המטוס חלף מעל שממת המדבר. מתחתי התקבצו גרגרי החול לכדי דיונות ענק, שדממו עם שוך הרוחות. וצהוב. צהוב חריף מילא את העין, ודמעות. לא שנותר בי כוח לבכות. הריקנות שחשתי עיממה את הכאב, את הפחד, ולאחר מכן, גם את הרחמים העצמיים. אני הייתי המדבר שתחתיו חלפנו. שומם, יבש, קוצני כאותם שיחים דלילים שנימרו את החול.
את הזקנה פגשתי בפעם הראשונה בבית חולים בחיפה. האישה הקשישה שכבה בתנוחה עוברית על המיטה שסדיניה נמתחו בקפידה, ונדמה היה שגילה המופלג נגס בבשרה. גם עור פניה הפך שקוף־שברירי כקלף ישן. שערותיה הלבנות והדלילות נחו על הכרית, פזורות, כמסגרת קורי עכביש לפניה הצמוקות. עפעפיים כבדים להפתיע הסתירו עיניים שאז עוד לא ידעתי כי תכולות וחודרות הן, ובגד בית חולים ירקרק עטף את הגוף הקטן. לרגע הפכו נשימותיה צלולות ושוב נשמע חרחור נשימתה. ידה פרכסה, עור מדולדל על עצם זקנה, ונסגרה בעווית על שמיכת הצמר הירוקה. הסבתי את מבטי ממנה.
אני דורך על אדמתנו הכבושה. לא ייאמן. במסגרת עבודתי כרופא פנימי ראשי בבית חולים בירדן, הוצעה לי הצעה שכל רופא אחר היה מתקשה לסרב לה. חילופי רופאים עם בית חולים בישראל. תחילה, לא קסמה לי ההצעה. מה יש לרופא מוסלמי לחפש במדינת האויב? יחסי לנושא היה מעורב. נכון, חוזה שלום נחתם, גם תיירים התחילו להגיע, אך מרחק רב מפריד בין שלום על הנייר לבין שלום שבלב. שמעתי כבר מספיק סיפורים על היחס המשפיל שערביי השטחים זוכים לו, ועל הציונים שיעשו הכל כדי לסלק את אחי המוסלמים משם. אולם בסופו של דבר, דווקא הלב שלי הוא זה שגרם לי לקבל עלי את התפקיד. דוקטור סעיד לא ניסה לייפות את מצבי, שנים ארוכות של חברות הדוקה בינינו גרמו לו לומר לי את הדברים כמות שהם.
"פה אין לך סיכוי", אמר. מבטו לא הרפה מעיני, לבחון את תגובתי לדבריו.
"אבל אולי נמצא תורם, עוד יש סיכוי ש…" ניסיתי למחות, אך לשווא. ידעתי בדיוק כמותו שגם אם נמצא תורם בזמן, קטנים הסיכויים שהניתוח יצליח עם הציוד שהיה ברשותנו בבית החולים. למעשה, היה סעיד אמור לנסוע לישראל, גם בגלל הוותק וגם בגלל מעמדו, שהיה בכיר ממני. אולי הוא חשב שהנסיעה תסיח את דעתי מהמצב, ואולי היתה זו מתנת הפרדה שלו לאדם שזמנו קצוב.
ידעתי, גם בלי שסעיד יאמר זאת במפורש, שלא נותר לי זמן רב לחיות. לאחר ניתוח מעקפים שלא עלה יפה, השתלת לב הפכה בלתי נמנעת. ניתוח מסובך כמו זה דרש מיומנות שלא היתה ברשותנו ותורם שלא היה בנמצא. החלטתי לנסוע לישראל. אולי בכל זאת אלמד שם משהו חדש ואולי האיבה שאחוש שם תשכיח ממני את הפחד מפני הבלתי נמנע.
הצטרפתי בלי חשק לצוות הרופאים המצומצם שיצא לישראל, ומתוך אדישות האזנתי להשערות הפרועות שהעלו השלושה בכל הנוגע למיומנות ולמכשור הישראלי. עד לרגע העלייה למטוס עדיין פקפקתי אם אני עושה את הדבר הנכון, בהתחשב במצבי, ואם לא מוטב לי להעביר את זמני עד למוות במקום מוכר ובטוח, בקרב בני משפחתי. אבל סעיד דחק בי לקבל עלי את השליחות, ואף רמז שאולי תמצא לי הישועה בישראל.
"מי יודע…אלה יש להם מכשירים ורופאים של אמריקה", אמר, "ובאמריקה הכל אפשרי".
