ילדי המנורה 1 - הרפתקת אחנאתון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדי המנורה 1 - הרפתקת אחנאתון

ילדי המנורה 1 - הרפתקת אחנאתון

ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ג'ון ופיליפה גאנט, תאומים בני שתים-עשרה, חיים להם בשלווה ובנחת עם הוריהם ושני כלבי המחמד שלהם בדירת פאר יוקרתית בניו-יורק. הם אולי לא בני-נוער שגרתיים, כלומר, לפעמים הם חולמים את אותם חלומות ממש, והכלבים שלהם לוקחים את עצמם לבד לווטרינר, הם לא מסוגלים להיכנס למעלית ומעדיפים לטפס 30 קומות ברגל, אבל בסך-הכול, הם מרגישים כמו כולם.
 
הכול משתנה מקצה לקצה כשמתברר להם שהם צאצאים לשושלת מפוארת של ג'ינים, ושהם יכולים להגשים משאלות, לנסוע למקומות אקזוטיים בלי להיות תלויים באמצעי התחבורה המקובלים, להפוך לגמלים או לשוטרים מצריים בעת הצורך ולהעלים אנשים או חפצים.
 
למזלם, הם זוכים להדרכתו הצמודה של הדוד האנגלי שלהם, נמרוד, ג'ין מוזר במקצת, שמלמד אותם איך להשתמש בתבונה בכוח החדש שלהם. האמת היא שזה קורה בדיוק בזמן, כי ג'ון ופיליפה עומדים להיכנס להרפתקה מסמרת שיער שמתרחשת בניו-יורק, לונדון, מצרים וגם... סיביר, שבמהלכה הם יפגשו עקרבים קטלניים, מצרים קדמונים, וג'ינים עצבנים שהיו כלואים יותר מדי שנים במקום צר, חשוך וקטן.
 
האם יצליחו הג'ינים הצעירים להתגבר על איבליס, הג'ין המרושע ביותר בעולם, ויראו את אור היום הבא, את המדינה הבאה, ההרפתקה הבאה?

פרק ראשון

פרק 1 | שמות לכלבים 
 
מר אדוארד גַאנְט ורעייתו גרו בניו-יורק, בבית ישן בן שבע קומות ברחוב 77 מספר 7. היו להם שני ילדים, ג'וֹן ופִילִיפָּה, שלמרות היותם תאומים בני שתים-עשרה, היו שונים מאוד זה מזה. להקלתם הרבה ולשביעות רצונם, הם היו ההפך הגמור מתאומים זהים, עד כדי כך שאנשים התקשו להאמין שהם תאומים בכלל. ג'ון, שהיה מבוגר מאחותו בעשר דקות, היה גבוה ורזה. שׂערו היה חלק וחוּם והוא אהב ללבוש שחור. פיליפה היתה נמוכה יותר, עם שיער גלי אדום ומשקפיים עבי מסגרת, שגרמו לה להיראות נבונה יותר. היא אהבה ללבוש ורוד. תאומים זהים נראו להם מעוררי רחמים והם האמינו שנחלצו מהגורל הזה במזל, אם כי היה מטריד לשמוע הערות על חוסר הדמיון, כאילו אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו.
 
אבל בתוך ראשיהם הסיפור היה אחר. לעִתים קרובות היו לג'ון ולפיליפה מחשבות דומות מאוד. לפעמים, בבית-הספר, הם היו מצביעים בדיוק באותו רגע לענות על שאלה של המורה. כשצפו בשעשועונים בטלוויזיה הם אמרו יחד את התשובות, ואף אחד לא ניצח אותם כששיחקו באותו צד במשחקי פנטומימה.
 
אביהם, מר גאנט, היה בנקאי השקעות, שזו אחת הדרכים לומר שהיה עשיר. גברת גאנט, שהיתה מוכרת בחברה הניו-יורקית בשם לַיילָה, היתה אישה יפה מאוד והרבתה לעסוק בעבודת צדקה. היא היתה מבוקשת מאוד בתחום הזה, כי כל מה שנגעה בו הצליח. היא ערכה שפע של סעודות ערב חגיגיות, שיחתה היתה מבריקה כמו נברשת בדולח, והיא היתה אישה זוהרת, כלומר, חכמה ויפה עם ניצוץ נוסף.
 
עם זאת, חוסר ההתאמה במראה של מר ומרת גאנט היה גלוי לעין, כשם שילדיהם לא נראו כתאומים. ליילה שחורת השיער ובעלת מבנה הגוף האתלטי התנשאה לגובה של יותר ממטר ושמונים גם כשהיתה יחפה, בעוד שבעלה, אדוארד, בקושי הגיע לגובה מטר חמישים בנעלי ה"בֶּרלוּטי" המהודרות שלו. שׂערו היה ארוך ואפור ומשקפיו כהי עדשות. כשליילה נכנסה לחדר הבחינו בה, אבל לאדוארד שמו לב רק לעִתים רחוקות. למרבה המזל הוא העדיף זאת כך. הוא היה ביישן ונחבא אל הכלים ושמח להניח לאשתו ולביתו ברחוב 77 ללכוד את אור הזרקורים.
 
ביתה של משפחת גאנט, באָפֶּר אִיסט סַייד במנהטן, נראה יותר כמקדש מאשר כבית, ולא פעם כיכב בכל מיני ירחוני עיצוב נוצצים. על פתח החזית הגֵן שער ברזל יצוק עצום ומקומר, וכל קירות הבית צופו בעץ מָהָגוֹנִי מובחר. היו שם המון ציורים צרפתיים, רהיטים אנגליים עתיקים, שטיחים פרסיים נדירים ואגרטלים סיניים יקרים. פיליפה אמרה שלפעמים נדמה שהוריהם דואגים יותר לרהיטים שלהם מאשר לילדיהם, אבל היא ידעה שזה לא נכון ואמרה זאת רק כדי להרשים את שומעיה. ממש כפי שאחיה, ג'ון, אהב לומר לאביו שהבית מספר 7 נראה יותר כמו גלריה לאמנות מאשר כמו בית שמתאים למגורים של שני ילדים בני שתים-עשרה. בכל פעם שאמר זאת, מה שבדרך-כלל קרה כשמר גאנט הגיע הביתה עם עוד תמונה ישנה ומעופשת, צחק מר גאנט ואמר שאם הבית היה גלריה לאמנות, ודאי שאסור היה להחזיק בו כלבים, אפילו לא את השניים שבני-המשפחה גידלו כחיות מחמד.
 
אלן וניל היו שני רוֹטוַויילֶרים גדולים ובעלי-חיים מיוחדים במינם. נראה שהם הבינו כל מה שנאמר להם. ג'ון, שהתעצל לקום ולחפש את השלט של הטלוויזיה, ציווה פעם על אלן להחליף ערוץ ולהפתעתו הכלב עשה זאת. ניל היה נבון לא פחות מאלן. שניהם ידעו להבדיל בין ערוצי פוֹקס קידס, דיסני, ניקלאודיאון וסי-אן-אן. לא פעם התלוו שני הכלבים לתאומים בנסיעותיהם ברחבי ניו-יורק, ונראה שג'ון ופיליפה היו הילדים היחידים בעיר שחשו בטוחים כשהלכו אחרי רדת החשיכה בסנטרל פארק שהיה קרוב לביתם. אבל העובדה שלשני כלבים חכמים כל-כך יש שמות רגילים כל-כך הטרידה את ג'ון מאוד.
 
"את הרוטוויילרים החלו לטפח עוד ברומא העתיקה," התלונן בארוחת הבוקר יום אחד, לקראת תחילת חופשת הקיץ. "ככלבי שמירה. הם כלבי המחמד היחידים שהוצמדה להם אזהרה ממשלתית של משרד הבריאות. עוצמת הנשיכה שלהם גדולה מזו של כל כלב אחר, אולי חוץ מהכלב התלת-ראשי ששומר על שערי השאוֹל במיתולוגיה היוונית."
 
"קֶרְבֶּרוּס," מִלמל מר גאנט, הרים את גיליון הניו-יורק טיימס שלו והחל לקרוא על רעש האדמה בקהיר, שתמונות גדולות ודרמטיות שלו התנוססו על העמוד הראשון.
 
"אני יודע את זה, אבא," אמר ג'ון. "בכל אופן, מהסיבה הזאת רוטוויילרים הם הכלבים המועדפים על הצבא והמשטרה. כך שנראה לי מגוחך לתת להם שמות כמו אלן וניל."
 
"למה?" שאל מר גאנט. "כך קראנו להם תמיד."
 
"אני יודע. אבל, אבא, פשוט נראה לי שאם הייתי נותן שמות לשני רוטוויילרים, הייתי משתמש במשהו מתאים יותר. אולי נֵרוֹן או טִיבֶּריוּס, על שם שני הקיסרים הרומאים."
 
"נרון וטיבריוס לא היו אנשים נחמדים במיוחד, חמודי," אמרה אמו של ג'ון.
 
"נכון," הסכים אביו. "בטיבריוס לא היה שום שמץ של חביבות - civile ingenium. הוא היה איש מגעיל. ונרון היה סתם משוגע. ויותר מזה, הוא רצח את אמו, אַגריפּינָה, ואת אשתו, אוֹקטַוויָה, ושרף את רומא לאפר. Odisse coepi, postquam parricida matris et uxoris, auriga et historio et incendiarius extitisti." אביו צחק באכזריות. "אני שואל אותך. איזה מין דוגמה זו לכלב?"
 
ג'ון נשך את שפתו. תמיד כשאבא שלו התחיל לדבר לטינית, היה לו קשה להתווכח איתו. יש משהו באנשים שמדברים לטינית, כמו שופטים ואפיפיורים, שמקשה מאוד להתווכח איתם.
 
"בסדר, אולי לא כל קיסר רומאי," הסכים ג'ון. "אז אולי משהו אחר. משהו שנשמע כלבי יותר. כמו אֶלוִויס, אולי."
 
"במקרה שלא שמת לב," אמר מר גאנט בנוקשות, "אף אחד מהכלבים שלנו אינו כלבי במיוחד. כמו שאמרת, רשויות אכיפת החוק והצבא מעדיפים רוטוויילרים. הם לא גזע של מכשכשי זנב מתרפסים. יש משפחות שמגדלות כלבים שיודעים להביא את העיתון מתיבת הדואר. לנו יש כלבים שיכולים לרוץ למעדנייה בשבת בבוקר ולהביא שקית של כעכים בלי לאכול אף אחד מהם. את זה, תאמין לי, אפילו אלוויס לא יֵדע לעשות. וכמה כַּלבִּי זה לקחת את עצמך לווטרינר כשאתה לא מרגיש טוב? או להכניס מטבע למדחן? אתה יודע מה, הייתי רוצה לראות את הקיסר נרון מנסה להזין מדחן.
 
"וחוץ מזה," הוסיף, וקיפל את העיתון שלו. "זה קצת מאוחר מדי. הם כלבים בוגרים. כל חייהם קראנו להם אלן וניל. אתה חושב שהם יצליחו לענות לשמות אחרים סתם כך? לפתע-פתאום? כלב הוא לא איזה כוכב פופ מטופש או שחקן קולנוע. האנשים האלה יכולים להתרגל לכל שם מטומטם חדש כמו פִּינק, דַידוֹ או סְטִינְג. אבל כלב מזדהה עם שמו באופן שאינו קיים אצל שום חיה אחרת." מר גאנט הציץ בבתו. "את מסכימה איתי, פיליפה?"
 
פיליפה הִנהנה בכובד ראש. "נכון שהם לא כלבים כלבּיים ביותר. אבל אני חושבת שאם נסביר להם עם הרבה סבלנות שלכל אחד מהם יש שם חדש, נוכל לראות איך הם יגיבו. סביר להניח שכלב שיש לו מספיק שכל לדעת את ההבדל בין סי-אן-אן לפוקס קידס, יוכל להתמודד עם שם חדש."
 
"אבל אני עדיין לא מבין מה לא בסדר בשמות שלהם. גם אלן וגם ניל הם שמות קֶלטִיים. אלן פירושו יפה-תואר וניל זה אלוף. אני לא רואה מה רע בשני כלבים ששמותיהם הם יפה-תואר ואלוף. באמת שלא."
 
"אני חושבת שזה רעיון מצוין, יקירי," ענתה גברת גאנט. "צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לתאר את אלן ככלב יפה, וניל אף פעם לא ניצח בכלום." היא חייכה כאילו המחלוקת יושבה. "אז איך נקרא להם? אני חייבת להודות שהשם אלוויס מוצא חן בעיני. אלן הוא הגדול שבהם והתיאבון שלו גדול יותר. הוא אלוויס, אין ספק."
 
מר גאנט נעץ באשתו מבט נוקב ומפקפק, להראות שאינו מסכים כלל. "ליילה," אמר בשקט. "זה לא מצחיק."
 
"ולניל נקרא וינסטון," הציעה פיליפה. "על שמו של וינסטון צ'רצ'יל. הוא הנועז יותר, ועם הנהימות והגרגורים שלו הוא נראה ממש כמו וינסטון צ'רצ'יל."
 
"הוא גם אוהב סיגרים," אמר ג'ון. "בכל פעם שמישהו בבית הזה מעשן סיגר, ניל מגיע מיד ומרחרח את האוויר כאילו הוא אוהב את זה."
 
"נכון," אמרה פיליפה. "זה בדיוק מה שהוא עושה."
 
"השאלה היחידה שנותרה היא מי יגלה להם," אמר ג'ון.
 
"כדאי שאת תעשי את זה, אמא," אמרה פיליפה. "לך הם תמיד מקשיבים. כמו כולם. אפילו אבא."
 
זה היה נכון. אלן וניל תמיד צייתו לגברת גאנט ללא היסוס.
 
"אני עדיין מוחה," התעקש מר גאנט.
 
"בסדר, בואו נצביע," אמר ג'ון. "כל מי שבעד שמות חדשים לכלבים, שירים את היד." שלוש ידיים הונפו באוויר ומר גאנט נאנח בכניעה. "בבקשה, אבל אני בטוח שאלן וניל לא ישתכנעו."
 
"נחכה ונראה," אמרה גברת גאנט. "אתה יודע, היינו צריכים לחשוב על זה קודם. הילדים די צודקים." היא הכניסה את אצבעותיה לפיה ופלטה שריקה מחרישת אוזניים, שהיתה מעוררת קנאה בלִבּוֹ של כל רועה בקר.
 
שניות ספורות לאחר מכן הגיעו הכלבים למטבח והתייצבו בפני גברת גאנט, כאילו חיכו להוראותיה.
 
"תקשיבו טוב, בחורים," אמרה. "הוחלט לתת לכם שמות חדשים, שמתאימים לכלבים." ניל הביט באלן ונהם בשקט. אלן רק פיהק בהפגנתיות והתיישב.
 
"אני לא רוצה שום ויכוחים בעניין," המשיכה גברת גאנט. "ניל, מעכשיו והלאה השם שלך הוא וינסטון. ואלן, השם שלך הוא אלוויס. אתם מבינים?"
 
הכלבים נותרו שקטים ולכן חזרה גברת גאנט על השאלה. הפעם נבחו שניהם בקול.
 
"קוּל," אמר ג'ון.
 
"אני מתכוון להמשיך להשתמש בשמות הישנים," אמר מר גאנט. "אולי הכלבים יוכלו להתרגל לשמות החדשים אבל, אין ספק שאני לא אוכל."
 
"וינסטון, ארצָה," אמרה גברת גאנט והכלב שקודם נקרא ניל נשכב על רצפת המטבח. "אלוויס, קום." והכלב שקודם נקרא אלן קם על רגליו.
 
"מדהים," אמר ג'ון. "מי אמר שאי-אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים?"
 
"הכלבים האלה צריכים להופיע בטלוויזיה," אמרה פיליפה.
 
מר גאנט השליך את העיתון שלו וקם ממקומו ליד שולחן המטבח העצום העשוי עץ דובדבן. "שלא תחשבו על זה בכלל," אמר, וכשיצא נראה מאוכזב למדי ממשפחתו.
 
מאוחר יותר הלכו התאומים לבית-הספר כרגיל ולא קרה שום דבר מיוחד, שגם זה היה כרגיל. ג'ון ופיליפה היו מהמצטיינים בכיתה כמעט בכל המקצועות חוץ ממתמטיקה, אבל בחינוך גופני הם הצטיינו במיוחד. הם היו בכושר מעולה. טוב בהרבה משל רוב הילדים בבית-הספר שלהם, שרבים מהם היו עצלנים וסבלו מעודף משקל. הסיבה לחוסנם הגופני של התאומים היתה ששניהם סבלו מקְלַאוּסטרוֹפוֹבּיָה, כלומר, שנאו להיות במקומות סגורים. במיוחד הם שנאו מעליות, מה שהקשה עליהם להסתדר בעיר כמו ניו-יורק, שבה בניינים גבוהים רבים. כששאר האנשים השתמשו במעליות ג'ון ופיליפה עלו במדרגות. לפעמים הם עלו בריצה חמישים או שישים קומות כדי להגיע לאן שרצו. כתוצאה מכך הם נעשו קופצניים כזוג פרעושים. למעשה, פרעושים יצטרכו ללכת למכון כושר כדי להגיע לכושר של ג'ון ופיליפה. אבל גם שני ילדים זריזים כמו ג'ון ופיליפה אינם יכולים להיות מהירים כמו מעלית. כתוצאה מכך הם נודעו לשִמצה כמאחרים כמעט לכל דבר. זה עלול היה להכעיס מאוד את אביהם ואִמם, אבל אדוארד וליילה גאנט הבינו את ילדיהם הבנה מעמיקה הרבה יותר משג'ון ופיליפה יכלו לשער.

עוד על הספר

ילדי המנורה 1 - הרפתקת אחנאתון פיליפ ב' קר
פרק 1 | שמות לכלבים 
 
מר אדוארד גַאנְט ורעייתו גרו בניו-יורק, בבית ישן בן שבע קומות ברחוב 77 מספר 7. היו להם שני ילדים, ג'וֹן ופִילִיפָּה, שלמרות היותם תאומים בני שתים-עשרה, היו שונים מאוד זה מזה. להקלתם הרבה ולשביעות רצונם, הם היו ההפך הגמור מתאומים זהים, עד כדי כך שאנשים התקשו להאמין שהם תאומים בכלל. ג'ון, שהיה מבוגר מאחותו בעשר דקות, היה גבוה ורזה. שׂערו היה חלק וחוּם והוא אהב ללבוש שחור. פיליפה היתה נמוכה יותר, עם שיער גלי אדום ומשקפיים עבי מסגרת, שגרמו לה להיראות נבונה יותר. היא אהבה ללבוש ורוד. תאומים זהים נראו להם מעוררי רחמים והם האמינו שנחלצו מהגורל הזה במזל, אם כי היה מטריד לשמוע הערות על חוסר הדמיון, כאילו אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו.
 
אבל בתוך ראשיהם הסיפור היה אחר. לעִתים קרובות היו לג'ון ולפיליפה מחשבות דומות מאוד. לפעמים, בבית-הספר, הם היו מצביעים בדיוק באותו רגע לענות על שאלה של המורה. כשצפו בשעשועונים בטלוויזיה הם אמרו יחד את התשובות, ואף אחד לא ניצח אותם כששיחקו באותו צד במשחקי פנטומימה.
 
אביהם, מר גאנט, היה בנקאי השקעות, שזו אחת הדרכים לומר שהיה עשיר. גברת גאנט, שהיתה מוכרת בחברה הניו-יורקית בשם לַיילָה, היתה אישה יפה מאוד והרבתה לעסוק בעבודת צדקה. היא היתה מבוקשת מאוד בתחום הזה, כי כל מה שנגעה בו הצליח. היא ערכה שפע של סעודות ערב חגיגיות, שיחתה היתה מבריקה כמו נברשת בדולח, והיא היתה אישה זוהרת, כלומר, חכמה ויפה עם ניצוץ נוסף.
 
עם זאת, חוסר ההתאמה במראה של מר ומרת גאנט היה גלוי לעין, כשם שילדיהם לא נראו כתאומים. ליילה שחורת השיער ובעלת מבנה הגוף האתלטי התנשאה לגובה של יותר ממטר ושמונים גם כשהיתה יחפה, בעוד שבעלה, אדוארד, בקושי הגיע לגובה מטר חמישים בנעלי ה"בֶּרלוּטי" המהודרות שלו. שׂערו היה ארוך ואפור ומשקפיו כהי עדשות. כשליילה נכנסה לחדר הבחינו בה, אבל לאדוארד שמו לב רק לעִתים רחוקות. למרבה המזל הוא העדיף זאת כך. הוא היה ביישן ונחבא אל הכלים ושמח להניח לאשתו ולביתו ברחוב 77 ללכוד את אור הזרקורים.
 
ביתה של משפחת גאנט, באָפֶּר אִיסט סַייד במנהטן, נראה יותר כמקדש מאשר כבית, ולא פעם כיכב בכל מיני ירחוני עיצוב נוצצים. על פתח החזית הגֵן שער ברזל יצוק עצום ומקומר, וכל קירות הבית צופו בעץ מָהָגוֹנִי מובחר. היו שם המון ציורים צרפתיים, רהיטים אנגליים עתיקים, שטיחים פרסיים נדירים ואגרטלים סיניים יקרים. פיליפה אמרה שלפעמים נדמה שהוריהם דואגים יותר לרהיטים שלהם מאשר לילדיהם, אבל היא ידעה שזה לא נכון ואמרה זאת רק כדי להרשים את שומעיה. ממש כפי שאחיה, ג'ון, אהב לומר לאביו שהבית מספר 7 נראה יותר כמו גלריה לאמנות מאשר כמו בית שמתאים למגורים של שני ילדים בני שתים-עשרה. בכל פעם שאמר זאת, מה שבדרך-כלל קרה כשמר גאנט הגיע הביתה עם עוד תמונה ישנה ומעופשת, צחק מר גאנט ואמר שאם הבית היה גלריה לאמנות, ודאי שאסור היה להחזיק בו כלבים, אפילו לא את השניים שבני-המשפחה גידלו כחיות מחמד.
 
אלן וניל היו שני רוֹטוַויילֶרים גדולים ובעלי-חיים מיוחדים במינם. נראה שהם הבינו כל מה שנאמר להם. ג'ון, שהתעצל לקום ולחפש את השלט של הטלוויזיה, ציווה פעם על אלן להחליף ערוץ ולהפתעתו הכלב עשה זאת. ניל היה נבון לא פחות מאלן. שניהם ידעו להבדיל בין ערוצי פוֹקס קידס, דיסני, ניקלאודיאון וסי-אן-אן. לא פעם התלוו שני הכלבים לתאומים בנסיעותיהם ברחבי ניו-יורק, ונראה שג'ון ופיליפה היו הילדים היחידים בעיר שחשו בטוחים כשהלכו אחרי רדת החשיכה בסנטרל פארק שהיה קרוב לביתם. אבל העובדה שלשני כלבים חכמים כל-כך יש שמות רגילים כל-כך הטרידה את ג'ון מאוד.
 
"את הרוטוויילרים החלו לטפח עוד ברומא העתיקה," התלונן בארוחת הבוקר יום אחד, לקראת תחילת חופשת הקיץ. "ככלבי שמירה. הם כלבי המחמד היחידים שהוצמדה להם אזהרה ממשלתית של משרד הבריאות. עוצמת הנשיכה שלהם גדולה מזו של כל כלב אחר, אולי חוץ מהכלב התלת-ראשי ששומר על שערי השאוֹל במיתולוגיה היוונית."
 
"קֶרְבֶּרוּס," מִלמל מר גאנט, הרים את גיליון הניו-יורק טיימס שלו והחל לקרוא על רעש האדמה בקהיר, שתמונות גדולות ודרמטיות שלו התנוססו על העמוד הראשון.
 
"אני יודע את זה, אבא," אמר ג'ון. "בכל אופן, מהסיבה הזאת רוטוויילרים הם הכלבים המועדפים על הצבא והמשטרה. כך שנראה לי מגוחך לתת להם שמות כמו אלן וניל."
 
"למה?" שאל מר גאנט. "כך קראנו להם תמיד."
 
"אני יודע. אבל, אבא, פשוט נראה לי שאם הייתי נותן שמות לשני רוטוויילרים, הייתי משתמש במשהו מתאים יותר. אולי נֵרוֹן או טִיבֶּריוּס, על שם שני הקיסרים הרומאים."
 
"נרון וטיבריוס לא היו אנשים נחמדים במיוחד, חמודי," אמרה אמו של ג'ון.
 
"נכון," הסכים אביו. "בטיבריוס לא היה שום שמץ של חביבות - civile ingenium. הוא היה איש מגעיל. ונרון היה סתם משוגע. ויותר מזה, הוא רצח את אמו, אַגריפּינָה, ואת אשתו, אוֹקטַוויָה, ושרף את רומא לאפר. Odisse coepi, postquam parricida matris et uxoris, auriga et historio et incendiarius extitisti." אביו צחק באכזריות. "אני שואל אותך. איזה מין דוגמה זו לכלב?"
 
ג'ון נשך את שפתו. תמיד כשאבא שלו התחיל לדבר לטינית, היה לו קשה להתווכח איתו. יש משהו באנשים שמדברים לטינית, כמו שופטים ואפיפיורים, שמקשה מאוד להתווכח איתם.
 
"בסדר, אולי לא כל קיסר רומאי," הסכים ג'ון. "אז אולי משהו אחר. משהו שנשמע כלבי יותר. כמו אֶלוִויס, אולי."
 
"במקרה שלא שמת לב," אמר מר גאנט בנוקשות, "אף אחד מהכלבים שלנו אינו כלבי במיוחד. כמו שאמרת, רשויות אכיפת החוק והצבא מעדיפים רוטוויילרים. הם לא גזע של מכשכשי זנב מתרפסים. יש משפחות שמגדלות כלבים שיודעים להביא את העיתון מתיבת הדואר. לנו יש כלבים שיכולים לרוץ למעדנייה בשבת בבוקר ולהביא שקית של כעכים בלי לאכול אף אחד מהם. את זה, תאמין לי, אפילו אלוויס לא יֵדע לעשות. וכמה כַּלבִּי זה לקחת את עצמך לווטרינר כשאתה לא מרגיש טוב? או להכניס מטבע למדחן? אתה יודע מה, הייתי רוצה לראות את הקיסר נרון מנסה להזין מדחן.
 
"וחוץ מזה," הוסיף, וקיפל את העיתון שלו. "זה קצת מאוחר מדי. הם כלבים בוגרים. כל חייהם קראנו להם אלן וניל. אתה חושב שהם יצליחו לענות לשמות אחרים סתם כך? לפתע-פתאום? כלב הוא לא איזה כוכב פופ מטופש או שחקן קולנוע. האנשים האלה יכולים להתרגל לכל שם מטומטם חדש כמו פִּינק, דַידוֹ או סְטִינְג. אבל כלב מזדהה עם שמו באופן שאינו קיים אצל שום חיה אחרת." מר גאנט הציץ בבתו. "את מסכימה איתי, פיליפה?"
 
פיליפה הִנהנה בכובד ראש. "נכון שהם לא כלבים כלבּיים ביותר. אבל אני חושבת שאם נסביר להם עם הרבה סבלנות שלכל אחד מהם יש שם חדש, נוכל לראות איך הם יגיבו. סביר להניח שכלב שיש לו מספיק שכל לדעת את ההבדל בין סי-אן-אן לפוקס קידס, יוכל להתמודד עם שם חדש."
 
"אבל אני עדיין לא מבין מה לא בסדר בשמות שלהם. גם אלן וגם ניל הם שמות קֶלטִיים. אלן פירושו יפה-תואר וניל זה אלוף. אני לא רואה מה רע בשני כלבים ששמותיהם הם יפה-תואר ואלוף. באמת שלא."
 
"אני חושבת שזה רעיון מצוין, יקירי," ענתה גברת גאנט. "צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לתאר את אלן ככלב יפה, וניל אף פעם לא ניצח בכלום." היא חייכה כאילו המחלוקת יושבה. "אז איך נקרא להם? אני חייבת להודות שהשם אלוויס מוצא חן בעיני. אלן הוא הגדול שבהם והתיאבון שלו גדול יותר. הוא אלוויס, אין ספק."
 
מר גאנט נעץ באשתו מבט נוקב ומפקפק, להראות שאינו מסכים כלל. "ליילה," אמר בשקט. "זה לא מצחיק."
 
"ולניל נקרא וינסטון," הציעה פיליפה. "על שמו של וינסטון צ'רצ'יל. הוא הנועז יותר, ועם הנהימות והגרגורים שלו הוא נראה ממש כמו וינסטון צ'רצ'יל."
 
"הוא גם אוהב סיגרים," אמר ג'ון. "בכל פעם שמישהו בבית הזה מעשן סיגר, ניל מגיע מיד ומרחרח את האוויר כאילו הוא אוהב את זה."
 
"נכון," אמרה פיליפה. "זה בדיוק מה שהוא עושה."
 
"השאלה היחידה שנותרה היא מי יגלה להם," אמר ג'ון.
 
"כדאי שאת תעשי את זה, אמא," אמרה פיליפה. "לך הם תמיד מקשיבים. כמו כולם. אפילו אבא."
 
זה היה נכון. אלן וניל תמיד צייתו לגברת גאנט ללא היסוס.
 
"אני עדיין מוחה," התעקש מר גאנט.
 
"בסדר, בואו נצביע," אמר ג'ון. "כל מי שבעד שמות חדשים לכלבים, שירים את היד." שלוש ידיים הונפו באוויר ומר גאנט נאנח בכניעה. "בבקשה, אבל אני בטוח שאלן וניל לא ישתכנעו."
 
"נחכה ונראה," אמרה גברת גאנט. "אתה יודע, היינו צריכים לחשוב על זה קודם. הילדים די צודקים." היא הכניסה את אצבעותיה לפיה ופלטה שריקה מחרישת אוזניים, שהיתה מעוררת קנאה בלִבּוֹ של כל רועה בקר.
 
שניות ספורות לאחר מכן הגיעו הכלבים למטבח והתייצבו בפני גברת גאנט, כאילו חיכו להוראותיה.
 
"תקשיבו טוב, בחורים," אמרה. "הוחלט לתת לכם שמות חדשים, שמתאימים לכלבים." ניל הביט באלן ונהם בשקט. אלן רק פיהק בהפגנתיות והתיישב.
 
"אני לא רוצה שום ויכוחים בעניין," המשיכה גברת גאנט. "ניל, מעכשיו והלאה השם שלך הוא וינסטון. ואלן, השם שלך הוא אלוויס. אתם מבינים?"
 
הכלבים נותרו שקטים ולכן חזרה גברת גאנט על השאלה. הפעם נבחו שניהם בקול.
 
"קוּל," אמר ג'ון.
 
"אני מתכוון להמשיך להשתמש בשמות הישנים," אמר מר גאנט. "אולי הכלבים יוכלו להתרגל לשמות החדשים אבל, אין ספק שאני לא אוכל."
 
"וינסטון, ארצָה," אמרה גברת גאנט והכלב שקודם נקרא ניל נשכב על רצפת המטבח. "אלוויס, קום." והכלב שקודם נקרא אלן קם על רגליו.
 
"מדהים," אמר ג'ון. "מי אמר שאי-אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים?"
 
"הכלבים האלה צריכים להופיע בטלוויזיה," אמרה פיליפה.
 
מר גאנט השליך את העיתון שלו וקם ממקומו ליד שולחן המטבח העצום העשוי עץ דובדבן. "שלא תחשבו על זה בכלל," אמר, וכשיצא נראה מאוכזב למדי ממשפחתו.
 
מאוחר יותר הלכו התאומים לבית-הספר כרגיל ולא קרה שום דבר מיוחד, שגם זה היה כרגיל. ג'ון ופיליפה היו מהמצטיינים בכיתה כמעט בכל המקצועות חוץ ממתמטיקה, אבל בחינוך גופני הם הצטיינו במיוחד. הם היו בכושר מעולה. טוב בהרבה משל רוב הילדים בבית-הספר שלהם, שרבים מהם היו עצלנים וסבלו מעודף משקל. הסיבה לחוסנם הגופני של התאומים היתה ששניהם סבלו מקְלַאוּסטרוֹפוֹבּיָה, כלומר, שנאו להיות במקומות סגורים. במיוחד הם שנאו מעליות, מה שהקשה עליהם להסתדר בעיר כמו ניו-יורק, שבה בניינים גבוהים רבים. כששאר האנשים השתמשו במעליות ג'ון ופיליפה עלו במדרגות. לפעמים הם עלו בריצה חמישים או שישים קומות כדי להגיע לאן שרצו. כתוצאה מכך הם נעשו קופצניים כזוג פרעושים. למעשה, פרעושים יצטרכו ללכת למכון כושר כדי להגיע לכושר של ג'ון ופיליפה. אבל גם שני ילדים זריזים כמו ג'ון ופיליפה אינם יכולים להיות מהירים כמו מעלית. כתוצאה מכך הם נודעו לשִמצה כמאחרים כמעט לכל דבר. זה עלול היה להכעיס מאוד את אביהם ואִמם, אבל אדוארד וליילה גאנט הבינו את ילדיהם הבנה מעמיקה הרבה יותר משג'ון ופיליפה יכלו לשער.