עיט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיט
מכר
מאות
עותקים
עיט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ד“ר צבי קרקובסקי הישראלי ומקס בוכמן השוויצרי הם שני אנשים שתרומתם הביטחונית למדינת ישראל עצומה. הראשון הוא מדען, ממציא ואיש ניהול דינאמי ומוכשר שיוזם מהפכה בתחום המלחמה בטרור, והשני הוא בן למשפחת אנשי עסקים מיליארדרים שוויצרים, המשמשת תשתית ביון יעילה בשליחות מדינת ישראל. 
בעוד מקס מתמודד עם אויבים מחוץ למדינת ישראל, צבי מתמודד עם אויבים מבית, מתוך מערכת הפיתוח הביטחוני הישראלית. אגב ניצול המנטרה “ביטחון“, המקודשת בתרבות הישראלית, המערכת הזו מנסה להכשיל את המנהל הפורה והמצטיין, המסרב להיכנע לתרבות הזאת ולהיות “אחד מהחבר'ה“. 
על רקע פרשת ריגול מסעירה, פריצות דרך טכנולוגיות, פעולות קומנדו אל ליבו של אויב ותגליות מודיעיניות מטלטלות, פועלות דמויות אנושיות, חלקן בעלות חזון, יושרה וכישרון וחלקן מאובנות, מפוחדות ואחוזות תאוות בשרים. 
בכתיבה סוחפת, מרתקת ונוגעת ללב, מתאר המחבר את מסעו הפתלתל של ד”ר קרקובסקי בתוך מערכת מורכבת, עוינת ולעיתים מסואבת. זהו סיפור על יוזמתו ותקוותו של האדם היחיד לעשות טוב, המתנפצות אל מול גורמים ממסדיים רבי עוצמה המתגלים כצרי אופקים, תועלתניים ואופורטוניסטיים. 
 
המחבר, ד“ר זאב הולנדר, הוא מדען בתחום הביוטכנולוגיה ובעל תואר שני במנהל עסקים ותואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה של הביולוגיה. בעל ניסיון בתעשייה הביוטכנולוגית ובתעשיית התרופות בישראל ובארה”ב, במגזר הפרטי ובמגזר הביטחוני הישראלי. עסק בהנגשת המדע לציבור, בייחוד לנוער מחונן. כיום לאחר פרישתו הוא איש עסקים בעל חברה לנדל“ן.

פרק ראשון

פרק 1
 
יולי 2019
 
בחלקו הצפוני של הים האדום, טמפרטורת המים בימים אלה הייתה נעימה למדי, נמוכה בכארבע מעלות מטמפרטורת האוויר, שבשעת ערב מוקדמת זאת הייתה כ-28 מעלות צלזיוס. כמאה קילומטר דרומית לפתחת “מפרץ עקבה״, אותו גוף מים צר החובק את חצי האי סיני מצידו המזרחי ומסתיים במפרץ אילת, שייטה קבוצת המשימה הימית האמריקנית ובמרכזה נושאת המטוסים הגרעינית, “ג׳ורג׳ אייץ׳ בוש״. הכוח הימי נפרס על פני שטח של יותר מ-1,500 קמ״ר. שלוחותיה האוויריות של קבוצת הלחימה הזאת סיירו במרחקים של יותר מ-450 קילומטר, ואצבעות המכ״ם וההאזנה שלה גיששו למרחקים של מאות קילומטרים נוספים מנושאת המטוסים עצמה, כלי ימי אדיר שמשקלו מעל מאה אלף טון. הקבוצה כולה הייתה בתנועה מתמדת. כשנושאת המטוסים עצמה נעה במהירות של 20 קמ״ש אל תוך הרוח החזקה, אישר מפקד הכלי הימי האדיר, שדרגתו קפטן ימי, לבצע את תהליך המראתו של כלי הטיס הענקי שעמד מוכן על סיפון ההמראה הראשי. זה היה אות ההתחלה של מבצע “ניצוץ תהילה״. האישור הדהד מקצה העולם ועד קצהו. בוושינגטון, בירת ארצות הברית, קיבל הנשיא הודעה על כך, ויועצו לביטחון לאומי זימן כינוס של צוות חדר המצב בבית הלבן. בישראל ניתנה מיד פקודת הביצוע לחלק הישראלי שבמבצע. חבורת קצינים בכירים עזבה את שולחנות התכנון ואת אזורי הכינוס ועשתה את דרכה לשדה התעופה “עובדה״ כדי לאייש את מטוס המפקדה.
על סיפון ה״ג׳ורג׳ בוש״ הייתה תכונה רבה. בין שתי שורות קצרות של מטוסי הכוננות מדגמים שונים רבץ הגוש הגדול, שהיה הגרסה הימית של המסוק הגדול ביותר ברשות ארצות הברית, ה-CH53E סופר סטליון. דקות אחדות לאחר מכן הרעישו רוטורי הענק עולמות ואיש השילוח, בבגדיו הצהובים וקסדתו האדומה, נתמך מאחור על ידי עוזר, כדי שלא יוטח אל רצפת המתכת מגלי ההדף שיצרו כנפי הרוטור הראשי הענק. הוא ביצע את מועל היד המקצועי האחרון שסימן לטייס: “המרא ובצע פנייה חדה שמאלה״, וסיים בהצדעה מסורתית חדה. המסוק הענק התרומם בקלות מפתיעה, ותוך פנייה קלה גרם לסיפון הנע להיעלם מתחתיו. זאת הייתה המראה בלתי שגרתית, כי המסוק כמעט לא אסף גובה. עתה, משנשאר לבד במרחב הימי, הוא הפך לגוש שחור-אפור בחשכת הערב היורד, שאף לא אחד מאורותיו דלק. מיד פנה לכיוון צפון-מזרח, אל עבר החוף הסעודי. ההסכם בין הסעודים לאמריקנים אִפשר את חדירתם של האחרונים לשטחם הריבוני של הסעודים לצורך אימונים וקשרים לוגיסטיים עם הבסיסים האמריקניים בסעודיה. אלא, שכמעט היה ודאי שהסעודים אינם יודעים בכלל על המסוק שטס בגובה של לא יותר מחמישה-עשר מטרים מעל פני הים. לאחר שהגיע ליבשה, בשטח שומם לחלוטין, שִייט נמוך בתוך ואדיות ואל תוך מרחב רצועת הדיונות החוליות השקועה בין הרים והמשתרעת לכיוון צפון, אל עבר הגבול הירדני. מהירותו גברה והגיעה לכמאה קמ״ש. בגובה כה נמוך היה מסוכן לטוס במהירויות גבוהות, ומערכת מכ״מ מיוחדת שמרה על מרחק קבוע של הכלי מכל הפרעה קרקעית. בגובה כזה ובתוואי שטח כזה היה ביטחון רב ששום מערכת איסוף מידע בסביבה שמקורה רוסי, ערבי, איראני או טרוריסטי אינה יכולה לעקוב אחריו.
המסוק הענק שייט אל לב הדיונות, בעוד מחשב הטיסה מסייע לצוות לעקוף אתרים מסומנים מראש שעלולים להיות מאוישים. לאחר כשעתיים וחצי של טיסה מורטת עצבים — כשצוות המסוק, שהורכב משמונה אנשים ומשמונה לוחמי קומנדו, מיטלטל מצד לצד, ונחבט מפעם לפעם אל שני גלילי הענק הירקרקים המחוזקים לרצפת המסוק הענק, במסע שנדמה היה להם שלא יסתיים לעולם — האט המסוק והחל בתמרון מעל אדמת המדבר הטרשית והסלעית, חומק בין גבעות נמוכות ושומר על מרחק ביטחון מכל צד. שתי דקות נוספות של טיסה נמוכה ותמרון חלפו, והמסוק הכבד מצא מקום נחיתה על חלקת תערובת של חול ואבנים.
נדרשו לצוות הסופר סטליון כשעתיים כדי להקים “אזור תדלוק וחימוש קדמי (אתו״ק)״. אזור כזה מאפשר למסוקי קרב קטנים יחסית, שאין בהם די מקום לדלק רב או למאגרי תחמושת נרחבים ואפילו לא למערכת שתאפשר תדלוק אווירי, לפעול בחופשיות באזור המטרות שלהם ואף להיות מסוגלים להתחמש ולתדלק בפאתי אזורים אלה תוך שימוש באתו״ק. שני הגלילים הגדולים היו עתה ממותקנים על הקרקע, ואיתם מתקן הרמה הידראולי שמסוגל לפרוק ולטעון חימוש למסוקי קרב. כל הציוד כוסה ברשתות הסוואה. שמונה לוחמי יחידת העילית הימית האמריקאית “כלבי הים״ נשארו לשמור, רק לעוד כמה שעות, על המאגר הקדמי הזה.
כשנדם קול רעם המנועים של המסוק החוזר, נותר האזור בדממה ובחשכה. כשיתקרבו לשם הכוחות שעבורם יועד הציוד, יפעילו שומריו את מערך הזיהוי והניווט. מערך זה הורכב ממשואת רדיו משוכללת שתפקידה להנחות כלי טיס המתקרבים אל שטח האתו״ק ומִנצנצי אורות בתחום הבלתי נראה לעין בלתי מזוינת, שייקלטו על ידי משקפיים מיוחדים בקרבת האתו״ק עצמו. הדממה השתלטה שוב על המדבר.
במונחים של רוב אוכלוסיית העולם, הקיץ במדבריות ערב הסעודית הוא אכזרי ביותר. ביום, כלומר מזמן קצר לאחר זריחת השמש, הטמפרטורות נעות סביב 45 מעלות צלזיוס בצל. הלחות היחסית נמוכה באופן קיצוני ויורדת באופן משמעותי מתחת ל-10%, ולעיתים קרובה מאוד ל-0%. בלילות הטמפרטורה נופלת בכמעט 20 מעלות ויכולה להגיע לכ-28 מעלות כמו בלילה הזה. הלילה היה חשוך. רבע ירח בלבד פיזר אור מועט, ועל כן הודגש המראה הנפלא של אין-ספור כוכבים שנצצו כיהלומים בשמיים עירומים כמעט לחלוטין. למראה רב ההוד הפריעה רק הרוח הערה והמתמדת מכיוון המפרץ שבדרום, שהרימה עננות חול קטנות במקומות שונים וצמצמה את טווח הראות.
בלב המדבר, בשקט מוחלט, כאילו היו רוחות רפאים, נעו הדמויות במרחב הפראי על פני אדמה קשה, שנוצרה מערבוב של אבנים שחוקות דמויות חצץ וחול. המתבונן מהצד, אילו היה שם, היה עלול לחשוד כי לפניו נעים חוצנים; הם חבשו קסדות שהיו מחוברות לבגדים, מעין חליפה מוזרה למראה המכסה את כל הגוף, שצבעה החום-אפרפר השתלב לגמרי בצבע האדמה, ועל גופם נשאו מטען גדול שצורתו משונה. אבל מה שהיה יכול לבלבל את המתבונן יותר מכול ולגרום לו לחשוב שאלה אינם בני אדם רגילים היה אופן תנועתם ומהירותה. הם נעו במשך עשרות דקות בין עצירה להתמצאות למשניה, כבר במשך כמעט שעתיים וחצי, בשטח קשה ובמהירות רבה, כשל ריצה קלה. נוספה על כך הדממה המוחלטת שאפיינה את התנועה המהירה הזאת. הקול היחיד שהתלווה אליה מפעם לפעם הגיע מאיזו אבן קטנה שניטלטלה ממקומה והתגלגלה במדרון קטן, או חריקת חול ואבן תחת משקל של יותר מ-100 קילוגרם. אלא שהרושם של השקט לא היה מדויק. הדמויות, אנושיות לחלוטין, החליפו ביניהן ועם גורמים אחרים מידע על ידי דיבור ארצי לחלוטין, שהתרחש בתוך הקסדות שבהן היה ראשן נתון. התקשורת, שהייתה באנגלית, הייתה מאובטחת ביותר וקשה מאוד למעקב. אלה היו פריצות שידור דחוסות של מיליונית השנייה בכל פעם, המועברות לאחר קידוד דרך לוויינים לכל מקום נדרש. הדמויות נעו במרחקים של עשרות מטרים זו מזו, אולם לכל אחת מהן היה כיוון ההתקדמות ברור היטב, על פי נתונים שוטפים שהופיעו על מסכים קטנים ושקופים אל מול עיני הלוחמים.
לפתע כרעו הדמויות בתגובה לפקודה שקיבלו מסגן אלוף אייל סלע, מפקד היחידה, שהנהיג את המבצע החשוב הזה.
“עצור! אנחנו באזור הגישה, עברו לתקשורת קולית, יאיר הרם סורק״.
דקה לאחר מכן התרומם לחלל האוויר גוף שחור בגודל של צלחת גדולה. זה היה רחפן שזמזום חשמלי קל מאוד מארבעת מנועיו ליווה את התרוממותו לאוויר. בגובה 30 מטר הוא קלט כל אות אפשרי במרחק רב סביב. מצלמת וידיאו הזרימה למכשיר קטן שבידו של אחד הלוחמים את מראה השטח שמסביב עד למרחק של כארבעה קילומטר, תוך היעזרות ב״הגברת אור כוכבים״. הלוחם שיתף את כל חבריו באותות הנקלטים. אנטנה רגישה הייתה קשובה לתדרי השידור הידועים של האויב, ואנטנה אחרת האזינה לפליטות קרינה של מכשירי מכ"ם אפשריים. מכשיר אופטי מיוחד עקב אחר כל הבזק אור או החזרת אור, ומיקרופון רגיש האזין והעביר את קולות המדבר סביב. מגובה שלושים מטר גדל מאוד טווח התצפית של לוחמי הרגלים האלה. ואכן, לפתע הופיעו על המסכים צלליות של אוהלים, ובהם האוהל הראשי שבו ידעו כי נשמרו בני הערובה, שנמצאו במרחק של כשני קילומטרים. שתי מערכות נפרדות של הבהקים וקולות מסוגים שונים גילו את מיקומן של עמדות אויב במרחק של לא יותר משני קילומטרים מהם, בקו ישר. הלילה העביר קולות מהאזורים הנצפים, אפילו בלי מכשירי ההאזנה המשוכללים. הם היו קרובים לאויב, קרובים מספיק כדי למנוע מהרחפן לעלות לגובה רב יותר. אייל ידע שהם הלכו ברגל מרחק של כעשרים קילומטרים. מהירות התנועה הגבוהה למרחקים ארוכים של הלוחמים אפשרה הנחתות רחוקות מהיעד. המאמצים הגופניים שבהם עמדו הלוחמים, בלי שתושפע יכולתם להילחם באופן משמעותי, הוגברו מאוד עקב הזרקה של חומר מיוחד לגופם. חומר זה זכה לכינוי “זריקת הפלא״, בגלל כושרו להעניק למקבל אותו יכולות מעולות של כושר גופני ורגישות מופחתת לכאב למשך כמה שעות.
הם הגיעו על סיפונם של שני מסוקי “ינשוף״ (בלק-הוק) מושתקי מנוע, המותאמים למשימות קומנדו, שהמריאו משדה התעופה הצבאי של עובדה, הנמצא בדרומה של ישראל, כמה עשרות קילומטר מהעיר אילת, כשהם עמוסים ב-18 לוחמים על ציודם וכן במיכלי דלק חיצוניים נוסף על אלה הפנימיים. הם טסו מעל מפרץ אילת במשך כמה דקות ואחר כך כאילו חזרו לכיוון בסיסם, אלא שליד הבסיס כיבו המסוקים אורותיהם וירדו באחת לגובה של 15 מטרים מעל הקרקע. הם פנו לפתע לכיוון דרום-מזרח. בעודם חובקים ואדיות מסומנים מראש, הם חצו את הגבול לירדן ואחר כך המשיכו דרומה וחצו את הגבול לערב הסעודית, שם נחתו לא הרחק מהגבול ופרקו את מטענם המיוחד. כיוון הגעת הלוחמים המיוחדים האלה היה אמור להיות לגמרי לא צפוי על ידי האויב, שהתבצר באזור ארקאן — אזור של חולות בתוך שטח טרשי למדי. הם הגיעו דווקא מכיוון מזרח, מתוך לב השטח המדברי הבלתי מיושב. השטח שבו צעדו כבר היה מלא טרשים ומעברים צרים. זה אומנם אִפשר מסתור נוח לכוח תוקף, אך גם טמן בחובו סכנות מפני מארבים של הכוח המגן, אילו ציפה להתקפה מהכיוון הזה. הכלי המרחף לא קלט כל אות שהיה יכול להתפרש כאיום על הכוח התוקף. הם נמצאו עתה בצפון חצי האי ערב, כ-20 קילומטר מדרום לגבול עם ירדן וכ-60 קילומטר מהים, שהיה ממערבם.
אייל סלע היה מרוצה מההחלטה לשתפו אישית במבצע הזה, שהתקבלה בחמיצות-מה על ידי ראש אמ״ן של צה״ל. הוא היה חייב לעצמו טבילת אש משמעותית יותר ביחידה המיוחדת, עם הציוד פורץ הדרך הזה. נוסף על כך, הייתה למבצע חשיבות עליונה. הוא הגיע להחלטה הזאת מיד כשהבין שיחידתו תצטווה לפתור את בעיית הטרור העצומה שהועמדה לפתע בפני העולם החופשי. מימדי הבעיה הלכו והתחוורו במשך שלושת הימים הקודמים ללילה זה.
כשפרצה הידיעה אל רשתות הקשר של מערכת הביטחון הישראלית, הוא היה במטווח שבו ירו אנשיו על חבריהם בתוך לבוש המגן המיוחד עתיר הטכנולוגיה. זה היה באימון ראשון מסוגו, שנועד להרגילם לפגיעות מנשק קל במיגון האישי שלהם, בלי שיפסיקו את לחימתם. לעיתים תפס את עצמו חוזה כלא מאמין בפלא הטכנולוגי שלפניו, במהפכה ההולכת ומתגלגלת לה בטבעיות כזאת אל מול עיניו. חיילים מתאמנים בלירות אש חיה אלה על אלה, הפגיעות ניכרות, אולם הנפגעים ממשיכים ואינם מופרעים בפעילותם באימון, כגון קפיצה, ריצה או זחילה. הוא עצמו נפגע באימונים מסוג זה. הוא זכר היטב את המכה העמומה עקב פגיעת כדור מהיר של רובה סער מטווח של 50 מטר בלבד, שלוותה בגל קור — חלק מהטכנולוגיה שפיזרה את אנרגיית התנע שהלמה במיגון, וכך מנעה מהמכה להיות טראומטית ואפשרה להמשיך במאמץ הגופני. הוא זכר את פגיעות הראש ש״ספג״ בקסדה המיוחדת, שהתבטאו בטפיחות חזקות ובלתי נעימות בקסדה עם קול אופייני של חריקה, כשהחלק הפגוע בה קרס פנימה למרחק מדוד ומתוכנן.
“מדע בדיוני״, חזר ואמר לעצמו כבר עשרות פעמים בחודשים הספורים של האימונים בציוד הטכנולוגי החדיש.
במידה רבה היה אירוע הטרור שהתרחש צפוי בהערכות המצב של כמה מארגוני הביון החשובים, אך כפי שקורה בדרך כלל, כשהוא קרה, הוא תפס את כולם בלתי מוכנים נפשית. לאחר התבוסה בסוריה של “ארגון המדינה האסלאמית״, דאע״ש, הארגון הסוני (סלאפי), שלא היה יכול לכוחות הרבים המאומנים והאכזריים לא פחות ממנו שקמו עליו מכל עבר, החליטו ראשי הארגון לנצל את משאבי כוח האדם הפנאטי שלו, שעוד נשארו נאמנים לו, בשילוב הכספים הרבים שצבר, כדי לרדת למחתרת ולהפוך לארגון טרור בין-לאומי. החלום על מדינה לא מת, אך כפי שהבינו ראשיו בתקופות החיים הקצרות שנותרו להם עד שחוסלו, הוא היה בלתי ישים לעת עתה. השנאה למערב המפותח והעשיר וכן לדתות אחרות ולזרמים אחרים באסלאם בערה כתמיד. האיומים על התעופה העולמית גברו כשהיה ברור כי כסף רב יכול לקנות כל אחד, אפילו עובדי שדות תעופה וחברות תעופה.
אייל סלע הורה על מנוחה של עשר דקות לפני התחלת פעולת התקיפה. נראה שהאויב לא היה מודע לפעולה הנרקמת נגדו ולהיותו חשוף לחיישנים השונים שהופעלו סביבו, לא רק על ידי כוחות הקומנדו המתקדמים אליו.
סגנו של אייל, שהיה מופקד על עיבוד המידע, היה בעברו השני של מצבור הסלעים הטרשיים שבו נמצאו. הוא ולוחם נוסף, שנמצא עתה כחמישה מטרים ממנו, כרעו ללא תנועה. ה״סמך״ סרק את ערוצי התקשורת והמפות השונות שחיישנים שונים הציגו. הם לא היו לבדם אל מול האויב רב העוצמה; בצד התמונות שקיבל מהרחפן שלהם הוא בחן והשווה תמונות בזמן אמיתי של לוויינים אמריקניים, עם אמצעים מסוגים שונים, שפעלו מעל האזור. עיקרה של תפיסת הפעילות האנטי-טרוריסטית החדשנית היה שילוב כוחות, אמצעים ושותפים שונים מבחינה טכנולוגית, אך גם מבחינה מדינית. לפניהם נמצא מחנה זמני מוגן של שרידי הארגון דאע״ש עם לפחות ארבעים לוחמים בסך הכול המחזיקים ב-72 בני ערובה. הקושי הרב להצליח לשחרר לפחות את רוב בני הערובה נבע מההגנה הטבעית של תנאי השטח הקשים סביב בצד העובדה שמחנה בני הערובה שכן על משטח חול מדברי נקי מהפרעות ראייה. כל מי שייכנס לתחומי השטח החשוף ייכנס ל״שדה הריגה״ שבו ייפגע מירי כמעט בוודאות. לא היה ברור לאיש מי הנשארים בחיים לאחר הפעולה האלימה ביותר שליוותה את חטיפת מטוס האיירבוס A330 של אייר פרנס, המלא בחלקו, שהמריא מעמאן בירת ירדן לפריז. טיסה זאת הייתה חלק מעסקה זולה שכללה טיסת המשך לניו יורק עם חברת התעופה יונייטד האמריקנית. ברשימת הנוסעים היו ארבעים ושבעה ישראלים, שבעים וחמישה אמריקנים וכמו כן, עשרים ושלושה בני לאומים אחרים.
אייל, שבפעם המי יודע כמה, בעשרים וארבע השעות האחרונות, בחן את מפת המתקן שלפניו ואת תוכנית הקרב, לא היה יכול להשתחרר מתמונות קרועות שהבזיקו לפתע במוחו ללא אזהרה. זה הדאיג אותו. כלוחם קומנדו ותיק הוא השתתף בפעולות רבות ולעיתים גם מורכבות מאוד. תמיד ידע ברגעי הפעולה להתרכז עמוקות במה שלפניו, בלי לתת למחשבות צדדיות להפריע לו. מהתקופה שבה מונה למפקד יחידת העילית המיוחדת הזאת, מצב זה השתנה. בחלק מהאימונים המפרכים בטכנולוגיות החדשות של היחידה, הוא החל לראות לפתע בדמיונו תמונות זוועה שמקורן בשדות קרב ובפעולות קרביות שבהן השתתף. לעיתים, כמו באותה פעולת הסחה שהם ביצעו בשטח עיראק, כחלק מתקדם באימוני היחידה הזאת, הוא נזכר בתמונות שראה מהשואה היהודית האיומה. כדור שלישי לסבא וסבתא שורדי אימי השואה, הוא שמע סיפורים שכלוחם חי״ר היה לו קשה לעכל, על חוסר ההתנגדות של אלפים שהובלו לטבח בעודם נשמרים על ידי עשרות שומרים בלבד. הוא לא היה יכול להימנע מלנסות להבין את התופעה הזאת על ידי לימודה בכל אמצעי שהזדמן לו. הוריו, דור שני לשואה, פירשו התנהגות זאת שלו כהתעניינות היסטורית בנושא, בלי להבין את התהייה ואת הזעזוע שמהם נבעה. סבתו, ששרדה לאחר התאבדות סבו שלקה בדיכאון קליני חמור, הייתה גם היא שרויה רוב הזמן בדיכאון, ולכן לא היו מודעים להתעניינות המיוחדת של בנם היחיד.
“סוגי דיכאון עוברים בתורשה״, אמרה לו אימו לאחר שגם אביו לקה בהתקפים כאלה, שהסתיימו באסון גדול, “אבל״ היא ידעה להגיד לו, “במשפחתך זה כנראה קשור לאימי השואה ואובדן רוב המשפחה הקרובה״.
עכשיו, במדבר הסעודי, בלילה, לקראת התקפה על אויב גדול בהרבה בכוחותיו, שוב חזרה התופעה. הוא לא היה יכול שלא לראות בדמיונו קרעי תמונות מההוצאות להורג, האכזריות במיוחד, שבוצעו ביומיים וחצי האחרונים על ידי האנשים שהתבצרו במרחק קטן לפניו. לוחמי דאע״ש הודיעו לעולם החופשי, שצפה בזוועה, כי עד שלא ימולאו דרישותיהם המדיניות והצבאיות מרחיקות הלכת, הם ימשיכו להוציא להורג, בתלייה, בשיטה אכזרית במיוחד, שני בני ערובה ביום; אחד בבוקר ואחד לפנות ערב. כך רצחו כבר שישה בני ערובה, שלושה גברים, שתי נשים ונער בן חמש-עשרה, נוסף על אלה שנרצחו בזמן החטיפה האכזרית. עתה, נוכח פני האויב, כשאחריות כבירה מונחת על כתפיו ומנהיגים צבאיים ואזרחיים צופים, מאזינים ומצפים בתקווה, שבסופו של דבר התרכזה בו, הרגיש אייל עצב עמוק מני ים, עצב שמעולם לא הרגיש עד שקיבל את המינוי למפקד יחידת הקומנדו הטובה בעולם, עצב על טבעו של האדם. לרגע אחד כאילו הגיע לתחתית שבה הרגיש שאינו רוצה לחיות יותר בעולם כזה. הוא קיווה לפתע למות בפעולה זאת, ואז נחרד מהזוועה שבמחשבות האלה.
מה קרה לו? הוא נלחם בתופעה, התנער, ואז חזר אליו זיכרון אחר, מתקופה קרובה מאוד: הייאוש ששרר בחדרי חדרים בהערכת המצב של האירוע הזה. מעולם בקריירה שלו לא פגש פסימיזם כזה אצל האמריקנים שנכחו בדיונים, או אצל הישראלים. כאילו הסכימו פה אחד שהפעם “הטרוריסטים הצליחו לתפוס אותנו בביצים״. מצד אחד היה ברור כי לדרישותיהם אי אפשר להיענות, ומצד אחר שחרורם בכוח נראה על גבול הבלתי אפשרי בגלל תנאי ההגעה למקום שבו שהו החטופים, היקף כוח החוטפים, חימושם וחוסר היכולת להימנע מפגיעה לכל מי שחדר אל תוך “שטח ההריגה״ שבו שכן מתקן האוהלים שהם הקימו. גורל בני הערובה נראה עצוב, עצוב מאוד.
זה היה ראש הממשלה הישראלי, במסגרת דיון מסכם שבו נכח גם אייל כמוזמן אישי של המנהיג הישראלי, שחבט בשולחן וקרא: “בשביל מה יש לנו אותם?! שכנעתם את כולם שהיחידה הזאת היא עתיד לוחמת החי״ר נגד טרור. אני רוצה תוכנית פעולה תוך חמש שעות, שבמרכזה הוא!״ אמר והצביע על אייל.
המנהיג הישראלי פנה אל שני הנציגים האמריקנים, קצינים בכירים בצי. “אני אדבר עם הנשיא, אתם תעבדו איתנו ותכינו את המבצע!״ דבריו הנחרצים היו לפקודות ואפילו לאמריקנים היה ברור לחלוטין שפקודות אלה של ראש הממשלה הישראלי הן שתתבצענה.
השרעפים הנוראיים שירדו במדבר הסעודי על מפקד הכוח המופלא הזה, למרות עומקם והשפעתם המטלטלת, לא ארכו יותר מדקה, שהייתה זמן ארוך מאוד בתנאים האלה. הוא התנער בבת אחת לכדי ערנות וריכוז מלאים למשמע ההודעה שהתפצחה בחלל קסדתו. ראשו שלח פעימת כאב חזקה. אם הוא לא יפעל מיד יהיה אסון!
“תנועה מתקרבת, שעה שתיים!״
“טווח אלף חמש מאות״, נשמע שוב אותו הקול.
“מזהה, מזהה״, זה היה קולו של סגנו.
“זה באזור מארב מספר ארבע שלהם״.
קול אחר, “זה המארב עצמו! משום-מה הוא נפרש רק עכשיו, הם הפסיקו לנוע ונעלמו״.
על פי ניתוח המידע מלוויין אמריקני אותרו בביטחון ארבעה מארבים של דאע״ש. אחד פנה צפונה לכיוון הגבול עם ירדן, שניים פנו מערבה לכיוון מפרץ ערב, הכיוון הצפוי ביותר לניסיון פשיטת חילוץ אפשרית, והאחרון לדרום-מזרח, לכיוון פנים ערב הסעודית. אף אחד מהם לא פנה ממש מזרחה לכיוון עומק המדבריות. דווקא זה היה הכיוון שממנו, לאחר איגוף, הגיע הכוח המיוחד. אייל ידע כי רק “זריקת הפלא״ אפשרה את התנועה המהירה של הכוח שלו וכיסוי המרחק הדרוש. מיד לאחר החצייה השקטה והמהירה של האזור הקשה לתנועה ודקות ספורות של מנוחה, והם היו כשירים לקרב.
“כוח יאיר, צא!״ פקד.
זה היה כוח של שלושה לוחמים שתפקידו היה להניח מטעני נפץ רבי-עוצמה במעבר שחצץ בין מחנה התגבור של אנשי דאע״ש, ובו לוחמים רבים בכוננות, ובין המחנה שבו החזיקו את בני הערובה. הערכת האמריקנים, על פי מעקב הלוויינים הרצוף שלהם ביומיים האחרונים, הייתה שיש שם בסך הכול בין ארבעים לארבעים וחמישה טרוריסטים. כשליש מהם מחזיקים בבני הערובה ושומרים עליהם באופן פעיל, והיתר נמצאים בכוננות במאהל שקוע ומוגן בין סלעים, כ-100 מטר משם. הדרך ממאהל הכוננות למאהל בני הערובה עברה בין הסלעים והטרשים באזור. לאחר ביצוע המיקוש היה על כוח יאיר להתפצל, וכל אחד מחבריו תפס נקודה שולטת על אזור המעבר. הם היו חסימה רבת-עוצמה לאפשרות התגבור של הכוח ששמר על האסירים. המשקל הסגולי של כל לוחם בכוח שלו היה שקול למשקלם של כמה לוחמים ביחידות לוחמות רגילות.
התמונות והקולות משדה הפעילות הוזנו ללא הרף למפקדת המבצע שנמצאה במטוס, שריחף באוויר באזור שדה התעופה עובדה שליד אילת, אולם בה בעת הוזנו לעוד תחנות קליטה רבות, כגון חדר המצב במשרד ראש הממשלה הישראלי, חדר המצב בבית הלבן, מרכז הפיקוד והשליטה של נושאת המטוסים ג׳ורג׳ בוש ושחקנים אחרים במבצע “ניצוץ תהילה״. אייל סלע ידע כי ממש ברגעים אלה נגמר התדלוק והחימוש הסופי של שני מסוקי קרב מסוג אפצ׳י “שרף״, שהגיעו בהיחבא משדה התעופה עובדה אל האתו״ק שהוכן קודם לכן על ידי המסוק הענק, הסופר סטליון האמריקני. אף ידע שזוג מסוקים ענקיים כאלה המריא לפני כשעה מנושאת המטוסים הענקית וכעת הם כבר מתקרבים אל אזור הפעולה, נמוך מאוד מעל למים של מפרץ ערב. מערך שלם של כוחות היה פרוש סביבו, אך הכול, הכול היה תלוי באיכות התקיפה של כוח הקומנדו המיוחד כל כך שבפיקודו.
שני כוחות פריצה עמדו להסתער אל תוך המתחם שבו הוחזקו בני הערובה כפותים באוהל גדול. האחד, המונה חמישה לוחמים, היה אמור לחסל את ששת השומרים שסיירו על יד אוהל זה ונראו היטב על מסכי הלוחמים ולשחרר את בני הערובה מתוכו. הנחת העבודה המושכלת הייתה שאין שומרים בתוך האוהל הגדול עצמו. היה ידוע ששמונה אנשי דאע״ש נותרו באוהל נפרד ליד אוהל בני הערובה, מוכנים להחליף את חבריהם או לתגברם בעת הצורך. כוח הפריצה השני, ובו שלושה, נועד לחסל את כל שוכני האוהל הזה.
אייל היה עתה מרוכז בזרם התמונות המוזנות אליו מהשטח. “כוח מייק, לעמדותיכם״, פקד. כוח זה היה מורכב משני לוחמים אמריקנים, נושאי מקלע. הם נעו עתה לשתי נקודות בשטח שולט מעל לשטח שבו היו פרושים שניים מהמארבים של החוטפים. מפקד הכוח המשיך לפרוש את כוחותיו, שנעו בדממה אל עמדותיהם הקרובות מאוד למחנה ולמארבים שסביבו. מערך הכוחות והפיקוד הצבאי והאזרחי עצר את נשימתו. דממת אלחוט נפלה ואפשרה לכוח התוקף להיות יחידי באוויר התקשורתי.
דיווחי ההתמקמות זרמו אל אייל סלע ואל כל המאזינים והצופים האחרים כאשר הדבר קרה פתאום. מצלמת הרחפן הראתה בבירור שהוא עצמו כנראה התגלה. אנשי מארב מספר שלוש של האויב התרוממו למצב כריעה, מביטים היישר למצלמה. היה ברור כי ברגע זה הם יוצרים קשר עם מפקדם לשם דיווח. קצה גבול ההפתעה הגיע!
“לא רע, הגענו רחוק עד לגילוי שלנו״, עברה מחשבת ברק במוחו של אייל עת נתן את ההוראה:
“יואב, חסל אותם״, ואחר כך: “ניצוץ, פעל!״ בבת אחת התעורר המדבר לשפע קולות ירי וכמה פיצוצי רימונים. הכול, גם צליל וגם מראה, הפך גלוי עתה. שני מסוקי הסופר סטליון האמריקניים, שריחפו עד כה מעל למי המפרץ, רעמו במנועיהם שהאיצו את הכלים הענקיים, בעודם אוספים גובה בפרצם אל עבר היבשת. שני מסוקי הקרב הישראליים מדגם שרף (אפצ׳י לונגבאו) יכלו להתניע את מנועיהם ללא חשש. בעוד דקה יהיו באוויר, מתקדמים לעבר השלב השני בתקיפה. במחנה האויב פעל כוח הקומנדו, שכל מומחה שידע עליו הגדירו כ״טוב בעולם״, במלוא עוזו בהסתערות מלאה.
אש חזקה נורתה מצד האויב, שגילוי הרחפן נתן בידו כמה שניות הכנה יקרות מפז. אנשי המשמר של דאע״ש בתוך המחנה ניהלו קרב אל מול הפורצים משוני הבגדים והקסדות, שנראה כאילו היו בכל מקום. המגינים ניצלו היטב את השטח החשוף שאליו פרצו התוקפים וירו עליהם. הם היו מנוסים ולכן נראה להם משונה ומפחיד שאפקט הירי שלהם מוגבל מאוד. איש מהתוקפים האלה לא נפל או הפסיק להילחם. אחד כשל כששני כדורי “קלצ׳ניקוב״ פגעו בבת אחת בקסדה שלראשו, אך קם מיד והמשיך להילחם בדיוק קטלני.
כשתי דקות לאחר תחילת הקרב כבר חדרו שלושה לוחמים לתוך אוהל בני הערובה. במחנה עצמו שררה עלטה עקב פיצוץ הגנרטור שסיפק חשמל. החושך שרר סביב ונשמעו זעקות בני הערובה המבועתים מהאוהל וקריאות מצד אנשי דאע״ש, שאיימו לשבש את התמצאות התוקפים ואת מהירות פעולתם. אייל ידע שיש גבול ברור לכמות הפגיעות שבגדיהם המיוחדים יכולים לספוג, ובייחוד הקסדות. הוא גם היה מודע לאפקט הפסיכולוגי על לוחמים שיודעים שכדורים פוגעים בהם, או שהם חשופים לפגיעות כאלה. הזמן הפך לגורם קריטי. הם חייבים להכריע את המערכה ולהתקדם בתוכנית על אף האש הנגדית.
“הפעילו נורים, אני רוצה אור! עכשיו!״ נבח אייל במהירות אל תוך קסדתו. הוא נע במהירות בשטח החשוף עוד כחמישה מטרים, עד לאוהל בני הערובה. הוא קיווה מאוד שחייליו לא גילו בפנים הפתעות בלתי רצויות.
אז הרגיש טפיחה עזה על קסדתו. לרגע התערפל עולמו, והוא כשל קדימה. האימון הרב עזר לו והוא המשיך באופן רצוני את נפילתו כדי להיות נמוך יותר. עכשיו הרגיש מכה נוספת בגבו. זה כאב, תהליכי פיזור האנרגיה שהופעלו באזור הפגיעה בגבו הורגשו כגל קור מקומי. עתה הבין כי הפוגע נמצא מאחוריו.
באותו רגע הואר המקום על ידי כמה נורים שהוצתו ואייל התגלגל הצידה אל מאחורי גבשושית קטנה שהספיקה להסתיר מאש רק חלק מגופו. המהלומה הבאה שספג הייתה בירכו, מלווה בגל קור, והבהירה לו כי נפגע שוב. אלא שעתה היה מוכן לפעולה. הוא אחז בתת-מקלע מסוג הקלר אנד קוך, כרע על רגל אחת והסתובב. הוא הבחין בבירור בדמות שחורה על רקע לבן בוהק, שירתה עליו עד כה. עתה כיוונה הדמות את נשקה אל עבר בני ערובה שכבר החלו לזרום מהאוהל הגדול. אייל ירה צרור קצרצר של שלושה כדורים והדמות צנחה. כשהביט סביבו זעזע את האוויר פיצוץ חזק, וכשתי שניות אחריו עוד אחד. בתוך הקסדה שמע: “מיקוש הופעל״, האוויר התמלא בריח חריף ומוכר ועשן עמד בו.
מה שעניין את אייל היה בני הערובה. הוא החל לצעוק לעברם, בעודו מפעיל את הרמקול הזעיר בקסדתו ומנפנף בידיו, וזירזם להתכופף ולרוץ בכל כוחם מערבה ולעבר מסתור החשכה.
המרוץ מערבה החל. הוא ראה אישה צעירה בשמלה ורודה על הארץ בשלולית דם, מישהו עמד וצעק על ידה, מנסה למשוך את ידה המתה. אייל רצה לזוז, אך ראה את סגנו מופיע יש מאין, מנתק מהגופה את הגבר הצועק והודף אותו אל החשכה המבורכת מערבה, מערבה, מערבה לכיוון המפרץ. גופה של האישה נישא על כתפיו של סגנו, שרץ מהר לכיוון מערב בעודו מזרז אזרחים מבוהלים והמומים והודף אותם קדימה בפראות. שם, ידע אייל, הוא יניח את ההרוגה על האדמה, ולוחמים אחרים, אמריקנים, שיופיעו מכיוון המפרץ, יישאו אותה מכאן.
הוא שמע פרץ יריות חזק במיוחד של נשק אוטומטי. הדיווח הבהיר לו שכוחות התגבורת של החוטפים, שחלקם הגדול נפגע בפיצוץ המוקשים, החלו לנסות להגיע לזירה. הם פילסו דרך בין הסלעים בעודם מנהלים אש עם כוח יאיר, שהיה ממוקם היטב. אנשי המארבים, שהתרוממו ממקומם בתחילת הקרב וניסו לחזור אל המחנה לשם תגבור המותקפים, נקטלו ביעילות על ידי התוקפים, שידעו היטב את מקומם, התמקמו מעליהם והמתינו להם.
לפתע הבין שרוצחי דאע״ש מכוונים את אישם דווקא אל בני הערובה. עוד שניים מהם כשלו ונישאו עתה בידי אזרח גברתן ובידי אחד מלוחמיו. הוא נבח: “לאבטח את האזרחים, הם מותקפים, תחסלו כל מי שמכוון אליהם״. הוא עצמו שלח עוד צרור קצר אל דמות שכיוונה אל אחרוני בני הערובה הרצים, ושתפסה מחסה בפאתי האזור המואר, מנסה להסתתר בצללים.
“מערבה!״ פקד שוב ושוב את הפקודה שתורגלה היטב לפני הקרב.
הוא כרע עכשיו בפאתי האזור המואר ועסק בירי מבוקר. כל שדה הקרב היה פרוש לפניו.
“אנחנו נסוגים בצורה מאובטחת אל תוך החשכה. תיעלמו לי בחשכה עכשיו, לסגת לכיוון מערב״. כמות הירי פחתה מאוד, אנשי האויב היו המומים למדי ממה שקרה, מהיעילות הקטלנית של התוקפים ומכך שהיה נדמה להם שהם אינם מסוגלים להיפגע. הבודדים ששרדו פחדו להרים ראש מהסלעים שמאחוריהם הסתתרו. הם חיכו להזדמנות וירו צרור קצרצר אל מה שזז. הוא ראה עוד נער, אחרון החטופים, שרץ בצליעה איטית וכמעט נבלע בחשכה המתגברת עם דעיכת נורי התאורה, אלא שפתאום נפל קדימה, דם פורץ מראשו. אייל גמא את עשרים המטרים ביניהם וסבב אחורה, לא היו יותר חטופים בשטח ואחרוני אנשיו נסוגו, פניהם לאחור.
הוא צרח: “בזלת! בזלת! עכשיו!״ הניף את גופת הנער על גבו וצלל לחשכה. הקריאה לא כוונה אל חייליו. נשואי קריאתו היו במרחק של שני קילומטרים משם, מהלומות לחץ האוויר שיצרו המדחפים שלהם הורגשו בתוך שניות ספורות. רעש מחריש אוזניים היה בכול. שני נורים חזקים נורו והשטח הואר שוב כבאור יום. התותחים שלהם נבחו ארוכות כששתי הדמויות המאיימות חלפו ברעש מחריש אוזניים. כבר לא היו ניצולים במעגל האור. עוד יעף של מסוקי הקרב חלף, נראה שלא נשארה התנגדות. לוחמי המסוקים חיפשו מטרות וירו בכל דבר שזז במעגל האור שיצרו. שש רקטות נורו והפכו את מאהל התגבור הסמוך לגוש להבות לוהט.
במערב, כשלושה קילומטרים משם, עמדו מסוקי הסופר סטליון על אדמת המדבר המיובשת ולוחמי אריות הים התקדמו מזרחה כדי לאסוף את הנמלטים. אייל בדק בקשר את מניין לוחמיו ואת מצבם. “מעולה!״ המניין היה מלא, שבעה-עשר לוחמיו כבר היו בדרכם חזרה אל עבר מסוקי הינשוף שחיכו להם. ארבעה לוחמים דיווחו על קושי לעשות את ההליכה דרך מחסומי הסלעים שלפניהם. הוא עצר וציוות בקשר זוגות של סיוע. שלוש קסדות יצאו מכלל שימוש והתקשורת נעשתה דרך מערכת קשר אלטרנטיבית פשוטה לטווח קצר בלבד.
מסוקי הבלק-הוק חיכו להם לצורך חילוץ, הם כבר היו מעבר לחומת הסלעים הקרובה. הרעש שיצרו כבר לא היה איום. לאור החירום הקלוש שבמסוקו סקר אייל את חבורתו. לא היה אחד שלא נפגע מכדור לפחות פעם אחת. היו כמה שקסדותיהם נשאו עדויות לשלוש-ארבע פגיעות ראש. אף היו כמה שבגדי המגן שלהם היו קרועים בחלקם, אך כולם היו בריאים ושלמים. על פי הניסיון, בעוד כשעה, כשתתחיל לפוג השפעת “שיקוי הקסם״, הם יזדקקו למנוחה ארוכה. “הם יקבלו אותה״, חשב מפקדם בגאווה.
חצי שעה לאחר מכן נדם השטח כולו. החשכה המוחלטת עדיין לא חזרה לקדמותה מאחר שאוהלים עדיין עלו באש, ופה ושם התפוצצה תחמושת כלשהי. מרחוק, כמתוכנן, התפוצץ לפתע האתו"ק כולו, והאיר לזמן קצר את חשכת המדבר למרחק מאות מטרים. המזרח החל להחוויר. בעוד חצי שעה, כשיעלה השחר, יימצאו במקום רק עשרות גופות, כולן של אנשי דאע"ש.

עוד על הספר

עיט זאב הולנדר
פרק 1
 
יולי 2019
 
בחלקו הצפוני של הים האדום, טמפרטורת המים בימים אלה הייתה נעימה למדי, נמוכה בכארבע מעלות מטמפרטורת האוויר, שבשעת ערב מוקדמת זאת הייתה כ-28 מעלות צלזיוס. כמאה קילומטר דרומית לפתחת “מפרץ עקבה״, אותו גוף מים צר החובק את חצי האי סיני מצידו המזרחי ומסתיים במפרץ אילת, שייטה קבוצת המשימה הימית האמריקנית ובמרכזה נושאת המטוסים הגרעינית, “ג׳ורג׳ אייץ׳ בוש״. הכוח הימי נפרס על פני שטח של יותר מ-1,500 קמ״ר. שלוחותיה האוויריות של קבוצת הלחימה הזאת סיירו במרחקים של יותר מ-450 קילומטר, ואצבעות המכ״ם וההאזנה שלה גיששו למרחקים של מאות קילומטרים נוספים מנושאת המטוסים עצמה, כלי ימי אדיר שמשקלו מעל מאה אלף טון. הקבוצה כולה הייתה בתנועה מתמדת. כשנושאת המטוסים עצמה נעה במהירות של 20 קמ״ש אל תוך הרוח החזקה, אישר מפקד הכלי הימי האדיר, שדרגתו קפטן ימי, לבצע את תהליך המראתו של כלי הטיס הענקי שעמד מוכן על סיפון ההמראה הראשי. זה היה אות ההתחלה של מבצע “ניצוץ תהילה״. האישור הדהד מקצה העולם ועד קצהו. בוושינגטון, בירת ארצות הברית, קיבל הנשיא הודעה על כך, ויועצו לביטחון לאומי זימן כינוס של צוות חדר המצב בבית הלבן. בישראל ניתנה מיד פקודת הביצוע לחלק הישראלי שבמבצע. חבורת קצינים בכירים עזבה את שולחנות התכנון ואת אזורי הכינוס ועשתה את דרכה לשדה התעופה “עובדה״ כדי לאייש את מטוס המפקדה.
על סיפון ה״ג׳ורג׳ בוש״ הייתה תכונה רבה. בין שתי שורות קצרות של מטוסי הכוננות מדגמים שונים רבץ הגוש הגדול, שהיה הגרסה הימית של המסוק הגדול ביותר ברשות ארצות הברית, ה-CH53E סופר סטליון. דקות אחדות לאחר מכן הרעישו רוטורי הענק עולמות ואיש השילוח, בבגדיו הצהובים וקסדתו האדומה, נתמך מאחור על ידי עוזר, כדי שלא יוטח אל רצפת המתכת מגלי ההדף שיצרו כנפי הרוטור הראשי הענק. הוא ביצע את מועל היד המקצועי האחרון שסימן לטייס: “המרא ובצע פנייה חדה שמאלה״, וסיים בהצדעה מסורתית חדה. המסוק הענק התרומם בקלות מפתיעה, ותוך פנייה קלה גרם לסיפון הנע להיעלם מתחתיו. זאת הייתה המראה בלתי שגרתית, כי המסוק כמעט לא אסף גובה. עתה, משנשאר לבד במרחב הימי, הוא הפך לגוש שחור-אפור בחשכת הערב היורד, שאף לא אחד מאורותיו דלק. מיד פנה לכיוון צפון-מזרח, אל עבר החוף הסעודי. ההסכם בין הסעודים לאמריקנים אִפשר את חדירתם של האחרונים לשטחם הריבוני של הסעודים לצורך אימונים וקשרים לוגיסטיים עם הבסיסים האמריקניים בסעודיה. אלא, שכמעט היה ודאי שהסעודים אינם יודעים בכלל על המסוק שטס בגובה של לא יותר מחמישה-עשר מטרים מעל פני הים. לאחר שהגיע ליבשה, בשטח שומם לחלוטין, שִייט נמוך בתוך ואדיות ואל תוך מרחב רצועת הדיונות החוליות השקועה בין הרים והמשתרעת לכיוון צפון, אל עבר הגבול הירדני. מהירותו גברה והגיעה לכמאה קמ״ש. בגובה כה נמוך היה מסוכן לטוס במהירויות גבוהות, ומערכת מכ״מ מיוחדת שמרה על מרחק קבוע של הכלי מכל הפרעה קרקעית. בגובה כזה ובתוואי שטח כזה היה ביטחון רב ששום מערכת איסוף מידע בסביבה שמקורה רוסי, ערבי, איראני או טרוריסטי אינה יכולה לעקוב אחריו.
המסוק הענק שייט אל לב הדיונות, בעוד מחשב הטיסה מסייע לצוות לעקוף אתרים מסומנים מראש שעלולים להיות מאוישים. לאחר כשעתיים וחצי של טיסה מורטת עצבים — כשצוות המסוק, שהורכב משמונה אנשים ומשמונה לוחמי קומנדו, מיטלטל מצד לצד, ונחבט מפעם לפעם אל שני גלילי הענק הירקרקים המחוזקים לרצפת המסוק הענק, במסע שנדמה היה להם שלא יסתיים לעולם — האט המסוק והחל בתמרון מעל אדמת המדבר הטרשית והסלעית, חומק בין גבעות נמוכות ושומר על מרחק ביטחון מכל צד. שתי דקות נוספות של טיסה נמוכה ותמרון חלפו, והמסוק הכבד מצא מקום נחיתה על חלקת תערובת של חול ואבנים.
נדרשו לצוות הסופר סטליון כשעתיים כדי להקים “אזור תדלוק וחימוש קדמי (אתו״ק)״. אזור כזה מאפשר למסוקי קרב קטנים יחסית, שאין בהם די מקום לדלק רב או למאגרי תחמושת נרחבים ואפילו לא למערכת שתאפשר תדלוק אווירי, לפעול בחופשיות באזור המטרות שלהם ואף להיות מסוגלים להתחמש ולתדלק בפאתי אזורים אלה תוך שימוש באתו״ק. שני הגלילים הגדולים היו עתה ממותקנים על הקרקע, ואיתם מתקן הרמה הידראולי שמסוגל לפרוק ולטעון חימוש למסוקי קרב. כל הציוד כוסה ברשתות הסוואה. שמונה לוחמי יחידת העילית הימית האמריקאית “כלבי הים״ נשארו לשמור, רק לעוד כמה שעות, על המאגר הקדמי הזה.
כשנדם קול רעם המנועים של המסוק החוזר, נותר האזור בדממה ובחשכה. כשיתקרבו לשם הכוחות שעבורם יועד הציוד, יפעילו שומריו את מערך הזיהוי והניווט. מערך זה הורכב ממשואת רדיו משוכללת שתפקידה להנחות כלי טיס המתקרבים אל שטח האתו״ק ומִנצנצי אורות בתחום הבלתי נראה לעין בלתי מזוינת, שייקלטו על ידי משקפיים מיוחדים בקרבת האתו״ק עצמו. הדממה השתלטה שוב על המדבר.
במונחים של רוב אוכלוסיית העולם, הקיץ במדבריות ערב הסעודית הוא אכזרי ביותר. ביום, כלומר מזמן קצר לאחר זריחת השמש, הטמפרטורות נעות סביב 45 מעלות צלזיוס בצל. הלחות היחסית נמוכה באופן קיצוני ויורדת באופן משמעותי מתחת ל-10%, ולעיתים קרובה מאוד ל-0%. בלילות הטמפרטורה נופלת בכמעט 20 מעלות ויכולה להגיע לכ-28 מעלות כמו בלילה הזה. הלילה היה חשוך. רבע ירח בלבד פיזר אור מועט, ועל כן הודגש המראה הנפלא של אין-ספור כוכבים שנצצו כיהלומים בשמיים עירומים כמעט לחלוטין. למראה רב ההוד הפריעה רק הרוח הערה והמתמדת מכיוון המפרץ שבדרום, שהרימה עננות חול קטנות במקומות שונים וצמצמה את טווח הראות.
בלב המדבר, בשקט מוחלט, כאילו היו רוחות רפאים, נעו הדמויות במרחב הפראי על פני אדמה קשה, שנוצרה מערבוב של אבנים שחוקות דמויות חצץ וחול. המתבונן מהצד, אילו היה שם, היה עלול לחשוד כי לפניו נעים חוצנים; הם חבשו קסדות שהיו מחוברות לבגדים, מעין חליפה מוזרה למראה המכסה את כל הגוף, שצבעה החום-אפרפר השתלב לגמרי בצבע האדמה, ועל גופם נשאו מטען גדול שצורתו משונה. אבל מה שהיה יכול לבלבל את המתבונן יותר מכול ולגרום לו לחשוב שאלה אינם בני אדם רגילים היה אופן תנועתם ומהירותה. הם נעו במשך עשרות דקות בין עצירה להתמצאות למשניה, כבר במשך כמעט שעתיים וחצי, בשטח קשה ובמהירות רבה, כשל ריצה קלה. נוספה על כך הדממה המוחלטת שאפיינה את התנועה המהירה הזאת. הקול היחיד שהתלווה אליה מפעם לפעם הגיע מאיזו אבן קטנה שניטלטלה ממקומה והתגלגלה במדרון קטן, או חריקת חול ואבן תחת משקל של יותר מ-100 קילוגרם. אלא שהרושם של השקט לא היה מדויק. הדמויות, אנושיות לחלוטין, החליפו ביניהן ועם גורמים אחרים מידע על ידי דיבור ארצי לחלוטין, שהתרחש בתוך הקסדות שבהן היה ראשן נתון. התקשורת, שהייתה באנגלית, הייתה מאובטחת ביותר וקשה מאוד למעקב. אלה היו פריצות שידור דחוסות של מיליונית השנייה בכל פעם, המועברות לאחר קידוד דרך לוויינים לכל מקום נדרש. הדמויות נעו במרחקים של עשרות מטרים זו מזו, אולם לכל אחת מהן היה כיוון ההתקדמות ברור היטב, על פי נתונים שוטפים שהופיעו על מסכים קטנים ושקופים אל מול עיני הלוחמים.
לפתע כרעו הדמויות בתגובה לפקודה שקיבלו מסגן אלוף אייל סלע, מפקד היחידה, שהנהיג את המבצע החשוב הזה.
“עצור! אנחנו באזור הגישה, עברו לתקשורת קולית, יאיר הרם סורק״.
דקה לאחר מכן התרומם לחלל האוויר גוף שחור בגודל של צלחת גדולה. זה היה רחפן שזמזום חשמלי קל מאוד מארבעת מנועיו ליווה את התרוממותו לאוויר. בגובה 30 מטר הוא קלט כל אות אפשרי במרחק רב סביב. מצלמת וידיאו הזרימה למכשיר קטן שבידו של אחד הלוחמים את מראה השטח שמסביב עד למרחק של כארבעה קילומטר, תוך היעזרות ב״הגברת אור כוכבים״. הלוחם שיתף את כל חבריו באותות הנקלטים. אנטנה רגישה הייתה קשובה לתדרי השידור הידועים של האויב, ואנטנה אחרת האזינה לפליטות קרינה של מכשירי מכ"ם אפשריים. מכשיר אופטי מיוחד עקב אחר כל הבזק אור או החזרת אור, ומיקרופון רגיש האזין והעביר את קולות המדבר סביב. מגובה שלושים מטר גדל מאוד טווח התצפית של לוחמי הרגלים האלה. ואכן, לפתע הופיעו על המסכים צלליות של אוהלים, ובהם האוהל הראשי שבו ידעו כי נשמרו בני הערובה, שנמצאו במרחק של כשני קילומטרים. שתי מערכות נפרדות של הבהקים וקולות מסוגים שונים גילו את מיקומן של עמדות אויב במרחק של לא יותר משני קילומטרים מהם, בקו ישר. הלילה העביר קולות מהאזורים הנצפים, אפילו בלי מכשירי ההאזנה המשוכללים. הם היו קרובים לאויב, קרובים מספיק כדי למנוע מהרחפן לעלות לגובה רב יותר. אייל ידע שהם הלכו ברגל מרחק של כעשרים קילומטרים. מהירות התנועה הגבוהה למרחקים ארוכים של הלוחמים אפשרה הנחתות רחוקות מהיעד. המאמצים הגופניים שבהם עמדו הלוחמים, בלי שתושפע יכולתם להילחם באופן משמעותי, הוגברו מאוד עקב הזרקה של חומר מיוחד לגופם. חומר זה זכה לכינוי “זריקת הפלא״, בגלל כושרו להעניק למקבל אותו יכולות מעולות של כושר גופני ורגישות מופחתת לכאב למשך כמה שעות.
הם הגיעו על סיפונם של שני מסוקי “ינשוף״ (בלק-הוק) מושתקי מנוע, המותאמים למשימות קומנדו, שהמריאו משדה התעופה הצבאי של עובדה, הנמצא בדרומה של ישראל, כמה עשרות קילומטר מהעיר אילת, כשהם עמוסים ב-18 לוחמים על ציודם וכן במיכלי דלק חיצוניים נוסף על אלה הפנימיים. הם טסו מעל מפרץ אילת במשך כמה דקות ואחר כך כאילו חזרו לכיוון בסיסם, אלא שליד הבסיס כיבו המסוקים אורותיהם וירדו באחת לגובה של 15 מטרים מעל הקרקע. הם פנו לפתע לכיוון דרום-מזרח. בעודם חובקים ואדיות מסומנים מראש, הם חצו את הגבול לירדן ואחר כך המשיכו דרומה וחצו את הגבול לערב הסעודית, שם נחתו לא הרחק מהגבול ופרקו את מטענם המיוחד. כיוון הגעת הלוחמים המיוחדים האלה היה אמור להיות לגמרי לא צפוי על ידי האויב, שהתבצר באזור ארקאן — אזור של חולות בתוך שטח טרשי למדי. הם הגיעו דווקא מכיוון מזרח, מתוך לב השטח המדברי הבלתי מיושב. השטח שבו צעדו כבר היה מלא טרשים ומעברים צרים. זה אומנם אִפשר מסתור נוח לכוח תוקף, אך גם טמן בחובו סכנות מפני מארבים של הכוח המגן, אילו ציפה להתקפה מהכיוון הזה. הכלי המרחף לא קלט כל אות שהיה יכול להתפרש כאיום על הכוח התוקף. הם נמצאו עתה בצפון חצי האי ערב, כ-20 קילומטר מדרום לגבול עם ירדן וכ-60 קילומטר מהים, שהיה ממערבם.
אייל סלע היה מרוצה מההחלטה לשתפו אישית במבצע הזה, שהתקבלה בחמיצות-מה על ידי ראש אמ״ן של צה״ל. הוא היה חייב לעצמו טבילת אש משמעותית יותר ביחידה המיוחדת, עם הציוד פורץ הדרך הזה. נוסף על כך, הייתה למבצע חשיבות עליונה. הוא הגיע להחלטה הזאת מיד כשהבין שיחידתו תצטווה לפתור את בעיית הטרור העצומה שהועמדה לפתע בפני העולם החופשי. מימדי הבעיה הלכו והתחוורו במשך שלושת הימים הקודמים ללילה זה.
כשפרצה הידיעה אל רשתות הקשר של מערכת הביטחון הישראלית, הוא היה במטווח שבו ירו אנשיו על חבריהם בתוך לבוש המגן המיוחד עתיר הטכנולוגיה. זה היה באימון ראשון מסוגו, שנועד להרגילם לפגיעות מנשק קל במיגון האישי שלהם, בלי שיפסיקו את לחימתם. לעיתים תפס את עצמו חוזה כלא מאמין בפלא הטכנולוגי שלפניו, במהפכה ההולכת ומתגלגלת לה בטבעיות כזאת אל מול עיניו. חיילים מתאמנים בלירות אש חיה אלה על אלה, הפגיעות ניכרות, אולם הנפגעים ממשיכים ואינם מופרעים בפעילותם באימון, כגון קפיצה, ריצה או זחילה. הוא עצמו נפגע באימונים מסוג זה. הוא זכר היטב את המכה העמומה עקב פגיעת כדור מהיר של רובה סער מטווח של 50 מטר בלבד, שלוותה בגל קור — חלק מהטכנולוגיה שפיזרה את אנרגיית התנע שהלמה במיגון, וכך מנעה מהמכה להיות טראומטית ואפשרה להמשיך במאמץ הגופני. הוא זכר את פגיעות הראש ש״ספג״ בקסדה המיוחדת, שהתבטאו בטפיחות חזקות ובלתי נעימות בקסדה עם קול אופייני של חריקה, כשהחלק הפגוע בה קרס פנימה למרחק מדוד ומתוכנן.
“מדע בדיוני״, חזר ואמר לעצמו כבר עשרות פעמים בחודשים הספורים של האימונים בציוד הטכנולוגי החדיש.
במידה רבה היה אירוע הטרור שהתרחש צפוי בהערכות המצב של כמה מארגוני הביון החשובים, אך כפי שקורה בדרך כלל, כשהוא קרה, הוא תפס את כולם בלתי מוכנים נפשית. לאחר התבוסה בסוריה של “ארגון המדינה האסלאמית״, דאע״ש, הארגון הסוני (סלאפי), שלא היה יכול לכוחות הרבים המאומנים והאכזריים לא פחות ממנו שקמו עליו מכל עבר, החליטו ראשי הארגון לנצל את משאבי כוח האדם הפנאטי שלו, שעוד נשארו נאמנים לו, בשילוב הכספים הרבים שצבר, כדי לרדת למחתרת ולהפוך לארגון טרור בין-לאומי. החלום על מדינה לא מת, אך כפי שהבינו ראשיו בתקופות החיים הקצרות שנותרו להם עד שחוסלו, הוא היה בלתי ישים לעת עתה. השנאה למערב המפותח והעשיר וכן לדתות אחרות ולזרמים אחרים באסלאם בערה כתמיד. האיומים על התעופה העולמית גברו כשהיה ברור כי כסף רב יכול לקנות כל אחד, אפילו עובדי שדות תעופה וחברות תעופה.
אייל סלע הורה על מנוחה של עשר דקות לפני התחלת פעולת התקיפה. נראה שהאויב לא היה מודע לפעולה הנרקמת נגדו ולהיותו חשוף לחיישנים השונים שהופעלו סביבו, לא רק על ידי כוחות הקומנדו המתקדמים אליו.
סגנו של אייל, שהיה מופקד על עיבוד המידע, היה בעברו השני של מצבור הסלעים הטרשיים שבו נמצאו. הוא ולוחם נוסף, שנמצא עתה כחמישה מטרים ממנו, כרעו ללא תנועה. ה״סמך״ סרק את ערוצי התקשורת והמפות השונות שחיישנים שונים הציגו. הם לא היו לבדם אל מול האויב רב העוצמה; בצד התמונות שקיבל מהרחפן שלהם הוא בחן והשווה תמונות בזמן אמיתי של לוויינים אמריקניים, עם אמצעים מסוגים שונים, שפעלו מעל האזור. עיקרה של תפיסת הפעילות האנטי-טרוריסטית החדשנית היה שילוב כוחות, אמצעים ושותפים שונים מבחינה טכנולוגית, אך גם מבחינה מדינית. לפניהם נמצא מחנה זמני מוגן של שרידי הארגון דאע״ש עם לפחות ארבעים לוחמים בסך הכול המחזיקים ב-72 בני ערובה. הקושי הרב להצליח לשחרר לפחות את רוב בני הערובה נבע מההגנה הטבעית של תנאי השטח הקשים סביב בצד העובדה שמחנה בני הערובה שכן על משטח חול מדברי נקי מהפרעות ראייה. כל מי שייכנס לתחומי השטח החשוף ייכנס ל״שדה הריגה״ שבו ייפגע מירי כמעט בוודאות. לא היה ברור לאיש מי הנשארים בחיים לאחר הפעולה האלימה ביותר שליוותה את חטיפת מטוס האיירבוס A330 של אייר פרנס, המלא בחלקו, שהמריא מעמאן בירת ירדן לפריז. טיסה זאת הייתה חלק מעסקה זולה שכללה טיסת המשך לניו יורק עם חברת התעופה יונייטד האמריקנית. ברשימת הנוסעים היו ארבעים ושבעה ישראלים, שבעים וחמישה אמריקנים וכמו כן, עשרים ושלושה בני לאומים אחרים.
אייל, שבפעם המי יודע כמה, בעשרים וארבע השעות האחרונות, בחן את מפת המתקן שלפניו ואת תוכנית הקרב, לא היה יכול להשתחרר מתמונות קרועות שהבזיקו לפתע במוחו ללא אזהרה. זה הדאיג אותו. כלוחם קומנדו ותיק הוא השתתף בפעולות רבות ולעיתים גם מורכבות מאוד. תמיד ידע ברגעי הפעולה להתרכז עמוקות במה שלפניו, בלי לתת למחשבות צדדיות להפריע לו. מהתקופה שבה מונה למפקד יחידת העילית המיוחדת הזאת, מצב זה השתנה. בחלק מהאימונים המפרכים בטכנולוגיות החדשות של היחידה, הוא החל לראות לפתע בדמיונו תמונות זוועה שמקורן בשדות קרב ובפעולות קרביות שבהן השתתף. לעיתים, כמו באותה פעולת הסחה שהם ביצעו בשטח עיראק, כחלק מתקדם באימוני היחידה הזאת, הוא נזכר בתמונות שראה מהשואה היהודית האיומה. כדור שלישי לסבא וסבתא שורדי אימי השואה, הוא שמע סיפורים שכלוחם חי״ר היה לו קשה לעכל, על חוסר ההתנגדות של אלפים שהובלו לטבח בעודם נשמרים על ידי עשרות שומרים בלבד. הוא לא היה יכול להימנע מלנסות להבין את התופעה הזאת על ידי לימודה בכל אמצעי שהזדמן לו. הוריו, דור שני לשואה, פירשו התנהגות זאת שלו כהתעניינות היסטורית בנושא, בלי להבין את התהייה ואת הזעזוע שמהם נבעה. סבתו, ששרדה לאחר התאבדות סבו שלקה בדיכאון קליני חמור, הייתה גם היא שרויה רוב הזמן בדיכאון, ולכן לא היו מודעים להתעניינות המיוחדת של בנם היחיד.
“סוגי דיכאון עוברים בתורשה״, אמרה לו אימו לאחר שגם אביו לקה בהתקפים כאלה, שהסתיימו באסון גדול, “אבל״ היא ידעה להגיד לו, “במשפחתך זה כנראה קשור לאימי השואה ואובדן רוב המשפחה הקרובה״.
עכשיו, במדבר הסעודי, בלילה, לקראת התקפה על אויב גדול בהרבה בכוחותיו, שוב חזרה התופעה. הוא לא היה יכול שלא לראות בדמיונו קרעי תמונות מההוצאות להורג, האכזריות במיוחד, שבוצעו ביומיים וחצי האחרונים על ידי האנשים שהתבצרו במרחק קטן לפניו. לוחמי דאע״ש הודיעו לעולם החופשי, שצפה בזוועה, כי עד שלא ימולאו דרישותיהם המדיניות והצבאיות מרחיקות הלכת, הם ימשיכו להוציא להורג, בתלייה, בשיטה אכזרית במיוחד, שני בני ערובה ביום; אחד בבוקר ואחד לפנות ערב. כך רצחו כבר שישה בני ערובה, שלושה גברים, שתי נשים ונער בן חמש-עשרה, נוסף על אלה שנרצחו בזמן החטיפה האכזרית. עתה, נוכח פני האויב, כשאחריות כבירה מונחת על כתפיו ומנהיגים צבאיים ואזרחיים צופים, מאזינים ומצפים בתקווה, שבסופו של דבר התרכזה בו, הרגיש אייל עצב עמוק מני ים, עצב שמעולם לא הרגיש עד שקיבל את המינוי למפקד יחידת הקומנדו הטובה בעולם, עצב על טבעו של האדם. לרגע אחד כאילו הגיע לתחתית שבה הרגיש שאינו רוצה לחיות יותר בעולם כזה. הוא קיווה לפתע למות בפעולה זאת, ואז נחרד מהזוועה שבמחשבות האלה.
מה קרה לו? הוא נלחם בתופעה, התנער, ואז חזר אליו זיכרון אחר, מתקופה קרובה מאוד: הייאוש ששרר בחדרי חדרים בהערכת המצב של האירוע הזה. מעולם בקריירה שלו לא פגש פסימיזם כזה אצל האמריקנים שנכחו בדיונים, או אצל הישראלים. כאילו הסכימו פה אחד שהפעם “הטרוריסטים הצליחו לתפוס אותנו בביצים״. מצד אחד היה ברור כי לדרישותיהם אי אפשר להיענות, ומצד אחר שחרורם בכוח נראה על גבול הבלתי אפשרי בגלל תנאי ההגעה למקום שבו שהו החטופים, היקף כוח החוטפים, חימושם וחוסר היכולת להימנע מפגיעה לכל מי שחדר אל תוך “שטח ההריגה״ שבו שכן מתקן האוהלים שהם הקימו. גורל בני הערובה נראה עצוב, עצוב מאוד.
זה היה ראש הממשלה הישראלי, במסגרת דיון מסכם שבו נכח גם אייל כמוזמן אישי של המנהיג הישראלי, שחבט בשולחן וקרא: “בשביל מה יש לנו אותם?! שכנעתם את כולם שהיחידה הזאת היא עתיד לוחמת החי״ר נגד טרור. אני רוצה תוכנית פעולה תוך חמש שעות, שבמרכזה הוא!״ אמר והצביע על אייל.
המנהיג הישראלי פנה אל שני הנציגים האמריקנים, קצינים בכירים בצי. “אני אדבר עם הנשיא, אתם תעבדו איתנו ותכינו את המבצע!״ דבריו הנחרצים היו לפקודות ואפילו לאמריקנים היה ברור לחלוטין שפקודות אלה של ראש הממשלה הישראלי הן שתתבצענה.
השרעפים הנוראיים שירדו במדבר הסעודי על מפקד הכוח המופלא הזה, למרות עומקם והשפעתם המטלטלת, לא ארכו יותר מדקה, שהייתה זמן ארוך מאוד בתנאים האלה. הוא התנער בבת אחת לכדי ערנות וריכוז מלאים למשמע ההודעה שהתפצחה בחלל קסדתו. ראשו שלח פעימת כאב חזקה. אם הוא לא יפעל מיד יהיה אסון!
“תנועה מתקרבת, שעה שתיים!״
“טווח אלף חמש מאות״, נשמע שוב אותו הקול.
“מזהה, מזהה״, זה היה קולו של סגנו.
“זה באזור מארב מספר ארבע שלהם״.
קול אחר, “זה המארב עצמו! משום-מה הוא נפרש רק עכשיו, הם הפסיקו לנוע ונעלמו״.
על פי ניתוח המידע מלוויין אמריקני אותרו בביטחון ארבעה מארבים של דאע״ש. אחד פנה צפונה לכיוון הגבול עם ירדן, שניים פנו מערבה לכיוון מפרץ ערב, הכיוון הצפוי ביותר לניסיון פשיטת חילוץ אפשרית, והאחרון לדרום-מזרח, לכיוון פנים ערב הסעודית. אף אחד מהם לא פנה ממש מזרחה לכיוון עומק המדבריות. דווקא זה היה הכיוון שממנו, לאחר איגוף, הגיע הכוח המיוחד. אייל ידע כי רק “זריקת הפלא״ אפשרה את התנועה המהירה של הכוח שלו וכיסוי המרחק הדרוש. מיד לאחר החצייה השקטה והמהירה של האזור הקשה לתנועה ודקות ספורות של מנוחה, והם היו כשירים לקרב.
“כוח יאיר, צא!״ פקד.
זה היה כוח של שלושה לוחמים שתפקידו היה להניח מטעני נפץ רבי-עוצמה במעבר שחצץ בין מחנה התגבור של אנשי דאע״ש, ובו לוחמים רבים בכוננות, ובין המחנה שבו החזיקו את בני הערובה. הערכת האמריקנים, על פי מעקב הלוויינים הרצוף שלהם ביומיים האחרונים, הייתה שיש שם בסך הכול בין ארבעים לארבעים וחמישה טרוריסטים. כשליש מהם מחזיקים בבני הערובה ושומרים עליהם באופן פעיל, והיתר נמצאים בכוננות במאהל שקוע ומוגן בין סלעים, כ-100 מטר משם. הדרך ממאהל הכוננות למאהל בני הערובה עברה בין הסלעים והטרשים באזור. לאחר ביצוע המיקוש היה על כוח יאיר להתפצל, וכל אחד מחבריו תפס נקודה שולטת על אזור המעבר. הם היו חסימה רבת-עוצמה לאפשרות התגבור של הכוח ששמר על האסירים. המשקל הסגולי של כל לוחם בכוח שלו היה שקול למשקלם של כמה לוחמים ביחידות לוחמות רגילות.
התמונות והקולות משדה הפעילות הוזנו ללא הרף למפקדת המבצע שנמצאה במטוס, שריחף באוויר באזור שדה התעופה עובדה שליד אילת, אולם בה בעת הוזנו לעוד תחנות קליטה רבות, כגון חדר המצב במשרד ראש הממשלה הישראלי, חדר המצב בבית הלבן, מרכז הפיקוד והשליטה של נושאת המטוסים ג׳ורג׳ בוש ושחקנים אחרים במבצע “ניצוץ תהילה״. אייל סלע ידע כי ממש ברגעים אלה נגמר התדלוק והחימוש הסופי של שני מסוקי קרב מסוג אפצ׳י “שרף״, שהגיעו בהיחבא משדה התעופה עובדה אל האתו״ק שהוכן קודם לכן על ידי המסוק הענק, הסופר סטליון האמריקני. אף ידע שזוג מסוקים ענקיים כאלה המריא לפני כשעה מנושאת המטוסים הענקית וכעת הם כבר מתקרבים אל אזור הפעולה, נמוך מאוד מעל למים של מפרץ ערב. מערך שלם של כוחות היה פרוש סביבו, אך הכול, הכול היה תלוי באיכות התקיפה של כוח הקומנדו המיוחד כל כך שבפיקודו.
שני כוחות פריצה עמדו להסתער אל תוך המתחם שבו הוחזקו בני הערובה כפותים באוהל גדול. האחד, המונה חמישה לוחמים, היה אמור לחסל את ששת השומרים שסיירו על יד אוהל זה ונראו היטב על מסכי הלוחמים ולשחרר את בני הערובה מתוכו. הנחת העבודה המושכלת הייתה שאין שומרים בתוך האוהל הגדול עצמו. היה ידוע ששמונה אנשי דאע״ש נותרו באוהל נפרד ליד אוהל בני הערובה, מוכנים להחליף את חבריהם או לתגברם בעת הצורך. כוח הפריצה השני, ובו שלושה, נועד לחסל את כל שוכני האוהל הזה.
אייל היה עתה מרוכז בזרם התמונות המוזנות אליו מהשטח. “כוח מייק, לעמדותיכם״, פקד. כוח זה היה מורכב משני לוחמים אמריקנים, נושאי מקלע. הם נעו עתה לשתי נקודות בשטח שולט מעל לשטח שבו היו פרושים שניים מהמארבים של החוטפים. מפקד הכוח המשיך לפרוש את כוחותיו, שנעו בדממה אל עמדותיהם הקרובות מאוד למחנה ולמארבים שסביבו. מערך הכוחות והפיקוד הצבאי והאזרחי עצר את נשימתו. דממת אלחוט נפלה ואפשרה לכוח התוקף להיות יחידי באוויר התקשורתי.
דיווחי ההתמקמות זרמו אל אייל סלע ואל כל המאזינים והצופים האחרים כאשר הדבר קרה פתאום. מצלמת הרחפן הראתה בבירור שהוא עצמו כנראה התגלה. אנשי מארב מספר שלוש של האויב התרוממו למצב כריעה, מביטים היישר למצלמה. היה ברור כי ברגע זה הם יוצרים קשר עם מפקדם לשם דיווח. קצה גבול ההפתעה הגיע!
“לא רע, הגענו רחוק עד לגילוי שלנו״, עברה מחשבת ברק במוחו של אייל עת נתן את ההוראה:
“יואב, חסל אותם״, ואחר כך: “ניצוץ, פעל!״ בבת אחת התעורר המדבר לשפע קולות ירי וכמה פיצוצי רימונים. הכול, גם צליל וגם מראה, הפך גלוי עתה. שני מסוקי הסופר סטליון האמריקניים, שריחפו עד כה מעל למי המפרץ, רעמו במנועיהם שהאיצו את הכלים הענקיים, בעודם אוספים גובה בפרצם אל עבר היבשת. שני מסוקי הקרב הישראליים מדגם שרף (אפצ׳י לונגבאו) יכלו להתניע את מנועיהם ללא חשש. בעוד דקה יהיו באוויר, מתקדמים לעבר השלב השני בתקיפה. במחנה האויב פעל כוח הקומנדו, שכל מומחה שידע עליו הגדירו כ״טוב בעולם״, במלוא עוזו בהסתערות מלאה.
אש חזקה נורתה מצד האויב, שגילוי הרחפן נתן בידו כמה שניות הכנה יקרות מפז. אנשי המשמר של דאע״ש בתוך המחנה ניהלו קרב אל מול הפורצים משוני הבגדים והקסדות, שנראה כאילו היו בכל מקום. המגינים ניצלו היטב את השטח החשוף שאליו פרצו התוקפים וירו עליהם. הם היו מנוסים ולכן נראה להם משונה ומפחיד שאפקט הירי שלהם מוגבל מאוד. איש מהתוקפים האלה לא נפל או הפסיק להילחם. אחד כשל כששני כדורי “קלצ׳ניקוב״ פגעו בבת אחת בקסדה שלראשו, אך קם מיד והמשיך להילחם בדיוק קטלני.
כשתי דקות לאחר תחילת הקרב כבר חדרו שלושה לוחמים לתוך אוהל בני הערובה. במחנה עצמו שררה עלטה עקב פיצוץ הגנרטור שסיפק חשמל. החושך שרר סביב ונשמעו זעקות בני הערובה המבועתים מהאוהל וקריאות מצד אנשי דאע״ש, שאיימו לשבש את התמצאות התוקפים ואת מהירות פעולתם. אייל ידע שיש גבול ברור לכמות הפגיעות שבגדיהם המיוחדים יכולים לספוג, ובייחוד הקסדות. הוא גם היה מודע לאפקט הפסיכולוגי על לוחמים שיודעים שכדורים פוגעים בהם, או שהם חשופים לפגיעות כאלה. הזמן הפך לגורם קריטי. הם חייבים להכריע את המערכה ולהתקדם בתוכנית על אף האש הנגדית.
“הפעילו נורים, אני רוצה אור! עכשיו!״ נבח אייל במהירות אל תוך קסדתו. הוא נע במהירות בשטח החשוף עוד כחמישה מטרים, עד לאוהל בני הערובה. הוא קיווה מאוד שחייליו לא גילו בפנים הפתעות בלתי רצויות.
אז הרגיש טפיחה עזה על קסדתו. לרגע התערפל עולמו, והוא כשל קדימה. האימון הרב עזר לו והוא המשיך באופן רצוני את נפילתו כדי להיות נמוך יותר. עכשיו הרגיש מכה נוספת בגבו. זה כאב, תהליכי פיזור האנרגיה שהופעלו באזור הפגיעה בגבו הורגשו כגל קור מקומי. עתה הבין כי הפוגע נמצא מאחוריו.
באותו רגע הואר המקום על ידי כמה נורים שהוצתו ואייל התגלגל הצידה אל מאחורי גבשושית קטנה שהספיקה להסתיר מאש רק חלק מגופו. המהלומה הבאה שספג הייתה בירכו, מלווה בגל קור, והבהירה לו כי נפגע שוב. אלא שעתה היה מוכן לפעולה. הוא אחז בתת-מקלע מסוג הקלר אנד קוך, כרע על רגל אחת והסתובב. הוא הבחין בבירור בדמות שחורה על רקע לבן בוהק, שירתה עליו עד כה. עתה כיוונה הדמות את נשקה אל עבר בני ערובה שכבר החלו לזרום מהאוהל הגדול. אייל ירה צרור קצרצר של שלושה כדורים והדמות צנחה. כשהביט סביבו זעזע את האוויר פיצוץ חזק, וכשתי שניות אחריו עוד אחד. בתוך הקסדה שמע: “מיקוש הופעל״, האוויר התמלא בריח חריף ומוכר ועשן עמד בו.
מה שעניין את אייל היה בני הערובה. הוא החל לצעוק לעברם, בעודו מפעיל את הרמקול הזעיר בקסדתו ומנפנף בידיו, וזירזם להתכופף ולרוץ בכל כוחם מערבה ולעבר מסתור החשכה.
המרוץ מערבה החל. הוא ראה אישה צעירה בשמלה ורודה על הארץ בשלולית דם, מישהו עמד וצעק על ידה, מנסה למשוך את ידה המתה. אייל רצה לזוז, אך ראה את סגנו מופיע יש מאין, מנתק מהגופה את הגבר הצועק והודף אותו אל החשכה המבורכת מערבה, מערבה, מערבה לכיוון המפרץ. גופה של האישה נישא על כתפיו של סגנו, שרץ מהר לכיוון מערב בעודו מזרז אזרחים מבוהלים והמומים והודף אותם קדימה בפראות. שם, ידע אייל, הוא יניח את ההרוגה על האדמה, ולוחמים אחרים, אמריקנים, שיופיעו מכיוון המפרץ, יישאו אותה מכאן.
הוא שמע פרץ יריות חזק במיוחד של נשק אוטומטי. הדיווח הבהיר לו שכוחות התגבורת של החוטפים, שחלקם הגדול נפגע בפיצוץ המוקשים, החלו לנסות להגיע לזירה. הם פילסו דרך בין הסלעים בעודם מנהלים אש עם כוח יאיר, שהיה ממוקם היטב. אנשי המארבים, שהתרוממו ממקומם בתחילת הקרב וניסו לחזור אל המחנה לשם תגבור המותקפים, נקטלו ביעילות על ידי התוקפים, שידעו היטב את מקומם, התמקמו מעליהם והמתינו להם.
לפתע הבין שרוצחי דאע״ש מכוונים את אישם דווקא אל בני הערובה. עוד שניים מהם כשלו ונישאו עתה בידי אזרח גברתן ובידי אחד מלוחמיו. הוא נבח: “לאבטח את האזרחים, הם מותקפים, תחסלו כל מי שמכוון אליהם״. הוא עצמו שלח עוד צרור קצר אל דמות שכיוונה אל אחרוני בני הערובה הרצים, ושתפסה מחסה בפאתי האזור המואר, מנסה להסתתר בצללים.
“מערבה!״ פקד שוב ושוב את הפקודה שתורגלה היטב לפני הקרב.
הוא כרע עכשיו בפאתי האזור המואר ועסק בירי מבוקר. כל שדה הקרב היה פרוש לפניו.
“אנחנו נסוגים בצורה מאובטחת אל תוך החשכה. תיעלמו לי בחשכה עכשיו, לסגת לכיוון מערב״. כמות הירי פחתה מאוד, אנשי האויב היו המומים למדי ממה שקרה, מהיעילות הקטלנית של התוקפים ומכך שהיה נדמה להם שהם אינם מסוגלים להיפגע. הבודדים ששרדו פחדו להרים ראש מהסלעים שמאחוריהם הסתתרו. הם חיכו להזדמנות וירו צרור קצרצר אל מה שזז. הוא ראה עוד נער, אחרון החטופים, שרץ בצליעה איטית וכמעט נבלע בחשכה המתגברת עם דעיכת נורי התאורה, אלא שפתאום נפל קדימה, דם פורץ מראשו. אייל גמא את עשרים המטרים ביניהם וסבב אחורה, לא היו יותר חטופים בשטח ואחרוני אנשיו נסוגו, פניהם לאחור.
הוא צרח: “בזלת! בזלת! עכשיו!״ הניף את גופת הנער על גבו וצלל לחשכה. הקריאה לא כוונה אל חייליו. נשואי קריאתו היו במרחק של שני קילומטרים משם, מהלומות לחץ האוויר שיצרו המדחפים שלהם הורגשו בתוך שניות ספורות. רעש מחריש אוזניים היה בכול. שני נורים חזקים נורו והשטח הואר שוב כבאור יום. התותחים שלהם נבחו ארוכות כששתי הדמויות המאיימות חלפו ברעש מחריש אוזניים. כבר לא היו ניצולים במעגל האור. עוד יעף של מסוקי הקרב חלף, נראה שלא נשארה התנגדות. לוחמי המסוקים חיפשו מטרות וירו בכל דבר שזז במעגל האור שיצרו. שש רקטות נורו והפכו את מאהל התגבור הסמוך לגוש להבות לוהט.
במערב, כשלושה קילומטרים משם, עמדו מסוקי הסופר סטליון על אדמת המדבר המיובשת ולוחמי אריות הים התקדמו מזרחה כדי לאסוף את הנמלטים. אייל בדק בקשר את מניין לוחמיו ואת מצבם. “מעולה!״ המניין היה מלא, שבעה-עשר לוחמיו כבר היו בדרכם חזרה אל עבר מסוקי הינשוף שחיכו להם. ארבעה לוחמים דיווחו על קושי לעשות את ההליכה דרך מחסומי הסלעים שלפניהם. הוא עצר וציוות בקשר זוגות של סיוע. שלוש קסדות יצאו מכלל שימוש והתקשורת נעשתה דרך מערכת קשר אלטרנטיבית פשוטה לטווח קצר בלבד.
מסוקי הבלק-הוק חיכו להם לצורך חילוץ, הם כבר היו מעבר לחומת הסלעים הקרובה. הרעש שיצרו כבר לא היה איום. לאור החירום הקלוש שבמסוקו סקר אייל את חבורתו. לא היה אחד שלא נפגע מכדור לפחות פעם אחת. היו כמה שקסדותיהם נשאו עדויות לשלוש-ארבע פגיעות ראש. אף היו כמה שבגדי המגן שלהם היו קרועים בחלקם, אך כולם היו בריאים ושלמים. על פי הניסיון, בעוד כשעה, כשתתחיל לפוג השפעת “שיקוי הקסם״, הם יזדקקו למנוחה ארוכה. “הם יקבלו אותה״, חשב מפקדם בגאווה.
חצי שעה לאחר מכן נדם השטח כולו. החשכה המוחלטת עדיין לא חזרה לקדמותה מאחר שאוהלים עדיין עלו באש, ופה ושם התפוצצה תחמושת כלשהי. מרחוק, כמתוכנן, התפוצץ לפתע האתו"ק כולו, והאיר לזמן קצר את חשכת המדבר למרחק מאות מטרים. המזרח החל להחוויר. בעוד חצי שעה, כשיעלה השחר, יימצאו במקום רק עשרות גופות, כולן של אנשי דאע"ש.