התנין מנחל התנינים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התנין מנחל התנינים

התנין מנחל התנינים

עוד על הספר

צור שיזף

צוּר שיזף (נולד ב-1959) הוא סופר מסעות ופרוזה, עיתונאי, צלם ונוסע ישראלי.

ב-1988 יצא ספרו הראשון - "נמר בהרים" ומיד לאחריו (1992,1993) שני ספרי מסע - "ספר ים" על חופי הים של ארץ ישראל ו"דרך המשי" - מסע גדול על דרך המשי מאיסטנבול להונג קונג, דרך מרכז אסיה, פקיסטן וסין. שיזף היה הנוסע המערבי הראשון שחצה בגפו את מרכז אסיה לאחר התמוטטותה של האימפריה הסובייטית. 

ב-1988 החל לכתוב לעיתון "העיר" ולאחריו למוספים של עיתון "חדשות", "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" "הארץ", "דבר השבוע", "מוניטין", "פרוזה", "מסע אחר" ועוד. בין השנים 1993 ו-1996 שימש כעורך סדרת "מסעות" בהוצאת ידיעות אחרונות ולאחר מכן בהוצאת "כתר". ב-1999 היה השתתף ביוזמה של המגזין "מסע אחר" להקים ערוץ טלוויזיה, השתתף בתוכנית פיילוט, אך הערוץ לא הוקם לבסוף.  ב-2000, עם יסודו של אתר ynet הזמין אותו יון פדר לכתוב מאמרי דעה.

בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.


רומנים:
נמר בהרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה (הספרייה), 1988.
הרקדנית, עם עובד, 1992.
בודהא האדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.
אהבה על קו השבר, הוצאת חרגול, 1998.
סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה (הספרייה), 2000.
האיש המאושר, סיפור, הוצאת חרגול, 2007.
אשת הטייס שנעלם, הוצאת חרגול-עם עובד, 2011

ספרי מסע:
ספר ים – מסע לאורך קו החוף הישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1991
דרך המשי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1992
הדרך לאושר, מסע במדבריות, כתר ספרים, 1994
כשפים בוואנקבמבה, כתר, 1997
הפנאמריקנה, כתר, 2001
שאנטי שאנטי בלגן - מסע ישראלי בהודו, חרגול, 2004
סוף הדרך - מותה של מדינה, עם עובד, סדרת מסעות, 2007
דאעש, מסע אל מפתנו של השטן, הקיבוץ המאוחד, 2016

אגדות:
השד מהסטף, אגדות טבע ארץ ישראליות, איורים - דניאלה רוג'רי-יפה, ספריית מסעות - אגדות, 2016
התנין מנחל תנינים, אגדות טבע ארץ ישראליות, איורים - דניאלה רוג'רי-יפה, ספריית מסעות - אגדות, 2019

מדריכי טיולים:
סיני ומצרים, כתר, 1994.
ירדן, כתר, 1995.

תערוכות צילום:
במקום בו האדמה רועדת - צילום מאזורי סכנה, על רציפי תחנת הרכבת של אוניברסיטת תל אביב, 2004
חלום שנת ישרים (עם הצייר יאן ראוכוורגר), 2005
צור שיזף תולה כביסה, מעל מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב, 2006
הפרצוף של יפו - עטיפת מרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו בארבעים פורטרטים יפואיים לחגיגות המאה של תל אביב, 2009
מהפיכות! בנמל יפו, 2011

סרטים:
מסע הייסורים של הפליטים - מסע בעקבות הפליטים מפרברי מוסול לברלין, מבט שני ערוץ 1 יוני 2016
ישראלי אנגלי וגמל – מסע חוצה נגב לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2000
הואדי של אלוהים – סיפור של מסע וגלישה בוואדי אבו חשייב בסיני לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001
המצוד אחרי הצייד – סרט על קרקלים (חתול בר מדברי גדול) בערבה הישראלית לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001
מסע בעקבות הפסים – סרט מסע על הרכבות ההיסטוריות, הקיימות והעתידיות של מדינת ישראל לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yck7jcss

תקציר

"כאן," הוא אמר לעצמו. "הגעתי לנחל התנינים. בטוח יש פה תנינים. 
זה חייב להיות נחל התנינים!" 
 ואז הוא חטף מכה בצד והביט בתדהמה בשפמנון ענק שנגח אותו.
זה היה דג ענק. גדול כמו נין התנין. דג של שני מטרים עם עיניים זוממות ופה מחייך ושפם ענק שזז לכל מקום במים כמו נחש ארוך.
"לא פה!" אמר השפמנון, "אתה גדול מידי, אין לך מקום פה."
"אל תדבר שטויות!" אמר נין התנין. "אני אהיה פה אם אני רוצה. כי תנינים לא פוחדים מאף אחד. והם יכולים בביס אחד לבלוע שפמנון, אפילו כזה עם שפמות באורך של נחש בינוני. ופה זה נחל התנינים?"
"לא," אמר השפמנון, "זה נחל השפמנונים!"
"את זה עוד ניראה," אמר נין התנין והתנפל על נון השפמנון. 
"את זה אתה תיראה," התחמק נון השפמנון, הסתובב במהירות ושחה להביא את להקת השפמנונים. 
 
 
את נין התנין ואת נון השפמנון פגשתי בנחל תנינים שבין ג'יסר א-זרקא למעגן מיכאל, את צב הים במפרץ הזכוכית ביפו, והירקון בעצמו סיפר לי את הסיפור על בת הטוחן משבע טחנות ובן הדייגים משפת הים.
יש בספר אגדות ששמעתי לפני הרבה שנים. יש בספר אגדות שהמצאתי. יש אגדות שספרו לי חיות שונות שפגשתי בכל מיני מקומות והתפלאו שאני לא מכיר אותן. כולן אגדות מכאן, מארץ ישראל. מהארץ הקטנה, הצפופה, היפה והמשכרת הזאת שיש בה אנשים כל מיני, חיות לא מעט, צמחים הרבה ושדים שלמזלנו אנחנו יודעים להתמודד איתם. לפחות ידענו.
- צור שיזף

פרק ראשון

התנין מנחל תנינים
 
 
פעם, לפני המון שנים, בקע תנין קטן מביצה של תנינה שהיתה טמונה בחול על גדות הנילוס, הנהר הגדול שמתחיל באמצע אפריקה, ושני היובלים הגדולים שלו, הנילוס הלבן שמתחיל מימת ויקטוריה ולכן קוראים לו הנילוס הלבן, והנילוס הכחול, שמתחיל ברמות אתיופיה קרוב לשמים, ולכן קוראים לו הנילוס הכחול, מתאחדים ליד עיר שהערבים קוראים לה ח'ארטום, ומח'רטום זורם הנהר הגדול דרך מדבר הסהרה הרבה מאות קילומטרים, מפריד אותה למדבר מערבי ומזרחי, יוצר במימיו שנושאים את הטין השחור, שהוא מפרק מהסלעים שהוא עובר לידם, נאת מדבר ירוקה ונפלאה שקוראים לה מצרים. או מתנת הנילוס.
ושם, על גדות הנילוס המיטיב, על חופו של אגם, בקע תנין האחד סקרן. ולאגם שעל גדותיו נולד, קראו פָאיוּם. כי אגדה עתיקה מספרת שיוסף החכם, יעץ לפרעה, לכרות תעלה מהנילוס אל שקע גדול באמצע המדבר וליצור את האגם. וזה לקח 1000 ימים ולילות. אלף יום שנשמרו בשם אל־פָאיוּם.
 
  
 
עם המים זרמו לאגם ולביצות שסביבו גם דגים ותנינים. ולגדות האגם הקימו המצרים הקדמונים עיר ובנו בה מקדש לכל תניני הנילוס ובמיוחד לאל התנינים שניראה כמו אדם עם ראש של תנין וקראו לו סובך. ולכבוד סובך הם בנו תעלה מהאגם אל בריכה עצומה ונפלאה ובתוכה גידלו את התנין האדיר פּצוֻּחוֻס, שאותו היו מאכילים והוא היה שוכב בשמש ומביט באנשים שדואגים לו ומעריצים אותו וחושב לעצמו (כי הוא היה תנין זקן מאוד וחכם מאוד): ככה זה בני אדם. לא חכמים גדולים ולא טיפשים גמורים ותמיד הם צריכים משהו להאמין בו. למשל בתנין שהם חושבים שהוא אלוהים, ואם אני מקבל בגלל זה אוכל — אז טוב מאוד שיש אנשים שהם לא חכמים גדולים ולא טיפשים גמורים.
ושם, על החוף החולי של אגם פָאיוּם, לא רחוק ממקדש סובך, בקע תנין קטן מביצה, מחה את דמעת התנין שכל התנינים נולדים אתה — ורץ אל הנילוס. ואיך הוא ידע לרוץ אל הנילוס? כי התנינים תמיד בוקעים בלילה, ודעו לכם שזה מאוד משנה איפה אימא תנינה הטילה אותם. כי אימא תנינה עולה בלילה מהנהר הגדול, ומחפשת חוף חולי, ומטילה את הביצים. ומהביצים העליונות בוקעים תנינים ומהתחתונות התנינות. למה? ככה.
וככה בקע לו נין התנין הקטן, בן לפצוחוס, שהיה התנין הגדול והקדוש במקדש העיר שקראו לה קרוקודילופוליס - עיר התנינים.
נין רץ אל מי הנהר, מתחמק מכל מי שארב לו בדרך, וצלל לתוך המים. הוא חי ליד הבמבוק והפפירוס וכל יום יצא לחקור עוד קצת את הנהר. הנילוס הוא נהר גדול ונין התנין שחה לפה ושחה לשם ובלי לשים לב, חקר ונבר, וטרף וגרף ואז הוא שמע תנין שיצא להתחמם על הגדה אומר לתנין שני: יש, בארץ רחוקה, נחל שקוראים לו נחל התנינים. והמקום הזה נמצא ליד ביצה וגבעות כורכר ומתחת להרים. אבל לא התנינים שולטים בנחל התנינים כי אם השפמנונים!
ונין התנין, שלא ידע ולא ראה, הרגיש שהוא מתמלא בכעס תניני. השפמנונים? הדגים המצחיקים עם השפמות גרשו את התנינים מנחל התנינים? לא יקום ולא יהיה! אני שוחה לשם. רק לשם. לנחל התנינים. כי נין התנין היה תנין קטן עם חלומות גדולים. ומיד הוא פנה ושחה מהזרוע הפאיומית של הנילוס אל הנילוס הגדול ועל הגדה עמדה אנפה לבנה והוא הביט בה ואמר: "תגידי לי מיד אנפה לבנה, לאיפה שוחים כדי להגיע לנחל תנינים? ותעני לי תיכף אחרת אני אזנק מהמים ואטרוף אותך!"
"אה, אה־שמאלה!" אמרה האנפה שנבהלה מהתנין הקטן, "תשחה עד הים ואם תוכל לסבול את המלח — תשאל שם."
נין התנין פנה שמאלה וזרם עם הנהר הגדול, כי בדיוק ירדו גשמי מונסון באתיופיה, והנהר הפך חום מסחף, ולנין התנין לא היה אכפת להיסחף במימיו הגדולים של הנהר שפתאום התפצל לאלף תעלות הדלתא שמשתרעת בין דמייטה ורוזטה. וכל רגע הוא היה צריך להחליט החלטה, ובכל רגע הוא היה צריך לפנות פניה וכל פעם שהוא שאל ענו לו תנינים, ודייגים, וברווזים לא זהירים ודגי שפמנון שחבטו בו בראשיהם הקשים ואמרו לו — לא מכאן, ולך מכאן, ושחה לשם, וצא מכאן ומה אתה עושה? ולאן אתה הולך? והוא לא הקשיב להם, כי השפמנונים פה לא עניינו אותו, הוא היה בדרך לגרש שפמנונים אחרים, שהשתלטו על נחל התנינים. והוא שחה ושר את השיר התניני על נחל תנינים. שוחה כמו אביו התנין פצוחוס, כשרק חוטמו שבקצה חרטומו ושתי עיניו העגולות והצהובות, מעל מי הנהר השקט.
עד שהגיע הגיע לים.
"לאן אתה שוחה תנין?" שאל אותו הסרטן ששומר על גבול המים המתוקים של הנילוס במקום שבו הם יוצרים מניפה אדומה של סחף בתוך הים התיכון.
"לנחל התנינים!" אמר נין התנין.
"ימינה!" אמר הסרטן ונין התנין שחה ימינה.
"לאן אתה?" שאל הכריש שחור הסנפיר שמפליג ומחכה למה שהנהר פולט, הוא שאל בנימוס כי ראה את שיניו החדות של נין התנין ואת עיניו שלא פוחדות משומדבר.
"לנחל התנינים!" אמר נין התנין. "מתחת לגבעות הכורכר ולהרים!"
"לשם-" הפנה הכריש את חרטומו ונין התנין נסחף עם הזרם לתוך המים המלוחים.
ודעו לכם, שרוב התנינים לא אוהבים מים מלוחים. הם מעדיפים מתוקים. אבל נין התנין היה תנין אחר. וככל שנמשכו מסעותיו, הוא גדל. הוא עוד לא היה ענק, אבל הוא גדל. בפָאיוּם הוא היה באורך שלושים סנטימטרים ועד שהוא הגיע לנילוס הוא כבר היה חצי מטר, וכשהגיע למקום בו מתפצל הנילוס לשני יובלים שיוצרים את הדלתא, הוא היה באורך מטר וכשהגיע לים, הוא היה תנין ארוך של שני מטרים. שזה לא הרבה לתנין, אבל לא מעט לכל דבר אחר. והיו לו שיניים חדות. ודעו לכם יקירי, שהתנין הוא הנשכן המסוכן מכל הנשכנים. ואם הוא מוצא חיה על היבשה — הוא מושך אותה למים ושם הוא טורף אותה. ואם הוא מוצא חיה במים, הוא מעיף אותה אל היבשה, ושם הוא טורף אותה.
ונין התנין יצא לדרך, מרגיש את הזרמים. והוא הלך מרחק לא גדול ולא קטן והגיע לימה רדודה של מים מתוקים ושחה בה להנאתו, ואכל דגים, ושאל את ציפורי הפלמינגו הוורודות אם הן יודעות איפה נחל תנינים והן המריאו בצעקות ורודות ואמרו לו שבדיוק הן עפות לשם כי יש שם ביצות וקנים ומלא דגים, והן נורא מצטערות אבל אין להן מקום והוא יצטרך להסתדר לבד. ונין התנין העקשן, שיצא למצוא את נחל התנינים ולהחזיר אותו לתנינים, עצר בכל נחל בדרך. עד שהגיע לנחל אחד, שכשחה לתוך השפך שלו, יכול היה לראות ביצות והר ורכס של כורכר. וזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה הרים.
ועד שהגיע לשם, הוא כבר היה תנין באורך שלושה מטרים. תנין גדול ונכבד, וכל החיות שהפתיע אותן, נבהלו וברחו. אבל לו, לא היה אכפת. לא מאריות ולא מזאבים, לא משפנים ולא מצבים, לא מנשרים ולא משחפים. כי הוא היה נין התנין ורק ציפורי הפלמינגו הוורודות שכבר טסו צפונה וחזרו דרומה נזפו בו מהשמים: "עכשיו מגיעים? וכמה זמן לוקח לך להגיע? והראינו לך את הדרך אבל אתה — אתה —"
והוא לא הקשיב להן. כי ציפורי הפלמינגו ידועות בתור כאלו שהולכות כל היום עם הראש מתחת למים ולכן המוח שלהן מלא מים ודי ספוגי.
"כאן," הוא אמר לעצמו. "הגעתי לנחל התנינים. בטוח יש פה תנינים.
זה חייב להיות נחל התנינים!"
ואז הוא חטף מכה בצד והביט בתדהמה בשפמנון שנגח אותו.
זה היה דג ענק. גדול כמו נין התנין. דג של שלושה מטרים עם עיניים זוממות ופה מחייך ושפם ענק שזז לכל מקום במים כמו נחש ארוך.
"לא פה!" אמר השפמנון, "אתה גדול מידי, אין מקום פה לשנינו!"
"אל תדבר שטויות!" אמר נין התנין. "אני אהיה פה אם אני רוצה. כי תנינים לא פוחדים מאף אחד. והם יכולים בביס אחד לבלוע שפמנון, אפילו כזה עם שפמות באורך של נחש בינוני. ופה זה נחל התנינים?"
"לא," אמר נון השפמנון, "זה נחל השפמנונים!"
"את זה עוד ניראה-" אמר נין התנין והתנפל על נון השפמנון.
"את זה אתה תיראה," התחמק נון השפמנון, הסתובב במהירות ושחה להביא את להקת השפמנונים.
בבת אחת התנפלו שפמנונים ענקיים על נין התנין מכל הכיוונים, הוא חבט בזנבו, וסגר את מלתעותיו, אבל מכל מקום הגיחו שפמנונים ונגחו אותו בראשיהם הקשים, הודפים אותו בחזרה אל הים, אל החול והגלים.
זה לא היה קרב בין שווים.
"באמת?" נהם נין התנין בנהמה התנינית, "אותי? דגים?"
"שפמנונים!" הוציא נון השפמנון את ראשו הגדול מהמים ושפמותיו תופפו על פניהם כמו מקלות רבים של מתופף ואת הרעש שמעו עד ההרים, כי שפמנונים אוהבים להוציא את הראש מהמים ולהביט מי מגיע, כי הם הסקרנים שבדגים.
"לא אכפת לי איך קוראים לכם, אני אטרוף אתכם!"
"אותנו לא טורפים." תופף נון השפמנון בשפמותיו. ומי הנחל הפכו לקצף ונתזים.
נין התנין הסתער לתוך הנחל הקוצף והשפמנונים עשו את עצמם נמלטים במעלה הזרם לתוך ביצות הכברה שמשתרעות משולי הכרמל ועד הים. הוא רדף אחריהם והם הקיפו אותו מכל הצדדים, נוגחים ומפילים ומעייפים. ועם כל המהירות ומכות הזנב והקפיצות, הוא לא הצליח להזיק להם בכמעט כלום. וזה עייף אותו מאוד.
וכשהתעייף, תקפו אותו השפמנונים כאילו זה משחק בשבילם. עד שנמלט ויצא מהמים ופסע בהילוך התנינים המצחיק והתיישב על גבעה קטנה לאסוף כוחות ולהתחמם בשמש.
ושם, כשרבץ מת מעייפות, ושאל את עצמו מה יעשה עם כל השפמנונים קשי הראש האלו שמתנפלים עליו, הוא ראה פתאום תנינה.
"אתה חדש פה?" היא שאלה.
"כן," הוא אמר והיה קצת נבוך.
"ולא אמרו לך לא לריב עם נון השפמנון?"
"רק הגעתי. פה זה נחל התנינים?"
"הלוואי." אמרה התנינה. "זה נחל השפמנונים שבו מולך נון השפמנון." ועינייה התמלאו דמעות תנינה ונין התנין חשב שאלו הדמעות הכי יפות שראה בחיים.
"את זה באתי לתקן. איך זה קרה ששפמנונים מנהלים פה את העניינים ולא תנינים? אנחנו, שאנחנו מהקדומות והחזקות שבחיות, בורחים משפמנונים?"
ונינה התנינה הביטה בו ודמעות תנין בעיניה ואמרה: "אספר לך סיפור שהיה:
פעם, לפני הרבה שנים, לשפמנונים לא היה שפם. והם חיו כאן בנחל. ואז, יום אחד הגיעו התנינים. כי הם שמעו על הנחל שמתחת להרים ולגבעות הכורכר עם הביצה הנפלאה שדומה לביצות של הנילוס ונון השפמנון, שכל השפמנונים הם בניו, ידע שאם התנינים יאכלו את כל הנונים — לא יהיו יותר נונים ואיך שהתנין הגדול והאמיץ שחה עם אפו מעל המים לתוך השפך של הנחל, הוא התנפל עליו וחבט בו. והתנין חבט בו בחזרה. ונון עף בשמים ותוך כדי מעוף הוא כיוון את ראשו העגול והחזק וחבט בתנין בדיוק בשפה התחתונה שנפערה בתדהמה. ונון שחה אחורה והתנין סגר את פיו בנהמה תנינית והצליח לתפוס את קצות אניציו הקצרים של נון שהיה לו שפם קצר שאתו הוא היה חש מי עובר במים לידו, או בבוץ מתחתיו. ונון ניסה להשתחרר והתנין לא הרפה ונון הרגיש את אניצי שפמו מתארכים. והוא נסוג מהתנין שסגר על השפמות שהלכו והתארכו ובסוף החליקו מפיו.
ונון, שנהיה שפמנון, שאג את קריאת השפמנונים הנוראה: נונים! ומכל רחבי ביצת הכברה ונחלי תמסח והתנינים זרמו דגים, ותקפו את התנינים. והתנינים נאלצו לסגת בחזרה אל החוף כי הם לא היו מוכנים, וכל פעם שהם ניסו להתקרב, השפמנונים גרשו אותם. זה היה מעליב, זה היה נורא, אבל ככה זה היה.
"ומאז התנינים לא מתעסקים עם דגי הנחל. ואם הם רוצים, הם זוחלים וצדים חיות על הגדות או אוכלים צדפות. הדבר היחיד שיצא מהקרב ההוא שאניצי השפם הקצרים של נון התארכו נורא ונהיה לו שפם שאי אפשר להתעלם ממנו וכל פעם שהוא סובב את ראשו הוא מרגיש כל תנועה של כל מה שזז במים, ומתחת לבוץ ואפילו את רפרוף כנפי השלדגים שמעופפים מעל המים ואורבים לדגים הצעירים הוא מרגיש. ומצד אחד הוא לא יכול לנוח, ומצד שני אף אחד כבר לא יכול להפתיע אותו. ופן, אל החיות והיער והנהר הגיע אחרי הקרב ושינה את שמו מנון לשפמנון והוא היה מאוד גאה בזה. וכל השפמנונים מאז."
"כמה שנים עברו מאז שנתתם לדגים לנצח אתכם?"
"הרבה." הרכינה נינה התנינה את ראשה בעצב.
"באתי לשנות את זה!" הודיע נין התנין.
נינה התנינה הביטה בו בדמעות התנין היפות שלה ונין התנין הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה, ולכן פער את פיו ונהם: "היה לא תהיה!" וזינק לתוך המים, ומכל העברים נהרו השפמנונים ובראשם נון השפמנון. הם נלחמו, תנין מול שפמנון - נין התנין מול נון השפמנון ואלף שפמנוניו.
מי הנחל והביצה התערבלו והאדימו והקציפו, והקרב לא נרגע ולא נפסק, וכל החיות עמדו על גדות הנחל והביטו במים הלבנים־אדומים־בוציים־גועשים, והפלמינגו צרחו והשחפים צללו ובני האדם נזעקו מהעיר שלהם וראו את התנין האדיר נין ואת השפמנון הענק נון מסתערים אחד על השני בנהמות, בלועות פעורים, ובחבטות ראש אדירות.
ואחרי שלושה ימים של קרב אדירים, רבצו נון השפמנון ונין התנין זה מול זה. התנין לא יכול היה לפעור יותר את פיו מרוב עייפות ונון השפמנון לא יכול היה להניע את שפמו מרוב תשישות, ומסביב היו המוני שפמנונים פצועים וגוססים.
ונון השפמנון אמר בקולו הזקן לנין התנין: "בוא נפסיק להילחם נין התנין."
"רק אם תודה שזה נחל התנינים!" נהם נין התנין בקול חלש, עמוק ונמוך.
ונון השפמנון הסתכל על מי הנחל האדומים, ועל הקנים שמאחוריהם התחבאו דגי השפמנון ואמר: "נקרא לו נחל תנינים רק אם תבטיח שלעולם לא תיגע בשפמנונים."
"מבטיח," אמר נין התנין ועיניה של נינה התנינה התמלאו בדמעות תנין שקופות ויפות שיש האומרים שכשהן נופלות על פני החול בלילות ירח מלא, הן הופכות לאבני הטופז הצהבהבות והנדירות שכולם ידעים שהן דמעותיהן של תנינות מאוהבות.
ונון השפמנון שחה לדרכו מוקף בכל השפנונים לכיוון רכס הכרמל ונין התנין שחה עם נינה התנינה לבריכה שעד היום קוראים לה בריכת תמסח והיא מוקפת בקנים גבוהים ונופרים מכסים את פניה.
אבל מכיוון שתנינים ושפמנונים לא כותבים סיפורים, קראו האנשים שבנו את העיר שבשפך הנחל לעירם עיר התנינים ובנו בריכה גדולה לנין התנין, שנמנם על גדותיה עוד שנים ארוכות, כשנינה התנינה דומעת דמעות תנינה מאוהבת לידו.
ומאז קוראים לנחל, נחל תנינים.
למרות שהיום אפשר למצוא בו רק שפמנונים.
וביום חם, אם תעמדו ליד הבריכה שבין האקליפטוסים לסכר שבנה הורדוס המלך, תוכלו לראות את נון השפמנון, או את בני בניו, נכדי נכדיו וניני ניניו הנונים, מציצים החוצה לראות ששום תנין לא חושב לעצמו שהוא יכול לבוא ולטרוף את מי שהוא רוצה רק בגלל שיש לו שיניים גדולות ועור של תנין.

צור שיזף

צוּר שיזף (נולד ב-1959) הוא סופר מסעות ופרוזה, עיתונאי, צלם ונוסע ישראלי.

ב-1988 יצא ספרו הראשון - "נמר בהרים" ומיד לאחריו (1992,1993) שני ספרי מסע - "ספר ים" על חופי הים של ארץ ישראל ו"דרך המשי" - מסע גדול על דרך המשי מאיסטנבול להונג קונג, דרך מרכז אסיה, פקיסטן וסין. שיזף היה הנוסע המערבי הראשון שחצה בגפו את מרכז אסיה לאחר התמוטטותה של האימפריה הסובייטית. 

ב-1988 החל לכתוב לעיתון "העיר" ולאחריו למוספים של עיתון "חדשות", "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" "הארץ", "דבר השבוע", "מוניטין", "פרוזה", "מסע אחר" ועוד. בין השנים 1993 ו-1996 שימש כעורך סדרת "מסעות" בהוצאת ידיעות אחרונות ולאחר מכן בהוצאת "כתר". ב-1999 היה השתתף ביוזמה של המגזין "מסע אחר" להקים ערוץ טלוויזיה, השתתף בתוכנית פיילוט, אך הערוץ לא הוקם לבסוף.  ב-2000, עם יסודו של אתר ynet הזמין אותו יון פדר לכתוב מאמרי דעה.

בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.


רומנים:
נמר בהרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה (הספרייה), 1988.
הרקדנית, עם עובד, 1992.
בודהא האדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.
אהבה על קו השבר, הוצאת חרגול, 1998.
סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה (הספרייה), 2000.
האיש המאושר, סיפור, הוצאת חרגול, 2007.
אשת הטייס שנעלם, הוצאת חרגול-עם עובד, 2011

ספרי מסע:
ספר ים – מסע לאורך קו החוף הישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1991
דרך המשי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1992
הדרך לאושר, מסע במדבריות, כתר ספרים, 1994
כשפים בוואנקבמבה, כתר, 1997
הפנאמריקנה, כתר, 2001
שאנטי שאנטי בלגן - מסע ישראלי בהודו, חרגול, 2004
סוף הדרך - מותה של מדינה, עם עובד, סדרת מסעות, 2007
דאעש, מסע אל מפתנו של השטן, הקיבוץ המאוחד, 2016

אגדות:
השד מהסטף, אגדות טבע ארץ ישראליות, איורים - דניאלה רוג'רי-יפה, ספריית מסעות - אגדות, 2016
התנין מנחל תנינים, אגדות טבע ארץ ישראליות, איורים - דניאלה רוג'רי-יפה, ספריית מסעות - אגדות, 2019

מדריכי טיולים:
סיני ומצרים, כתר, 1994.
ירדן, כתר, 1995.

תערוכות צילום:
במקום בו האדמה רועדת - צילום מאזורי סכנה, על רציפי תחנת הרכבת של אוניברסיטת תל אביב, 2004
חלום שנת ישרים (עם הצייר יאן ראוכוורגר), 2005
צור שיזף תולה כביסה, מעל מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב, 2006
הפרצוף של יפו - עטיפת מרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו בארבעים פורטרטים יפואיים לחגיגות המאה של תל אביב, 2009
מהפיכות! בנמל יפו, 2011

סרטים:
מסע הייסורים של הפליטים - מסע בעקבות הפליטים מפרברי מוסול לברלין, מבט שני ערוץ 1 יוני 2016
ישראלי אנגלי וגמל – מסע חוצה נגב לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2000
הואדי של אלוהים – סיפור של מסע וגלישה בוואדי אבו חשייב בסיני לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001
המצוד אחרי הצייד – סרט על קרקלים (חתול בר מדברי גדול) בערבה הישראלית לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001
מסע בעקבות הפסים – סרט מסע על הרכבות ההיסטוריות, הקיימות והעתידיות של מדינת ישראל לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק 2001

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yck7jcss

עוד על הספר

התנין מנחל התנינים צור שיזף
התנין מנחל תנינים
 
 
פעם, לפני המון שנים, בקע תנין קטן מביצה של תנינה שהיתה טמונה בחול על גדות הנילוס, הנהר הגדול שמתחיל באמצע אפריקה, ושני היובלים הגדולים שלו, הנילוס הלבן שמתחיל מימת ויקטוריה ולכן קוראים לו הנילוס הלבן, והנילוס הכחול, שמתחיל ברמות אתיופיה קרוב לשמים, ולכן קוראים לו הנילוס הכחול, מתאחדים ליד עיר שהערבים קוראים לה ח'ארטום, ומח'רטום זורם הנהר הגדול דרך מדבר הסהרה הרבה מאות קילומטרים, מפריד אותה למדבר מערבי ומזרחי, יוצר במימיו שנושאים את הטין השחור, שהוא מפרק מהסלעים שהוא עובר לידם, נאת מדבר ירוקה ונפלאה שקוראים לה מצרים. או מתנת הנילוס.
ושם, על גדות הנילוס המיטיב, על חופו של אגם, בקע תנין האחד סקרן. ולאגם שעל גדותיו נולד, קראו פָאיוּם. כי אגדה עתיקה מספרת שיוסף החכם, יעץ לפרעה, לכרות תעלה מהנילוס אל שקע גדול באמצע המדבר וליצור את האגם. וזה לקח 1000 ימים ולילות. אלף יום שנשמרו בשם אל־פָאיוּם.
 
  
 
עם המים זרמו לאגם ולביצות שסביבו גם דגים ותנינים. ולגדות האגם הקימו המצרים הקדמונים עיר ובנו בה מקדש לכל תניני הנילוס ובמיוחד לאל התנינים שניראה כמו אדם עם ראש של תנין וקראו לו סובך. ולכבוד סובך הם בנו תעלה מהאגם אל בריכה עצומה ונפלאה ובתוכה גידלו את התנין האדיר פּצוֻּחוֻס, שאותו היו מאכילים והוא היה שוכב בשמש ומביט באנשים שדואגים לו ומעריצים אותו וחושב לעצמו (כי הוא היה תנין זקן מאוד וחכם מאוד): ככה זה בני אדם. לא חכמים גדולים ולא טיפשים גמורים ותמיד הם צריכים משהו להאמין בו. למשל בתנין שהם חושבים שהוא אלוהים, ואם אני מקבל בגלל זה אוכל — אז טוב מאוד שיש אנשים שהם לא חכמים גדולים ולא טיפשים גמורים.
ושם, על החוף החולי של אגם פָאיוּם, לא רחוק ממקדש סובך, בקע תנין קטן מביצה, מחה את דמעת התנין שכל התנינים נולדים אתה — ורץ אל הנילוס. ואיך הוא ידע לרוץ אל הנילוס? כי התנינים תמיד בוקעים בלילה, ודעו לכם שזה מאוד משנה איפה אימא תנינה הטילה אותם. כי אימא תנינה עולה בלילה מהנהר הגדול, ומחפשת חוף חולי, ומטילה את הביצים. ומהביצים העליונות בוקעים תנינים ומהתחתונות התנינות. למה? ככה.
וככה בקע לו נין התנין הקטן, בן לפצוחוס, שהיה התנין הגדול והקדוש במקדש העיר שקראו לה קרוקודילופוליס - עיר התנינים.
נין רץ אל מי הנהר, מתחמק מכל מי שארב לו בדרך, וצלל לתוך המים. הוא חי ליד הבמבוק והפפירוס וכל יום יצא לחקור עוד קצת את הנהר. הנילוס הוא נהר גדול ונין התנין שחה לפה ושחה לשם ובלי לשים לב, חקר ונבר, וטרף וגרף ואז הוא שמע תנין שיצא להתחמם על הגדה אומר לתנין שני: יש, בארץ רחוקה, נחל שקוראים לו נחל התנינים. והמקום הזה נמצא ליד ביצה וגבעות כורכר ומתחת להרים. אבל לא התנינים שולטים בנחל התנינים כי אם השפמנונים!
ונין התנין, שלא ידע ולא ראה, הרגיש שהוא מתמלא בכעס תניני. השפמנונים? הדגים המצחיקים עם השפמות גרשו את התנינים מנחל התנינים? לא יקום ולא יהיה! אני שוחה לשם. רק לשם. לנחל התנינים. כי נין התנין היה תנין קטן עם חלומות גדולים. ומיד הוא פנה ושחה מהזרוע הפאיומית של הנילוס אל הנילוס הגדול ועל הגדה עמדה אנפה לבנה והוא הביט בה ואמר: "תגידי לי מיד אנפה לבנה, לאיפה שוחים כדי להגיע לנחל תנינים? ותעני לי תיכף אחרת אני אזנק מהמים ואטרוף אותך!"
"אה, אה־שמאלה!" אמרה האנפה שנבהלה מהתנין הקטן, "תשחה עד הים ואם תוכל לסבול את המלח — תשאל שם."
נין התנין פנה שמאלה וזרם עם הנהר הגדול, כי בדיוק ירדו גשמי מונסון באתיופיה, והנהר הפך חום מסחף, ולנין התנין לא היה אכפת להיסחף במימיו הגדולים של הנהר שפתאום התפצל לאלף תעלות הדלתא שמשתרעת בין דמייטה ורוזטה. וכל רגע הוא היה צריך להחליט החלטה, ובכל רגע הוא היה צריך לפנות פניה וכל פעם שהוא שאל ענו לו תנינים, ודייגים, וברווזים לא זהירים ודגי שפמנון שחבטו בו בראשיהם הקשים ואמרו לו — לא מכאן, ולך מכאן, ושחה לשם, וצא מכאן ומה אתה עושה? ולאן אתה הולך? והוא לא הקשיב להם, כי השפמנונים פה לא עניינו אותו, הוא היה בדרך לגרש שפמנונים אחרים, שהשתלטו על נחל התנינים. והוא שחה ושר את השיר התניני על נחל תנינים. שוחה כמו אביו התנין פצוחוס, כשרק חוטמו שבקצה חרטומו ושתי עיניו העגולות והצהובות, מעל מי הנהר השקט.
עד שהגיע הגיע לים.
"לאן אתה שוחה תנין?" שאל אותו הסרטן ששומר על גבול המים המתוקים של הנילוס במקום שבו הם יוצרים מניפה אדומה של סחף בתוך הים התיכון.
"לנחל התנינים!" אמר נין התנין.
"ימינה!" אמר הסרטן ונין התנין שחה ימינה.
"לאן אתה?" שאל הכריש שחור הסנפיר שמפליג ומחכה למה שהנהר פולט, הוא שאל בנימוס כי ראה את שיניו החדות של נין התנין ואת עיניו שלא פוחדות משומדבר.
"לנחל התנינים!" אמר נין התנין. "מתחת לגבעות הכורכר ולהרים!"
"לשם-" הפנה הכריש את חרטומו ונין התנין נסחף עם הזרם לתוך המים המלוחים.
ודעו לכם, שרוב התנינים לא אוהבים מים מלוחים. הם מעדיפים מתוקים. אבל נין התנין היה תנין אחר. וככל שנמשכו מסעותיו, הוא גדל. הוא עוד לא היה ענק, אבל הוא גדל. בפָאיוּם הוא היה באורך שלושים סנטימטרים ועד שהוא הגיע לנילוס הוא כבר היה חצי מטר, וכשהגיע למקום בו מתפצל הנילוס לשני יובלים שיוצרים את הדלתא, הוא היה באורך מטר וכשהגיע לים, הוא היה תנין ארוך של שני מטרים. שזה לא הרבה לתנין, אבל לא מעט לכל דבר אחר. והיו לו שיניים חדות. ודעו לכם יקירי, שהתנין הוא הנשכן המסוכן מכל הנשכנים. ואם הוא מוצא חיה על היבשה — הוא מושך אותה למים ושם הוא טורף אותה. ואם הוא מוצא חיה במים, הוא מעיף אותה אל היבשה, ושם הוא טורף אותה.
ונין התנין יצא לדרך, מרגיש את הזרמים. והוא הלך מרחק לא גדול ולא קטן והגיע לימה רדודה של מים מתוקים ושחה בה להנאתו, ואכל דגים, ושאל את ציפורי הפלמינגו הוורודות אם הן יודעות איפה נחל תנינים והן המריאו בצעקות ורודות ואמרו לו שבדיוק הן עפות לשם כי יש שם ביצות וקנים ומלא דגים, והן נורא מצטערות אבל אין להן מקום והוא יצטרך להסתדר לבד. ונין התנין העקשן, שיצא למצוא את נחל התנינים ולהחזיר אותו לתנינים, עצר בכל נחל בדרך. עד שהגיע לנחל אחד, שכשחה לתוך השפך שלו, יכול היה לראות ביצות והר ורכס של כורכר. וזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה הרים.
ועד שהגיע לשם, הוא כבר היה תנין באורך שלושה מטרים. תנין גדול ונכבד, וכל החיות שהפתיע אותן, נבהלו וברחו. אבל לו, לא היה אכפת. לא מאריות ולא מזאבים, לא משפנים ולא מצבים, לא מנשרים ולא משחפים. כי הוא היה נין התנין ורק ציפורי הפלמינגו הוורודות שכבר טסו צפונה וחזרו דרומה נזפו בו מהשמים: "עכשיו מגיעים? וכמה זמן לוקח לך להגיע? והראינו לך את הדרך אבל אתה — אתה —"
והוא לא הקשיב להן. כי ציפורי הפלמינגו ידועות בתור כאלו שהולכות כל היום עם הראש מתחת למים ולכן המוח שלהן מלא מים ודי ספוגי.
"כאן," הוא אמר לעצמו. "הגעתי לנחל התנינים. בטוח יש פה תנינים.
זה חייב להיות נחל התנינים!"
ואז הוא חטף מכה בצד והביט בתדהמה בשפמנון שנגח אותו.
זה היה דג ענק. גדול כמו נין התנין. דג של שלושה מטרים עם עיניים זוממות ופה מחייך ושפם ענק שזז לכל מקום במים כמו נחש ארוך.
"לא פה!" אמר השפמנון, "אתה גדול מידי, אין מקום פה לשנינו!"
"אל תדבר שטויות!" אמר נין התנין. "אני אהיה פה אם אני רוצה. כי תנינים לא פוחדים מאף אחד. והם יכולים בביס אחד לבלוע שפמנון, אפילו כזה עם שפמות באורך של נחש בינוני. ופה זה נחל התנינים?"
"לא," אמר נון השפמנון, "זה נחל השפמנונים!"
"את זה עוד ניראה-" אמר נין התנין והתנפל על נון השפמנון.
"את זה אתה תיראה," התחמק נון השפמנון, הסתובב במהירות ושחה להביא את להקת השפמנונים.
בבת אחת התנפלו שפמנונים ענקיים על נין התנין מכל הכיוונים, הוא חבט בזנבו, וסגר את מלתעותיו, אבל מכל מקום הגיחו שפמנונים ונגחו אותו בראשיהם הקשים, הודפים אותו בחזרה אל הים, אל החול והגלים.
זה לא היה קרב בין שווים.
"באמת?" נהם נין התנין בנהמה התנינית, "אותי? דגים?"
"שפמנונים!" הוציא נון השפמנון את ראשו הגדול מהמים ושפמותיו תופפו על פניהם כמו מקלות רבים של מתופף ואת הרעש שמעו עד ההרים, כי שפמנונים אוהבים להוציא את הראש מהמים ולהביט מי מגיע, כי הם הסקרנים שבדגים.
"לא אכפת לי איך קוראים לכם, אני אטרוף אתכם!"
"אותנו לא טורפים." תופף נון השפמנון בשפמותיו. ומי הנחל הפכו לקצף ונתזים.
נין התנין הסתער לתוך הנחל הקוצף והשפמנונים עשו את עצמם נמלטים במעלה הזרם לתוך ביצות הכברה שמשתרעות משולי הכרמל ועד הים. הוא רדף אחריהם והם הקיפו אותו מכל הצדדים, נוגחים ומפילים ומעייפים. ועם כל המהירות ומכות הזנב והקפיצות, הוא לא הצליח להזיק להם בכמעט כלום. וזה עייף אותו מאוד.
וכשהתעייף, תקפו אותו השפמנונים כאילו זה משחק בשבילם. עד שנמלט ויצא מהמים ופסע בהילוך התנינים המצחיק והתיישב על גבעה קטנה לאסוף כוחות ולהתחמם בשמש.
ושם, כשרבץ מת מעייפות, ושאל את עצמו מה יעשה עם כל השפמנונים קשי הראש האלו שמתנפלים עליו, הוא ראה פתאום תנינה.
"אתה חדש פה?" היא שאלה.
"כן," הוא אמר והיה קצת נבוך.
"ולא אמרו לך לא לריב עם נון השפמנון?"
"רק הגעתי. פה זה נחל התנינים?"
"הלוואי." אמרה התנינה. "זה נחל השפמנונים שבו מולך נון השפמנון." ועינייה התמלאו דמעות תנינה ונין התנין חשב שאלו הדמעות הכי יפות שראה בחיים.
"את זה באתי לתקן. איך זה קרה ששפמנונים מנהלים פה את העניינים ולא תנינים? אנחנו, שאנחנו מהקדומות והחזקות שבחיות, בורחים משפמנונים?"
ונינה התנינה הביטה בו ודמעות תנין בעיניה ואמרה: "אספר לך סיפור שהיה:
פעם, לפני הרבה שנים, לשפמנונים לא היה שפם. והם חיו כאן בנחל. ואז, יום אחד הגיעו התנינים. כי הם שמעו על הנחל שמתחת להרים ולגבעות הכורכר עם הביצה הנפלאה שדומה לביצות של הנילוס ונון השפמנון, שכל השפמנונים הם בניו, ידע שאם התנינים יאכלו את כל הנונים — לא יהיו יותר נונים ואיך שהתנין הגדול והאמיץ שחה עם אפו מעל המים לתוך השפך של הנחל, הוא התנפל עליו וחבט בו. והתנין חבט בו בחזרה. ונון עף בשמים ותוך כדי מעוף הוא כיוון את ראשו העגול והחזק וחבט בתנין בדיוק בשפה התחתונה שנפערה בתדהמה. ונון שחה אחורה והתנין סגר את פיו בנהמה תנינית והצליח לתפוס את קצות אניציו הקצרים של נון שהיה לו שפם קצר שאתו הוא היה חש מי עובר במים לידו, או בבוץ מתחתיו. ונון ניסה להשתחרר והתנין לא הרפה ונון הרגיש את אניצי שפמו מתארכים. והוא נסוג מהתנין שסגר על השפמות שהלכו והתארכו ובסוף החליקו מפיו.
ונון, שנהיה שפמנון, שאג את קריאת השפמנונים הנוראה: נונים! ומכל רחבי ביצת הכברה ונחלי תמסח והתנינים זרמו דגים, ותקפו את התנינים. והתנינים נאלצו לסגת בחזרה אל החוף כי הם לא היו מוכנים, וכל פעם שהם ניסו להתקרב, השפמנונים גרשו אותם. זה היה מעליב, זה היה נורא, אבל ככה זה היה.
"ומאז התנינים לא מתעסקים עם דגי הנחל. ואם הם רוצים, הם זוחלים וצדים חיות על הגדות או אוכלים צדפות. הדבר היחיד שיצא מהקרב ההוא שאניצי השפם הקצרים של נון התארכו נורא ונהיה לו שפם שאי אפשר להתעלם ממנו וכל פעם שהוא סובב את ראשו הוא מרגיש כל תנועה של כל מה שזז במים, ומתחת לבוץ ואפילו את רפרוף כנפי השלדגים שמעופפים מעל המים ואורבים לדגים הצעירים הוא מרגיש. ומצד אחד הוא לא יכול לנוח, ומצד שני אף אחד כבר לא יכול להפתיע אותו. ופן, אל החיות והיער והנהר הגיע אחרי הקרב ושינה את שמו מנון לשפמנון והוא היה מאוד גאה בזה. וכל השפמנונים מאז."
"כמה שנים עברו מאז שנתתם לדגים לנצח אתכם?"
"הרבה." הרכינה נינה התנינה את ראשה בעצב.
"באתי לשנות את זה!" הודיע נין התנין.
נינה התנינה הביטה בו בדמעות התנין היפות שלה ונין התנין הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה, ולכן פער את פיו ונהם: "היה לא תהיה!" וזינק לתוך המים, ומכל העברים נהרו השפמנונים ובראשם נון השפמנון. הם נלחמו, תנין מול שפמנון - נין התנין מול נון השפמנון ואלף שפמנוניו.
מי הנחל והביצה התערבלו והאדימו והקציפו, והקרב לא נרגע ולא נפסק, וכל החיות עמדו על גדות הנחל והביטו במים הלבנים־אדומים־בוציים־גועשים, והפלמינגו צרחו והשחפים צללו ובני האדם נזעקו מהעיר שלהם וראו את התנין האדיר נין ואת השפמנון הענק נון מסתערים אחד על השני בנהמות, בלועות פעורים, ובחבטות ראש אדירות.
ואחרי שלושה ימים של קרב אדירים, רבצו נון השפמנון ונין התנין זה מול זה. התנין לא יכול היה לפעור יותר את פיו מרוב עייפות ונון השפמנון לא יכול היה להניע את שפמו מרוב תשישות, ומסביב היו המוני שפמנונים פצועים וגוססים.
ונון השפמנון אמר בקולו הזקן לנין התנין: "בוא נפסיק להילחם נין התנין."
"רק אם תודה שזה נחל התנינים!" נהם נין התנין בקול חלש, עמוק ונמוך.
ונון השפמנון הסתכל על מי הנחל האדומים, ועל הקנים שמאחוריהם התחבאו דגי השפמנון ואמר: "נקרא לו נחל תנינים רק אם תבטיח שלעולם לא תיגע בשפמנונים."
"מבטיח," אמר נין התנין ועיניה של נינה התנינה התמלאו בדמעות תנין שקופות ויפות שיש האומרים שכשהן נופלות על פני החול בלילות ירח מלא, הן הופכות לאבני הטופז הצהבהבות והנדירות שכולם ידעים שהן דמעותיהן של תנינות מאוהבות.
ונון השפמנון שחה לדרכו מוקף בכל השפנונים לכיוון רכס הכרמל ונין התנין שחה עם נינה התנינה לבריכה שעד היום קוראים לה בריכת תמסח והיא מוקפת בקנים גבוהים ונופרים מכסים את פניה.
אבל מכיוון שתנינים ושפמנונים לא כותבים סיפורים, קראו האנשים שבנו את העיר שבשפך הנחל לעירם עיר התנינים ובנו בריכה גדולה לנין התנין, שנמנם על גדותיה עוד שנים ארוכות, כשנינה התנינה דומעת דמעות תנינה מאוהבת לידו.
ומאז קוראים לנחל, נחל תנינים.
למרות שהיום אפשר למצוא בו רק שפמנונים.
וביום חם, אם תעמדו ליד הבריכה שבין האקליפטוסים לסכר שבנה הורדוס המלך, תוכלו לראות את נון השפמנון, או את בני בניו, נכדי נכדיו וניני ניניו הנונים, מציצים החוצה לראות ששום תנין לא חושב לעצמו שהוא יכול לבוא ולטרוף את מי שהוא רוצה רק בגלל שיש לו שיניים גדולות ועור של תנין.