“וֶרָה קוֹראץ’!”, קוראת הפקידה בדלפק של מלתחת האקדמיה לרפואה צבאית.

 

“כן, זו אני!”, היא ממהרת לקום, מסתכלת בעצב בקשישה שבשמה קראו לפני כן, הנושמת בקושי ומתקשה בהליכה. רק שלא תגיע למצב כזה! עדיין חזקה עליה שזה לא יכול לקרות לה. ובכל זאת, ככל שהיא מתקדמת בגילה, כן היא מוּדעת ביתר תכיפות להמון המצבים הקשים שבאים במשך השנים. עם הזִקנה מגיעים הפחדים – פחדים מפני אסון, מצוקה, עוני, מחלה, מוות, שלאִטם יתגנבו אל תודעתה ויהפכו את כל הזוועות הללו לקרובות ואפשריות. עליה לנהוג יתר זהירות, להישמר יותר. מוזר. מן הראוי היה שאדם ייזהר ויישמר בעודו צעיר לימים: להיזהר בחציית הכביש, להירתע ממעמקים ומגבהים, להימנע מאנשים מפוקפקים וסימטאות חשוכות. שהרי בעודו צעיר משתרעים החיים לפניו בטרם יגלו את פניהם, מוכנים ומזומנים לטעימה ולפיכך יקרי ערך. משהזדקן – כל החיים מאחוריו, מנוצלים עד תום וקשוחים, נטועים בעבר. ואף על פי כן, הנעורים אצים־רצים בלי חשבון, אינם יודעים פחד, ואילו הזִקנה פחדנית וטעונת חרדות. על מה שומרים הזקנים ובשביל מי? מה עוד יש להם לאבד?

 

הכי גרוע זה בגילה, שנות הארבעים המאוחרות. לא לשם ולא לכאן, לא צעירה ולא זקנה, כבר הפסיעה לעֵבֶר אך עדיין לא עברה את הסף; חוֹבֶרֶת די זמן אל החיים על מנת להכיר את כל תועבותיהם, אך זמן קצר מכדי לוותר עליהם בקלות.

 

המחשבות, שכבר למחרת היום עשויות להשתנות, מעלות חיוך על פניה של ורה. שהרי מסקנותיה נוטות להשתנות בהתאם למצבי הרוח, והיא מוּדעת גם לתכונה המעצבנת, שבהשמיעהּ טענה כלשהי מיד עולות בדעתה עשר אחרות, הסותרות אותה.

 

היא התנגדה בתוקף לאשפוזה בבית החולים, עד שנוכחה לדעת כמה מהר ובאיזו קלות אדם מסתגל למצב כשאין ממנו מנוס. וכיום, אף שהיא מאושרת לשוב הביתה, אין היא שמחה כלל לצאת מבית החולים ולשוב להיכנס אל עולם שבו איש מן העוברים ושבים אינו יודע שעברה ניתוח וכי יש לנהוג בה בהתחשבות ובעדינות – לעולם הפשוט, המפחיד, של רחובות בלגרד ולהמולה שבה היא חשה חסרת מגן, נאלצת לדאוג לכול לבדה ובכוחות עצמה, באין אחיות ואחים כדי לסייע בשעת הצורך, במקום שלאיש לא חשוב מה קרה לה ועד כמה סבלה.

 

חברתה של וֶרָה, קאצָ’ה או קטרינה פיליפוביץ’, בתה של בֶּקָה אַרְסֶנִיֶיביץ’־סְפּאסיץ’ מנישואיה הראשונים האומללים, יושבת בחדר ההמתנה, אפה החד נקמט מריח הזֵרים שנותרו בחיקה. וֶרה לא אבתה להשאירם בחדר, שבמשך שלושת השבועות של שהותה בו נדמָה לחנות פרחים. את סידור הפרחים המפואר ביותר, עם הקָלוֹת והוורדים הצהובים, קיבלה מחברתה רינה החיה בווינה, מלוּוֶה במסר עדין המנוסח ברגישות. קאצ’ה עמוסה גם בתשורות הקטנות, לצד ארנקה של ורה ונרתיק כלי הרחצה. ורה מתעבת את שקיות הניילון המצויות, שבהן נוהגים אנשים לשאת כל מיני דברים. אפילו קִרבת המוות לא שחררה אותה מן הדאגה לכך שהכול ייראה נאה, ערוך בתואם ובטוב טעם – כל מה שהעין רואה, לרבות מה שהאוזן שומעת ומה שמרגישים. והיא יודעת שזה בלתי אפשרי, שהרי החיים אינם כאלה. הם נוצצים, אבל גם מחרידים. ואילו היא מאתגרת אותם, אבל גם נכנעת להם.

 

“בואי, אעזור לך”, אומרת קאצ’ה, לא בדאגה יתרה וגם לא בנימה צוננת מדי. היא ניחנה בחוש מידה: עכשיו אין לעצבן את ורה בתשומת לב מוגזמת, אך גם לא להותירהּ ללא כל גילויי תשומת לב. כיום היא רגישה במיוחד, מכיוון שעדיין לא החלימה מפצע הניתוח. חברתה של ורה משחר ילדותן מוכיחה שוב שהיא אחד האנשים הנדירים המביאים תועלת בלי להוסיף מילה מיותרת: עושים טובה גדולה מאוד, ולמשמע דברי תודה הם מגיבים במזעור המחווה שלהם, שכן   מלכתחילה אין הם מוּנָעים מן הצורך לזכות בהכרה. לא כן ורה, שההכרה חשובה לה. היא אוהבת לזכות בהכרת תודה כשם שהיא מסוגלת להביעהּ. לא כן קאצ’ה חברתה.

 

קאצ’ה מדברת הרבה רק כשהיא נאלצת להסיט את תשומת הלב מן המצוקה שמישהו שרוי בה, כמו למשל מהניתוח של ורה. בדרך כלל היא מאזינה ברוב קשב לדברי בן־שיחה ומעניקה לו די זמן ומרחב להתבטאותו, וככַלותו לדבר היא מסוגלת לתמצת במשפט אחד את עצתהּ ביחס לפתרון אפשרי. קאצ’ה מרגיעה את המתרגשים, מבהירה דברים מעורפלים ומטלטלת את הרדומים. בהפגישהּ בין מכריה היא נוהגת בנדיבות ואינה שומרת איש מהם לעצמה. היא מספיקה ויכולה הכול, וכל מעשה שלה הוא דבר בעִתו. בקצרה, קאצ’ה מרעיפה מטוּבהּ על כל אדם, ולא רק כגמול על מעשהו, אלא בתוקף תכונה מוּלדת שניחנה בה מטבע ברייתה. אנשים מזהים עד מהרה את אלה המיטיבים עם הזולת ובדרך כלל גם מרבים לדרוש מהם, ואולם בזכות בריאותה האיתנה וסבלנותה האינסופית עומדת קאצ’ה על נקלה בדרישותיהם. היא קיימת כהוכחה לכך שבני אדם כאלה אפשריים.

 

לבִתה נתנה קאצ’ה את השם בְּרַנְקָה, על שם אמה של וֶרה, שבנישואיה הפכה מבְּלַנקָה לבְּרַנקָה, ואשר בזמנו תמכה בבֶּקָה, אמה של קאצ’ה, כשזו התאהבה, ועודדה אותה בתקופת הציפייה הארוכה לשובו של חתנה המיועד, שנכלא כאסיר פוליטי, ובהמשך אף שימשה עדה במעמד נישואיה של בֶּקָה לבחיר ליבה, הרב־‏סרן ספּאסיץ’. ברנקה פיליפוביץ’ נולדה ביום מותו של מַרקו קוראץ’, אביה של ורה, והייתה חביבה על ורה יותר מכל ילדיהם של חברותיה. היא דמתה לוֶרה יותר מאשר לזו שעל שמה נקראה, דהיינו אמה של ורה – שדווקא קאצ’ה, במזגה הרך, בסבלנות ובהבנה שניחנה בהם, דמתה לה אף יותר מאשר ורה עצמה, בתה מבטן ומלידה. הכול התערבב!

 

אילו נמצא בימים ההם סטֶוואן ספּאסיץ’, אחיה למחצה של קאצ’ה, בלונדון לרגל עסקיו, אל נכון היה גם הוא בא לכאן כדי להקביל את פניה של ורה בצאתה מבית החולים.

 

“לא, לא! אני יכולה בכוחות עצמי”, עונה ורה ונכנסת אל תא המלתחה.

 

בגדיה נמסרים לה מבעד לאשנב דמוי חלון קטן בבית קפה מן הדור הישן. באותו מקום הניחה אותם לפני שלושה שבועות. סוף כל סוף תפשוט את הפיג’מה של בית החולים ותשוב להיות מה שהִנָּהּ. היא נזכרת בפתגם הספרדי “Panjus dan onoris”.[1] ככל פתגם, הוא נכון רק באופן חלקי. מיד עולה בדעתה אִמרה מנוגדת במשמעותה, הזכורה לה מפי אִמהּ: “Das gevisse Etwas”, דהיינו הדבר המוּלד, שאינו מושפע מן הלבוש. הו, העירוב הזה בין אֲמָרות אוסטרו־הונגריות לאלו הספרדיות!

 

בשעה שהיא מתלבשת חושבת ורה על ניסיון החיים שצברה, שקרוב לוודאי גם ימי בית החולים יצטרפו אליו וימצאו בו את מקומם, ואילו היא, עשירה וחכמה מכפי שהייתה, תמשיך בחייה. עכשיו נראה שסוף כל סוף ברור לה לגמרי אותו סיפור ששמעה לעתים קרובות מפי אִמהּ: בשעת פרידה בין שני חברים אומר האחד לרעהו: “שאלוהים ייתן לך הרבה בעיות”. “מה זאת אומרת?” מתפלא השני. “כן, כי אם יש לך רק בעיה אחת, משמע שאתה חולה”. ורה נהנתה לחזור על סיפורים ששמעה מפי הוריה, כי הם היחידים שנשארו עמה ולא נמחו מזיכרונה. אילו היו לה ילדים, הייתה מעבירה אותם אליהם. כנראה מפני שאין לה ילדים היא מעלה אותם על הכתב. עם זאת, זה לא אותו דבר: מה שקוראים לא זוכרים כפי שזוכרים מה ששמענו בהיותנו יְשובים בחיקה של אמא. הרומנים שכתבה הם ילדיה. אם כך, עד היום יש לה בת ובן: הראשון רך כַּמוך, השני מוצק ועז. כעת היא יולדת את השלישי, שמתחיל במחלה שפקדה אותה.

 

המחלה כבר חלפה ועברה. לפניה עוד רק ההחלמה. חרף כל סִבלה, כעת הכול נראה לה מהיר, קל, כמעט מקרי. כן, מקרי! במקרה חשפה לעיני רופא העור את כל הגב שלה, אף על פי שרצתה להראות לו רק יבלת על כתפה השמאלית. במקרה נגע הרופא בצד ימין ואמר שאת זה צריך לנתח תיכף ומיד. כנראה עליה להמשיך בחיים. אבל לשם מה? למען אושר כלשהו שעתיד להאיר לה פנים, או למען חֶשכת כאב המיועד לה?

 

במרפאת הכוויות והכירורגיה הפלסטית צפתה במקרים קשים: כל גופו של אדם עטוף בתחבושות, מכף רגל ועד ראש! הוא שוכב ללא ניע ורק עיניו מתנועעות. אשה שכל גופה מכוסה צלקות זוועתיות! “היי צנועה בדרישותייך ומתונה בתלונותייך”, אמרה לעצמה, “בכל הנוגע למה שחשוב בחיים. הציבי לעצמך סולם ערכים עקבי והגיוני”. היא ידעה שזוֹרָן יבוא אי שם לקראת הסוף. הם התאהבו בלהט ולמשך זמן קצר. היא ברצינות, כדרכה, הוא בפיזור נפש, כדרכו. כשנזקקה לו, נעלם. אף על פי כן נותרו ביניהם חשבונות נקיים וזִכרהּ של אהבה קצרת ימים.

 

בבית החולים שיחק לה מזלה: הרופאים, האחיות, האחים ואפילו שאר החולים תמכו בה וסייעו להחלמתה. בזכות מה הוענקה לה תשומת לב כזאת? שאלה את עצמה. אולי מכיוון ששהותה בבית החולים, לרבות הפחד מן הניתוח, הכאבים הנלווים וחוסר האונים, עברה עליה בסופו של דבר בנוחות מסוימת. ככלל, נראה לה שהבריאים סבורים כי החולים נואשים יותר מכפי שהִנָּם.  בעיקרו של דבר היא ריחפה בחללו של כעין מרכז חדש, מהמם, שנמצא לה בחסדי האשפוז. נדמה לה שהעמידה בניסיון את יכולתה להחזיק מעמד ללא טרוניות, כאילו פצחה בריקוד עם עצמה וסיימה אותו החלטית ועולזת, ללא צורך בסימנים שיעידו כלפי חוץ על הצלחתה. וכל אלה שהייתה מוקפת בהם כמו חשו ברוח הנינוחה שנחה עליה והתאימו את עצמם אליה… ואולי שלוות רוחה מקורה במחשבה שהנה הגיעה השעה שבמחלתה ובמותה האפשרי תכפר על חטאהּ לאִמהּ?… או שכל אלה אינן אלא מחשבות שווא שלה, כאשר ביסודו של דבר היה לה עניין עם רופאים וצוות רפואי שמילא את תפקידו במסירות ובנאמנות. בכל מקרה, במחשבה עליהם היא חשה הכרת תודה אינסופית. גם אמה, בלנקה, נהגה להודות על כל חסד ולוּ הקטן ביותר, כל מילה טובה או חיוך. וככל שהזדקנה וחשה חסרת אונים, כן גבר הצורך שחשה להביע את תודתה. לפעמים היה הדבר מעצבן את ורה, אבל כעת היא מגיעה למסקנה שכמוה כאִמהּ: מיד היא חושבת איך להודות ולגמול טובה.

 

עייפה היא יוצאת מתא המלתחה.

 

“אני מקווה שגם בבית אוכל לישון היטב”, היא אומרת לקאצ’ה.

 

כפי שהיה בבית החולים, בחדר אחד עם נשים זרות שכל הזמן התחלפו: ולנטינה מסֶנְטָה, וֶסְנה מקוֹסוֹבְסְקָה מיטְרוֹבִיצָה, דיאנה מקְרַיִישְׁנִיק, יֶלֶנה מִנִישׁ, מריה מרוֹבָץ. כולן נחמדות ומסבירות פנים. הודות למנורה קטנה למראשותיה יכלה לקרוא וזה לא הפריע לאיש.

 

ורה וקאצ’ה פונות בצעד אִטי דרך המסדרונות הארוכים לעבר אולם הכניסה המרכזי ויוצאות מפתח האקדמיה לרפואה צבאית. שמש סתווית מקדמת את פניהן בצאתן. רוח קלילה, לא קרה ולא חמה מדי, מלטפת ברוך את לחייה של ורה. הטבע מחייך אליה, רחום ונדיב, ובזיכרונה מבזיקים זכרי הקיץ שחלף.

 

הסמינרים באוֹכְריד ובצְרִיקְבֶנִיצָה, לאחר מכן נופש במיקוֹנוֹס ובסַנטוֹריני. חודשיים תמימים בשמש! וכאילו נישאה בכוח איזו תחושה מוקדמת כי זו לה הפעם האחרונה, שכן בגלל הצלקת על גבה לא תוכל עוד לעולם ללבוש חולצות קטנות ללא חזייה, לעולם לא תשתזף עד להשחמת העור. מעתה ואילך יהיה עורה לבן גם בקיץ.

 

“בואי נשב שם על הספסל”, מציעה קאצ’ה, שׁשׂמה לב להליכתה האִטית של ורה, היוצאת באי רצון מבית החולים. ורה שואפת אוויר מלוא ריאותיה, ומיד אחר כך מדליקה סיגריה.

 

“לכאן ברחו מההפצצות אמא ואבא שלי, ואני בזרועותיהם”, אומרת ורה, מהורהרת. “ועכשיו, נבנה כאן בית החולים הענקי. בַּנְיִיצָה, המקום שהציל חיים. בימים ההם, ובזמן הזה. משונה”. היא שותקת, ואחר נאנחת. “את יודעת, אני חוששת מהעולם החיצוני חסר ההתחשבות…”

 

“אל תדאגי, אנחנו נסיע אותך… בקושי שכנעתי אותם שאני אבוא לקחת אותך היום”, אומרת קאצ’ה בחביבות. “הם כל כך התעקשו להציע כל אחד את עצמו, עד שחיכיתי שרק עוד יבואו קרובים שלך מישראל וינחתו פה כדי להסיעך הביתה!”

 

“והרי קיים גם המוסד הכי יעיל בעולם: המונית!”

 

“למה לבזבז כסף, אם אינך חייבת?”

 

“למה לא, אם יש לי?”

 

הן קרֵבות אל המכונית. צעדיה של ורה נדבקים לכביש. יש לה רצון לשהות בשמש עוד שעה קלה. היא תתקשר לסְטַאשָה נסטורוביץ’… אצלו בחווה תוכל לשבת בין התרזות הענֵפות והאלונים החסונים. שם, ברובע דֶדִינְיֶיה, הכי נעים בעונת הסתיו: חמים בשמש, שקרניה נאבקות במשבי הרוח הקרה. באוקטובר, לפני עשרים ושמונה שנים, הפסיעה בפעם הראשונה אל תוך עולמו של שוכן הרים זה. אז התאהבו. עוד אהבה אחת שהסתיימה בלא הצלחה.

 

“לא כואב לי כלום”, מזמזמת ורה בהיכנסה אל ה”שְקוֹדָה” הישנה של קאצ’ה, “למעט פצעי הלב הישנים שנפתחים!” הן צוחקות. “ולכן, קאצ’ה” – פותחת ורה בנימה חגיגית – “אני מצהירה בזאת על עצמי כבריאה ומותירה מאחור את כל החוויה האימתנית. תם ונשלם!”

 

“בראוו! ואז יופיע הגבר של חייך!”

 

“את לא חושבת שהוא מאחֵר במקצת?”

 

“לעולם לא מאוחר!”

 

“אהבה, הו האהבה!” מזמזמת ורה. “אהבה היא המענה המספק היחידי לבעיית הקיום האנושי… או משהו כזה… אֶריך פרוֹם… או משהו כזה”.

 

קאצ’ה מפלבלת בעיניה. “הפסיקי לצטט מחשבות של אחרים!”

 

“אני לא מסוגלת. סטאשה נסטורוביץ’ הדביק אותי בזה עוד בנעורַי, בימי האוניברסיטה…”

 

הן זוחלות בתוך פקקי התנועה. קאצ’ה מחפשת נושא העשוי למשוך את תשומת לִבהּ של ורה, מציגה לה שאלות שונות ולבסוף, בזהירות רבה, אומרת: “תגידי, נבהלת כשאמרו לך שיש צורך בניתוח רציני?”

 

“נדהמתי יותר משנבהלתי. וגם רתחתי בגלל ההפרעה לחיי, שהדבר גרם לי לחרוג מהמסלול הקבוע של חיי. הוועידה מתחילה, הגיעו מורים מכל רחבי המדינה, ואני בבית החולים! תוהו ובוהו! ממש מִפגע! ובכל זאת, בכל הזיפְת הזה כאילו הגורל החליט להקל עלי. כבר סיפרתי לך: בערב שקדם לאשפוז הזמין אותי מירקו, הארכיטקט, לאחר שלא התראינו חמש עשרה שנה, לארוחת ערב ב”פראנש”… אחרי כן קיבלתי מכתב מג’ין סמוט… מורה לספרות מַשווה… משתרע על עשרים עמודים, מוקדש כולו לרומן שלי. והרי את התרגום שלחתי לה כבר מזמן! אַת יכולה לתאר לעצמך, הגיע ביום שישי, כחצי שעה לפני שיצאתי מהמשרד! לא ייאמן! את כל סוף השבוע שלפני הניתוח ביליתי בקריאת המכתב שלה ובחיבור תשובה על הערותיה. אני כל כך אסירת תודה לאִשה הזאת! לא רק על מה שכתבה לי על הרומן, אלא על כך שכתבה ושלחה אותו במועד הנכון”.

 

“הנה, את רואה, את לא שלימזל!”

 

“חמודה שלי, זו שאלה מאיזו נקודת ראות מתבוננים בעולם. שלך תמיד חיובית. שלי, איך לפעמים… תראי, חלמתי אמש משהו שכבר שכחתי, אבל זכור לי שבחלום הגעתי למסקנה שכל החלומות הם ממש שטויות. וכך גם החיים”.

 

“חוץ מאשר כשחייך ניצלים על חוט השערה”, עונה קאצ’ה ברצינות. “ואל תעמידי פנים! החיים הם… כמו אמא. יש רק אחת”.

 

קאצ’ה צודקת. הייתה זו סכנת חיים, ולכן התמקדה תשומת לִבם של כל חבריה במהלך החודש הזה רק בה. כל עוד הייתה אמה בחיים לא חסרה לה תשומת לבם של אחרים, כי זו של בלנקה פיצתה על הכול. בתה הייתה מרכז עולמה, מקום שבמות אִמהּ אבד לוֶרה לעולמים.

 

“כולנו הסתובבנו סביבך”, אומרת קאצ’ה, כמי שקוראת את מחשבותיה. “אבל לעולם לא אשכח איך אַלמָה התנפלה על סינְגֶ’ליץ’ בנחישות האופיינית לה  ודרשה שהוא, המנהל בכבודו ובעצמו, ינתח אותך…”

 

“אם צריך לקחת את אינדה לפריז, לניו יורק, ללונדון…” מְחַקָּה ורה את קולה של אלמה נובאק, וממשיכה בחיקוי קולו העמוק של פרופסור סינְגֶ’ליץ’: “איזו אינדה?”. “מה פירוש איזו? חברתי, ורה קוראץ’! הלא עליה אנחנו מדברים!”, ואלמה אפילו מתרעמת עליו, כאילו סינְגֶ’ליץ’ חייב להכיר גם את הכינוי ‘אינדה’, כפי שהחברים קוראים לי! הן צוחקות בכל פה, מגזימות, מוחות דמעות, מתקשות לעצור, בעצמן לא מבינות מה זה כל כך מצחיק. ואז… סטֶוואן מתפרץ…” מוסיפה קאצ’ה בהפוגה בין הצחוקים.

 

“The bluebeard!, כחול הזקן!”

 

“רינה…”

 

“The longfingers!, ארך האצבעות!”

 

“אירה…”

 

“The quicktalker!, הדברנית!”

 

“לולה…”

 

“The heartbreaker!, שוברת הלבבות!”

 

“וכולם מתנפלים על המנהל המסכן ומשגעים אותו, עד שהוא עצמו לא יודע מה קורה לו… וקלארק קֶדְמוֹן מטלפן אליו מדי יום ביומו מניו יורק, דבר שמחייב את הפרופסור לדבר אנגלית, ואת זה הוא שונא!… אוי, אפילו הצחוק מעייף אותי”, נאנחת ורה ומשיבה על עצמה רוח במניפה. “באמת לא מובן לי איך פלשתם כולכם לבית החולים המבוצר הזה!”

 

“הודות לקשרים, כמובן. לכל אחד יש מישהו”.

 

תחילה באו לבית החולים מילן אַנטיץ’, בעלה־לשעבר של ורה, ועמו פטר בנו, ממושמע ויפה תואר, נושאים זר פרחים ענקי, ולאחר מכן שיירה שתחילתה בבּאנייצה וסופה בקומה התשיעית של בית החולים הצבאי. מורגלת לכתוב הכול, רשמה ורה בפנקס שלה, שממנו לא נפרדה לרגע, את שמות כל המבקרים, ולא עמדה בפיתוי להדביק לכל אחד מהם, אפילו בנסיבות אלה, תואר נלווה, כגון: וֶסְנָה הנחפזת, קוסטה המכופתר, אנה המבוהלת, קְרְסְטָה הענקי, וֶסְנָה הפטפטנית, אֶדיתה בעלת האף הסולד… ולאחר מכן המשיכה ורשמה גם את אלה שהגיעו לבלגרד כדי להשתתף בוועידה לאנגלית כשפה מקצועית, ומששמעו היכן היא נמצאת הגיעו לביקור בבית החולים: נֶלי המעודנת מלְיוּבְּליַנָה, פטרישׁיה הפרועה מסראייבו, טליה הקטנטונת מרִייֶקָה, נינה המלאכותית מקַרְלוֹבָץ, נֶנוֹ הקולני מבַּבִּינָה גְרֶדָה…

 

וֶרה התגאתה בחבריה ומכריה. כולם נראו לה יפים, חכמים, משכילים, הגונים, רגישים… במיטת בית החולים, היא אומרת לקאצ’ה, שכחתי את מגרעותיהם. “כולכם הייתם קרובים לי יותר מאי פעם, חשובים יותר, נחוצים יותר… הייתי תלויה בכם… עד שהגעתי למסקנה שאתם נהדרים ואין כמוכם!”

 

“ורה, כולנו חשנו מחויבים!” אומרת קאצ’ה באהדה.

 

וֶרה זעה בעצבנות במושבה. חם לה, היא עייפה, משתוקקת להגיע למיטה. זוכרת את הרגעים הקשים, כאשר העיפה מדי פעם, דרך חלון בית החולים, מבט על כנסיית סאווה הקדוש ועל מרכז הקניות “בֶּאוֹגְרַָגַ’נְקָה” ושאלה את עצמה אם תשוב הביתה בריאה ושלמה; כאשר במשך ארבע שעות תמימות, שטופת זיעה, נאלצה לשכב ללא ניע, כי אסור שהשתל יזוז ממקומו, כשאפילו הנשימה גורמת לתזוזה; או כאשר, מכוסה בסדינים סטריליים, רותחת וגם קופאת, שכבה על בטנה בחדר הניתוח, מבקשת בלִבהּ שבממצא ההיסטו־פתולוגי לא תתגלה ממאירות ביבלת שהוסרה בניתוח; כשעברה את ההכנות המפחידות לניתוח הנוסף, שנערך בהרדמה מלאה – החל בהסרת הלאכה מהציפורניים, לבישת הכותונת הלבנה, ההסעה על גבי אלונקה מתניידת ועד להמתנה באולם בין אנשים זרים, שבדומה לה גם הם עטופים בלָבָן. אך בהיכנסה אל חדר הניתוח מרגיעה אותה המחשבה שהנה לבסוף הכול מתחיל ועומד להסתיים. מן המנורות הענקיות, בכעין דממה קוסמית, שופעת נוכחותו של חואן גַרסִיָה גולאן דה אוליבַרֶס. בין המנתחים הממהרים, הרטיות הירוקות ומסכות הפנים מרשרשת גלימה לבנבנה בברק התקווה ובמרירות הספק, וכל אלה מתלכדים להכרה כי שום דבר כבר אינו תלוי בה. בחיוך היא שוקעת בשלווה נרקוטית, נעדרת כאב – שלווה באור, שלווה בחשיכה – נבלעת בתרדמה לפרק זמן שאינו נרשם בזיכרון, ומחשבתה האחרונה היא שאלתה אל חואן, אם גם המוות הוא כזה. לאחר מכן היקיצה, המצב המוזר של שיבה להכרה, כשהיא שומעת ומבינה הכול בעוד חואן מונע ממנה השתתפות פעילה. וכאילו נמחקה אישיותה מתוך חייה היא רוצה לדבר – אך אינה יכולה. רוצה לרוץ, אבל כמו בחלום ביעותים היא עומדת נטועה במקומה. היא שואלת את חואן אם המוות הוא כזה ואז הוא מתפוגג, נבלע לאִטוֹ באבקיקיה של קרן שמש פתאומית.

 

כפי שהבטיחה לה אלמה חברתה, היא נמצאת לידה בשעה שהכרתה של ורה שבה אליה. היא מראה לה גלויה ששלחה לנה לאזיץ’ לוֶרה מפַּסאדינה: מתחת לקריקטורה של חולה המושיט לשון החוצה נכתב: “Don’t you dare screw up this time! Get well!”[2]

 

ביומיים הבאים, בעוד ורה שוכבת ללא ניע כשחלק גופה העליון חשוף, והפצע עם השתל – עור שהוסר מן החלק האחורי של ירכה השמאלית – פעור ומכוסה ברטייה, מתקשרת אלמה שוב ושוב כדי לשאול לשלומה, אבל אינה באה עוד. כעיתונאית טלוויזיה מנוסה היא מופיעה רק ברגעים הקריטיים, שבהם כל אדם אחר אינו מסוגל לחדור למקום המסוים.

 

הפצע על ירכה, חבוש בחזקה, צורב ומכאיב שלא כפצע שעל גבה, אך השתל נקלט היטב – וכעבור ימים אחדים, בסיוע האח, היא קמה לראשונה מהמיטה. בחדר האמבטיה היא מתיזה על עצמה מים ומתרחצת, חשה מרועננת, חדשה ותמה כתינוק – כאילו נולדה מחדש, מוגנת בנווה ההחלמה. איזה אושר מסבות פעולות פשוטות כאלה!

 

אין ויש, נגזל ומוענק – זה סוד האושר האנושי, מסכמת ורה לעצמה ומחייכת. היא שמחה להשתחרר לביתה: להשתכשך באמבטיה הצחורה שלה, להביט בחפצים המוכרים, להתיישב בכורסה שלה…

 

“רחוב נְיֶיגוֹש שבעה־עשר, אין כמוהו בעולם!” קוראת ורה בהגיען וחשה לעבר שער בית המגורים שלה, שעמודי האבן שלו נושאים עדיין את צלקות ההפצצה. ואז היא רואה את זורן היוצא משם, חוצה את הרחוב וחולף ממש ליד המכונית שלהן. ורה יושבת בשקט: לפתע מתברר לה שאין ברצונה להתראות וגם לא לדבר עמו. היא מניחה לו לעבור וללכת לדרכו.

 

קאצ’ה וּוֶרה יוצאות מהמכונית וחוצות את הכביש. מישהו מנופף להן מתוך מכונית אדומה: מירקו! הוא ליווה אותה בצאתה מעולם הבריאים וקיבל את פניה בשובה מעולם החולים, ובשתי הפעמים לגמרי במקרה.

 

“את לא נראית טוב”, אומר מירקו.

 

“גם אתה לא היית נראה טוב יותר אילו יצאת עכשיו מבית החולים!”

 

“מה את אומרת? היום יצאת?”

 

“לא היום, אלא ממש עכשיו!”

 

“איזה קטע… תתקשרי ונתראה”.

 

“כן”, עונה ורה, אך יודעת שלא תתקשר.

 

התאים אטומים, מוקדי הממאירות לא פרצו את מעטפת התא. וזורן… מיהו זורן? ומירקו?… מיהו מירקו?