המולוכייה של אמא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המולוכייה של אמא
הוספה למועדפים

המולוכייה של אמא

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניסים זוהר

נסים זוהר (נולד ב-1937) הוא שחקן תיאטרון וקולנוע; סופר, מחזאי, תסריטאי ומפיק ישראלי.

בשנת 2000 הוציא לאור את ספרו "במיה, מולוכיה ובדינגאן", ספר מתכונים מן המטבח המצרי, ובו גם סיפורים מילדותו בעיר הנמל אלכסנדריה. בשנת 2006 פורסם "המולוכייה של אמא", ספר המבוסס במידה רבה על שנותיו של זוהר במצרים, אשר עוסק ביחסיו המורכבים של זוהר עם אמו, אך מהווה גם מעין מסע זיכרון למחוזות ילדותו.

נושאים

תקציר

מולוכייה - מאכל ים תיכוני עתיק יומין. יש הסברים כי אליה התכוון בספר איוב: " הקוטפים מלוח עלי - שיח ... " במצרים עלתה המולוכייה למעמד של מאכל לאומי. דרושה לעם מידה לא מבוטלת של ענווה ואצילות נפש כדי לאמץ מרק - דלות כמאכל לאומי. כל מצרי המכבד את עצמו אוכל מולוכייה לפחות פעם בשבוע. אצלנו בבית אכלנו אותה יום יום. 
 
אנו קשורים לאמהות שלנו דרך האוכל. כתינוקות אנו מזהים את טעם חלבן ואת ניחוח גופן בטרם אנו מסוגלים לזהות את תווי פניהן. המולוכיייה של אמא הוא, בין היתר, סיפור היחסים שבין אם לבנה, לכן טבעי היה להעמיד אוכל ובישול במרכזו. המולוכייה היא השע יר לעזאזל והמושיע גם יחד. היא הישות הספרותית שדרכה משתחרר כעס ותסכול ושבעזרתה משוגים השלמה ופיוס. 
 
בעודו עורך מסע זיכרון אל ילדותו באלכסנדריה של שנות הארבעים, על שלל טיפוסיה הצבעוניים וניחוחותיה המשכרים, חושף הגיבור את מערכת היחסים הקשה עם אמו, על רקע מותם של אבי המשפחה ושל האח הצעיר. בשפה עשירה ורבת יופי מספר נסים זוהר סיפור מעורר הזדהות על אהבה ודחייה, על כעס וחמלה.

פרק ראשון

בשתי כפות מפלצת אחזה הבהלה בגרוני וחנקה. תחילה בהיסוס, לופתת את בית הבליעה ומעגנת טפריה בצווארי, כמבקשת לייצב אחיזתה. משהחלה סוגרת על קנה הנשימה, הנפתי גרזן אל ראש הבעתה, אך הלהב נחת ברוך ורק ליטף את פרצופה המבחיל. פעם אחר פעם הנפתי את הקרדום ופעם אחר פעם צנח להב הברזל ברפיון של אין אונים. בעוד שליח האבדון דורס לב ונפש, חושף ניבים ככלב משוגע, הלך העולם סביבי והסתחרר. בשארית כוחותי ניסיתי להישמע לפקודות החלושות של מוחי.
"לא לרוץ!" פקד השוטר הקטן החבוי אי שם בקודקודי, אותו אחד שבעתות מצוקה נזעק תמיד לעמוד בפרץ. "עמוד!" שב וצווח כשהוא מפלח את ראשי בצפירה חדה מהמשרוקית שבין שיניו.
הרבה אני חב לאותו שוטר, על שפמו המגוחך ומשרוקית הפח שבין שיניו. אינני יודע מתי בדיוק החליט להתמקם בין קפלי מוחי, אך עוד כילד עמד שם על משמר שפיותי. אף על פי שפחדתי מקולו הצורמני ומן האלה התלויה ברישול מכוון ממפרק יד ימינו, תמיד בטחתי בו. מעולם לא הצלחתי לזהות את מדיו ואינני יודע אם שוטר מצרי או שמא שוטר אנגלי הוא. גם את גיחותיו לא הצלחתי לנחש. לעתים זינק אל תודעתי כאותה בובת קפיץ הפורצת מקופסת הפתעות ולעתים דמם גם אם שיוועתי לעזרתו. היום צץ פתאום, מניף את אלתו ופוקד, "לא לרוץ!"
"לך לאט," שיננתי לעצמי. "המשופם מניף את האלה!"
הצבתי עקב בצד אגודל וכפיתי על כפות רגלי להישמע לפקודותיו של זקיף השפיות. ידעתי היטב כי אם אפתח במנוסה שוב לא אצליח לעמוד מול נחשול הטירוף המבקש להטביע אותי במימיו העכורים. שמש מדברית קופחת ואבק מיתמר הפכו את ההליכה בסמטאות הצרות למסע עינויים במנהרת הזמן. מראות רחוקים עלו מתוך נבכי זיכרוני כמו מכים בי מן המארב, מסחררים אותי ומערערים בי את שיווי המשקל. בזה אחר זה נפרשו לפני משעולים אשר לעולם לא אראה את סופם ואני החשתי מעט את צעדי במאמץ להיחלץ מהמבוך המתעתע. הבתים פערו את לוע פתחיהם החשוכים, ושחור החלונות היה כארובות ריקות של עיניים עקורות. כמו גל אדיר הרודף אחריך בצאתך מהים, התגלגלו הבניינים העלובים, גואים ומסתחררים כמבקשים להטביע אותי באפיק הסמטה. הנה עכשיו פנייה לימין ואחריה לשמאל. ילד זב חוטם רץ בעקבותי ומנסה למכור לי בקבוק מי שתייה או מחרוזת שברי זכוכית. רגלַי נתקלות במלכודת חלוקי האבנים שמתחת לאבק הדרך. אפשר שפלטתי גידוף עסיסי, כי הרוכל הקטן ברח מפני ונבלע באחד מפתחי הבתים. הנה שוב פנייה ועכשיו התפצלות. בית הכנסת אבּן עזרא שברובע העתיק של קהיר עומד מימין. כטובע הנפלט אל החוף, מעדתי על הרחבה הקטנה שבחזית בית הכנסת והשתטחתי אפיים ארצה. רגע ארוך נותרתי שוכב על האדמה, מחשש שבנסיגתו יישא אותי הנחשול העכור חזרה אל תהום הבַּלהה. בעודי מצמיד את גופי אל הקרקע הקשה של רחבת בית הכנסת, התחלתי מבין ללבה של אמי שלא הסכימה להצטרף למסעי זה לארץ הנילוס.

"אמא, זה יהיה נהדר," הפצרתי, "את ואני שוב מטיילים ברחובות קהיר ואלכּסנדריה!"
"אין לי מה לחפש שם!" ענתה בפסקנות.
זכרתי את היום שבו עזבנו את אלכּסנדריה ועברנו להתגורר לזמן מה בקהיר. כנראה הבהילות שבה נטשה משפחתנו את העיר, כדי להתרחק מהצבא הגרמני שפלש לצפון אפריקה, היא שהטביעה את התמונה במוחי. כל נשות המשפחה עלו על משאית יחד עם הילדים. הגברים נשארו מאחור כדי לשמור על הרכוש ועל מקורות הפרנסה. לקהיר הגיעו רק בסופי שבוע.
"איך אתה זוכר את כל זה?" התפלאה אמי.
"לא יודע. אני פשוט זוכר!" עניתי בלא מעט גאווה. "נסענו לקהיר במשאית ירוקה שאליה טיפסנו מעל קופסת פח מרובעת." חידדתי את תמונת הזיכרון בניסיון נואש לפתות אותה להצטרף לטיול אל מחוזות ילדותי.
"אַיְוּוּוּ, אתה באמת זוכר!" אמרה בהתפעלות כנה, "ריבונו של עולם מה שילדים זוכרים!" קראה לשמים וספקה כפיים. "משאית ירוקה וקופסת פח! נכון, נעזרנו בפח זיתים כדי לטפס אל ארגז המשאית!"
"פח זיתים?"
"הצטיידנו במזון לימים הראשונים."
"והמשאית באמת היתה ירוקה?"
"מי זוכר... אולי..."
"אני זוכר את הדירה בקהיר והמון ילדים מתרוצצים."
"אַיְוּוּוּ," שבה אמא והשמיעה את קריאת ההתפעלות האָלֶכְּסַנְדְרוֹנִית. "אַיְוּוּוּ... כמה רעש עשיתם. רעש והמולה כמו במוּלֵד אַבּוּ הרירה!" הוסיפה, מכוונת דבריה אל החגיגה השנתית לזכר מצביאו של הנביא. אגדה עממית מספרת כי כאשר אַבּוּ הורירה הפיץ את דברי הנביא בפני שועי הארץ הוא דרש כי גם עניי העיר יוזמנו לדרשה ולכירה שאחריה. לכן תמיד התגודד המון רעשני של פושטי יד ומוכי גורל רעבים סביב מצביאו של מוחמד והתכנסויות אַבּוּ הורירה היו לשם דבר, בשל הערבוביה והמהומה שעוררו.
"כל הדודות ובני הדודים באותה דירה?" שאלתי כדי שלא תאבד עניין בשיחה.
"בשבועות הראשונים כולנו גרנו בדירה אחת. מאוחר יותר ויקטורין ויולונד עברו לדירות אחרות. אחרי הניצחון באל עַלַמֵין כולם חזרו לאלכּסנדריה, אנחנו נשארנו בקהיר."
"אני זוכר כחול. הרבה כחול."
"נדבקת בדלקת עיניים קשה. כיסינו את כל החלונות בצלופן כחול כדי להגן עליך מפני בוהק השמש של קהיר."
"נו? בכל זאת לא תצטרפי?"
"לא!"
"לא מעניין אותך איך נראית אלכּסנדריה היום?"
"אֵלֶה פַט מַט!" החזירה אמא בערבית. "מה שעבר - מת. אני לא בטוחה אם גם לך כדאי לנסוע."
נסעתי בגפי. אלכּסנדריה משכה אותי בחבלי קסם. דברים רבים אני זוכר מילדותי הרחוקה במצרים, אך סמטאות קהיר העתיקה לא השאירו בי את רישומן ובבית הכנסת אבּן עזרא נזכרתי רק לאחר שקראתי עליו במוסף של אחד העיתונים.
כך לפחות היה נדמה לי.

"אדוני מרגיש לא טוב?"
בעמל רב ניתקתי את עצמי מן האדמה המהודקת של רחבת בית הכנסת והרמתי את ראשי.
"אל תמהר לקום אדוני," אמר האיש וטפח על שכמי בעדינות.
"השמש," הסברתי, "הייתי צריך לחבוש כובע."
פקחתי את עיני ומבטי נתקל ברגליו של הדואג לשלומי. רגליים יחפות, נתונות בזוג נעליים מעור בצבע שבין חום לשחור. היעדרותם של מותגי הספורט הבינלאומיים היתה תגלית מרנינה שבה הבחנתי מיד בראשית סיורי במצרים. במה שנראה כמרידה עממית נגד מותגי המאה העשרים, או אפשר גם כהצהרת עצמאות תרבותית, הכול שם נועלים נעלי "שפיץ" מעור קמוט שצבעו חום או שחור. אבק המדבר צובע את נעליהם המהוהות של פשוטי העם בגוון הנמצא אי שם בין שני הצבעים המדכדכים האלה.
"בבקשה, כבודו," הושיט לי האיש כוס מים צוננים. "מי הנילוס הם התרופה לכול!" הוסיף משהבחין כי אינני ממהר ללגום ממי היאור.
לקחתי את הכוס מידו של מיטיבי, וזה פנה ועמד בפתח בית הכנסת, נשען על המשקוף כמו היה שומר הסף של הבניין. שפכתי את המים על ראשי הלוהט והשבתי רוחי בצלו של קיר המבנה. אבק שנשר מהטיח המתפורר קימח את עורפי וגרגרי חול גלשו במורד חולצתי ודבקו בגבי המיוזע. הייתי עייף מכדי להתרחק מנשורת הטיט וקיבלתי את המטרד בשוויון נפש. הנה עכשיו, פתאום דבר לא היה לי מוכר עוד, הכול סביב היה זר ומוזר. מבנה בית הכנסת שניצב גדול ועצום בזיכרוני, עמד בגבי מצומק ונבוך, מצר על שלא עמד בציפיותי. בתים קטנים ועלובים הצטופפו סביבו, תומכים בגרסתו הננסית של הבניין ומאשרים כי אכן זיכרוני הוא שמטעני. משהוצן לי והכאב בברכי החבולה שכך, חזרתי אל פתח בית הכנסת ואל מאור פניו של שומר הסף.
"בית הכנסת פתוח למבקרים אדוני," אמר בנועם המאפיין את בני המקום. "אתה רשאי להיכנס."
"אחר כך." עניתי בקוצר רוח שלא היה במקומו, לפיכך מיהרתי לחייך אל בן שיחי הלבבי. "מאוד חם היום," אמרתי מתוך רצון לחפות על גסות רוחי.
"קהיר בקיץ כמו כבשן," הסכים השוער, "כל מי שידו משגת נוסע לאלכּסנדריה."
"אני באתי לקהיר דווקא!"
"ברוך הבא אדוני!"
"נדמה לי שמתחת לבית הכנסת יש חדרים תת קרקעיים."
"אני לא יודע כבודו," השיב באיפוק של מי שרגיל בשאלות המוזרות של תיירים.
"אני מחפש חדרים תת קרקעיים."
"מתחת למבנה הכול מים, אדוני."
"אני בטוח שיש גרם מדרגות המוביל אל כוכים מתחת לבית הכנסת," התעקשתי. "לרגלי המדרגות מימין, פתח כניסה למסדרון שלאורכו חדרים כמו כוכים."
"כבודו אורח מטעם מחלקת העתיקות?" שאל בן שיחי לאחר הרהור ממושך.
"לא, אני סתם תייר."
"תיירים לא מתעניינים בחדרים או בכוכים. לפעמים מגלים סקרנות בספרים שנתגלו בעליית הגג… מי סיפר לך שיש כוכים?"
"זיכרון ילדות."
"גדלת כאן, בקהיר?"
"באלכּסנדריה. היום אני חי בישראל."
"שלום, שלום איזראיל!" בירך ידידי בעברית. הוא לחץ את ידי כאילו הייתי קרוב משפחה שאבד וכל פחדי נמוגו במשב רוחו הטובה.
"סְכַּנְדָרָנִי מתל אביב!" אמר לעצמו, מגלגל את המילים בפיו, מנסה לרדת לטעמה של אותה מרקחת אקזוטית.
"עזבנו את מצרים באלף תשע מאות וחמישים." לפתע היה לי חשוב שיאמין לדברי וציון התאריך נראה כעובדה מוצקה דיה לאשש את סיפורי.
"אז אתה מצרי… הבחנתי במבטא הערבי שלך - סכּנדרני."
"אני סכּנדרני ואבי סכּנדרני וסבי סכּנדרני."
"אבּן בּלד!" קרא אל האולם הריק, כאילו היה שם מי שישמע את דבריו ויתפעל כמוהו מהתופעה.
"אכן, בן הארץ!" אישרתי בחיוך שלא נעדרה ממנו הגאווה באילן היוחסין שלי.
"אתה יודע שיהודים חיו במצרים עוד בימי הפָרַעְנָה?" הרצה שומר הסף ברוב חשיבות, כנדרש מנציג מחלקת העתיקות, "מוּסָה היה נסיך מצרי!"
"אפשר בהחלט להניח שבעורקינו זורם גם מעט דם מצרי."
"אז אם אתם מצרים, למה התרחקתם מאללה ומדברי הנביא?"
פניו התמימות של השומר ומבטו התוהה העידו כי באמת ובתמים אין הוא מבין מדוע זנחו היהודים את "האמונה האחת”.
"אפשר לבקר בבית הכנסת?" שאלתי ועוד בטרם השיב מיהרתי להיכנס אל תוך המבנה. לא היה טעם להבהיר שבימיו של רעמסס השני הנביא עוד טרם נולד.
בניגוד לסמטאות הצרות ולבניין עצמו, אולם בית הכנסת לא עורר בי שום זיכרונות. עמדתי מהורהר מול ארון ספרי הקודש, תוהה מאין לקוחים העיטורים המצועצעים סביבו, כאשר הרגשתי טפיחה קלה על שכמי. שומר הסף, שדקה ארוכה עמד בפתח בית הכנסת, ניתק עצמו מן המשקוף שעליו נשען והתקרב אלי. נראה כי מוצאי ריכך מעט את רשמיותו האדיבה.
"אפשר שאדוני מתכוון לבית המרחץ שבחצר," אמר בקול כבוש מפאת כבודו של המקום והורה לי ללכת בעקבותיו. הוא הוביל אותי דרך שביל מרצפות צר אל החצר האחורית של בית הכנסת.
"זה ודאי מה שאתה זוכר." הסביר בעוד אנו מקיפים את המבנה. "פעם היה פה בית מרחץ של היהודים." מנימת דבריו ברור היה כי אינו משייך אותי אל אותם "יהודים", פטרוני בית המרחץ העתיק.
בתוך סבך העשבים שצמחו פרא בחצר האחורית נתגלה גרם מדרגות מאבנים מסותתות, אשר להפתעתי לא נצטמק כפי שקרה לבית הכנסת אלא אדרבא, התארך יותר מכפי שזכרתי וירד עמוק אל מתחת לבניין. דלת ברזל ירוקה חסמה את הגישה אל המדרגות עצמן אך מבעד לסורגים אפשר היה להבחין שמסד המורד המדורג אכן מוצף מים עכורים.
"אתה רואה אדוני?" אמר השומר בהתלהבות של מי שנתלווה להרפתקה מעניינת אשר אפשר כי גם תשר נאה בצדה, "מים! הכול מלא מים מבית המרחץ העתיק."
"אפשר לרדת ולראות את בית המרחץ?" שאלתי.
"מצטער אדוני," ענה שומר הסף, "אין לי מפתח. צריך לפנות למחלקת העתיקות." סיכם והשליך מבעד לשבכת הסורג אבן קטנה אשר החרידה את ההיקוות שבתחתית המדרגות.
"מים." קבע לאחר שהמים שבו לשלוותם העכורה, "מים מלוכלכים של בית מרחץ."
רגע ארוך בהיתי בפתח החשוך שבתחתית המדרגות. שומר הסף, שהבחין ברצוני להיות רגע עם עצמי, התרחק בצעד חרישי והלך אל מעבר לפינת הבניין, משאיר אותי לבד עם זיכרונותי.
 

ניסים זוהר

נסים זוהר (נולד ב-1937) הוא שחקן תיאטרון וקולנוע; סופר, מחזאי, תסריטאי ומפיק ישראלי.

בשנת 2000 הוציא לאור את ספרו "במיה, מולוכיה ובדינגאן", ספר מתכונים מן המטבח המצרי, ובו גם סיפורים מילדותו בעיר הנמל אלכסנדריה. בשנת 2006 פורסם "המולוכייה של אמא", ספר המבוסס במידה רבה על שנותיו של זוהר במצרים, אשר עוסק ביחסיו המורכבים של זוהר עם אמו, אך מהווה גם מעין מסע זיכרון למחוזות ילדותו.

סקירות וביקורות

Global report המולוכייה של אמא - נורית וייסמן. 9.5.2008 02/08/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

Global report המולוכייה של אמא - נורית וייסמן. 9.5.2008 02/08/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
המולוכייה של אמא ניסים זוהר

בשתי כפות מפלצת אחזה הבהלה בגרוני וחנקה. תחילה בהיסוס, לופתת את בית הבליעה ומעגנת טפריה בצווארי, כמבקשת לייצב אחיזתה. משהחלה סוגרת על קנה הנשימה, הנפתי גרזן אל ראש הבעתה, אך הלהב נחת ברוך ורק ליטף את פרצופה המבחיל. פעם אחר פעם הנפתי את הקרדום ופעם אחר פעם צנח להב הברזל ברפיון של אין אונים. בעוד שליח האבדון דורס לב ונפש, חושף ניבים ככלב משוגע, הלך העולם סביבי והסתחרר. בשארית כוחותי ניסיתי להישמע לפקודות החלושות של מוחי.
"לא לרוץ!" פקד השוטר הקטן החבוי אי שם בקודקודי, אותו אחד שבעתות מצוקה נזעק תמיד לעמוד בפרץ. "עמוד!" שב וצווח כשהוא מפלח את ראשי בצפירה חדה מהמשרוקית שבין שיניו.
הרבה אני חב לאותו שוטר, על שפמו המגוחך ומשרוקית הפח שבין שיניו. אינני יודע מתי בדיוק החליט להתמקם בין קפלי מוחי, אך עוד כילד עמד שם על משמר שפיותי. אף על פי שפחדתי מקולו הצורמני ומן האלה התלויה ברישול מכוון ממפרק יד ימינו, תמיד בטחתי בו. מעולם לא הצלחתי לזהות את מדיו ואינני יודע אם שוטר מצרי או שמא שוטר אנגלי הוא. גם את גיחותיו לא הצלחתי לנחש. לעתים זינק אל תודעתי כאותה בובת קפיץ הפורצת מקופסת הפתעות ולעתים דמם גם אם שיוועתי לעזרתו. היום צץ פתאום, מניף את אלתו ופוקד, "לא לרוץ!"
"לך לאט," שיננתי לעצמי. "המשופם מניף את האלה!"
הצבתי עקב בצד אגודל וכפיתי על כפות רגלי להישמע לפקודותיו של זקיף השפיות. ידעתי היטב כי אם אפתח במנוסה שוב לא אצליח לעמוד מול נחשול הטירוף המבקש להטביע אותי במימיו העכורים. שמש מדברית קופחת ואבק מיתמר הפכו את ההליכה בסמטאות הצרות למסע עינויים במנהרת הזמן. מראות רחוקים עלו מתוך נבכי זיכרוני כמו מכים בי מן המארב, מסחררים אותי ומערערים בי את שיווי המשקל. בזה אחר זה נפרשו לפני משעולים אשר לעולם לא אראה את סופם ואני החשתי מעט את צעדי במאמץ להיחלץ מהמבוך המתעתע. הבתים פערו את לוע פתחיהם החשוכים, ושחור החלונות היה כארובות ריקות של עיניים עקורות. כמו גל אדיר הרודף אחריך בצאתך מהים, התגלגלו הבניינים העלובים, גואים ומסתחררים כמבקשים להטביע אותי באפיק הסמטה. הנה עכשיו פנייה לימין ואחריה לשמאל. ילד זב חוטם רץ בעקבותי ומנסה למכור לי בקבוק מי שתייה או מחרוזת שברי זכוכית. רגלַי נתקלות במלכודת חלוקי האבנים שמתחת לאבק הדרך. אפשר שפלטתי גידוף עסיסי, כי הרוכל הקטן ברח מפני ונבלע באחד מפתחי הבתים. הנה שוב פנייה ועכשיו התפצלות. בית הכנסת אבּן עזרא שברובע העתיק של קהיר עומד מימין. כטובע הנפלט אל החוף, מעדתי על הרחבה הקטנה שבחזית בית הכנסת והשתטחתי אפיים ארצה. רגע ארוך נותרתי שוכב על האדמה, מחשש שבנסיגתו יישא אותי הנחשול העכור חזרה אל תהום הבַּלהה. בעודי מצמיד את גופי אל הקרקע הקשה של רחבת בית הכנסת, התחלתי מבין ללבה של אמי שלא הסכימה להצטרף למסעי זה לארץ הנילוס.

"אמא, זה יהיה נהדר," הפצרתי, "את ואני שוב מטיילים ברחובות קהיר ואלכּסנדריה!"
"אין לי מה לחפש שם!" ענתה בפסקנות.
זכרתי את היום שבו עזבנו את אלכּסנדריה ועברנו להתגורר לזמן מה בקהיר. כנראה הבהילות שבה נטשה משפחתנו את העיר, כדי להתרחק מהצבא הגרמני שפלש לצפון אפריקה, היא שהטביעה את התמונה במוחי. כל נשות המשפחה עלו על משאית יחד עם הילדים. הגברים נשארו מאחור כדי לשמור על הרכוש ועל מקורות הפרנסה. לקהיר הגיעו רק בסופי שבוע.
"איך אתה זוכר את כל זה?" התפלאה אמי.
"לא יודע. אני פשוט זוכר!" עניתי בלא מעט גאווה. "נסענו לקהיר במשאית ירוקה שאליה טיפסנו מעל קופסת פח מרובעת." חידדתי את תמונת הזיכרון בניסיון נואש לפתות אותה להצטרף לטיול אל מחוזות ילדותי.
"אַיְוּוּוּ, אתה באמת זוכר!" אמרה בהתפעלות כנה, "ריבונו של עולם מה שילדים זוכרים!" קראה לשמים וספקה כפיים. "משאית ירוקה וקופסת פח! נכון, נעזרנו בפח זיתים כדי לטפס אל ארגז המשאית!"
"פח זיתים?"
"הצטיידנו במזון לימים הראשונים."
"והמשאית באמת היתה ירוקה?"
"מי זוכר... אולי..."
"אני זוכר את הדירה בקהיר והמון ילדים מתרוצצים."
"אַיְוּוּוּ," שבה אמא והשמיעה את קריאת ההתפעלות האָלֶכְּסַנְדְרוֹנִית. "אַיְוּוּוּ... כמה רעש עשיתם. רעש והמולה כמו במוּלֵד אַבּוּ הרירה!" הוסיפה, מכוונת דבריה אל החגיגה השנתית לזכר מצביאו של הנביא. אגדה עממית מספרת כי כאשר אַבּוּ הורירה הפיץ את דברי הנביא בפני שועי הארץ הוא דרש כי גם עניי העיר יוזמנו לדרשה ולכירה שאחריה. לכן תמיד התגודד המון רעשני של פושטי יד ומוכי גורל רעבים סביב מצביאו של מוחמד והתכנסויות אַבּוּ הורירה היו לשם דבר, בשל הערבוביה והמהומה שעוררו.
"כל הדודות ובני הדודים באותה דירה?" שאלתי כדי שלא תאבד עניין בשיחה.
"בשבועות הראשונים כולנו גרנו בדירה אחת. מאוחר יותר ויקטורין ויולונד עברו לדירות אחרות. אחרי הניצחון באל עַלַמֵין כולם חזרו לאלכּסנדריה, אנחנו נשארנו בקהיר."
"אני זוכר כחול. הרבה כחול."
"נדבקת בדלקת עיניים קשה. כיסינו את כל החלונות בצלופן כחול כדי להגן עליך מפני בוהק השמש של קהיר."
"נו? בכל זאת לא תצטרפי?"
"לא!"
"לא מעניין אותך איך נראית אלכּסנדריה היום?"
"אֵלֶה פַט מַט!" החזירה אמא בערבית. "מה שעבר - מת. אני לא בטוחה אם גם לך כדאי לנסוע."
נסעתי בגפי. אלכּסנדריה משכה אותי בחבלי קסם. דברים רבים אני זוכר מילדותי הרחוקה במצרים, אך סמטאות קהיר העתיקה לא השאירו בי את רישומן ובבית הכנסת אבּן עזרא נזכרתי רק לאחר שקראתי עליו במוסף של אחד העיתונים.
כך לפחות היה נדמה לי.

"אדוני מרגיש לא טוב?"
בעמל רב ניתקתי את עצמי מן האדמה המהודקת של רחבת בית הכנסת והרמתי את ראשי.
"אל תמהר לקום אדוני," אמר האיש וטפח על שכמי בעדינות.
"השמש," הסברתי, "הייתי צריך לחבוש כובע."
פקחתי את עיני ומבטי נתקל ברגליו של הדואג לשלומי. רגליים יחפות, נתונות בזוג נעליים מעור בצבע שבין חום לשחור. היעדרותם של מותגי הספורט הבינלאומיים היתה תגלית מרנינה שבה הבחנתי מיד בראשית סיורי במצרים. במה שנראה כמרידה עממית נגד מותגי המאה העשרים, או אפשר גם כהצהרת עצמאות תרבותית, הכול שם נועלים נעלי "שפיץ" מעור קמוט שצבעו חום או שחור. אבק המדבר צובע את נעליהם המהוהות של פשוטי העם בגוון הנמצא אי שם בין שני הצבעים המדכדכים האלה.
"בבקשה, כבודו," הושיט לי האיש כוס מים צוננים. "מי הנילוס הם התרופה לכול!" הוסיף משהבחין כי אינני ממהר ללגום ממי היאור.
לקחתי את הכוס מידו של מיטיבי, וזה פנה ועמד בפתח בית הכנסת, נשען על המשקוף כמו היה שומר הסף של הבניין. שפכתי את המים על ראשי הלוהט והשבתי רוחי בצלו של קיר המבנה. אבק שנשר מהטיח המתפורר קימח את עורפי וגרגרי חול גלשו במורד חולצתי ודבקו בגבי המיוזע. הייתי עייף מכדי להתרחק מנשורת הטיט וקיבלתי את המטרד בשוויון נפש. הנה עכשיו, פתאום דבר לא היה לי מוכר עוד, הכול סביב היה זר ומוזר. מבנה בית הכנסת שניצב גדול ועצום בזיכרוני, עמד בגבי מצומק ונבוך, מצר על שלא עמד בציפיותי. בתים קטנים ועלובים הצטופפו סביבו, תומכים בגרסתו הננסית של הבניין ומאשרים כי אכן זיכרוני הוא שמטעני. משהוצן לי והכאב בברכי החבולה שכך, חזרתי אל פתח בית הכנסת ואל מאור פניו של שומר הסף.
"בית הכנסת פתוח למבקרים אדוני," אמר בנועם המאפיין את בני המקום. "אתה רשאי להיכנס."
"אחר כך." עניתי בקוצר רוח שלא היה במקומו, לפיכך מיהרתי לחייך אל בן שיחי הלבבי. "מאוד חם היום," אמרתי מתוך רצון לחפות על גסות רוחי.
"קהיר בקיץ כמו כבשן," הסכים השוער, "כל מי שידו משגת נוסע לאלכּסנדריה."
"אני באתי לקהיר דווקא!"
"ברוך הבא אדוני!"
"נדמה לי שמתחת לבית הכנסת יש חדרים תת קרקעיים."
"אני לא יודע כבודו," השיב באיפוק של מי שרגיל בשאלות המוזרות של תיירים.
"אני מחפש חדרים תת קרקעיים."
"מתחת למבנה הכול מים, אדוני."
"אני בטוח שיש גרם מדרגות המוביל אל כוכים מתחת לבית הכנסת," התעקשתי. "לרגלי המדרגות מימין, פתח כניסה למסדרון שלאורכו חדרים כמו כוכים."
"כבודו אורח מטעם מחלקת העתיקות?" שאל בן שיחי לאחר הרהור ממושך.
"לא, אני סתם תייר."
"תיירים לא מתעניינים בחדרים או בכוכים. לפעמים מגלים סקרנות בספרים שנתגלו בעליית הגג… מי סיפר לך שיש כוכים?"
"זיכרון ילדות."
"גדלת כאן, בקהיר?"
"באלכּסנדריה. היום אני חי בישראל."
"שלום, שלום איזראיל!" בירך ידידי בעברית. הוא לחץ את ידי כאילו הייתי קרוב משפחה שאבד וכל פחדי נמוגו במשב רוחו הטובה.
"סְכַּנְדָרָנִי מתל אביב!" אמר לעצמו, מגלגל את המילים בפיו, מנסה לרדת לטעמה של אותה מרקחת אקזוטית.
"עזבנו את מצרים באלף תשע מאות וחמישים." לפתע היה לי חשוב שיאמין לדברי וציון התאריך נראה כעובדה מוצקה דיה לאשש את סיפורי.
"אז אתה מצרי… הבחנתי במבטא הערבי שלך - סכּנדרני."
"אני סכּנדרני ואבי סכּנדרני וסבי סכּנדרני."
"אבּן בּלד!" קרא אל האולם הריק, כאילו היה שם מי שישמע את דבריו ויתפעל כמוהו מהתופעה.
"אכן, בן הארץ!" אישרתי בחיוך שלא נעדרה ממנו הגאווה באילן היוחסין שלי.
"אתה יודע שיהודים חיו במצרים עוד בימי הפָרַעְנָה?" הרצה שומר הסף ברוב חשיבות, כנדרש מנציג מחלקת העתיקות, "מוּסָה היה נסיך מצרי!"
"אפשר בהחלט להניח שבעורקינו זורם גם מעט דם מצרי."
"אז אם אתם מצרים, למה התרחקתם מאללה ומדברי הנביא?"
פניו התמימות של השומר ומבטו התוהה העידו כי באמת ובתמים אין הוא מבין מדוע זנחו היהודים את "האמונה האחת”.
"אפשר לבקר בבית הכנסת?" שאלתי ועוד בטרם השיב מיהרתי להיכנס אל תוך המבנה. לא היה טעם להבהיר שבימיו של רעמסס השני הנביא עוד טרם נולד.
בניגוד לסמטאות הצרות ולבניין עצמו, אולם בית הכנסת לא עורר בי שום זיכרונות. עמדתי מהורהר מול ארון ספרי הקודש, תוהה מאין לקוחים העיטורים המצועצעים סביבו, כאשר הרגשתי טפיחה קלה על שכמי. שומר הסף, שדקה ארוכה עמד בפתח בית הכנסת, ניתק עצמו מן המשקוף שעליו נשען והתקרב אלי. נראה כי מוצאי ריכך מעט את רשמיותו האדיבה.
"אפשר שאדוני מתכוון לבית המרחץ שבחצר," אמר בקול כבוש מפאת כבודו של המקום והורה לי ללכת בעקבותיו. הוא הוביל אותי דרך שביל מרצפות צר אל החצר האחורית של בית הכנסת.
"זה ודאי מה שאתה זוכר." הסביר בעוד אנו מקיפים את המבנה. "פעם היה פה בית מרחץ של היהודים." מנימת דבריו ברור היה כי אינו משייך אותי אל אותם "יהודים", פטרוני בית המרחץ העתיק.
בתוך סבך העשבים שצמחו פרא בחצר האחורית נתגלה גרם מדרגות מאבנים מסותתות, אשר להפתעתי לא נצטמק כפי שקרה לבית הכנסת אלא אדרבא, התארך יותר מכפי שזכרתי וירד עמוק אל מתחת לבניין. דלת ברזל ירוקה חסמה את הגישה אל המדרגות עצמן אך מבעד לסורגים אפשר היה להבחין שמסד המורד המדורג אכן מוצף מים עכורים.
"אתה רואה אדוני?" אמר השומר בהתלהבות של מי שנתלווה להרפתקה מעניינת אשר אפשר כי גם תשר נאה בצדה, "מים! הכול מלא מים מבית המרחץ העתיק."
"אפשר לרדת ולראות את בית המרחץ?" שאלתי.
"מצטער אדוני," ענה שומר הסף, "אין לי מפתח. צריך לפנות למחלקת העתיקות." סיכם והשליך מבעד לשבכת הסורג אבן קטנה אשר החרידה את ההיקוות שבתחתית המדרגות.
"מים." קבע לאחר שהמים שבו לשלוותם העכורה, "מים מלוכלכים של בית מרחץ."
רגע ארוך בהיתי בפתח החשוך שבתחתית המדרגות. שומר הסף, שהבחין ברצוני להיות רגע עם עצמי, התרחק בצעד חרישי והלך אל מעבר לפינת הבניין, משאיר אותי לבד עם זיכרונותי.