת לדבר עם אימא של לריסה, אבל בסוף אמרה 'כן', ועכשיו אני פה. עומדת על החול הלבן כגרגירי סוכר של חופי סי בריז, אלבמה. החוף היה מלא תיירים ובנים שזופים וריח של האוקיינוס ושל שמן קוקוס, ומתי על זה. מתי על זה! בדיוק ככה חלמתי שהקיץ שלי ייראה. והנה אני פה, חיה את החלום.
הכול בזכות אלי, ואני אחשוב איך להודות לו. הוא אוהב את עוגיות השוקולד־צ'יפס שלי, אבל זה לא נראה מספיק. מגיע לו יותר על ההצלה. אולי אדבר עם אבא שלי שייקח את אלי לדוג. הוא הסתדר טוב עם האחים שלי ואהב לדוג בקיץ כשיצאנו לבקתת הציד שלנו. אבא שלי והאחים שלי מעולם לא צדו, אבל נהנו מדייג. גם אלי לא טיפוס שיירה בצבי אבל אהב לדוג.
לריסה פלרטטה עם המציל ולא האשמתי אותה על זה. הוא היה ממש חתיך. חייכתי למחשבה עליי מוצאת מישהו בגילי לפלרטט איתו, פרשתי את המגבת והורדתי חולצה. לבשתי ביקיני בוורוד פוקסיה שכיסה יותר מאשר אצל רוב הבנות, והרבה יותר מזה של לריסה. זה היחיד שקיבל אישור מאבא שלי וגם להוציא ממנו את זה היה כמעט בלתי־אפשרי.
שקלתי לשים אוזניות, לשמוע מוזיקה וליהנות מהנוף, אבל שיניתי את דעתי. נהניתי לשמוע את קולות הגלים והאנשים סביבי. הוצאתי מהתיק את 'גאווה ודעה קדומה', לקרוא אותו בפעם השש־עשרה. זה היה הספר האהוב עליי בעולם.
ממש כשהגעתי לסוף הפרק השני הרגשתי צל מעליי. חשבתי שזו לריסה והסתכלתי למעלה בחיוך כדי לשאול אותה אם השיגה דייט לוהט, ומבטי נתקל בפרצוף מוכר. פרצוף שהתבגר קצת ממה שזכרתי מלפני שני קיצים ארוכים. פרצוף שבחורה בחיים לא תשכח. עיניו הכסופות עצרו נשימה ביופיין.
הוא היה בן שש־עשרה עכשיו, אבל שרירי חזהו החשוף נראו בני שמונה־עשרה לפחות. קיוויתי שלריסה לא ראתה אותו. הביקיני הפצפון והציצי די־קאפ שלה בטח ישר ימשכו את תשומת ליבו.
"בליס," אמר. הוא זכר איך קוראים לי.
"נייט," עניתי תוך כדי התיישבות. חלמתי עליו בהקיץ לא מעט מאז שנפגשנו לראשונה בחוף כשהייתי בת שלוש־עשרה.
הוא חייך כאילו התרשם ממני. כאילו ציפה שאזכור אותו אבל לא היה בטוח.
"התחלתי לתהות אם את עדיין גרה באזור," אמר ואז התיישב לצידי. הוא עשה את זה בצורה סקסית מגניבה, ממש כמו שזכרתי מאז. הוא לא נראה מגושם ולא כרע בצורה מוזרה כמו שאנשים בדרך כלל עושים בחול.
"חיפשת אותי?" שאלתי. ליבי נרעד באושר בחזי. הוא רצה למצוא אותי.
"ברור. את הזיכרון הכי טוב שלי מהמקום הזה. בטח שלא הבר המחורבן של סבא שלי."
הוא קילל. אלי אף פעם לא קילל. האחים שלי דיברו לא יפה כשהוריי לא היו בסביבה, אבל לא בציבור וכשיצאו לעבוד בחווה קיללו סתם בשביל הכיף. אצל נייט זה נראה הרבה יותר בוגר. כאילו הוא מאוד בטוח בעצמו.
"לכמה זמן תהיה בעיר?" שאלתי, משתדלת להיראות קולית כמו נייט עם הקללות שלו. אבל בפנים הרגשתי אחרת: כמו ילדה קטנה וסתומה שבא לה רק לצווח משמחה שהוא פה, שהבחור מהחלומות שלי חזר לסי בריז.
"לכל הקיץ. ההורים שלי החליטו שאני צריך הפסקה מרוזמרי ביץ' והחברים שלי. או במילים אחרות, קיבלתי עונש."
"עונש?" שאלתי בסקרנות רבה.
הוא חייך וקרץ לי. "סיפור לפעם אחרת. לא רוצה שתיבהלי ותברחי לי. מה, רק מצאתי אותך."
לברוח? ממש. לא התכוונתי ללכת לשום מקום. מבחינתי הייתי מוכנה לשבת פה כל הקיץ בלי לזוז אם זה אומר שנייט פינליי ישב לידי.
1
בליס יורק
אחרי שבע שנים...
מסיבת סיום י"ב. לא הלכתי לשלי. כמו להרבה דברים אחרים בתיכון. פספסתי הכול. רק כשמלאו לי תשע־עשרה יצאתי לדייט ראשון אמיתי. עד אותו זמן הניסיון היחיד שהיה לי עם בנים היה מהקיץ של גיל חמש־עשרה. ביליתי אותו עם מישהו. מישהו שלא אשכח לעולם. כמו כל הדברים הטובים שהיו לי בחיים... לפני הסרטן.
בסוף אוקטובר, אחרי שהוא חזר לרוזמרי ביץ' שבפלורידה, התחלתי להרגיש עייפה ועלה לי החום. לשני הדברים לא נמצא הסבר. עד נובמבר שניהם כבר יצאו משליטה ואז גילו אצלי לוקמיה. עולמי התהפך בביקור אחד, באותה פגישה עם הרופא ובני משפחתי. הנער שחשבתי שאני אוהבת אופסן בזיכרוני כמושא הערצה. חשבתי עליו בכל פעם שפחדתי, מה שקרה לעיתים הרבה יותר מדי תכופות בזמנו.
לא עניתי לטלפונים שלו ולא החזרתי לו הודעות, עד שלקראת חג המולד הוא הפסיק לנסות. מה יכולתי לומר לו? אם הוא היה רואה אותי קירחת מתופעות הלוואי של הכימותרפיה, זה היה מקלקל את הזיכרונות המיוחדים מהקיץ שבילינו יחדיו. לכן נצרתי אותם, אך בתמורה איבדתי אותו. מהר מאוד הכול התמקד בלשרוד את היום הבא. לגבור על הסרטן האפל שחולל שמות בגופי. בסופו של דבר ניצחתי.
כן, גברתי על הסרטן. אך מאחר שאבא של אימא שלי מת ממחלת הסרטן, היא לא מורידה ממני עין. היא לא מסוגלת לתת לי לחיות חיים נורמליים למרות שאני נקייה מסרטן כבר ארבע שנים. אבא אמר ש"צריך לגלות הבנה." אימא שלי פחדה פחד מוות כשרק אובחנתי. היא בכתה אז הרבה וחיבקה אותי. הרבה פעמים תהיתי אם נלחמתי קשה כל כך לגבור על הסרטן כי לא רציתי שאימא שלי תהיה עצובה. לא יכולתי לעמוד במחשבה על כמה תסבול אם תאבד ילד.
כך שבגיל עשרים ושתיים עדיין התגוררתי בבית, וכעת צילמתי את הגדול מבין שלושת האחים שלי, קרוז, עם בת הזוג שלו לפני היציאה למסיבה. כבר התרגלתי לחיות דרכו, אבל בהחלט הרגשתי מוכנה לשינוי. שמחתי שהאחים שלי זכו בחיים נורמליים ויכולתי לחוות דרכם את הנורמליות שאיבדתי. קרוז עשה כל מה שלא יכולתי לעשות בזמן שהייתי חולה בלוקמיה.
היה לי נחמד לראות את אימא ואבא שלי, במיוחד את אימא, כהורים לילדים בריאים ואהבתי את זה. הבנים הקריבו הרבה בשנים שבהן שלטה מחלתי במשפחה שלנו. הם נאלצו לגור אצל חברים טובים של ההורים שלי, וילואו ומרקוס הארדי. אימא ואבא גרו איתי בבית־החולים לילדים שבאטלנטה.
קורד היה בן שש־עשרה כעת. ההורים שלנו החמיצו את יום הולדתו העשירי כי עברתי כימותרפיה באותו יום. לקליי מלאו שמונה באותה שנה, וגם מזה הם נעדרו. היה לי מזל שהבנים לא נטרו טינה. הלוקמיה לא רק גנבה ממני את נעוריי, היא גזלה גם מהם זיכרונות רבים. זיכרונות שהוריי היו אמורים לקחת בהם חלק. אבל הבנים כתבו לי ברכות, שלחו לי חבילות, מגזינים וספרים וגם עוגיות שאפו עם וילואו.
בסופו של דבר המשפחה חזרה לשיווי משקל. אנחנו פחות או יותר נורמליים עכשיו. כשצילמתי את קרוז וראיתי את אימא נותנת לו נשיקה על הלחי, יכולתי לחייך ולדעת שהכול יהיה בסדר. אזכה לראות את אחיי גדלים. חיי לא נגדעו באיבם כמו שפחדתי שיקרה. ניתנה לי הזדמנות שנייה. פספסתי הרבה והגיע הזמן שאפסיק לפספס. אימא לא צריכה יותר לשמור עליי בצמר גפן. אני בריאה ואדם מבוגר. נשארתי בבית כדי שתהיה מרוצה, אבל הגיע הזמן שאחיה כמו שאני אמורה לחיות, ולא אדחה את זה יותר למען אימא שלי. ידעתי שאבא יבין. יהיה לו עצוב אבל הוא יבין. רק שלא הולך להיות קל לספר להם שאני מתכוונת לעזוב את הבית.
"סע בזהירות," אמר אבא לקרוז. הוא לקח את הג'יפ השחור של אבא, ואבא ממש אהב את הג'יפ הזה. עוד דרך של ההורים שלי לנסות לפצות את הבנים. הם ידעו שהם פספסו הרבה בחיים בגללי, ולכן השתדלו שמה שהם לא מחמיצים יהיה מיוחד.
"תבלו! תשלחו תמונות!" צעקה להם אימא שלי כשיצאו. כאילו שקרוז הולך לצלם ולשלוח לה את התמונות. ניסיתי לשווא לכבוש חיוך מרוב שזה הצחיק אותי.
"אימא, הוא לא הולך לצלם," הודיע לה קורד בגלגול עיניים, ואילו היא הסתובבה בחיוך רחב. "אני יודעת. אמרתי לכריסטינה. היא תעשה את זה בשמחה."
כריסטינה הייתה בת הזוג שלו. הם היו ביחד בערך שלושה חודשים. שיא חדש מבחינתו. אח שלי החליף בנות בקצב מטורף. אבל את כריסטינה הוא הגדיר כ"חברה" שלו. לראשונה אי־פעם.
הוא היה דלוק תקופה ארוכה על האדלי סטון. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנה ובת של כוכב רוק שהוא במקרה חבר טוב של הוריי. ג'קס סטון היה אליל נעורים ידוע בתקופה שאבא שלי למד בקולג'. עכשיו הוא נחשב לאגדת רוק, למרות שהתחתן רק עם אישה אחת ונותר נשוי לה כל השנים. הם גידלו ביחד שתי בנות, והיציבות שלו דווקא תרמה לפופולריות שלו, משום שבדרך כלל זה הפוך.
אבל האדלי סטון זה סיפור אחר. היא גדלה יחסית בבידוד בגלל הפרסום של ג'קס ולא הייתה חברותית במיוחד. בכל מפגש שלנו עם החברים של ההורים שלי קרוז פלרטט עם האדלי בלי הפסקה. זה היה קצת מצחיק וקצת עצוב. היא לחלוטין לא הייתה מעוניינת.
קרוז בדרך כלל השיג כל בחורה שרצה. הוא דמה מאוד לאבא כשהיה בגילו. אימא אמרה שהוא שתי טיפות מים אבא. אבל האדלי לא התרשמה. אולי זה דווקא עשה לו טוב. היא ריסנה לו קצת את האגו. זה עזר לו לא לעוף על עצמו יותר מדי.
"אני הולך לסרט עם הנדריקס." קורד יצא לכיוון הטנדר פורד הישן שחלק עם קרוז בתורות.
"חשבתי שלא נותנים לכם יותר להיכנס לקולנוע," הזכירה לו אימא.
קורד הציץ אחורה מעל כתפו. "לא לקולנוע במוֹבּייל. רק בסי בריז."
"אל תסתבכו בצרות," הורה אבא בקולו האבהי הרציני.
לא קרה שהנדריקס דרייק וקורד הלכו לאיפשהו ולא הסתבכו בצרות.
"שיהיה בהצלחה," עניתי.
אימא הביטה בי בדאגה. "הבנים האלה של משפחת דרייק, זה משהו נורא."
צחקתי, כי לדעתי כל הפוסל במומו פוסל. אנשים אמרו אותו דבר על הבנים של משפחת יורק. הבנים של אימא היו לא פחות נוראים. בגלל זה החבר הכי טוב שלי אלי הארדי ואני קראנו לדרייקים ולאחים שלי "השישייה האיומה" פחות או יותר מאז שנולדו.
"אני רוצה לדבר איתכם בזמן שהבנים אינם," הודעתי להורים שלי. אחי הצעיר קליי הלך לישון אצל קיגן דרייק. רציתי לנצל את ההזדמנות לספר להם שאני מתכוונת לעזוב את הבית. השבוע הבא הלך והתקרב.
"בסדר," הגיבה אימא ובחנה אותי פתאום בתשומת לב.
אבא הוסיף, "אפשר לדבר בזמן שנאכל?"
"בטח," אמרתי. "אין בעיה." זה לא הולך להיות קל בכל מקרה, עם או בלי אוכל.
"אז מה העניין? את מרגישה בסדר?" אימא נחרדה פתאום. הלוואי שלא הייתה חיה בפחד קבוע שהמחלה שלי תחזור.
"אני מרגישה מצוין. זה לא זה."
"את נראית קצת חיוורת," אמרה והניחה יד על מצחי.
"אימא, אני בסדר."
בגלל זה הייתי חייבת לעזוב. היא תמיד התייחסה אליי ככה. כאל ילדה קטנה וחולה שהיא צריכה לטפל בה ולשמור עליה.
"אם נראה לך שאת לא מרגישה טוב אנחנו צריכים ללכת לרופא..."
"אימא, אני לא חולה," קטעתי אותה שוב.
"בטוחה?"
"אני עוזבת את הבית."
שניהם קפאו פתאום, לא יודעים מה לומר.
נייט פינליי
אוקטביה? ברצינות? אוקטביה? היא הולכת לקרוא למקום על שמה. תהיתי למה אני בכלל מופתע. אוקטביה מבריקה ובורכה ביצירתיות. במידה נדיבה, אני מודה. אבל היא גם הצאצא היחיד של מייסד 'כולבו בקט'. כמוני, גם אוקטביה נולדה עם כפית זהב בפה וגדלה עם כל היתרונות והפריווילגיות, אם כי שלה השפיעו עליה אחרת.
בגלל זה אימא שלי לא הייתה מרוצה כשהודעתי על אירוסינו. היא לא מתה על אוקטביה. לטענתה, רצתה שיהיה לי מה שיש לה ולאבא, אבל זה לא יקרה. היא חשבה שיכול היה להיות לי את זה עם ליילה קייט. ידעתי מה כולם חושבים. הם מתכננים את החתונה שלי מרגע שליילה קייט נולדה. ברגע שנודע שהיא בת כולם התחילו לרקום תוכניות מעל הראש שלנו. הם אולי לא אמרו את זה במפורש אבל היה ברור מה עובר להם בראש. לכולם, גם אם הם לא הודו בכך. אוקטביה שונה מליילה קייט. בכל מובן אפשרי.
הבעיה עם ליילה קייט הייתה שראינו זה בזה בני משפחה. היא הייתה מבחינתי כמו עוד אחות קטנה. היא ידעה את זה וגם חשה כך. אבל האימהות שלנו עוד נאחזו בתקווה והאמינו שאנחנו עדיין יכולים להתחתן. שבאורח פלא נהפוך לזוג.
אוקטביה התאימה לי. היינו דומים יותר ממה שאימא שלי הבינה. שנינו רצינו להותיר בעולם חותם שלא קשור להורינו המפורסמים. רצינו לטייל ולא רצינו ילדים. היא הייתה טיפה מפונקת. לא, האמת שהיא מקולקלת לחלוטין, אבל הסכמנו לחתום על הסכם רכוש לפני הנישואים.
להורים שלי יש משהו מאוד נדיר. כבר לא רואים את זה הרבה בעולם. נכון שגדלתי במחיצת משפחה וחברים בעלי נסיבות חיים דומות וחיי נישואים מאושרים, אבל הייתי שונה מהם ומהילדים שלהם. לא רציתי להשתקע ברוזמרי ביץ', להשריץ צאצאים ולגדל אותם. גם לא התחשק לי במיוחד להעביר אחר צהריים בגולף ואחר כך ארוחת ערב בקרינגטון, הקאנטרי קלאב היוקרתי בעיר. רציתי לחוות דברים חדשים ולהתפרנס בכוחות עצמי. רציתי להיות אדם עצמאי.
סילקתי מעליי את המחשבות האלה. זה העולם שאימא שלי רצתה בשבילי, לא מה שאני רציתי, והיא ידעה את זה. היא כיבדה את זה. הגיע הזמן להתמקד במה שבאתי לעשות. באתי הנה לארגן את הגעת המשלוח של אוקטביה בזמן שהיא רוכשת עוד ברומא. הפתיחה הגדולה בעוד שבועיים. נותרו עוד הרבה דברים להספיק בארבעה־עשר יום, והייתה לי הרגשה שאני הולך להיתקע. הפלוס היחיד היה שהתאפשר לי לבלות עם סבא בזמן שעשיתי כל מיני שטויות בשביל אוקטביה. לאבא של אימא שלי הייתה מסעדה בסי בריז, אלבמה, שם עתיד להיפתח הסניף הראשון של 'אוקטביה'. התיירים מתחילים להגיע בחודש הבא והיא רצתה להיות מוכנה לקראתם.
שלפתי את המפתחות לחנות מהכיס ופניתי לכיוון הטיילת. ברור שהחנות שלה נמצאת באזור הכי היוקרתי. המסעדה של סבא זה סיפור אחר לגמרי. רחוקה מהבנייה היוקרתית החדשה. היה למקום אופי צנוע. העסק של אוקטביה נראה מלוטש ומרהיב, אבל חסרה בו ההיסטוריה של העסק של סבא.
הדלת ל'אוקטביה' נפתחה לרווחה ומתוכה יצא מגדל ארגזים. נעצרתי כי הוא התחיל ליפול לכיוון שלי ורגע לפני שהתרסק הספקתי לדבר.
"זהירות," אמרתי ושלחתי יד לתמוך במי שמאחורי הקרטונים. "אתה לא רואה לאן אתה הולך?"
שמעתי צווחה והארגזים נפלו. התקרבתי לעזור, ועיניי נתקלו בזוג עיניים מוכר לי היטב. ראיתי עיניים כאלה רק פעם אחת בעבר, כחולות, עמוקות ושלוות. גם השיער הכהה שגלש עד מתחת לכתפיה היה מוכר לי. היא נראתה בוגרת יותר וגופה התעגל בכל המקומות הנכונים. אין ספק שהתפתחה מאז גיל העשרה. כבר לא בת חמש־עשרה אלא אישה.
בליס יורק הייתה האהבה הראשונה שלי. או כך לפחות חשבתי בזמנו. אחר כך הבנתי שזה היה רק עניין גופני, כי לא היה לי מושג מה זו אהבה. הפרצוף שלה, אפילו בלי איפור, היה עוצר את התנועה בכביש. היא נראתה אמיתית כמו שזכרתי. לא היה בה שום דבר מזויף. פעם חשבתי שכשהיא מחייכת העולם שלי מושלם.
"אוי, מצטערת..." אמרה, אך השתתקה כשעיניה סרקו את פניי. ראיתי שזיהתה. היא זכרה אותי. ידעה מי אני. הנער שנישק אותה נשיקה ראשונה. שאמר לה שיאהב אותה לנצח. ואז עזבתי בתום הקיץ, חושב שמדובר בתחילתו של נצח. הייתי קצת רומנטיקן בזמנו. זה היה לפני שהבנתי שנשים אינן רכות ויפות כפי שהן נראות מבחוץ. אימא שלי הייתה מושלמת מבפנים ומבחוץ, אבל לאחותי הקטנה אופליה ללא ספק היה צד מרושע.
"את עובדת פה?" שאלתי לפני שהספיקה לומר את שמי. לא רציתי להיזכר בקיץ ההוא. זכרתי אותו יותר מדי זמן. אחרי שסוף־סוף קלטתי שבליס יורק לא הייתה הבחורה המושלמת, הרשיתי לעצמי לשכוח ממנה לגמרי.
היא פצתה פה לדבר אבל רק הנהנה לאיטה.
ידעתי שאוקטביה שכרה מישהי שתעזור לה לארגן הכול. רק לא ידעתי איך קוראים לה. לא שזה משנה. הקיץ הזה קרה לפני שבע שנים והתכוונתי שיישאר בעבר.
הרמתי ארגז שנפל. "אני נייט, הארוס של אוקטביה." זה אמור לענות לשאלות שלה וגם לגרום לה להאמין שלא זכרתי. "אקח את הארגזים האלה למחזור."
לא חיכיתי שתאמר לי את שמה. ישר התחלתי להרים את שאר הארגזים שנפלו. היה נדמה לי שהיא לא זזה כמה דקות, אבל אולי חלפו רק שניות מעטות. הייתי מתוח. לא בטוח למה. אם הייתה אומרת לי מי היא ושואלת אם אני זוכר, עדיין הייתי יכול להעמיד פנים ששכחתי. עברו שבע שנים מחורבנות. היינו ילדים. עכשיו אנחנו לא. אני בן אדם אחר, ובטח גם היא.
"בסדר, אה... תודה," אמרה. רציתי לשאת מבט ולהסתכל עליה הולכת. לראות איזו אישה הפכה להיות. עד כמה השתנה הגוף שלה. ההצצה הראשונה שהרשיתי לעצמי הייתה מרשימה והתחשק לי עוד. בזמנו היא הייתה יפהפייה. עכשיו הייתה פשוט מהממת ואני אמור לעבוד עם היפהפייה הזאת שבועיים מחורבנים שלמים.
שיט.
זה יכול לקרות רק לי.
הסתובבתי ללכת עם הארגזים כשהדלת נפתחה חזרה.
"סליחה. שכחתי להגיד לך איפה פח המִחזור." היא נשמעה רשמית, לחוצה ומהוססת. יכולתי להרגיע אותה, להיות גלוי לב ולטהר את האווירה באותו רגע. אבל בשביל זה הייתי צריך לזכור אותה. את הבחורה שבכוונה שכחתי. אמרתי לה שאני אוהב אותה, והיא היחידה אי־פעם שאמרתי לה את זה. לומדים מהניסיון, ואני למדתי מהניסיון שלי עם בליס יורק.
אני חייב להפסיק לחשוב על החרא הזה.
"זה ממש שם מאחורי הבניין," הצביעה.
הנהנתי. "הבנתי." ואז הלכתי משם. לא יצרתי קשר עין. אפילו לא אמרתי תודה.
"צריך עזרה?" היא קראה אחריי.
"לא." התנהגתי מגעיל. לא ראיתי אפשרות אחרת להתמודד עם זה. אימא שלי הייתה מתביישת בי.
